Заседание пленума 30.06.2025 в 16:00

היו"ר אמיר אוחנה:

חברות וחברי הכנסת, שלום. שלום גם לשר. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שני ד' בתמוז התשפ"ה, 30 ביוני 2025. זהו היום ה-633 למלחמה שעודנה נמשכת, וזהו גם מניין הימים ש-50 מאחינו ואחיותינו, שתמונותיהם מביטות עלינו כאן ממעל, עוד נמצאים בשבי, ואנו כולנו מתפללים לשובם המהיר למשפחותיהם. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם – החל בהצעת חוק פ/5931/25, וכלה בהצעת חוק פ/5943/25: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – מענק בשל ירידה בהכנסות לעצמאים ששירתו במילואים במלחמת חרבות ברזל), התשפ"ה–2025, מאת חברת הכנסת חוה אתי עטייה; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – מנהל מוסד חינוך), התשפ"ה–2025, מאת חבר הכנסת משה טור פז; הצעת חוק אומנה לילדים (תיקון – העלאת גיל אומן), התשפ"ה–2025, מאת חבר הכנסת ינון אזולאי; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי ממס לתושבי העיר באר שבע), התשפ"ה–2025, מאת חברי הכנסת לימור סון הר מלך, צביקה פוגל, יצחק קרויזר; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (הסדרת ההפעלה של מכת"זית ותיעוד חזותי של ההפעלה), התשפ"ה–2025, מאת חברת הכנסת לימור סון הר מלך; הצעת חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (תיקון – חובת קביעת תקנות בדבר נקיטת אמצעי בטיחות אש והצלה), התשפ"ה–2025, מאת חבר הכנסת אלון שוסטר; הצעת חוק זאב ז'בוטינסקי (ציון זכרו ופועלו) (תיקון – הגדלת תקציב הפעילות ומימון המכון), התשפ"ה–2025, מאת חברת הכנסת קטי קטרין שטרית; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – קיום הוראות חוק שירות ביטחון כתנאי לתשלום דמי ביטוח לאומי מופחתים), התשפ"ה–2025, מאת חברת הכנסת מירב כהן; הצעת חוק התניית הטבות בדיור בקיום חובות לפי חוק שירות ביטחון, התשפ"ה–2025, מאת חברת הכנסת מירב כהן; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (הודעה בדבר זכאות לנקודת זיכוי), התשפ"ה–2025, מאת חבר הכנסת יונתן מישרקי; הצעת חוק סיוע כלכלי לעידוד לומדי תורה וסטודנטים נזקקים (תיקון – קיום הוראות חוק שירות ביטחון כתנאי לסיוע), התשפ"ה–2025, מאת חברת הכנסת מירב כהן; הצעת חוק הגנה על בתי עסק (איסור על כפיית שביתה), התשפ"ה–2025, מאת חבר הכנסת שלום דנינו; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – הצעת הלוואה בריבית מופחתת לכיסוי חריגה בחשבון העובר ושב), התשפ"ה–2025, מאת חברי הכנסת אורית פרקש הכהן ואביחי אברהם בוארון. לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (מס' 18), התשפ"ה–2025, שהחזירה הוועדה לביטחון לאומי. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 106), התשפ"ה–2025. כמו כן הונחה על שולחן הכנסת הצעת הוועדה לביטחון לאומי בדבר פיצול הצעת חוק לניהול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 14), התשפ"ה–2025, והצעת ועדת הכספים בדבר צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 9), התשפ"ה–2025. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה למזכיר הכנסת.

היו"ר אמיר אוחנה:

חברי הכנסת, הנושא הראשון שעל סדר-היום הוא הצעות להביע אי-אמון בממשלה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יאיר לפיד לנמק את ההצעה מטעם סיעת יש עתיד, בבקשה.

יאיר לפיד (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ב-12 הימים של המלחמה באיראן היה לנו מבצע צבאי מהמפוארים ביותר לא רק בתולדות ישראל, אלא בכלל בתולדות המלחמות. היו טילים, היו ממ"דים והיו הרוגים, אבל היה לנו עוד דבר – בפעם הראשונה זה הרבה מאוד זמן הייתה לנו אחדות המטרה. עמדנו יחד מול אויב משותף, עם מטרה משותפת. כולנו נהגנו באחריות. לא רבנו, לא האשמנו אחד את השני. כל אחד עשה מה שהוא יכול בשביל לסייע. ככה 12 יום. עם ישראל התנהל באחריות. החברה האזרחית והרשויות המקומיות התגלו במלוא תפארתן. זו הייתה שעתה היפה של הישראליות. שוב התברר שבמצבי חירום אין עם כמו שלנו ואין כמו הישראלים. אני לא רוצה להיות חלילה נחתום המעיד על עיסתו, אבל אני מניח שראיתם שגם האופוזיציה התנהגה באחריות. שאלו אותי לא פעם ב-12 הימים האלה אם יש לי דילמה כראש האופוזיציה לתמוך בממשלה. לא הייתה אפילו לא לרגע אחד. אנחנו לא אופוזיציה למדינת ישראל. אם הממשלה עושה משהו טוב, אם נתניהו עושה משהו נכון, אנחנו נתמוך, בטח בזמן מלחמה, בטח מול הגרועים שבאויבינו. מייד התגייסנו לעזור, אם זה בהסברה בעולם, אם זה בעזרה לנפגעים – במה שאפשר. למשל, בשבוע שעבר הייתה פה הצעת אי-אמון של המפלגות הערביות, והצבענו נגד. אני לא חושב שיש לזה תקדים, אבל אמרנו שזה לא הזמן. עכשיו כולנו ביחד, האויב הוא בטהראן. ראש הממשלה הודה לי על ההתנהלות. אמרתי לו: לא צריך. זו חובתנו כפטריוטים ישראלים. ואז הגיע היום ה-13. התותחים נדמו, המטוסים שבו לבסיסם בשלום, המתים הובאו לקבורה, עם ישראל עמד דום לזכרם. ביום ה-13 קרה עוד דבר: הקואליציה חזרה לסורה. לא חיכתה רגע; לא אמרה לעצמה: יש פה שעת חסד; אולי נשתמש בה כדי לצאת לדרך חדשה, אולי נראה איך אפשר לפתוח דיאלוג ישראלי חדש ואחר לגמרי. אם האופוזיציה כבר נוהגת באחריות, אולי גם אנחנו יכולים? שום דבר. תוך יומיים דיסטל מציעה לסגור את חדשות התאגיד, שלא נשמע בבוקר את אריה גולן. בוארון מציע לכפות על מפרסמים לשלם לערוץ 14. סון הר מלך כמובן רוצה לספח את יהודה ושומרון תוך יומיים. ואטורי רוצה להחזיר את המינויים הפוליטיים. קיש מנסה להסתיר מאות מיליוני שקלים שעוברים לחרדים. מתנחלים קיצוניים משתוללים בגזרת בנימין, מכים מג"ד בצה"ל, וכמובן סמוטריץ' מגבה אותם. תוך יומיים יריב לוין חוזר לריב עם בית המשפט העליון, והחרדים שוב דורשים לקדם בכל הכוח את חוק ההשתמטות, וכל השופרות עסוקים 24/7 בניסיונות לבטל את משפט נתניהו. חזרו להפיץ את סרטוני הרעל שלהם בקצב שלא היה כמותו. יומיים, זה כל מה שנתתם לעם ישראל. אנשים עוד מסתובבים כמו זומבים בעיי החורבות של מה שהיה פעם ביתם, מחזיקים את כל רכושם בשקיות ניילון. המשפחות של ההרוגים עוד יושבות שבעה, הפצועים עוד מחוברים למורפיום בבתי החולים. יש לנו הזדמנות, ניתנה לנו ההזדמנות לעצור ולשאול את עצמנו: האם זה מה שאנחנו צריכים עכשיו? האם זה מה שנכון למדינת ישראל? הרי אנחנו לא בימים כתיקונם. אנחנו לא יכולים להגיד שהכול בסדר. החטופים שלנו עדיין בעזה, עדיין במנהרות. המלחמה שם הולכת ומסתבכת. כל יום יש "הותר לפרסום". המזרח התיכון בוער. יש לנו אלפי אנשים שאיבדו את ביתם. יש לנו את תושבי העוטף, את תושבי הצפון, שעוד לא שוקמו. יש לנו אתגרים, ויש לנו כאבים, ויש לנו אסונות, ויש לנו תהליך החלמה שאפילו עוד לא התחיל. האם לא ראוי שהקואליציה תעשה בדיוק מה שעשתה לפני רגע האופוזיציה – תיקח אחריות? אין עליכם אחריות? אתם לא אמורים להסתכל על המדינה האהובה, המצולקת, הכואבת, המיוסרת הזו, ולהגיד לעצמכם: בעת הזו אנחנו לא נרבה שנאה בישראל? אתם קוראים לעצמכם הקואליציה האמונית. נעזוב את זה שאנחנו מאמינים לא פחות מכם ויהודים לא פחות מכם, אבל מה עם ספר ויקרא? "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". מה עם הציווי להוריד את מפלס השנאה? זו לא הצעה פוליטית. כל הפרשנים שם ביציע יכולים להוריד את העטים. אני לא מציע ממשלת אחדות. אני לא חושב שצריך את זה. אם כבר מה שאנחנו צריכים זה ממשלה ישראלית אחרת לגמרי. מה שאנחנו צריכים הוא ממשלה שמאמינה שאנחנו צריכים לחזור לקדמה, להשכלה ולמצוינות. הייטק וחיל אוויר שמפציץ באיראן לא יבוא לנו מכל המריבות האלה. האיראנים אמרו לנו את זה. אחד הדברים הראשונים שהם עשו היה להפציץ את מכון ויצמן. למה? כי הם יודעים שזה מקור הכוח שלנו. גם אנחנו יודעים, אבל זה יחכה לממשלה הבאה. בינתיים, למה שלא נלך על האפשרות הצנועה? בואו נלך על ממשלה שאומרת: החלטתי לנהוג באחריות, אני לא אשים בתקופה כזאת על השולחן חוקים והצעות שקורעים את עם ישראל לגזרים. זה הרבה לבקש? ניקינו בשבוע שעבר את המיטה של הנכדה שלי משברי זכוכיות מהפצצה ליד הבית שלה. רחובות שלמים בישראל, בחיפה, בטמרה, ברמת גן, ברחובות, בבאר שבע, נראים כמו ביירות. זה הרבה לבקש שממשלת ישראל תפסיק לריב עם עם ישראל? אז היות שאתם לא מסוגלים, והיות שאתם לא מצליחים אפילו להתעלות לגודל השעה של עצמכם, אני מבקש מן הכנסת להצביע בעד הצעת האי-אמון. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת לפיד. אני מתכבד להזמין כעת את חבר הכנסת ואליד אלהואשלה לנמק את ההצעה מטעם סיעות רע"ם וחד"ש-תע"ל. בבקשה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, בתקופה האחרונה, כאשר התחילה המלחמה או פרצה המלחמה, ראינו שבעורף היו מוכנים. לחלק גדול מאזרחי המדינה היו מקלטים, אבל אנחנו בנגב הופקרנו – ואני מדבר על תושבי הכפרים הלא-מוכרים – ללא שום מיגון. אין בכפרים הלא-מוכרים מיגון. ולכן הייתה פנייה למשרד ראש הממשלה, כנציגים של החברה הבדואית. כנציג של הבדואים שלחתי פנייה לראש הממשלה וגם לפיקוד העורף. ההצעה שלהם הייתה להציב מיגון אסקו. זה שקיות חול שלא מגינות על האזרחים – מעמידים כמה שקיות מסביב למקבצים, לכפרים, ומקווים שהטילים לא ייפלו באזור שלהם. רבותיי, האסקו הזה הוא שדה ניסיונות על הבדואים. אני לא ראיתי שהם שמו את הפתרון הזה או הציעו את הפתרון הזה במקומות אחרים. רק אצלנו בנגב הציבו את המיגון הזה. ודוחות רבים מראים על כך – גם בחברה היהודית, צריך להגיד את האמת, יש אזורים שאין בהם במיגון. אבל הממשלה מייד נכנסה והקצתה תקציב ליישובים האלה, 100 מיליון שקל. אבל מצד שני, אצל הבדואים לא הושקע שקל אחד. אז למה אתם מפקירים אותם? מה יעשו האזרחים? לאן ילכו? חלק גדול מהם הצליחו להתמגן מתחת לכבישים, בתוך הגשרים. זה לא מתאים למדינה, לא מתאים לממשלה, איך היא פותחת מלחמה והעורף מופקר, לפחות בסביבה של נבטים. אז לסגור – לתת לאנשים פתרונות אחרים. באנו אנחנו והצענו פתרונות אחרים כמו, למשל, שאנשים יבנו מיגון לעצמם בהיעדר תמיכה ממשלתית. הממשלה לא הסכימה. רשות הבדואים לא הסכימה, לא תמכה בהצעה הזאת, ולכן האנשים נשארו ללא מיגון. הצענו גם חלופה אחרת, שאנשים יבנו מקלטים תת-קרקעיים בתוך האדמה, וגם זה לא התקבל. אז מה אתם מצפים מהאנשים שיעשו? ולכן מחובתה של הממשלה – ואני רואה פה צורך דחוף – להעמיד שני צוותים, אחד מראשי הרשויות הבדואיות בנגב, ואחד מלשכת ראש הממשלה, על מנת לטפל בסוגיות האלה. לכן רצינו להעלות את הנושא הזה היום – שוב, גם אחרי שהמלחמה הסתיימה. וטוב שהסתיימה, כי אנשים חשו חשופים לירי הרקטי, ובנס לא נפגעו אנשים בחברה הבדואית, ולצערנו הרב, נפגעו אנשים בבאר שבע גם כאשר היה להם מיגון. ולכן אני רוצה להגיד למקבלי ההחלטות, אדוני השר, דוד: צריך לחשוב גם היום על העתיד, והממשלה צריכה לקבל החלטה במיידי להציב מיגון בכפרים הלא-מוכרים, או לתת אפשרויות לאזרחים לבנות ממ"דים בעצמם בהיעדר יכולת ממשלתית או יכולת של הרשויות לתת לאנשים מיגון. מכובדי היושב-ראש, אנחנו גם רואים שבתקופה האחרונה יש עלייה בהסתה, וראינו מה קרה – קריאות השמחה מאחד היישובים ליד טמרה כאשר היה ירי לכיוון העיר. שמחתי מאוד כאשר ראש הממשלה הוציא מייד גינוי לנושא הזה. אבל אנחנו רואים שיום-יום יש תופעות של שנאה, יש תופעות של הסתה, יש תקיפות של נהגי אוטובוסים, יש גזענות במגרשים, יש גזענות מצד חלק מהשוטרים כלפי נהגים, וראינו את המקרה שהיה בסאג'ור. למה? איפה השרים? איפה הממשלה? לא אזרחי המדינה? אסור להתעלם ממקרים כאלה. אסור לתת גיבוי לשנאה, להסתה. צריך להסתכל לאנשים בעיניים, אזרחי המדינה. ראש הממשלה צריך לצאת – כמו שיצא במיידי על הסרטון שהיה בטמרה – בסאג'ור; לעצור את ההסתה, לגדוע אותה. אין מקום. כולנו אזרחי המדינה, ולכן אין הבדל, לא צריך להיות הבדל. היום יש הבדל, באמת, יש הבדל. הראייה של ראש הממשלה היא לפעמים ראייה אחרת בין אזרח יהודי לבין אזרח ערבי. זה לא צריך להיות. צריכים להסתכל על כולם בצורה שווה. מה ההבדל בין בני אדם שגרים ברהט, בטמרה, להבים, חיפה, עכו? אין שום הבדל. כולם בני אדם. ולכן, אסור לתת גיבוי לשוטר הזה שסטר לתושב ערבי דרוזי מסאג'ור. לא מתקבל על הדעת. הציפייה שלנו מראש הממשלה היא לעצור את כל הסחף הזה, כל ההסתה הזאת, ההסתה ברשת, ההסתה במשרדי הממשלה, הסתה גם בתוך הממשלה עצמה; לעצור את הכול, להחליט, לקבל החלטה: סטופ, עוצרים את הכול. הדבר השני – האזרחים הבדואים בנגב. ישבנו עם משרד ראש הממשלה לפני חודש. ביקשנו הפסקת הריסות. באמת, הצוות של ראש הממשלה שמע, הקשיב, אבל אין החלטות – הם לא יכולים לקבל החלטות מהאדון, מהבוס בן גביר. איך הוא נועל אתכם? איך הוא מחשק את כל הממשלה? ממשיכים. עכשיו הצוות שלו ממשיך להדביק צווי הריסות בא-סר ובעוד יישובים – באל-בקיעה, באום-אלבדון ואל-ע'רה ובכל מקום. למה? מה, לאן אתם רוצים להגיע? אמרנו ונמשיך לומר שהנגב הוא של כולם, יהודים וערבים כאחד. אבל אל תפקירו את האזרחים. אל תשאירו אותם לבד. אנחנו לא רוצים רק לשבת ולדון ולחזור לתושבים שלנו כאשר הם מקבלים כל יום הדבקות וצווי הריסה. אנחנו רוצים פתרונות, להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם שיש להם פתרונות, יש ממשלה שדואגת לאזרחים שלה, יש ממשלה שרוצה להפסיק את ההריסות, יש ממשלה שדואגת לתושבים, יש ממשלה שרוצה לגדוע את ההסתה. תביאו בשורה לאזרחים. תפסיקו עם המנהג הזה שכל פעם מסתכלים על הסקרים. הסקרים לא מביאים ביטחון לאזרחים, לא מביאים שקט. צריכה להיות ראייה אחרת להנהגה בתוך המדינה. להנהגה של המדינה צריכה להיות זווית ראייה אחרת. הגיע הזמן לעצור את כל מה שיש עכשיו, כל ההסתה הזאת, ולהסתכל בצורה רוחבית על כולם. מכובדי היושב-ראש, ברשותך, כמה מילים על הנושא של האי-אמון גם בשפה הערבית. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:)

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. חברת הכנסת לזימי, אי-אפשר להיות עם חולצות עם כיתוב במליאה.

נעמה לזימי (העבודה):

"התקווה" זה כיתוב?

היו"ר אמיר אוחנה:

החריג היחיד שאפשרתי זה "משפחות החטופים", כמו החולצה שנמצאת על חבר הכנסת מיכאל ביטון.

נעמה לזימי (העבודה):

אמרת שאי-אפשר מסר פוליטי.

היו"ר אמיר אוחנה:

לא לא, לא אמרתי שום מסר פוליטי. אי-אפשר שום מסר.

נעמה לזימי (העבודה):

"התקווה" זה לא – – –

היו"ר אמיר אוחנה:

חולצות עם כיתוב כזה – נא לצאת, בבקשה.

נעמה לזימי (העבודה):

"התקווה" זה "כזה"? רק להבין.

היו"ר אמיר אוחנה:

נא לצאת, בבקשה. כן, אי-אפשר. אי-אפשר "ביבי המלך", אי-אפשר "רבין צודק", אי-אפשר "התקווה תנצח".

נעמה לזימי (העבודה):

ההמנון שלנו – הוא עומד בסימן שאלה? זה "התקווה". זה "התקווה".

היו"ר אמיר אוחנה:

לא, לא. אין מסרים. אין, אין חולצות כאלה.

נעמה לזימי (העבודה):

"התקווה". מה הבעיה עם ההמנון?

היו"ר אמיר אוחנה:

נא לצאת, בבקשה, תודה רבה. נא לצאת מהאולם. אם את רוצה לדבר כאן באי-אמון, אז תחליפי חולצה או תדאגי שמישהו אחר מסיעתך ידבר, כי את לא עולה עם זה לדוכן. אני מתכבד להזמין כעת את חבר הכנסת בני גנץ אל הדוכן לנמק את ההצעה מטעם סיעת המחנה הממלכתי.

נעמה לזימי (העבודה):

זו "התקווה". התקווה זו בעיה? זה ההמנון שלנו – – – זה ההמנון שלנו. תתבייש.

היו"ר אמיר אוחנה:

תמשיכי, תמשיכי לאתגר את התקנון ואת הנוהל פה שנים. כל חברי הכנסת מצייתים לזה; רק נעמה לזימי היא פרח מיוחד, צריך לאפשר לה את כל מה שלא מאפשרים בבית הזה.

נעמה לזימי (העבודה):

אפילו ההמנון שלנו בעיה?

היו"ר אמיר אוחנה:

חבר הכנסת בני גנץ, בבקשה, אדוני.

בנימין גנץ (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ברגעים קשים עם ישראל יודע להתאחד. כך היה בזמן המערכה מול איראן. צעירים יצאו לעזור לשכן קשיש לרדת למקלט, שכנים, וראיתי את זה ביישוב טמרה – הולכים ועוזרים למשפחה שנפגעה מאוד קשה בבית ליד; ארגונים שמגיעים לאתרי הרס עם שתייה ואוכל, ועזרו למפונים להתארגן על חפצים, על חפציהם. כשאני נזכר בתמונות מ-7 באוקטובר, יש שם לצערי טנדרים בשדרות ואת נועה ארגמני על האופנוע ורכבים מפויחים בצידי הכביש, אבל יש שם גם תמונות של אלפי אנשים שיוצאים לתרום דם ותמונות של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון שדוהרים לשטח לחלץ את אחיהם. זה העם שלנו. יש לנו 50 חטופים בשבי החמאס ועשרות אלפים שעדיין מפונים מבתיהם בדרום, בצפון ובמרכז. יש לנו גם הזדמנויות גדולות באזור. כדי שנצלח את האתגרים האלה, אדוני היושב-ראש, חייבים לשמור על האחדות בעם. להיות מאוחדים, חברים, זה לא רק מבנה של ממשלה, אלא התנהלות של מנהיגים – איך הם מתייחסים לכל חלקי העם, גם לאלה שלא הצביעו עבורם; אם הם יודעים לדבר לאזרחים ברגעים קשים, במקומות קשים, ולא רק אחרי הצלחות; מה הם עושים, כן, מה הם עושים מול יוזמות שקורעות את העם בזמן מלחמה, ואיזה שיח ואיזה סגנון של שיח הם מקדמים. חברי הכנסת, אני מבקש לשאול אתכם: האם לכל סוגיה שקורעת את החברה הישראלית צריך למצוא פתרון עכשיו? אתמול ציינו את יום השנה לפטירתו של הרבי מלובביץ'. בסרטון ששלחו לי הרבי נשאל לגבי סוגיה של פתרון מחלוקות, והוא עונה שלא צריך לרוץ ולמצוא פתרון לכל המחלוקות ביום הראשון, צריך להשאיר משהו גם למשיח לפתור. אני בעד לצלול לכל הסוגיות הקשות ולפתור אותן, אבל לכל דבר יש עת ויש מקום. האם בזמן שהעם קרוע, בזמן שהלוחמים שלנו מגויסים שוב ושוב, שאנשים איבדו את בתיהם, שיש לנו חטופים בעזה – האם בזמן הזה נכון שהממשלה תעשה שימוע ליועמ"שית באופן לא חוקי? האם זה לא הזמן להכיר בנשיא בית המשפט העליון ולא לחתור למשבר חוקתי? האם זה הזמן להתעסק בשידור האקטואליה בתאגיד? האם זה הזמן להתניע מפעלי רעל ברשתות? כמו שאנחנו יודעים להיות מאוחדים כלפי חוץ, צריך להיות מאוחדים כלפי פנים. לשמור על האחדות, חברים, זה לא לקרוא לאחדות ואפילו לא לשבת בממשלת אחדות. לשמור על אחדות זה לדעת גם לוותר, לחתור לפתרונות, להידבר על נושאים רגישים ומרכזיים ולהתחשב בכל חלקי העם. וגם – כן, גם להשאיר משהו לזמנים מתאימים. לצערי, הממשלה הזו מפרקת את האחדות שקיימת בעם כשהיא הולכת בכל הכוח למהלכים שנמצאים בלב המחלוקת. נתניהו ואנשים נוספים בממשלה עושים זאת במכוון. לצערי, המטרה שלהם היא ללכד את הגוש ולפלג את החברה. אפשר לשמור על אחדות העם גם בלי ממשלת אחדות, אבל אי-אפשר לדבר על אחדות ולזרוע פילוג. הממשלה הזו צריכה להתחלף לא רק בגלל 7 באוקטובר, אלא קודם כול כי היא מחבלת באחדות העם. אני אומר כבר תקופה שישראל צריכה ממשלת הסכמות לאומית שיהיה בה רוב של 70–80 חברי כנסת, ובתנאי אחד: שהם משרתים, באמת משרתים, מאה אחוז של אזרחי ישראל; ממשלה שתוכל ללכת למהלכים גדולים בתוך החברה שלנו, שיסדירו את החוקה שלנו, את סדרי העדיפויות הלאומיים ואת נושא השירות. החוכמה היא לא לעשות את זה בדורסנות אלא בהידברות. מכובדיי, אזרחי ישראל ראויים לממשלה שתתנהג כמותם – ממשלה שתהיה קשובה לעם, ולא תראה במראה רק את עצמה ואת הבייס שלה. ראש הממשלה לא נמצא פה, אבל אני מבקש לנצל את הבמה כדי להגיד לו שהמבחן של מנהיג הוא ברגעים מאתגרים וקשים, ולא רק אחרי הצלחות. המבחן הוא לא רק באיראן אלא גם בניר עוז. מדינת ישראל, תושבי הדרום, ראויים שתגיע לשם, שתסתכל להם בעיניים; תסתכל לתושבים ותבטיח להם שלעולם לא עוד, שתנחם ותבטיח לבנות. זאת מנהיגות. אני פונה לראש הממשלה מכאן: כבר מאוחר מאוד, אבל לא מאוחר מדי – הם עוד מחכים ומצפים. בן-גוריון אמר שבנגב ייבחן העם, לא רק כי הנגב היה המרחב הגדול ביותר בישראל, אלא גם כי בנגב היה קשה. לחזור היום לחזית הנגב המערבי זה קשה; כך גם ליישובי גבול הצפון. בן-גוריון אמר ועשה, וראש הממשלה עדיין לא הגיע אפילו לביקור. מנהיגים שמסתגרים במסיבות עיתונאים מהונדסות וביקורים מתוכננים במקומות אהודים לא יכולים לאחד את העם הזה. זו המשימה החשובה ביותר לשנים הבאות – לאחד את החברה הישראלית ולאחד את העם הזה. זו המשימה החשובה ביותר לשנים הקרובות. וכן, לא רק בנגב אלא גם בניר עוז ובמטולה ייבחן העם. גם אם ייקח זמן, נביא הנהגה ישרה, מאחדת וממלכתית, שתעמוד במבחן הזה, שתאחד את העם ותסתכל על העיניים של 100% של אזרחי ישראל ותגיד להם: אנחנו כאן בשבילכם. אנחנו כאן בשביל כולכם. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת בני גנץ. אני מזמין כעת את חבר הכנסת אביגדור ליברמן לנמק את ההצעה מטעם סיעת ישראל ביתנו. בבקשה.

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית כול אני רוצה לברך את ראש הממשלה ואת כל השרים בקבינט המצומצם שקיבלו החלטה לצאת למתקפה באיראן. פעם ראשונה אחרי ששת הימים שאנחנו יוצאים למכה מקדימה. זה היה חשוב מאוד, זה היה חשוב מאוד לחצות את המחסום הפסיכולוגי הזה, וחצינו את המחסום הפסיכולוגי. אני יודע עד כמה היה לא פשוט, הייתי שם, ואני זוכר את כל הוויכוחים. אני זוכר את כל הראיונות שנתתי לתקשורת, ובכל פעם נשאלתי: האם אתה בטוח שמדינת ישראל לבדה מסוגלת להתמודד עם איראן? כשהייתי אומר: כן, אנחנו יודעים לעשות את זה – בכל פעם קצת גיחכו בצד השני. אני רוצה לברך את צה"ל ואת המוסד ובעיקר את חיל האוויר על ביצוע מבריק, ביצוע מושלם של המשימה. מגיע פה שאפו ענק לטייסי חיל האוויר, ואני מקווה שגם אנשים שכל כך ביקרו את טייסי חיל האוויר עד לא מזמן – שכל אחד ימצא את ההזדמנות לתקן ולבקש סליחה. מה שמפריע לי מאוד הוא מין שאננות, אופוריה. כולם פתאום בהיי. לא סתם כתוב במקורות שלנו שאין כמו חטא היוהרה; על היוהרה הזאת שילמנו מחיר יקר. אני עוקב אחרי הוויכוח שמתנהל גם בדרג הכי גבוה – מה קרה שם, מה ההישגים, אם השמדנו את תוכנית הגרעין או רק פגענו, כל הוויכוח מתי איראן תוכל להשתקם אם בכלל – ואני חייב לציין שאני עוקב בעיקר אחרי ההודעות של הדרג המקצועי, הרמטכ"ל שלנו, שדיבר בצורה מאוד מאוד ברורה. אני עוקב אחרי מסיבת העיתונאים של ראש המטות המשולבים, דן קיין, על כל ההישגים שהיו באיראן, רפאל גרוסי – כולם אמרו את אותו הדבר: תוכנית הגרעין ספגה מכה קשה, אבל היא לא הושמדה. גם הריאיון האחרון של רפאל גרוסי, ריאיון שצריך להטריד פה את כולנו לגבי האורניום – כן הבריחו, לא הבריחו, אתרים שהאיראנים מעולם לא הכריזו עליהם, ומצאו שם סימנים לפעילות גרעינית חשודה. אבל מה שברור הוא שבאיראן התקבלה החלטה, החלטה אחת ברורה, שמאחדת את כל חבורת המטורפים שנמצאת שם בשלטון – אייתולות, בסיג', משמרות המהפכה: לנקום. הם לא מתכוונים לוותר. הם לא סלחו ולא שכחו. כרגע הם מגייסים את כל הפוטנציאל, את כל המשק, את כל החברה, את כל האמצעים, הכול, למלחמת נקמה. מי שעוקב אחרי השיח היום באיראן – כל מה שהם נושמים, כל מה שהם פועלים, כל מה שהם מדברים זה מלחמת נקמה. אלו לא מילים. קודם כול, הם קיבלו כהחלטה ברורה את שיקום תוכנית הגרעין האיראנית. אני מסתכל על החלטה לא פחות מסוכנת – החלטה לנתק כל קשר לסבא"א. אין יותר פקחים, אין שום דבר. אין שום פיקוח. הם רצים כל הדרך. מאז יום שלישי האחרון מתקיימים שם דיונים קדחתניים, וההחלטות שהתקבלו – גם על ייצור 20,000 טילים בליסטיים וגם על אלפי משגרים. מה שלא פחות מטריד – נציגי איראן יושבים כרגע בבייג'ין, במוסקבה, בפיונגיאנג, ומדברים על הקמת מערך צפוף ומתקדם של הגנה אווירית. כלומר כל המשאבים של מדינה ענקית, 1.6 מיליון ק"מ, 94-93 מיליון איש – הכול משועבד כרגע למלחמת נקם. פה אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו עושים. זה לא ייקח הרבה זמן. כשאני מסתכל על כל ההערכות – ואני רוצה להיות הכי אופטימי – עד המערכה הבאה יש לנו אולי שלוש שנים. לדעתי, יכול להיות פחות, אבל מקסימום שלוש שנים. זה אומר שגם אנחנו צריכים לשנות פה את כל סדר העדיפויות. כשאני רואה את כל הוויכוח המטופש בין האוצר, צה"ל ומערכת הביטחון על תקציב הביטחון, על זה שהחשב הכללי נתן הוראה כרגע להקפיא את כל ההתקשרויות, אפילו לא הרשאה להתחייב, לצה"ל ומערכת הביטחון מול תעשיות הביטחון – זה פשוט טירוף. אנחנו יודעים כמה זמן לוקח לייצר כל מיירט, כמה עולה כל מיירט. כל התקציב שקיים היום לא רלוונטי, הוא לא קשור למציאות. אי-אפשר לתקן יותר, אי-אפשר לעשות flat. חייבים לפתוח את כל תקציב המדינה מחדש ולאשר אותו מחדש. גם כל דוח נגל פשוט לא רלוונטי. תמיד לצה"ל היה תר"ש כדי לפתח את הזירה המודיעינית, לפתח חימוש חדש. זה לא מהיום להיום, זה לא מוצר שאתה קונה במכולת. זה לוקח חמש שנים מינימום עד שזה הופך למבצעי. לכן אנחנו חייבים – היה תר"ש גדעון והיה תר"ש תנופה, דומני התר"ש האחרון; מאז אין לנו תר"ש. אתה חייב לאשר תקציב לצה"ל לחמש שנים. אני מסתכל על מרוץ החימוש המטורף שקורה גם באזור. תסתכלו על ההצטיידות והחימושים במצרים, טורקיה, ערב הסעודית, אבל גם אירופה, נאט"ו. נאט"ו מחליטים ש-5% מהתל"ג הולכים לתקציב הביטחון. יש איום קיומי על הולנד או על צ'כיה? אני לפחות לא מכיר, היושב-ראש. לא ידוע לי שמישהו מאיים להשמיד את צ'כיה או את הולנד. כשהם מחליטים על 5% מהתל"ג – מדינת ישראל צריכה להחליט 10%. אז לא 10% – 8%. אתה חייב להקצות לפחות 8% מהתל"ג שלך לצורכי הביטחון. זה אומר כ-160 מיליארד שקל. כשאני רואה שמשרד הביטחון מדבר עם צה"ל על תקציב של 135 מיליארד שקל, הם לא מבינים על מה הם מדברים. כל שעת טיסת מנוע, כל המלאי שאזל וצריך למלא, כל החימושים שצריך לפתח – יש פה הרבה דברים. חייבים לפתח חיל טילים. אותן היוזמות שלקחנו כשגדי איזנקוט היה הרמטכ"ל, אותם הטילים – ראיתי עד כמה הם היו אפקטיביים במערכה הזאת, וטוב שקיבלנו את ההחלטות האלה, אבל זה לא מספיק. ראינו עד כמה קטלני כל טיל בליסטי. כל טיל בליסטי הוא קטלני, ואתה חייב להיערך אחרת לגמרי, ואי-אפשר לפרט פה. ולכן אני גם מציע לנציג הקואליציה שהקואליציה והאופוזיציה יעבירו חוק שתקציב הביטחון יעמוד על 8% מהתל"ג, ושלא יוכלו לגעת בו; שזה לא יהיה נושא למשא ומתן קואליציוני, זה לא יכול להיות. ולבטל את כל הקיצוץ הרוחבי לאותם תקציבי ביטחון. בלי זה פשוט אי-אפשר להמשיך, אם אנחנו מדברים על כך שהאירנים רוצים לייצר ולהצטייד ב-20,000 טילים בליסטיים. על כל מדינת ישראל שוגרו כ-520 טילים בליסטיים. רק כ-25, 28 פגעו בשטח ישראל. תנסו להכפיל את זה בעשר ותבינו איזה נזק. באותם 12 ימים ספגנו נזק לעורף הישראלי שמעולם לא היה, מאז קום המדינה. אדוני היושב-ראש, אני קורא לממשלת ישראל לבחון מחדש כמה שיותר מהר את כל נושא התקציב, לקבוע סדר עדיפויות אחר, לקבל תר"ש חדש לצבא ההגנה לישראל ולהתאים אותו ואת כל הפעילות שלנו לאותה מערכה שלצערי בדרך. מה שהיה ב-12 ימים זה שלב ראשון, ויש לנו, לצערי, גם שלב ב' בדרך. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת ליברמן. אני מזמין כעת את חברת הכנסת נעמה לזימי לנמק את ההצעה מטעם סיעת העבודה. בבקשה, עד עשר דקות לרשותך.

נעמה לזימי (העבודה):

תודה רבה. קודם הוציאו אותי מהמליאה בגלל הכיתוב "התקווה תנצח". ההמנון שלנו, חזון הכיסופים למדינתנו, שהיא נס גדול, הפך להיות משהו קונפליקטואלי בכנסת הזאת.

היו"ר אמיר אוחנה:

גם אם היה כתוב "התקווה תפסיד" היית מוצאת מהמליאה, כי כיתוב על החולצה, בלי קשר לתוכן – – –

נעמה לזימי (העבודה):

חס וחלילה שתפסיד. היא תנצח, אמיר אוחנה. התקווה תנצח.

היו"ר אמיר אוחנה:

אני מסכים איתך. אני לא בטוח שהפירוש שלנו דומה.

נעמה לזימי (העבודה):

אבל אני רוצה להגיד לך שהחולצה האדומה שלי הרבה יותר פוליטית. אם אתה מאשר את זה, הכול טוב. בכל מקרה, בוא נהיה רגע בעניינים היותר-רציניים והאי-אמון החשוב הזה. אני אפתח דווקא בסיכה שיש לי כאן על הבגד. הביאה לי אותה ביום שבת בכיכר החטופים ויקי כהן, אימו של החייל החטוף נמרוד כהן. סמל החטופים עם כנפיים – סיכה שיוחדה לחיילים החטופים בעזה, החיילים החטופים שהופקרו, שהפכו לכלי פוליטי. אני רוצה להגיד משהו שהוא קשה, אבל יש לומר אותו, כי זה האחים שלנו שם שמעונים בעזה. החטופים נחטפו על ידי חמאס, אויב מר, אויב שצריך למחות מעל פני האדמה, אבל הם מוחזקים כבני ערובה בידי נתניהו. מי שחשף לנו את זה הוא הנשיא טראמפ. מול כל העולם הוא חשף לנו שסיום המלחמה ועסקה להשבת החטופים והצבת חלופה מדינית לחמאס, כן? מיגור החמאס גם בכלים מדיניים של הסדר אזורי – לא רק בנוכחות ביטחונית אין-סופית, אלא גם על ידי דיפלומטיה חכמה – קשור למשפט של נתניהו. ואם המשפט של נתניהו לא מסתדר, אז הילדים שלנו שלוחמים בעזה והחטופים לא יחזרו. כי המשפט שלו לקח מדינה שלמה כבת ערובה, ואנחנו רואים את זה. הוא לקח את הדמוקרטיה הישראלית כבת ערובה, ואת הכלכלה הישראלית לקומבינות למקורבים, וגם את המלחמה, מלחמה שהייתה צריכה להסתיים מזמן. טראמפ חשף לנו את אי-כשירותו של נתניהו; אדם שקושר את גורלה של המדינה בגורלו האישי. מי אתה, נתניהו, שתקשור את הגורל של הנס הזה שנקרא ישראל בגורל שלך? אתה אדם מושחת. תטפל בזה במשפט שלך. אל תהרוס את המדינה הזאת. האיש שמתנה את הצלת החטופים במשפט שלו. המשפחות אמרו כל הזמן: יש פה פוליטיקה על גב הילדים שלנו. הן צדקו. כולנו חבים להן סליחה גדולה שלא זעקנו יותר כשהן אמרו לנו את זה. אמרו לנו את זה וצדקו. תראו, טראמפ הודה בזה. ואני רוצה שתחשבו על זה שוב ושוב ושוב: נתניהו מכר את מדינת ישראל ואזרחיה על מזבח המשפט שלו. אני רוצה שכל אזרח כאן לא יברח יותר מהאמת, לא יתרץ, לא יביא לנו עוד דף מסרים אלטרנטיבי. זה נאמר, זה פורסם. התנאי לסיום המלחמה, להצלת כל החטופים והשבתם ולהסדר מדיני שייתן לנו פה שקט וביטחון תלוי במשפט של האיש הזה. זה לא יכול להיות. זאת לא מנהיגות, זה טירוף הדעת, מעבר לזה שאף אדם לא רשאי להתערב במערכת המשפט, וכולם שווים בעיני החוק. אני שמה את זה אפילו בצד, ואני רוצה רגע לומר את טירוף הדעת שנעשה כאן. אני דווקא אנצל את הבמה הזאת, את האי-אמון הזה, ואני אפתח את דבריי ואפנה למצביעי הליכוד. אני רוצה לדבר אליכם, מצביעי הליכוד ובנימין נתניהו – אני רוצה להזכיר לכולנו את ה-80% המשותפים שאין עליהם מחלוקת, ואת אחת ההבנות הבסיסיות שלנו, שהחיים קצרים. אין לי ספק שאם בעוד כמה שנים נסתכל על התקופה הזאת, נדע בעצב שבזבזנו את החיים, שבוזבזו פה חיים על שנאה, על מוות מיותר, על זה שלא שמרו עלינו, על זה שהופקרנו. "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד". החיים שלנו מתקצרים בעוד אנחנו עובדים יותר ויותר קשה. כי הכול פה יקר ומתייקר, ורק החיים נהיו זולים. אבדה לנו הפשטות של פעם, כי המנהיגים שלנו איבדו כל קשר אליה, ממשלה ששריה עסוקים בפינוקים בחו"ל כשאנשים פה חוששים להיכנס לסופר. אבל הכי קשה היא ההכרה הזאת שיש לנו פחות זמן ליהנות מהחיים, מהחיים עצמם. אנחנו מחכות שעות במיון בבתי החולים כי אין מספיק מיטות או רופאות או אחיות. אנחנו מחכים חודשים לבדיקות, נשארים בלי טיפולים מצילי חיים. מתקיימים פחות ופחות כי הכול עולה. בעיקר – הניתוק של מי ששכחו מאיפה באו בדרך לשימור הכיסא. אנחנו לא שמים לב, והחיים עוברים לנו. תפקידו של שלטון הוא לעבוד עבור האזרחים כדי שהחיים שלהם, שלנו, יהיו טובים, כן, טובים. זה כל כך פשוט, בסיסי ומובן, ותגידו לי כמה זה רחוק מהמציאות. אז תגידו, לזה פיללנו? זה חזון הכיסופים של הורינו? זה מה שהם התכוונו? בעיניי, לא חשוב מי יעשה את זה, רק שזה יקרה. שיהיה פה שלטון של בני אדם, שלטון שלא רק רואה ערך לחיים שלנו, אלא דואג שהחיים שלנו יהיו טובים, כי בעבור זה הוא כאן, במשכן החשוב הזה. ומגיע לנו ולילדים שלנו שלטון כזה, שלטון שלא ירסק את הערבות ההדדית, שלא יהפוך את האחים שלנו, שמעונים בשבי, למטרד או לכלי פוליטי, אלא למשימת חייו. תגידו, אם זה היה בן שלכם, אח שלכם, אבא שלכם, אני לא מאמינה שהייתם מקריבים אותם. זו לא הרוח שמייצגת משפחה. זו גם לא הרוח של ישראל כולה. זו מהות הצעת האי-אמון – לבנות שוב, טוב יותר, מתוקן, חומל. להחזיר לנו את החיים שאנחנו ראויים להם. והממשלה הזאת, בכל תחום, מקשה עלינו את החיים ומזלזלת בהם כמו לא היו שווים דבר. אז גם אם הצבעתם לה – על החשבונות, המחירים והגזרות אי-אפשר לשקר. הם שכחו מהעם, אתם יודעים את זה. הגיע הזמן שהעם ישכח אותם. מדינה שלא מאפשרת לצעירים לחלום על בית היא מדינה שחייבת שינוי כיוון. לכל אדם מגיע שיהיה לו בית ומדינה שתהיה אחראית לחיים שלו. ההפקרה הזאת פוגשת הכול – את האלימות ברחובות, החינוך המתפורר; איך שאנחנו כועסים וזועמים אחד על השני, כי קשה פה, כי מפחיד פה. זה פוגש אותנו בשירותי הרווחה, הבריאות, בדאגה לשלום יקירנו, בהפקרת החטופים, לפעמים גם בחיי יקירינו. זאת המהות של הצעת האי-אמון. אנחנו רוצים בחזרה את חיינו הקצרים, לחיות אותם בכבוד ובידיעה שיש מדינה שדואגת לנו, שרואה בחיים שלנו ערך, שרואה בחיי אדם ערך, לא במלחמה. אמן. אמן. אמן. ואסיים – אי-אפשר שלא לסיים ולדבר על הטרור היהודי שמגובה בממשלת חמאס הוא נכס. הממשלה הזאת נותנת חסות לטרור יהודי בשטחים כלפי פלסטינים וכלפי חיילים וכוחות הביטחון. רק אתמול הציתו מוצב צה"ל עם מתקן רגיש לניטור טרור. הם חלק מהעם שלנו, הדבר הזה? נשמע למישהו הגיוני שהם יקבלו גיבוי בחסות הממשלה? שלא יטופלו האנשים האלה שבסופ"ש חנקו חיילים, הכו אותם? אז תגידו מה הייתם אומרים אם הייתי מספרת לכם שמישהו, דמות עלומה, הכתה חיילים, חנקה אותם, שרפה בסיס, הציתה מתקן רגיש, חיבלה להם ברכבים, קראה להם בשמות הכי מטורפים? מה הייתם אומרים עליהם? הייתם קוראים להם מחבלים. רק פה בממשלה הזאת האנשים האלה מקבלים גב, פיצות מחברת כנסת, ביטול צווים מינהליים משר הביטחון. הלך רוח מטורף ומטורלל – עבור מה? עבור ברית פוליטית? הכול פה עובר עבור ברית פוליטית – הארכת מלחמה, חוק השתמטות, הפקרת חטופים, אפילו עידוד של טרור. ממשלה שלא שווה את העם הזה, את הרוח הזאת. ממשלה שחייבת לעוף.

היו"ר אמיר אוחנה:

אני מתכבד להזמין כעת את חבר הכנסת השר דוד אמסלם להשיב במשולב על ההצעות להביע אי-אמון בממשלה. בבקשה.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני שאשיב על הצעות האי-אמון, אני רוצה לספר על פגישה שהייתה לי לפני כשעה. חבר הכנסת מיכאל ביטון, תשמע סיפור, לא תאמין. לפני כשעה נכנס אליי בחור, אומר לי: תקשיב, דודי, קוראים דוד לוי – שם גנרי – נולדתי באשדוד, יש לי שישה ילדים, אני בגיל 51, סגן אלוף בצה"ל, שירתי 480 יום במילואים. הוא עשה טעות אחת – הוא העז, אדוני היושב-ראש, להתראיין בתוכנית הפטריוטים כאזרח; השתחרר מהמילואים, הלך לתוכנית, ראיינו אותו. מה שקרה מאז – צה"ל החליט: לא מגייס אותו יותר. הוא טוען שזה בהנחייתה של הפצ"רית. דרך אגב, קראו לו לראיונות. והוא שואל: חבר'ה, למה אתם לא מגייסים אותי? אמרו לו: אולי התראיינת עם מדים? הוא אומר: לא. הינה, בבקשה, זה תאריך השחרור – עובדות, מה שנקרא, סעיף עובדות – וכמובן, אנחנו יודעים מתי שודרה התוכנית, יש גם תאריך. אבל זה לא מעניין אף אחד. עכשיו, הבן אדם עושה תפקיד חשוב מאוד בפיקוד דרום. והוא אומר לי – דרך אגב, יש לו שלושה ילדים, שלושה בנים לוחמים, עד היום בצה"ל. והוא אומר לי: תשמע, דודי, הלב שלי פצוע. תקשיבו על מה: יש לי חלום, לחזור לשרת את עם ישראל בצה"ל. תבינו, מדובר על פטריוט ישראלי שנלחם כדי להילחם ולסכן את עצמו. הם מדברים איתי: חסרים לוחמים בצה"ל, הם אומרים. אבל תלוי מי, תלוי איזה לוחמים אנחנו רוצים. אם מישהו מופיע בפטריוטים – לא. אני משוכנע לחלוטין שזה לא קורה למי שמופיע בערוץ 12, בערוץ 13. דרך אגב, במדינה דמוקרטית אזרח שהוא לא במדים יכול להתראיין בכל רשת ולהביע את עמדתו. הוא אזרח. אף אחד לא מהלך עליו אימים, ובוודאי ובוודאי צה"ל לא שייך לאף אחד; זה לכל עם ישראל. ולכן אני פונה מפה לרמטכ"ל ואני אומר לו: תבדוק את הסוגיה. אני רואה אותה כדבר חמור ביותר. אני מניח שחלק – דרך אגב, הוא אמר לי שהפצ"רית מעורבת באופן אישי. זה ברמות הפיקוד, פיקוד דרום. זה סגן אלוף שעושה שירות מאוד מאוד חשוב בפיקוד. ולכן אני מציע לך, תיכנס בעובי הקורה. לא יעלה על הדעת שיש פטריוט שאמור להילחם, ונלחם כל יום כדי לשרת בצה"ל, וצה"ל בעצם לא קורא לו למילואים בגלל שהוא התראיין באיזו תוכנית. אני לא יודע, דרך אגב, אני שמעתי רק אותו. אני לא יודע, אם יש מקרה אחד אני מניח שיש עוד הרבה מקרים, כנראה. לכן אני מציע גם לשר הביטחון, מבקש: קחו את המקרה הפרטי הזה, אם אתם רוצים אתן לכם את הפרטים. קודם כול תפתרו את המקרה הפרטי הזה, אבל מעבר לזה, אנחנו צריכים לבדוק בדיקת עומק מה קורה בצה"ל בהיבט הזה של המילואים לאנשי הימין שמתראיינים. אני בטוח, עוד פעם, אני אומר את זה באחריות: מי שבשמאל מתראיין כאזרח, אף אחד לא קורא לו, אין שום סיבה שיקראו לו. להפך, מוחאים לו כפיים. לכן אני מבקש לבדוק את התופעה המסוכנת הזאת, שכפי שאני אומר, היא מסוכנת ביותר. בוודאי בוודאי שאנחנו רוצים לחזק את צה"ל. ואיך אני אומר: אנחנו רוצים לגייס עוד אנשים, בגלל שחסרים לנו חיילים בצה"ל. אנחנו לא מחפשים סיבות-לא-סיבות כדי להוציא חיילים מצה"ל. חשבתי שיש עניין לחזק את הצבא. ואם הוא רוצה ללכת לתוכנית הפטריוטים הוא לא צריך לשאול אותך, הרמטכ"ל, ולא את הפצ"רית. הוא אזרח של מדינת ישראל. יכול להיות שזה מעצבן אותה. אני מניח שזה מעצבן אותה בגלל שהיא, אתה יודע מאיזה חומר היא מקורצת. אבל צריך – בין כמה שאלות ונושאים אחרים, כולל מדוע לא העמידו לדין את הבן הגנב של היועמ"שית – להעמיד אותה במקום. איך היא נסעה? הזמינו אותה כפצ"רית לנסיעה בעשרות אלפי דולרים, בחינם. ובוודאי ובוודאי כשהיא כבר מגיעה גם לזה שהיא מחליטה שחיילים בדעות מסוימות לא יתגייסו לצה"ל. לאן הגענו? ועוד כשאנחנו בממשלה. מה יקרה כשלא נהיה, חס ושלום? עכשיו אני רוצה, אדוני היושב-ראש, ברשותך, לעבור למשהו אחר. תראו, אני שמעתי את הנאום של לפיד, וגם של גנץ. דחפו יותר, באמת, דיברו באופן מתון יחסית, אמרו: אנחנו רוצים אחדות, חשוב לרפא את העם וכו', והממשלה פועלת בדיוק הפוך. ואני רוצה להגיד לכם ולענות לכם – פשוט חבל שהם לא כאן. תראו, אתמול קרה משהו, בימים האחרונים – –

היו"ר יבגני סובה:

יש לי תחושה שהם ישמעו אותך, השר.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

– – שהוא חמור מאוד בעיניי. ראש הממשלה נתניהו ביקש מבית המשפט לדחות באיזה שבוע, שבועיים את העדות שלו. דרך אגב, זה דבר שקורה בשגרה לכל מיני אנשים. גם אם יש להם כאב ראש, דוחים; בוודאי ראש ממשלה שמנהל מערכה. שלושה שופטים בירושלים, עלק, בבית המשפט המחוזי, אומרים לו: לא, מה פתאום. בא ראש הממשלה, מסביר, מעביר חומר – אומרים לו: לא, מה פתאום. נאלצו להביא את ראש אמ"ן ואת ראש המוסד, ורק אחרי ששמעו אותם הסכימו לדחות בשבוע, ובשבוע הבא נראה מה יהיה. אני רוצה לומר פה: א. אתם שופטים במדינת ישראל, אין לי מושג מי העביר לכם חומר מסווג. מה הסמכות, ומי בכלל – מדוע אתם צריכים לדעת על זה בכלל? דבר השני, אני מבין שראש הממשלה – אתם לא מאמינים לו. ראש ממשלת ישראל צריך להביא את הפקידים כדי שיגידו שמה שהוא אומר זה נכון. בושה וחרפה. אתם בזים לכל עם ישראל. אני רוצה להזכיר לכם: לפי ההלכה, מלך שמוחל על כבודו, אין כבודו מחול. אתם לא מבינים מה אתם עושים לעם ישראל. זה המשך הרדיפה, אבל גם סתם: לא, אנחנו רוצים עכשיו, תבוא היום, היום. ואני שואל את גנץ: תגיד לי, זה נשמע לך הגיוני? מר לפיד, זה נשמע לך סביר? תראו איך מורחים את ראש הממשלה בנוצות ובזפת. עכשיו אנחנו נמצאים בעיתות טקטוניות. הרי ראש הממשלה לא יושב בבית ואוכל גרעינים. הם יודעים את זה, נשיא ארצות הברית אומר את זה, אבל אותם זה לא מעניין. למה? הם מסתכלים למעלה ורואים את עמית אומר להם: לא, לא, להמשיך, להמשיך לפגוע בממשלה, ובראש הממשלה בדגש. זה האויב שלנו. לכן כשאני רואה את זה, אני מזדעזע. אני רוצה להגיד לשופטים: אתם לא נשואים מעם, השמש לא זורחת לכם אתם יודעים מאיפה, אתם לא האנשים הכי חכמים במדינה, אתם מבינים את זה. הציבור רואה את הכול, רואה לכם, בז לכם על הדברים האלה ומבין שמערכת המשפט צריכה לקבל ריענון עמוק ביותר, יסודי ביותר. היא רקובה ברמות בלתי נתפסות, והשינוי חייב לבוא. עכשיו בא מר גנץ: אנחנו ציפינו מהממשלה באמת לא לעסוק עכשיו בנושאים של היועמ"שית – ויש כאן טענת הקוזק הנגזל. זה מזכיר לי תמיד את הסיפור על אותו אחד שרוצח את ההורים שלו ובא לבית המשפט וטוען שהוא יתום. אני אתן דוגמאות: אנחנו במלחמה רוצים למנות נציב שירות מדינה שסיים את תפקידו – לא נותנים לנו. אז כשלא נותנים לך, מה אתה אמור לעשות? לנסות ולפעול. מי לא נותן? היועמ"שית. אנחנו רוצים במלחמה למנות ראש שב"כ. את מי זה מעניין, את יצחק עמית? הצחקתם אותי. ביטחון המדינה מעניין אותו? מעולם לא עניין אותו. השנאה לנתניהו משגעת אותו, מוציאה לו את כל מיצי הקיבה. ויש פתאום בג"ץ, ומי בדיון? סולברג. השופט סולברג אומר ליועצת המשפטית: תגישי תגובה תוך שבוע. אבל עמית, לא בא לו; השתלט על האירוע, הזיז את סולברג. אמר: הרי אנחנו נמצאים בשעת חירום, אין דיונים. וכמובן, עוד מישהו עתר ובא – דפנה ברק-ארז, וגם הכניסה את העניין, וצריך לאחד את התיקים. ככה בעצם הם הוציאו את הסיפור מסולברג. למה? בגלל שהם פחדו שסולברג יביא או יקבע הרכב שמרני. תבינו איך זה עובד בבית המשפט. זו לא שאלה של משפט, דרך אגב, כל הסוגיות האלה הן לא סוגיות משפטיות בכלל. זו שאלה של תפיסת עולם ואידיאולוגיה, והאידיאולוגיה של יצחק עמית ודפנה ברק-ארז היא להפוך את הממשלה ולהפיל אותה. אני לא רוצה להרחיב. אם תרדו טיפה, קומה למטה, מה שמפחיד אותם הוא בעצם המחנה האמוני, לא הליכוד. המחנה האמוני. מפחדים מהסיפור היהודי. הם מתכחשים לזה ולא מקבלים את זה שאנחנו יהודים ואנחנו רוצים לשמור על מסורת ישראל. זה הסיפור שלהם. לכן אני רוצה לפנות מכאן לסולברג ולחבריו: תראו, בבית המשפט העליון יש שתי קבוצות. יש קבוצה אחת, כפי שאמרתי, שרוצה למחוק את המסורת ולהחליט שאנחנו לא יהודים במובן הקלאסי. יהודי זה סתם מילה. איך אמר – ראיינו את ברק לפני כמה חודשים, ראיתי בטלוויזיה, חבר הכנסת שירי, שאלו אותו: אתה מאמין באלוהים? הוא אומר: לא. אמרו לו: תגיד, למדת פעם גמרא, משנה? הוא אומר: לא, מצטער. נשיא, השופט העליון של העם היהודי, לא ראה גמרא, לא ראה משנה. אני אומר לעצמי: כבר ראיינו אותך – תשקר, תגיד כן.

נאור שירי (יש עתיד):

אז היית אומר שהוא משקר.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

דקה.

נאור שירי (יש עתיד):

תגיד, הראש ממשלה שלך – – – הוא אוכל שרצים.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אתה יודע – דקה, מפאת – תן לי רק שנייה.

נאור שירי (יש עתיד):

בבקשה, קח 20.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אני אומר, מפאת דרכי שלום אתה יכול להגיד את זה, אף אחד לא אמר לך מה להגיד. אבל תבין טוב, אני ישבתי בבית, ראיתי את השופט העליון של העם היהודי – לא פתח משנה, לא ראה גמרא, לא יודע תנ"ך – ואז אתה שואל את עצמך: אז מאיפה הוא שואב את הערכים שלו? לא הבנתי. לכן הם פוסקים להכניס לבתי חולים חמץ בפסח. הכול קשור לכול. והולך בדרכו, כמובן. דרך אגב, השמש שלו הוא מר עמית. אתה יודע, הם מסתכלים למעלה – ההוא למעלה. אתה יודע, זה מזכיר לי את הבדיחה על איזה מישהו שהלך לקנות תוכי מדבר. נכנס לחנות, שואל את המוכר: תגיד, כמה עולה התוכי הזה? אומר לו: זה 2,000 שקל. שואל אותו: למה? אומר לו: זה תוכי, לא סתם תוכי, את כל חמשת חומשי התורה הוא יודע בעל פה. אומר לו: באמת? אומר לו: כן. אומר לו: תגיד, והתוכי ההוא? אומר לו: זה 20,000. שואל אותו: למה? אומר לו: זה יודע את חמשת חומשי התורה והוא גם יודע את כל המשניות. בסוף הוא רואה למעלה איזה תוכי בקצה ואומר לו: זה? אומר לו: לא מוכר. אומר לו: אבל למה, תן מחיר, אני רוצה. אומר לו: מיליון דולר. אומר לו: למה, מה הוא יודע לעשות? אז הוא אומר לו: תשמע, אני לא יודע מה הוא יודע לעשות, אבל שני אלה, לפני שהם פותחים את הפה, מסתכלים עליו ואומרים לו: כבוד הרב, זה נכון? זה אהרן ברק, זה התוכי שיושב למעלה, וכשרואה אותו עמית, שואל אותו: כבוד הרב, מה לעשות? אדוני היושב-ראש, אני שומע אותו אומר לא מזמן שהוא מוכן לסייע בנושא החנינה לראש הממשלה. לא הבנתי, אתה בפנסיה. יש לך מהלכים? הרי אתה מודה בעצמך, הרי איך הוא אמר אז? הזהיר את מנדלבליט: דיר באלכ לפשל בנושא של התיקים של נתניהו. דרך אגב, אני רוצה לומר, הרי יש חקירה של למעלה מעשר שנים של רות דוד, רונאל פישר. היא הייתה פרקליטת מחוז; החבר'ה הצעירים לא יודעים.

נאור שירי (יש עתיד):

איזה חבר'ה צעירים?

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אני מדבר, מי ששומע אותנו. היא מואשמת בשוחד. עשר שנים הפרקליטות לא עושה את זה. למה? פעם אמר לי מישהו: כלב לא אוכל בשר של כלב. היא מהזן שלהם, הם לא רוצים לסגור את האירוע. למה? היא תפתח עליהם. דרך אגב, ברגע שהיא תפתח את הפה, כולם יהיו בבית סוהר, משי ניצן וצפונה. עשר שנים – אתה מכיר ניהול תיק? היו צריכים לנהל את התיק עכשיו, ביקשו דחייה מבית המשפט, למה? אמר לו שיש מלחמה. אמרו לו: נכון, אתה צודק, יש מלחמה, קח זמן להתארגן. אבל לראש הממשלה – מה פתאום? מה הקשר בין המלחמה לראש הממשלה? למה, ראש הממשלה ניהל את המלחמה? ראש הממשלה מודע למלחמה? תראה את החוצפה ועזות המצח. מדברים על חנינה, אדוני היושב-ראש. אני משתגע. אני טוען שמי שצריך לבקש חנינה זה מנדלבליט ושי ניצן וליאת בן ארי. ההיסטוריה תשפוט אותם. יהיו ימים שתקום פה ועדת חקירה אמיתית, והיא באמת תתפוס את הקושרים האלה, שקשרו קשר נגד הדמוקרטיה, ואני מקווה שעוד בימינו אני לפחות אזכה לראות אותם גם מועמדים לדין. לכן התהפכו היוצרות – מי אמור לבקש את החנינה ומי אמור לקבל אותה. אדוני היושב-ראש, אנחנו רואים עכשיו, לא מזמן, שהייתה פרשת פגסוס – דרך אגב, אני מתפלא על השמאל. אני תמיד אמרתי: השמאל לעולם לא דואג לזכויות האדם והאזרח. אף פעם. הוא דואג רק לעצמו. הייתה פרשייה חמורה – תוכנה שפורצת לאנשים ושואבת את הכול מכול. ברמה העובדתית אין ספק שיש מקרים שפעלו לא על פי החוק. מי שלא עובד על פי החוק, גם אם הוא פקיד, צריך לעמוד לדין. מי שעובר על החוק צריך להיות מועמד לדין, לא משנה מה המוטיבציה שלו. גם אם מישהו פורץ אליי הביתה, לוקח דברים כדי להביא לעניים – הוא צריך לעמוד לדין על זה שהוא פרץ אליי הביתה. ממשלת ישראל החליטה להקים ועדת בדיקה ממשלתית. מה היועמ"שית אומרת? לא. השבוע הוציאו צו על תנאי. מי? עמית, כמובן. שימו לב, הכול הולך כחוט השני. כל דבר שאתם רוצים – תסתכלו, ההרכב יהיה עמית ודפנה ברק-ארז. יש לו גם פטנט – הוא אומר: אני אקח לפי הסניור, יענו יש לי איזה קריטריון. כל דבר שעומד במהותה של החברה, דברים עקרוניים, בוודאי מול הממשלה, ככה זה קורה. ומי מנצח על התזמורת? מר עמית, שאף אחד מעולם לא בחר אותו להיות נשיא בית המשפט העליון. הוא בחר את עצמו באיזה מרתף, הזמין כמה חבר'ה, כאילו שר המשפטים הוא איזה בובה, וזה פשוט דבר מדהים. עכשיו, כשזה קורה, אני שואל אותך, מר גנץ, ואני שואל אותך, מר לפיד – אנחנו לא מגיבים. אני באמת חשבתי שאחרי 7 באוקטובר נפסיק את המחלוקות. יש לנו מלחמה – בואו נתרכז במלחמה. אבל אתם לא מניחים לנו. ולמה זה? היועצת המשפטית הזאת – אמרתי מזמן – היא הבן אדם הכי מסוכן במדינה. כשאמרתי את זה, אז הזדעזעתם, לא הבנתם. היום אתם מבינים הלכה למעשה על מה מדובר. בדרך כלל, כשתוך כדי מלחמה מפריעים לממשלה לתפקד, אז מה ציפיתם שנעשה? להפך, החובה שלנו להסיר קודם כול את הרע. יש מה שנקרא "סור מרע ועשה טוב" – קודם כול אתה צריך להסיר את הנגף שקוראים לו בהרב מיארה. דרך אגב, היא הקוף; מי שמושך בחוטים הוא מר גיל לימון. אני רוצה רק להזכיר לכם מי זה הברנש הזה. הברנש הזה, גיל לימון, היה עוזר של מנדלבליט. מנדלבליט מינה אותו מתפקיד עוזר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה כשמנדלבליט עצמו יושב-ראש הוועדה. זה בערך כמו שאני אקח סמל ראשון, אמנה אותו לאלוף בצה"ל. להם מותר הכול. וזה הבן אדם שמזנב בממשלה בכל דבר ועניין. חוות הדעת שלו – הכול מכול כול. זה ראש הנחש. היועמ"שית, להערכתי, לא מבינה את האירוע. הוא מפעיל אותה, היא רק בפרונט. לכן, מה ציפיתם שיקרה? אני רוצה להבין. שהממשלה תשב בצד ולא תעשה? הרי מחובתה לפעול. יש לה מדינה, יש לה אחריות של מדינה, יש פה אזרחים. איך אתם רוצים שנתפקד במדינה בלי ראש שב"כ? בואו תסבירו לנו. מר עמית, אתה רוצה? תמנה אתה, תחליט אתה. דרך אגב, אתה יכול לפסוק. הרי החוק זה אתה. מחר בבוקר בבית קפה תחליטו אתה ודפנה שאתם ממנים את ראש השב"כ. אל תדאג, אף אחד במדינה לא יזדעזע, בגלל שמזמן אתם כבר שם. במלחמה עכשיו יש לכם זמן, אבל על עבירות הבנייה שלך עשו בדיקה שעתיים, על כל העבירות של ניגודי העניינים שלך. שעתיים. כי כבר היה צריך להצביע עבורך – אנחנו נביא עיכובים? אתה יודע, כבוד היושב-ראש, יש סיפור ששמעתי, שפעם באו לרב ואמרו לו: חמור שנופל לבור בשבת, האם מותר להוציא אותו? אמר: חבר'ה, השתגעתם? חילול שבת. באו לו באוזן, אמרו לו: אבל זה החמור שלך. אז הוא אמר: צמוד לקיר ובשקט. זה עמית. הכול צמוד לקיר ובשקט. הכול טוב. להפך, אצלנו בהלכה – אם היה לו קצת בסיס יהודי-הלכתי-אמוני, היה מבין שהקדוש ברוך הוא מקפיד בעיקר על הצדיקים. ככל שאתה תלמיד חכם יותר גדול, ככל שהתפקיד שלך יותר גדול, אתה צריך להקפיד על עצמך יותר. אבל איפה, הכול שם הפוך. הם יעמידו לדין את סויסה, זיכרונו לברכה, שרציתי למנות למנכ"ל, על זה שהוא לא מילא טופס. הם טוענים שבאחת הרובריקות – זה במיידי ל-443. אבל כשאתה רואה את הבן של היועמ"שית במלחמה גונב אפוד מחייל אחר – זה לא השלמת ציוד. אני רואה את זה בחומרה עצומה. הרי באמצע הלילה יש היתקלות, החייל רץ לקחת את האפוד שלו – פתאום הוא רואה: תשמע, אין לי אפוד. זו מלחמה. במלחמה לא עושים השלמות ציוד. עכשיו, אתה רואה את זה בטלוויזיה, אתה רואה את זה בסרטון. הייתי בטוח שיעמידו אותו לדין. עד עכשיו – כלום. שדה תימן – ראיתם. יש שם אחת ההכפשות הגדולות שקרו לחיילי צה"ל. חלק מהאנטישמיות הגדולה בעולם זה בגלל אותו סרטון, שהוא כולו שקר. ואת הסרטון הזה, דרך אגב, היה רק לפצ"רייה. מישהו חקר אותם? מישהו בדק? הם עדיין בבדיקות. דרך אגב, פה אני אמרתי לשר הביטחון גם בקבינט ואני אומר זה כאן: זו האחריות שלך לבדוק ולוודא שהאנשים האלה יועמדו לדין ולא יהיו בצבא. אני מאמין שהנזק שנעשה עם הסרטון הזה הוא דבר שילווה את המדינה עוד עשרות שנים. הם העלילו על חיילי צה"ל שהם אנסים, אונסים מחבלים. זו הייתה ההאשמה. ומי? הפצ"רית. תבינו טוב, הכול התהפך פה, אנחנו כבר לא מזהים מי עמית, מי טורף. לכן אני רוצה לומר: אנחנו באמת באמת חושבים – ואני מתחבר למה שאמר גנץ – בוודאי אנחנו חושבים שהעם הזה עבר המון בשנתיים – דרך אגב, מאז שאנחנו נמצאים בממשלה. אדוני היושב-ראש, פעם אמרתי איזה משהו מהמקורות שהוא רלוונטי לסיפור הזה של הממשלה שלנו. בשבוע שעבר היינו בפרשת קורח – שירי, תקשיב טוב, דבר תורה. הרי מה קרה? הקדוש ברוך הוא הרי מעיד על משה רבנו שהוא היה ענו מכל אדם. משה רבנו היה ענו מכל אדם, זה הקדוש ברוך הוא מעיד. משה רבנו בעצם היה צינור. הוא לא הוסיף מעצמו כלום. מה שהקדוש ברוך הוא אמר לו – הוא עשה. בא אליו קורח. מי היה קורח? קורח היה משבט לוי – בן יצהר בן קהת בן לוי. הוא היה באליטה של האליטה, הוא היה בן דוד שלישי של משה. הם היו נושאים את ארון הקודש. בא, אמר למשה: תגיד, למה רק אתה ואהרן – למה אהרן משמש בקודש? הם בעצם הכוהנים. הרי בעולמנו אנו, חבר הכנסת איזנקוט, מה היה עושה הבן אדם, משה רבנו? היה אומר לו: אתה יודע מה, קורח? הרי אנחנו בני דודים, לא? גם אתה מהאליטה, הרי אתה שבט לוי. מה אתה רוצה, פעם בשבוע לשחוט בבית המקדש? בבקשה. עזוב שטויות, אהרן, תוותר לו. משה רבנו אמר לקורח: תקשיב, מחר אתה ו-200 איש שלך, ואני ואהרן באים עם המחתות. מדוע הוא אמר את זה? למה? הרי זה מנוגד בעצם למשה רבנו. משה, אמרתי, הוא היה ענו מכל אדם, הוא לא היה איש של כבוד, לא כלום. בגלל שמשה הבין שהערעור הוא על ההנהגה, ערעור על היסוד, ולכן, כשיש ערעור על היסוד, אסור להתפשר. כשאנחנו נבחרנו, אתם ערערתם על היסוד. עד היום אתם לא מקבלים את הממשלה הזאת כממשלה לגיטימית. אני טוען, אם הייתם מקבלים אותנו כממשלה לגיטימית – תמיד אפשר לדבר, למה לא? אני איש של פשרות בכלל בחיי, תמיד, חוץ מאם אתה מערער על היסוד. אם אני דרג ב', אלחם עד טיפת נשמתי האחרונה. אם אנחנו ממשלה לא לגיטימית והציבור שלנו לא לגיטימי, נילחם על זה עד הסוף. אבל אם אתם תכירו בדמוקרטיה, תבואו, תדברו איתנו על נושא כזה או אחר, אני בוודאי ובוודאי פתוח, ואשמח מאוד גם לעשות פשרה. דרך אגב, אני חושב שהפשרה זאת אסטרטגיה. הבן אדם צריך למשוך לפשרה לא כנאלץ להתפשר, אלא כתפיסה. זה נכון תמיד להתפשר, גם בחיים האישיים, בוודאי בחיים הלאומיים. אבל אתם הרי מערערים עלינו – על הבסיס. ראש הממשלה, אמרתי, לא נותנים לו לדחות את המשפט בשבוע, לא מעניין אותם אם יישרף העולם. שבוע. הוא צריך להביא איתו עדי אופי מראש אמ"ן וראש המוסד, למה אלה משלנו, אנחנו מאמינים להם. אתה סתם בן אדם נאשם ונוכל. אתה לא ראש ממשלת ישראל. אנחנו נשחק איתך. עמית מסתכל עלינו מלמעלה. אנחנו רוצים קידום. אם הוא יתעצבן, אנחנו בבעיה. אנחנו רוצים להראות לך שאתה כמו כולם. אבל אתה לא כמו כולם, אדוני ראש הממשלה, איתך מתנהגים גרוע יותר מאחרון האנשים שהמדינה מנהלת נגדם הליך. אתה נחות מכולם. ולכן אני אומר גם לגנץ, ואני אומר גם לך, חבר הכנסת איזנקוט. באמת באמת, זאת האמת, אני חושב שאנחנו מוכנים בוודאי ושמחים תמיד להגיע לדברים בהסכמה, בהבנה ובפשרה, אבל כשלא מערערים על היסוד, לא מערערים על מה שנקרא הדמוקרטיה, לא מערערים על הממשלה. וגם כשאנחנו רוצים לעשות שינוי – בגלל שלפי תפיסתי מדינת ישראל היום היא לא מדינה דמוקרטית, ואתם יודעים את זה. הינה, אתם רואים לבד, גם הקראתי לכם רק חלק מהדברים הקטנים. אם ראש הממשלה לא מסוגל למנות ראש שב"כ, לאן הגענו? לאן הגענו? אם אנחנו לא יכולים למנות נציב שירות מדינה למרות שכתוב בחוק – הכול כתוב בחוק, אגב. אנחנו מדקדקים על החוק קלה כחמורה. לא תוסיפו ולא תגרעו. אמרתי, אם אלה היו אנשים שחיים על מסורת ישראל והיו להם קצת ערכים יהודיים, הם היו מבינים: לא מוסיפים ולא מורידים, מה שכתוב עושים. לא אצל עמית ולא אצל ברק-ארז. ואני רוצה לפנות לשופטים בעליון: תראו, אתם מתחלקים לשתי קבוצות – סולברג, אתה וחבר רעיך. דרך אגב, הם בזים לכם. זכור, סולברג, עמית לא רצה אותך. אבל תזכרו תמיד, המיליטנטים – עמית, ברק-ארז – הם יטביעו את כל הספינה יחד איתכם. יחד איתכם. לא משנה שהם יטביעו את כל עם ישראל שם. אבל אתם נמצאים איתם יחד בתוך הספינה. הכרסום בבית המשפט העליון כולל גם אתכם, בגלל שיש לכם הנהגה מטורפת. אני הגעתי למסקנה שהסיפור של עמית זה לא שאלה של חוק. סיכמנו, להערכתי זה נמצא אצלו ביסוד הנפשי. זה משהו שחורג מכללי ההיגיון, ההתנהלות שלו, הבריונית, האלימה. הייתי מציע לו לקחת טיפול, אומר לכם את האמת. אבל לצערי הרב, הוא גם ניכס לעצמו את תפקיד הנשיא. לכן אני אומר לך, סולברג וחבר רעיך – שאתם אנשים קצת יותר הגונים, יותר ישרים, טובת המדינה לנגד עיניכם – הגיע הזמן שתתעמתו איתם. זה לא ילך בשקט. אתם צריכים להתעמת איתם בפנים, להגיד להם: חבר'ה, אנחנו לא מסכימים שתפילו אותנו או שתיקחו אותנו לתהום. אנחנו לא ניפול איתכם לתהום. ואתם בדרך לשם, אתה יודע את זה. אתם בדרך לשם בגלל שרק תבדוק – דרך אגב, הייתי מציע לכם לעשות סקר קטן, אובייקטיבי. אתם מכירים את האמת, אתם יודעים מה הציבור הישראלי חושב. גם אלה שיצביעו נגד הממשלה, זה לא בגלל שהם חושבים שאתם צודקים בהתנהלות האלימה, אלא בגלל שהם שונאים את הממשלה, וצריך לתמוך בכם בגלל שאתם גורם שלדעתם יפיל את הממשלה. הם מבינים שבבחירות הם אף פעם לא ירכיבו ממשלה. הם יכולים להרכיב ממשלה רק כשהם נשענים על הכתפיים שלכם. ולכן אני שוב פונה לשופטים ההגונים בבית המשפט העליון. מתוך 15 שופטים, אמרתי, יש לכם את ברק-ארז ויצחק עמית, שהם בעצם מתפרעים על כל המגרש, פוצעים את כל המדינה, ואתם נמצאים שם. תראה, סולברג, איך הוא השפיל אותך, לקח לך את האירוע ככה. ודפנה ארז הדביקה לו ישר את הסיפור של התיק השני, והצמידו אותם, ובעצם הוא קובע את ההרכב. הוא פחד שאתה תקבע. שמענו את השופט אלרון, מה הוא אומר בלשונו העדינה. אבל אני מציע לכם, גם בגלל שהמוסד הזה יקר לעם ישראל, גם בגלל שגם אתם נמצאים באירוע, בסוף הוא מדביק גם עליכם את הרפש, ואתם לא יכולים להתנער מזה. לכן מצופה מכם שתרימו קול. זה רק לכבודו של בית המשפט העליון. תתפסו את ההזויים האלה, שניים, שלושה, שימו אותם בצד, ותתחילו לאזן את בית המשפט העליון כפי שהיה בימים עברו. זאת תהיה תרומתכם לעם ישראל. תודה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה לשר אמסלם. אנחנו נעבור לדיון סיעתי. ראשון הדוברים – חבר הכנסת נאור שירי. השר אמסלם, אני לא נוהג אף פעם להתערב, אני לא צנזור, אבל עובדתית מי שרצח את ההורים הוא יתום, נכון? אז עובדתית.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

היו"ר יבגני סובה:

כן, אבל אתה אומר דברים שאפשר להתווכח איתך עובדתית. חבל שאני יושב בכיסא של היו"ר, כי אחרת הייתי מגיב על כמה דברים שאתה אמרת. אבל בפעם הבאה, בשבוע הבא באי-אמון. רשמתי לעצמי כמה דברים. אגב, גם תקנון הכנסת, סעיף 41(ד), אומר שחבר כנסת ידבר בלשון מקובלת. אז חלק מהדברים שלך הם לא בלשון מקובלת, אבל את זה נשאיר.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

למה לא מקובלת? מה לא מקובל?

היו"ר יבגני סובה:

יש דברים, אתה יודע. כלבים, חמורים – אני לא חושב שזאת לשון מקובלת.

נאור שירי (יש עתיד):

תוכים.

היו"ר יבגני סובה:

תוכים.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

לא אמרתי חמורים, אמרתי, יש משפט שאומר – זה מונח, זה לא – – –

היו"ר יבגני סובה:

לא, לא רציתי להיכנס איתך לוויכוח, אני רק אמרתי שיש תקנון. אנחנו כבר מזמן לא מתייחסים לתקנון. אני חושב שגם שרים צריכים להתייחס לתקנון הכנסת. בכל זאת, גם בביקורת שלך – ויש מקום, הכול בסדר – גם לשמור בטח על כבודו של הדרג המקצועי, שלא נמצא באולם ולא יכול להגיב. אבל נשאיר את זה לשבוע הבא, השר אמסלם.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אני אומר את המונח: כלב לא אוכל בשר, כשכלב זה סוג של גם – יכול להיות – – –

היו"ר יבגני סובה:

אתה אמרת את מה שאתה אמרת, אני אמרתי את דעתי, וכנראה שלא נסכים פה בעניין הזה. בבקשה, חבר הכנסת שירי, שלוש דקות לרשותך.

נאור שירי (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, לעלות אחרי הדרשה שלך, דודי, זה באמת – שתהיה בריא, כולך טוב, נופת צופים, ובאמת, רק בא לי לחבק אותך אחרי כל מה שאתה אומר.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אשאל רק שאלה, מה אמרתי לא נכון?

נאור שירי (יש עתיד):

ווה ווה.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

בעובדה. ברמת העובדות.

נאור שירי (יש עתיד):

בעובדה. לא יודע, ברמת העובדות, נניח עם כל הקטע שהממשלה לא לגיטימית. אף אחד לא אמר שאתם ממשלה לא לגיטימית. אני מזכיר לך – רק כי אתה מזכיר עובדות, אבל אני אמשיך אחרי זה – אני רק רוצה להזכיר לך שאתה ישבת פה ולא הסכמת לקרוא לראש הממשלה, שכיהן על פי חוק כראש הממשלה – אמרת שאתה מדקדק קלה כחמורה, נכון?. גם אם אתה לא אוהב את זה ששישה מנדטים מרכיבים ראש ממשלה, הוא, על פי חוק, ראש הממשלה. סירבתם לקרוא לו "ראש הממשלה". סתם, אני ככה, אתה יודע. זה בעיניי פחות לגיטימי. אני יכול להמשיך לעבור איתך, אבל באמת, מה שנקרא, קצרה היריעה. אני רוצה לדבר על החטופים, כי בכל זאת, הצעת האי-אמון שלנו היא על החטופים. אתה דיברת פה כמעט שעה ולא הזכרת אותם. זה כאילו הפך להיות מעין איזה משהו מנורמל שאנחנו פשוט לא עוסקים בזה. אתם מרבים לאחרונה לעשות ריטוויטים – לא ראיתי שאתה עושה ריטוויטים, אולי פינדרוס עושה ריטוויטים – לטראמפ.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

נאור שירי (יש עתיד):

מעניין אותי מוסד הבוררות של מה אתה מרטווט את טראמפ. נגיד זה שהוא אומר: Make the deal in Gaza and bring back all the hostages – למה אתם לא מדברים על זה? למה על זה אתם לא עושים ריטוויט? למה רק דברים שקשורים למשפט של נתניהו אתם עושים?

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

אנחנו עדיין בהתנגדות של ביידן – – –

נאור שירי (יש עתיד):

אתם ידעתם לסגור – מה זה אתם? מדינת ישראל ידעה לסגור את הסיפור עם איראן תוך 12 ימים, עם חיזבאללה – תוך 71 ימי לחימה עצימה, למרות מה שעבר בשנה על הצפון. אתם כבר מדברים עכשיו על שלום עם סוריה. לפני שנייה הוא היה ג'יהאדיסט אבל עכשיו אתם כבר מדברים על סוריה, שלום עם לבנון. על קטר – אני כבר לא מדבר על המהלכים שיש לכם. כמעט שנתיים, אדוני השר אמסלם, כמעט שנתיים – אגב, השר אמסלם הלגיטימי, במשרד המיותר, בעיניי, אבל אני שם את זה בצד – כמעט שנתיים אתם נלחמים נגד חמאס, ועדיין לא הצלחתם להביא למימוש מטרות הלחימה שאתם עצמכם הבאתם. לא אני כתבתי את זה, נכון? לא רק אני אומר את זה. עזוב את טראמפ, גם חבר'ה מהקואליציה שלכם, מהליכוד, אומרים בפה מלא – לא רק מהליכוד אבל גם מהליכוד – אומרים בפה מלא שאתם לא מצליחים להביא למימוש מטרות הלחימה, שקודם כול צריך להחזיר את החטופים. הצבא אומר את זה, המוסד אומר את זה, השב"כ אומר את זה, גם צוות המשא ומתן שאתם עצמכם מיניתם אומר את זה. כולם מדברים על עסקה, אבל פה – צרצרים, כלום. אני רק רוצה להסביר לך על מה דיברו היום. היום דיברו על איימן עודה, בזה אתם קופצים – שני משפטים אחרונים – על איימן עודה קופצים. עומד ואטורי ורוצה שיראו איך הוא לא נותן מכות לעופר כסיף, אבל שהמצלמות יתפסו את זה. זה יותר חשוב מלעסוק בחטופים. לירי אלבג חוזרת לצבא, אחרי שהיא הייתה חטופה, בעוד אתם עדיין מקדמים סרבנות. זה המצב שלנו היום. היום בכנסת עושים דיון, אדוני השר, כנס על עוצמת הטהרה כבסיס לקיום הבית היהודי, היום פה בכנסת.

היו"ר יבגני סובה:

לסיום, בבקשה.

נאור שירי (יש עתיד):

הבסיס לקיום הבית היהודי, כל חבריי חברי הכנסת שנמצאים פה, זה קודם כול פדיון שבויים, קודם כול, אם אנחנו רוצים להתקיים פה במדינה. זה הבסיס. כל המלחמות, כל האויבים שלנו, על כולם אנחנו יכולים. נתווכח, לא נתווכח – אבל זה התנאי הבסיסי הראשון, לא הטהרה. תודה רבה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה לחבר הכנסת נאור שירי. הדובר הבא – חבר הכנסת חילי טרופר.

היו"ר יבגני סובה:

הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 64 – הוראת שעה – חרבות ברזל) (מצב חירום כליאתי) (תיקון מס' 4), התשפ"ה–2025. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק איסור החזקת מכשיר המשמש לביצוע עבירה (עקיפה ושיבוש של מערכות טכנולוגיות) (תיקוני חקיקה), התשפ"ה–2025, של חברי הכנסת צביקה פוגל ומשה פסל. עוד הונחו על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת נעמה לזימי בנושא: ריכוזיות שוק הגז בישראל ופגיעה אפשרית בצרכנים. לבסוף הונחו על שולחן הכנסת הודעות שר החינוך על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת קטי קטרין שטרית, משה טור פז, אחמד טיבי ויבגני סובה בנושא: החזרת תוכנית העצמה לבגרות ולצמצום פערים בפריפריה וביישובי קו העימות (תוכנית תה"ל); בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת סימון מושיאשוילי, ואליד אלהואשלה, משה טור פז, אפרת רייטן מרום, יוסף עטאונה ויבגני סובה בנושא: ירידה חדה בממוצע ציוני התלמידים בישראל במתמטיקה ומדעים. תודה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה למזכיר.

היו"ר יבגני סובה:

בבקשה, חבר הכנסת טרופר, שלוש דקות.

חילי טרופר (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אנחנו מתכנסים כאן כמה ימים אחרי סיום מבצע עם כלביא. מוקדם עוד לקבוע מסמרות, והדברים יעמדו למבחן הזמן, אך נראה שראש הממשלה וראשי מערכת הביטחון הביאו להישגים שמשפרים משמעותית את ביטחונה של מדינת ישראל, וראוי לברך אותם על כך. אך גם בימים אלה חשוב לומר: האחריות העליונה של הממשלה איננה רק לשלוח מטוסים להפציץ בטהראן. אחד המרכיבים היסודיים באחריות העליונה של ראש הממשלה והדרג המדיני הוא שמירה על החוסן הלאומי ועל הלכידות הפנימית. מדינה חזקה לא נמדדת רק ביכולות הפנומנליות של הצבא, המוסד והשב"כ; היא נמדדת בחוסנה הפנימי, בלכידות הפנימית שלה. במובן הזה, הממשלה נוחלת כישלון חרוץ ונזקפים לחובתה שנים של העמקת הפילוג. כן, יש גם אחרים שפוגעים בלכידות, אבל אין סימטריה – האחריות העליונה תמיד על הממשלה. בעיניים כלות אני מביט במה בוחרים חברים בקואליציה להשקיע את מרב זמנם, מרצם ושפתם. הלוואי שהיו משקיעים רק רבע מהזמן שהם משקיעים בגידופים על מערכת המשפט, בחיבורים פנימיים; הלוואי שרק רבע מהזמן שעסוקים במציאת נוסח שיאפשר השתמטות, היו משקיעים במאמץ להרחיב את השורות ולחבר את כל המגזרים בהגנה על הארץ. ערבות הדדית היא לא רק מילים יפות, היא מעשים. כשקבוצות מסוימות נושאות בנטל ואחרות משתמטות ממנו בחסותכם, זה מפורר את הערבות ההדדית. כששרים בממשלה לא מסתפקים במחלוקות לגיטימיות על דרך ועל עמדות אלא מתגוללים באופן אישי, גס רוח ובוטה נגד יריביהם, זה סודק את החיבורים והשותפות. רבי נחמן מברסלב אמר פעם שיש מפורסמים שעיקר פרסומם נעשה על ידי מחלוקת. נדמה שחלקים בקואליציה מקפידים ליישם אמירה זו באדיקות. רבים מהם משחקים במשחק מזויף: להעמיק את הפילוג ואז להזיל דמעות כמה נורא הפילוג במדינה; להטיח עלבונות אישיים בפקידי ציבור ואז להזדעזע מתופעת השיימינג; להיות חלק משיח כוחני ופופוליסטי ואז לגלגל עיניים ולזעוק שאין ענייניות; לגנות אלימות בחברה ואז להתלהב מעוד מישהו שדורך על אחרים בדרך לעוד כותרת. חברים, בבתי האבלים ובמחלקות הפצועים יש בקשה שחוזרת על עצמה: תהיו ביחד. לפעמים נדמה שלא הפער בתוכנו התרחב, אלא הפער שבין רוב העם לחלק מההנהגה. אל מול הסולידריות, הנדיבות, השותפות, ההתעלות לגודל הרגע, שנראים בכל מקום, בחלק מההנהגה אנחנו ממשיכים לפגוש צרות עין, חישובים פוליטיים, שנאה וקטטות חסרות תוחלת. שוב ושוב יש בקואליציה מי שמבקשים לדבר בשם העם. ובכן, חלק גדול מהעם, מכל הקשת הפוליטית, מבקש יותר שותפות ופחות קיטוב. הגיע הזמן להיענות לרצון העם. תודה רבה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה רבה לחבר הכנסת חילי טרופר. הדובר הבא – חבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה, אדוני.

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, אני בדרך כלל עולה כאן ומדבר על האלימות, על פשיעה, על רצח, על איבוד משילות במדינת ישראל, אבל היום אני אדבר על אלימות של שוטר; בעצם לא שוטר, עבריין. הרבה מכם, אני חושב, ראו את הסרטון המזעזע של השוטר שתוקף את תושב סאג'ור שיושב באוטו, לא מתווכח, לא מדבר עם אף אחד, מדבר עם השוטר ששואל אותו על רישיון ועל תעודת זהות, והוא אומר לו: אין לי תעודת זהות. ואז מגיע שוטר אחר, בלש בבגדים אזרחיים, ישר מרביץ לו, ואותו בחור צעיר אומר לו: אחי, למה אתה מרביץ לי? ככה הוא אומר לו, "אחי", כי כולנו שמענו את זה, מי שראה את הסרטון, ומי שאין לו את הסרטון אני מוכן לשלוח לו את הסרטון. אחי, למה אתה מרביץ? ומכניס לו עוד מכה, מוציא אותו החוצה, מקלל אותו בקללות שאחרון העבריינים מתבייש לקלל בהן. ואותו שוטר מוזמן לחקירה במח"ש – כי קיבלתי את ההודעה של מח"ש – והוא נחקר, שוחרר, הורחק מהתחנה. המפכ"ל, שוטר כזה, יום אחד אסור לו להישאר במשטרה. יום אחד אסור לו להישאר במשטרה. תפקידה של משטרת ישראל להגן על אזרחי ישראל, לא לתקוף את אזרחי ישראל.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

אזרח צריך לראות שוטר ולקבל ביטחון, לא לפחד. ואני אגיד לכם, אחרי שפרסמתי את הסרטון אצלי התקשרה אליי בחורה מהצפון ואמרה לי: תשמע, לפני חודשיים השוטר הזה היה אצלנו בבית, תקף אותי, הוריד את הנעל שלו ושם אותה על הראש שלי, קילל אותי, השפיל אותי, והגשתי תלונה במח"ש. גם עורך הדין שלה דיבר איתי. אז במח"ש יש עוד תלונה על אלימות של השוטר הזה. אני פונה מכאן לכל האזרחים בצפון: כל מי שחטף ממנו אלימות, שיתקשר אליי ואני אפרסם את הסיפור שלו, כי במשטרת ישראל צריכים להיות שוטרים, לא עבריינים. ואני לא אקבל שהשוטר הזה יישאר יום אחד במשטרה, כי משטרת ישראל ראויה לשוטרים שיגנו על אזרחי מדינת ישראל, יילחמו באלימות, יילחמו בעבריינים, לא לתקוף אזרחים ולהוריד נעל ולשים על בחורה. תודה רבה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת טיבי וחבר הכנסת קריב, שני הדוברים האחרונים. השר קיש, אתה תסכם את הדיון? אוקיי. אני רואה שיש התעניינות בהצעות אי-אמון בקרב השרים. בדרך כלל בזמן האחרון שרים לא מסכמים את הדיון בהצעות אי-אמון.

שר החינוך יואב קיש:

היו"ר יבגני סובה:

הכול בסדר, זו זכותך. בבקשה, שלוש דקות, גברתי.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, שוב ושוב בעיתות חירום ובעיתות של משבר, אנחנו רואים ומגלים על בשרנו כחברה הערבית, כאזרחים במדינה, שאנחנו נמצאים בחצר האחורית של החברה הישראלית, ואנחנו משלמים מחירים כבדים גם בנפש, גם רגשית וגם כלכלית. אני זוכרת את עצמי מאז שנכנסתי, וככה גם חבריי, שאר חברי הכנסת, מדברים כל הזמן על חוסר המוכנות של החברה הערבית בעיתות חירום. אנחנו זכרנו את זה גם בקורונה וגם במלחמות בשנים האחרונות. כל פעם אנחנו מדברים. גם כשהיה דיבור על רעידת אדמה באזור, ראינו את הדוח שמתעלם ממש בצורה ישירה ובוטה מהיישובים הערביים. ככה למשל עפולה נמצאת בתוך התוכנית ואכסאל, שהיא על יד, ממש כמה מטרים, לא נמצאת, וככה גם נצרת; קריית שמונה נמצאת בתוכנית שצריך להתכונן, אבל טובא לידה ולא נמצאת בתוך זה. אז אני אומרת לכם, זה לא משהו שהוא גזרת גורל, זה לא משהו שלא יודעים, זה משהו שהוא תוצר ישיר של מדיניות מכוונת וממושכת שמתעלמת בכוונה, שמפקירה את האזרחים הערבים. אנחנו ראינו איך ומה המחירים ששולמו, גם בטמרה, גם במג'ד אל-כרום, גם בשפרעם וגם בדרום. בדרום המצב מאוד מאוד מאוד זועק. אנחנו לא נדבר על כל הנגב ועל היישובים המוכרים בנגב. מספיק לנו לדבר על 150,000 אזרחים, תושבים ביישובים הבלתי-מוכרים, שאין להם קורת גג, וראינו את ההריסות לפני המלחמה, ממש לפני המלחמה, הריסות בהמוניהן, הריסת בתים, והשאירו את האזרחים – אפילו הצריף הזה שהיה יכול להיות קצת מחסה, גם זה איננו. אז השאלה היא אם יש מישהו בממשלה הזאת שמוכן לשמוע, שמוכן להכיר, שמוכן לקחת אחריות. אני פסימית בקטע הזה, אבל עדיין זה לא ימנע ממני להעלות את הקול והזעקה הזאת. יש עוד דבר שאני פונה מעל במה זו, ואני מתכוונת לעשות מעשה בסוגיה הזאת במיוחד, אחרי השרשרת של ההפגזות וכל מה שקרה במלחמות האחרונות.

היו"ר יבגני סובה:

לסיכום, בבקשה, משפט אחרון.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

רק משפט אחד. יש בעיה שאנחנו לא שמים לב אליה, וילדים קטנים מכלל האזרחים, לא רק בחברה הערבית, משלמים מחירים. היום ילדים מתחת לגיל שלוש לא מקבלים טיפול רגשי, ואתם צריכים לראות איך הם סובלים, בגיל שנתיים עד שלוש במיוחד, כשהם כבר יודעים, מרגישים וגם מביעים – איפה הם נמצאים וצריכים טיפול רגשי, והם לא מקבלים את זה. זאת סוגיה שצריך לשים אותה תחת זכוכית מגדלת ולתת גם לה טיפול ופתרון. תודה.

היו"ר יבגני סובה:

בהחלט. סוגיה חשובה, ואני חושב שלכל חבר כנסת יש כלים פרלמנטריים לעשות את זה, בדיון מהיר, הצעות לסדר-היום.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אוקיי, אז אני אומרת שאני – – –

היו"ר יבגני סובה:

כן, בהחלט, בהחלט, זו סוגיה חשובה. תודה רבה לך, חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין. חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה הבא, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת קריב, ובכך נסיים את הדוברים. בבקשה, שלוש דקות, אדוני.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, הבוקר התעוררו תושבי טורעאן, יישוב מוכר בצפון, לסיסמאות שנרשמו בצבע על קירות של בתים בטורעאן: מוות לערבים, וניבולי פה נגד ערבים שאני לא אחזור עליהם כאן, של גזענים יהודים. דיברתי עם מאזן עדוי, ראש המועצה, ועם אנשים בטורעאן – סערת נפשות, מיקי, יש סערת נפשות. טורעאן – למה חבורת נבלות צריכה להיכנס לתוך היישוב הזה ולמרוח את סיסמאות השטנה והגזענות נגד ערבים, נגד תושבי טורעאן ונגד כל הציבור הערבי? איפה המשטרה? אם זה היה הפוך, היו עוצרים אותם תוך חמש דקות. ולכן אני זועק את הזעקה של תושבי טורעאן, וצריך לשים יד על הגזענים האלה, על הפרחחים האלה, על הנבלות האלה. נקודה נוספת – בטייבה, העיר שלי, יש זעם רב על פרסום שהיה בתאגיד, סרטון, על הסדרה החוליגנים. מתברר שלפני כמה שנים באו נציגי ההפקה וביקשו להיכנס למסגד בטייבה כדי לצלם. האימאם של המסגד, שייח' סמי, דחה את בקשתם וסירב לתת להם, כי המסגד הוא לא מקום לדברים האלה. מתברר שלאחר מכן, בתחבולות, ברמייה, אחד נכנס ועלה לדוכן, ואחר כך הרכיבו על זה את "התקווה". גם זה מעשה נבלה שפוגע ברגשות, לא רק של תושבי טייבה אלא של כלל הציבור. לא עושים דברים כאלה במסגדים ולא עושים דברים כאלה בטייבה או בכל יישוב אחר. ולכן ההפקה של התוכנית הזאת עשתה מעשה שלא ייעשה, התאגיד פרסם את זה, והוא צריך לדעת שעשו את זה ברמייה – נכנסו לתוך המסגד (אומר בערבית:) תודה רבה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה, חבר הכנסת טיבי. אחרון הדוברים – חבר הכנסת גלעד קריב. בבקשה, אדוני, שלוש דקות.

גלעד קריב (העבודה):

אדוני היושב-ראש, ראשית אציין שבשעה זו נערכת לווייתו של חלל צה"ל שנפל בקרב ברצועה, בן העיר רעננה, וליבנו עם המשפחה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, איזו גאווה, איזו גאווה נשקפה בדברי שרי הממשלה, שהתחרו זה בזה במחמאות, בסופרלטיבים על תכנון המבצע באיראן במשך חודשים. כמה תיאורים שמענו על עשרות אם לא מאות הישיבות שבהן חברי הקבינט רכנו על המפות, ירדו לפרטי-הפרטים של המבצע. נתניהו, דרעי, סמוטריץ', בן גביר, ישראל כץ, עובדים חודשים על תכנון המבצע. אז תסבירו לי איך הגענו למערכה באיראן בלי שיש מנכ"ל למשרד ראש הממשלה שיתכלל את עבודת משרדי הממשלה ביחס לעורף? איך הגענו למצב שיצאנו למערכה מתוכננת בלי מינוי קבע לראש רשות החירום הלאומי, רח"ל? איך אין מנהל למערך ההסברה הלאומי כשמעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל בשפל חסר תקדים? איך הגענו למערכה מתוכננת לתלפיות בלי תוכנית פינוי לקשישים עריריים ולבעלי מוגבלויות? איך הגענו למצב שבבית החולים סורוקה רק 25% מהמיטות הן בנות מיגון? איך לא נבנו כאן 2,000 מיגוניות בשנה שבה התכוננו למבצע באיראן, מיגוניות שהיה ניתן לפזר בערים כדוגמת טמרה? איך לא הייתה כאן תוכנית להחזרת הישראלים מחו"ל, אם מירי רגב יודעת לתכנן לפרטי-פרטים את המערכה באיראן? מדוע הודעות ברוסית ובערבית באפליקציית פיקוד העורף נשלחו רק ביום האחרון של המערכה? למה עד הרגע הזה המפונים לא יודעים מה מגיע להם? איך יכול להיות שסוגיית החל"ת לא הוסדרה מראש? איך אין מינהלת שתטפל ב-11,000 מפונים? הממשלה הזו יודעת רק לפרק – את התאגיד, את רשימת הדירקטורים. הדבר היחיד שהיא יודעת לבנות הוא מאחזים בלתי חוקיים בשטחים, ואת התוצאה ראינו כולנו בימים האחרונים. הממשלה הזאת לא למדה דבר בכל הנוגע לטיפול בעורף מאז 7 באוקטובר. מה היה קורה אם ההערכה המינימלית של 800 הרוגים הייתה מתממשת? לנוכח מחדלי הממשלה הזו בטיפול בעורף, מה יקרה כאשר תתרחש כאן רעידת אדמה? הממשלה הזו מפקירה את העורף הישראלי. הממשלה הזו מפרקת את העורף הישראלי. הממשלה הזו חייבת ללכת הביתה, למען העתיד הישראלי. תודה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה רבה לחבר הכנסת גלעד קריב. יסכם את הדיון השר יואב קיש, בבקשה.

שר החינוך יואב קיש:

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת היא שהיה לי חשוב לעלות ולדבר על שני דברים: הראשון הוא באמת הישגי המלחמה – "עם כלביא יקום" – פשוט להצדיע לכל מי שעסק ועוסק במלאכה. אני, כמי שמכיר היטב את חיל האוויר – זה נכון שבאיזשהו מקום אני מרגיש שזה קרה עשר שנים מאוחר מדי, והלוואי שהייתי יכול להשתתף גם אני. אבל השתתפו רבים מחניכיי ומחבריי ונשים שהדרכתי בטייסות. זו באמת זכות גדולה להיות גורם מכריע. לא טריוויאלי. שיתוף פעולה מלא של כל חיל האוויר, כמובן הטכנאים, כל החמשים, כל המכונאים, אגף תקשורת, כל מי ששמר ותחזק את המטוסים, שזה היה אתגר עצום בפני עצמו. אני יכול לומר לכם – ונמצא פה מתן כהנא, שגם יכול לומר – תמיד כשהיית יוצא לתרגילים עם המתדלקים, תמיד אחד או שניים היו מתקלקלים. הפעם הם דאגו לשמישות מלאה, ודאגו לכך שבאמת חיל האוויר יכול היה לעמוד במשימה שלו. זו גאווה גדולה. תודה לכל כוחות הביטחון – מוסד, צה"ל, אמ"ן וכל הזרועות השונות – כמובן לקבינט, לראש הממשלה, על החלטה מאוד משמעותית ונועזת, שמשנה את המציאות, ולהערכתי, תשנה את המציאות פה לעוד שנים רבות. אה, ואסור לשכוח גם את בנט, כמובן. תודה לבנט. בלעדיו שום דבר הרי לא היה קורה. הדבר השני שרציתי לדבר עליו הוא היום האחרון ללימודים. אנחנו בעצם סיימנו את המלחמה ואפשרנו חזרה מאוד מהירה לשגרה, ממש פחות מ-24 שעות מההחלטה של פיקוד העורף. פתחנו מסגרות מלאות. ביקרתי גם בגנים, גם בבתי הספר היסודיים. זה נכון שבתיכונים השנה למעשה כבר הסתיימה, אבל זו הייתה פשוט חגיגה לראות את מסיבות הסיום, את השמחה של הגנים ואת הגננות ואת כל המורים. אני רוצה לומר מפה בשמכם, בשם כולם, באמת תודה גדולה לכל אנשי צוות ההוראה – מורים, מורות, גננים, גננות, שבכל השנה המורכבת הזו היו בעצם כיפת הברזל של העורף הישראלי וחיזקו את הילדים, את הנוער. באמת, אני אומר שוב, בלעדיהם העורף לא היה מגיע לאן שהגיע ולא היה מתמודד.

מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי):

אנשי החינוך הבלתי-פורמלי.

שר החינוך יואב קיש:

אנשי החינוך הבלתי-פורמלי, היועצות, היועצים, כל מי שעסק בחוסן, כל אנשי החינוך על כל הגוונים שלו, תנועות הנוער למיניהן, ארגוני הנוער – אני חושב שאפשר להיות גאים מאוד גם בנוער שלנו וגם בכל הגורמים שעוסקים בחינוך ושמרו על העורף הישראלי.

יאיר לפיד (יש עתיד):

אתה יכול תמיד?

שר החינוך יואב קיש:

מה?

יאיר לפיד (יש עתיד):

אתה יכול תמיד במקום אמסלם?

שר החינוך יואב קיש:

אז אני אומר, אם כל יום יהיה סיום שנת הלימודים, אני מבטיח שאני – אז זהו, בסך הכול יש פה גם אימהות מודאגות. אני אפילו יכול להגיד שאחת פנתה אליי אישית ורצתה לראות מה קורה עם המסגרות. אז אני שמח שגם לה יצא להיות בסוף שנת הלימודים כמו שצריך.

מירב בן ארי (יש עתיד):

וגם במסיבת סיום.

שר החינוך יואב קיש:

וגם במסיבת סיום. בסוף אני חושב שזה באמת חלק מהיכולת שלנו כעם להתמודד עם כל האתגרים ששמו לנו. אנחנו נמשיך בכל הכוח במערכת החינוך לתת לילדים שלנו את הכי טוב שאפשר לתת. תודה רבה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה רבה לשר החינוך. חברי הכנסת, אנחנו נעבור כעת להצבעה על ההצעות להביע אי-אמון. נתחיל מההצעה של סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה. הצבעה. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 33 נגד – אין נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.

היו"ר יבגני סובה:

בעד – 32, אפס מתנגדים. אני קובע שההצעה לא התקבלה מאחר שלא קיבלה את הרוב הדרוש. נעבור כעת להצבעה על ההצעה של סיעת רע"מ-חדש-תע"ל להביע אי-אמון בממשלה. הצבעה. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת רע"מ-חדש-תע"ל להביע אי-אמון בממשלה – 35 נגד – אין נמנעים – אין הצעת סיעת רע"מ-חדש-תע"ל להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.

היו"ר יבגני סובה:

בעד – 34, אפס מתנגדים. אני קובע שהצעה זו לא התקבלה מאחר שלא קיבלה את הרוב הדרוש. חברי הכנסת, נעבור כעת להצבעה על ההצעה של סיעת המחנה הממלכתי להביע אי-אמון בממשלה. הצבעה. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת המחנה הממלכתי להביע אי-אמון בממשלה – 37 נגד – אין נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הממלכתי להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.

היו"ר יבגני סובה:

בעד – 36, אפס מתנגדים. אני קובע שההצעה לא התקבלה מאחר שלא קיבלה את הרוב הדרוש. אנחנו עוברים כעת להצבעה על ההצעה של סיעת ישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה. הצבעה. הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת ישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה – 38 נגד – אין נמנעים – אין הצעת סיעת ישראל ביתנו להביא אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.

היו"ר יבגני סובה:

בעד – 37, אפס מתנגדים. אני קובע שההצעה לא התקבלה מאחר שלא קיבלה את הרוב הדרוש. אני מבקש להוסיף את חברת הכנסת מזרסקי, ולבדוק את העמדה שלה – מה קורה עם ההצבעה. חברי הכנסת, נעבור כעת להצעה להביע אי-אמון בממשלה של סיעת העבודה. הצבעה. הצבעה מס' 5 בעד הצעת סיעת העבודה להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – אין נמנעים – אין הצעת סיעת העבודה להצביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.

היו"ר יבגני סובה:

בעד – 38, אפס מתנגדים. אני קובע כי ההצעה לא התקבלה מאחר שלא קיבלה את הרוב הדרוש. יש תקלה. אני מבקש להוסיף לפרוטוקול את הצבעתה של חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. נשנה את תוצאות ההצבעה. חברת הכנסת מזרסקי, הצבעת בעד על כל הצעות האי-אמון. תוסיף בבקשה את הצבעתה של חברת הכנסת מזרסקי.

היו"ר יבגני סובה:

חברי הכנסת, נעבור לנושא הבא על סדר-היום – החלטת הוועדה לביטחון לאומי בדבר פיצול הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 14), התשפ"ה–2025. אני מזמין את יושב-ראש הוועדה לביטחון לאומי חבר הכנסת צביקה פוגל להציג את החלטת הוועדה. עד עשר דקות לרשותך, אדוני, בבקשה.

צביקה פוגל (יו"ר הוועדה לביטחון לאומי):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, הצעת החוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות, מה שקרוי בשפת היום-יום השיטור העירוני, עומדת לפתחנו כבר תקופה די ארוכה. התחלנו בדיון עליה כבר ב-16 בדצמבר 2024, ומאז אנחנו עסוקים, כבר שלוש פעמים, בלפצל את ההצעה על מנת לאפשר את הארכת הוראת השעה שלה למשך תקופה מסוימת, ובמקביל לקיים עליה דיון בוועדה בראשותי. החוק, אדוני היושב-ראש, מסדיר את מערך האכיפה העירוני המשולב ברשויות המקומיות, וכולל גם כוח שיטור ייעודי וגם יחידת פיקוח עירונית ייעודית. מטרתו, וזה הדבר החשוב, היא לייעל את יכולת הפיקוח והאכיפה של הרשויות המקומיות בעבירות שהן בתחום אחריותן. וכך גם לאפשר להן לסייע למשטרת ישראל בפעולות למניעת אלימות. הוראת השעה, כמו שהבנת, אדוני היושב-ראש, הוארכה כבר פעמים רבות במהלך השנים. מטרתה העיקרית של הצעת החוק שהוגשה לפני שפוצלה כאמור היא להסדיר את מערך השיטור העירוני בהוראת קבע, וכן לערוך שינויים בחלק מההסדרים המעוגנים כיום בחוק בנוגע לפעילות ולתפקיד המערך. אני מעריך שבעוד שבועיים נציג את החוק החדש, ונדמה לי שהוא מביא איתו בשורה טובה מאוד לביטחון הציבור ולתחושת הביטחון. במסגרת הזאת אנחנו מציעים שינויים נרחבים גם בתפקיד וגם בסמכויות של מערכי האכיפה העירוניים, ובכלל זה שינוי בסמכויות הפקחים עצמם. הוועדה קיימה מספר רב של דיונים שבהם דנו בהסדרים המוצעים, אולם לנוכח השינויים ומורכבותם, המחייבים המשך ליבון מעמיק של הסוגיות הרבות שנותרו לבירור, וכן כדי לאפשר לוועדה למצות את דיוניה – כי באמת לא יכולנו לסיים את זה עד אתמול, והיום פגה הוראת השעה – החליטה הוועדה בראשותי להציע לכנסת לפצל ברביעית, ובזאת גם באחרונה, את הצעת החוק לשתי הצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את הארכת תוקף הוראת השעה לתקופה מזערית וחלק אחר יכלול את נושא הפיכת הוראת השעה להוראת קבע.

היו"ר יבגני סובה:

רק שנייה. רבותיי, יש רעש גדול באולם. מי שלא צריך להיות – אני מבקש לא לדבר באולם, כי זה מפריע. אני לא שומע את חבר הכנסת פוגל. בבקשה, חברים. תודה.

צביקה פוגל (יו"ר הוועדה לביטחון לאומי):

כדי שנוכל להביא את העניין לידי ביטוי ובמהירות, אבקש מחבריי חברי הכנסת לאשר את הפיצול, ועוד מעט אבקש את הארכת הוראת השעה. תודה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה רבה לחבר הכנסת צביקה פוגל. אנחנו עוברים כעת לדיון אישי. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת מיכל שיר סגמן, בבקשה. שלוש דקות, גברתי.

מיכל שיר סגמן (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ימים ספורים לאחר ניצחון במלחמת 12 הימים אנחנו עומדים גאים: הסרנו איום השמדה היסטורי כנגד העם היהודי וכנגד מדינת ישראל. שיסלח לי לרגע ראש הממשלה שאני מפריעה לו בקרנבל הניצחון. הניצחון הגדול מול איראן הוא אכן הישג אדיר, אסטרטגי, ואנחנו מודים למפקדי צה"ל, לחיילים ולכל כוחות הביטחון על עמידתם האיתנה, ומגיעה גם מילה טובה לראש הממשלה על ההחלטות שהוא קיבל כשהגיע הרגע. אבל חשוב גם שנשאל איך הגענו בכלל לרגע הזה. הרי המלחמה הזאת לא נפלה עלינו משמיים. במשך יותר מעשור אותה ממשלה אפשרה לאיראן להציב איתנו גבול, ונתנה לחיזבאללה להפוך לצבא טרור ולחמאס להתעצם באין מפריע ולהתקדם עם תוכנית ההשמדה ולייצר אלפי טילים, להתקדם עד שהגענו למרחק של שבועות, של ימים, מפצצה גרעינית, ולתוך הטבח הנורא של 7 באוקטובר. מה מטריד אותי יותר מהכול? שיש בקואליציה מי שמעיזים לומר בפה מלא שהיינו צריכים את אותו הטבח כדי להתעשת. זה מעוות, זה בזוי וזה בעיקר מסוכן. מדיניות שכשלה הובילה אותנו לסף השמדה, וגם לאחר הניצחון אותה קונספציה מובילה את הממשלה הנוכחית. בעזה אנחנו קבלני הריסות, בלי מטרה אסטרטגית אמיתית חוץ מהפנטזיות המסוכנות של סמוטריץ' ובן גביר, שרוצים להפוך את עזה לפרויקט נדל"ני. ניצחון גדול אחד לא פותר אותנו מחשבון נפש. אנחנו עדיין רחוקים משוויון בנטל. הממשלה עדיין נלחמת עבור המשתמטים, למרות שהצבא והמילואימניקים מדממים וקורסים. הלקח של מימון הטרור עדיין לא נלמד. תודה על הניצחון, באמת תודה, אבל התיקון הלאומי – אותו צריכה להוביל הממשלה הבאה, ממשלה של שינוי, ממשלה של ריפוי, ממשלה של אחריות אמיתית, שתתקן את הכשלים בחברה וגם בסדרי העדיפויות וגם בנשיאה בנטל. כי כבר אין לנו ברירה. אסור לנו, אסור לנו להגיע שוב למצב של כמעט שהושמדנו. תודה רבה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה רבה לחברת הכנסת מיכל שיר סגמן. הדובר הבא – חבר הכנסת סגלוביץ'.

היו"ר יבגני סובה:

הודעה לסגנית המזכיר, בבקשה.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק רישוי עסקים (תיקון מס' 40 – הוראת שעה), התשפ"ה–2025, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. תודה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה.

היו"ר יבגני סובה:

חבר הכנסת סגלוביץ', בבקשה.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הדברים החמורים שקרו בסוף השבוע ביהודה ושומרון לא סתם קרו. זה לא קומץ, זה לא עשבים שוטים. וגם אם הם אומרים שהם עשבים שוטים, גם עשבים שוטים צריכים השקיה, והמקרה הזה הוא ממש ליד השטוצר, ממש. ועל השטוצר הזה יושבים ממשלת ישראל, חלק משריה, בן גביר וסמוטריץ' ונתניהו. יש חוט מקשר בין עצימת העיניים לנעשה לבין מה שקורה בהתפרצויות של ח"כים לשדה תימן, לבית ליד או לחטמ"ר בנימין. החוט המקשר הוא שאין דין ואין דיין. רק לפני כמה חודשים, ב-22 בנובמבר 2024, תקפו גם את אלוף פיקוד מרכז אבי בלוט וקצינים נוספים וכינו אותם בוגדים. זו לא פעם ראשונה. שר הביטחון הנכנס הודיע שאין מעצרים מינהליים, והתחנף, כן, כן, התחנף לאותו בייס שהוא מתחנף אליו כל הזמן, לכל המתפרעים והטרוריסטים. מדובר בטרור, וכך צריך לטפל בו. צריך לגבות את שירות הביטחון הכללי, שמטפל בטרור, גם בטרור יהודי, ולא לתקוף אותו – וזה מה שהממשלה עושה, זה מה שעושים שריה הסוררים. המשטרה חייבת לטפל, זו חובתה. לפני שנים רבות הייתי בתפקיד שהוקם במחלק לפשיעה לאומנית. תראו מה קורה היום. מי שלא מטפל – אין דין ואין דיין. והדבר הזה הוא לא עסק של "שם", זה מחלחל לכאן כל הזמן. מעשה טרור בהגדרה הוא מעשה שמהווה עבירה או איום בעשיית מעשה במטרה לעורר פחד או בהלה, נעשה מתוך מניע מדיני, דתי, אידיאולוגי. זה טרור, צריך לקרוא להם בשם. זה לא נוער גבעות, זה טרוריסטים, וטרוריסטים צריכים להיות מטופלים כמו שטרוריסטים צריכים להיות מטופלים. אין פה מקום להתייפייף. אני רואה פה את השרים שעולים על הדוכן ומגבים. ראיתי את הציוצים היום. ראיתי את הודעת ראש הממשלה. זה הודעות סתם, הודעות סתם, כי בכוחו לעשות, לקיים דיון, לתת הנחיות, לגבות את שירות הביטחון הכללי. זה מה שצריכה לעשות ממשלה שאכפת לה. מה שעושה הממשלה הזאת – היא מגבה טרוריסטים, כי טרוריסטים יושבים בתוכה. תודה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה לחבר הכנסת סגלוביץ'. חברת הכנסת דבי ביטון, בבקשה, שלוש דקות, גברתי.

דבי ביטון (יש עתיד):

כבוד היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת, 633 ימים למלחמה, 633 ימים של כאב, של שכול ושל פינוי; שבועיים של תקווה, של אחדות, של עם שעבד כאריה. עמדנו כעם לביא – מאוחדים, חזקים, נחושים. אבל זה לא החזיק מעמד. הממשלה חזרה לסורה, כרגיל – לחוקי ההשתמטות, לשחיתות, להפיכה המשטרית, לריב עם התקשורת ולשכוח מהאזרחים. במקום לדאוג למפונים, דואגים לתקציבים קואליציוניים; במקום לטפל ביוקר המחיה, מחלקים משרות וסגני שרים; במקום לעסוק בעיקר – בהשבת החטופים – פשוט שותקים. אז די, די, אי-אפשר להמשיך כך. הציבור הזה נתן את הלב, נתן את הבית, עמד בגבורה. הגיע הזמן שגם הממשלה תעמוד באחריות שלה. הייתי אומרת, אחרי מבצע שבו עמדנו כעם לביא, הגיע הזמן למבצע לישי לביא מירן – להשיב את עמרי ואת כל החטופים והחטופה הביתה. אני רוצה לומר לכם, אנחנו לא נוותר, לא נשלים עם ההשתמטות ולא עם ההפקרה ולא עם השתיקה. אנחנו כאן בשביל להזכיר: העם הזה ראוי ליותר, ואנחנו כאן כדי שהוא יקבל יותר. אתם, ממשלת ישראל, שמנצלים את התקופה החצי-נחמדה שהייתה לנו במקום לקחת אותה לדברים הטובים ולהגיד שיש פה עם חזק, מאוחד – אבל מה? לקח לכם ממש שבועיים, שבועיים לסיים את האירוע הזה, ושוב לגרום למפח נפש לאזרחי מדינת ישראל. די, עייפתם, הגיע הזמן שתלכו הביתה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה לחברת הכנסת דבי ביטון. חבר הכנסת מתן כהנא, בבקשה. כטייס לשעבר לתת לך בונוס עוד חצי דקה?

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

לא צריך.

היו"ר יבגני סובה:

בבקשה, שלוש דקות.

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, פה בטלפון יש לי דוגמיות של שני מילואימניקים שקיבלו עכשיו זימון לשלושה חודשים, קיבלו צו 8 לשלושה חודשים. ואני שואל את הממשלה: מה עם גיוס אחינו החרדים? עד לפני שבועיים אמרתם – שמרתם בסוד, ובצדק – שיש משהו ביטחוני על הפרק. ברוך השם, המלחמה נגד איראן עברה בהצלחה, האירוע הביטחוני של איראן מאחורינו. מה התירוץ עכשיו? איזה תירוץ יש לכם לא לגייס את אחינו החרדים? שלושה חודשים, מילואימניקים מקבלים זימון לשלושה חודשים. איך אתם יכולים להסתכל להם בעיניים ולהמשיך לנסות לחוקק חוק שכל המהות שלו היא השתמטות? סנקציות מוסדיות עכשיו, סנקציות פרטיות אחר כך. הסנקציות הפרטיות – המשגיחים בישיבות חולמים על הסנקציות האלה, בלי רישיון, בלי טיסות לחו"ל. על מי אתם עובדים? על מי אתם עובדים? אתם לא יכולים לשלוח צווי 8 למילואימניקים לשלושה חודשים ביד אחת, וביד השנייה לעשות ככל יכולתכם כדי לפטור את אחינו החרדים מגיוס באופן רשמי ומסודר. והכי אני מתפלא על המפלגה הזו שנקראת ציונות דתית. איך אתם יכולים להסתכל בעיניים לציבור שלכאורה אתם אמורים לייצג, ציבור שנמצא במילואים, טוחן ימי מילואים, נמצא שם מאות ימים, סבב אחרי סבב? גם הם צריכים חילוף. גם הם צריכים חילוף. ואני שואל את השר סופר: אתה יודע מה זה חילוף. אתה יודע מה זה חילוף. איך אתה יכול לתת לדבר הזה לקרות? אי-אפשר להמשיך ככה, אנחנו צריכים את האחים החרדים שלנו איתנו בשירות הצבאי.

היו"ר יבגני סובה:

תודה לחבר הכנסת מתן כהנא. הדובר הבא – חבר הכנסת ווליד טאהא. חברי סיעת יש עתיד, אני שותף לשיחה שלכם, אני שומע עד לפה מה שאתם מדברים.

קריאות:

על מה דיברנו – – – תגיד על מה דיברנו.

היו"ר יבגני סובה:

אני שותף, אני שמעתי אותך, סגן יושב-ראש הכנסת דוידסון, יותר מחבר הכנסת כהנא.

סימון דוידסון (יש עתיד):

אז על מה דיברנו?

מיקי לוי (יש עתיד):

אתה צודק, אתה צודק.

היו"ר יבגני סובה:

אם תעברו לכיוון השני, אז שם בפינה אני אולי לא אשמע. הינה, יושב-ראש הכנסת לשעבר אומר לך.

רון כץ (יש עתיד):

דווקא חבל, היה מעניין, דיברנו על איווט.

היו"ר יבגני סובה:

בבקשה, שלוש דקות, אדוני.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד היושב-ראש, במסגרת צילום סדרה שנקראת "חוליגנים" של תאגיד השידור, פרק 4 – או לפחות שמו אותה באתר שלהם ופרסמו אותה שם – הצוות מגיע לצילום בעיר טייבה.

נאור שירי (יש עתיד):

בסח'נין.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בעיר טייבה, כדי לדבר על חוליגנים של אוהדי כדורגל, שזה בית"ר ירושלים. אין חוליגנים אחרים.

נאור שירי (יש עתיד):

יש חוליגנים אחרים.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בעיקר יש את החוליגנים האלה. אז הגיעו לעיר טייבה, התמקמו באיזשהו מקום, אני מניח שקיבלו אישור של העירייה להיות נוכחים בשכונה ההיא כמה ימים. אבל על מה לא קיבלו אישור – –

נאור שירי (יש עתיד):

במסגד.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

– – ובכל זאת פעלו בניגוד לכל היגיון? הם לא קיבלו אישור מאימאם המסגד ומהאחראים הרלוונטיים למסגד להיכנס לתוך המסגד ולערוך צילום בתוכו. למרות זאת, הם נכנסו למסגד עם הנעליים שלהם, עלו עד למנבר, המקום שממנו נעשית הדרשה של יום השישי, עשו אצבע משולשת כזאת, שמו את הטלפון כאילו לרמקול והשמיעו את "התקווה". בקיצור, גם לא קיבלו אישור, גם המקטע הזה הוא מקטע נבזי, פסול. אני לא יודע מה היה קורה אילו היו עושים את זה בבית כנסת, אם היו נכנסים לבית כנסת ועורכים את המסחרה הזו ועושים אצבע משולשת. זאת אומרת, לא נתנו כבוד למקום הזה, מה עוד שעשו את זה ללא אישור של מישהו. כמובן שפניתי אליהם בפנייה רשמית; הם עדיין לא ענו. אז אם הם שומעים אותנו, לא כדאי להמשיך לשתוק. עשיתם מעשה נוראי – נכנסתם למסגד בשיטה שחיללה את קדושת המסגד, ערכתם צילום ללא אישור, ואתם חייבים גם להתנצל, גם לגרוע את המקטע הזה מהסדרה וגם להתחייב לא לעשות את זה בעתיד. תודה רבה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה רבה לחבר הכנסת ווליד טאהא. חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, בבקשה. אני סוגר את הרשימה. בבקשה, שלוש דקות.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום ביקר ראש הממשלה במכללה לשוטרים בבית שמש. ביקור כזה אמור להיות גם בחברה הערבית, לראות מקרוב איך מטפלים בנושא הפשיעה בחברה הערבית, אבל לראש הממשלה לא אכפת מהחברה הערבית, לא אכפת מ-20% מאזרחי המדינה. רצח באכסאל, ברהט, ביאפת אל-נאצרה, והוא לא מתערב, לא מקבל החלטות על מנת למגר את הפשיעה בחברה הערבית. יש זמן ליהודים ואין זמן לערבים, כי הכול מתנהל לפי אסטרטגיה, לפי טקטיקה מסוימת שקובעים לו משרדי פרסום. אין לו בייס בחברה הערבית, לא מקבל מנדטים, לא מקבל קולות משם, אז לא צריך לדאוג להם. ראש ממשלה שאמור לקבל החלטות למען כלל אזרחי המדינה לא דואג להם. לכן יש הפקרות בכל התחומים. בביטחון של האזרחים, בהריסות בנגב, בהסתה שמתפשטת כמו אש בשדה קוצים בחברה לא מתערבים, כי החשוב ביותר זה הסקרים, איך לעלות. למרות כל הניסיונות, עד עכשיו לא מצליחים – לא מצליח לעלות, לא מצליח לזנק. אני רוצה להגיד לו, לראש הממשלה: אם רוצים לעלות בסקרים, בביטחון בינך לבין האזרחים הערבים, אתה חייב לטפל בסוגיות שלהם, לא להשאיר את המפתחות בידיים של אופיר כץ. כולכם יודעים שאיימן עודה מסיים את התפקיד שלו בכנסת.

טלי גוטליב (הליכוד):

בשעה טובה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כולכם יודעים את זה, אבל כל חברי הכנסת היום יושבים בוועדת הכנסת על מנת להוציא משם כמה קטעים לבייס שלכם. תגידו לראש הממשלה שיטפל בדברים הבוערים. תגידו לאופיר כץ שיפסיק את החקיקה נגד המיעוט הערבי. זה מה שמעניין. ביום רביעי אתם גם מביאים חקיקה נגד ראשי רשויות וגם חברי עיריות שמועמדים לכנסת. זה מה שחשוב עכשיו? חשוב שהמדינה תטפל.

טלי גוטליב (הליכוד):

כן, זה מה שחשוב.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אופיר, אתה צריך להפסיק את כל הבדיחה הזאת – –

טלי גוטליב (הליכוד):

זה מאוד חשוב. מאוד חשוב. מאוד חשוב.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

– – (אומר בערבית: המחזה) – מה שאתם עושים עכשיו.

היו"ר סימון דוידסון:

תודה רבה. חבר הכנסת יאסר חוג'יראת, בבקשה. שלוש דקות, בבקשה.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הגיע הזמן שהממשלה תטפל (אומר בערבית ומתרגם:) בבריונים של החברה היהודית. היום בבוקר, בשעות הבוקר המוקדמות, נכנסו בריונים לתוך הכפר טורעאן וריססו סיסמאות נקמה, "מוות לערבים". זה קורה בכפר בגליל, בתוך החברה הערבית. אותם בריונים, אותם (אומר בערבית: בריונים) – בתקופה האחרונה שמענו שנכנסו גם לכפרים בתוך הגדה המערבית, שרפו בתים, תקפו אזרחים, ירו באנשים, וזה טרור לכל דבר. זה טרור של המתנחלים, והגיע הזמן שהממשלה תטפל בבריונים, (אומר בערבית: בבריונים) ובמתנחלים הטרוריסטים. אותם טרוריסטים ירו גם על חיילים. זאת אומרת, בסופו של דבר, מי שרגיל לתקוף אנשים, לעשות טרור, בסופו של דבר תוקף כל אחד ולא מבדיל אם הוא ערבי או יהודי. הגיע הזמן לטפל באותם (אומר בערבית: בריונים.) תודה רבה.

היו"ר סימון דוידסון:

תודה רבה, אדוני. תעלה ותבוא חברת הכנסת אורית פרקש הכהן.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מפנה את הנאום הזה אל ראש הממשלה ואל שרי הממשלה. אני מבקשת לעדכן – לא היה קשב בימי המלחמה – שהגשתי בפעם הרביעית הצעת חוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר. כבר שלוש פעמים הגשתי הצעות חוק בנושא, ושלוש פעמים הקואליציה הזו הפילה לי את הצעת החוק. לא רק את הצעות החוק הפילו לי, גם הפילו לרצפה הורים שכולים שלא נתנו להם להיכנס לכאן, לבמה, למליאה, כדי להביע מחאה על הקמת ועדת חקירה פה במשכן הזה. באמת, מה הטענה המבישה של הממשלה הזאת? זה לא הזמן. נכון? זה לא הזמן להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אז אדוני היושב-ראש, אני רוצה להראות למה היה זמן בממשלה הזאת בשנה ושמונת החודשים החולפים מאז שהתחילה המלחמה – למה כן היה זמן: החלפנו רמטכ"ל; החלפנו ראש אמ"ן; החלפנו אלוף פיקוד דרום באמצע המלחמה; תקפנו באיראן; הגענו להפסקת אש; המלחמה בעזה כבר עברה שתי הפוגות; נותרו ברצועה שלוש אוגדות בלבד; חידשנו את מבצע מרכבות גדעון ברצועת עזה ובמסגרתו נפל אתמול החלל ה-20 רק בחודש האחרון. אני שואלת: האם לא הגיע הזמן לנצל את כל הזמן הזה שחלף להפקת לקחים בוועדת חקירה, כדי לצייד את החיילים שלנו בתובנות טובות יותר שיגנו עליהם ועל ביטחוננו? נמשיך. למה עוד היה זמן כשלא היה זמן לוועדת חקירה ממלכתית? לחוק מח"ש, שמכפיף את הפרקליטות; להליך הדחה של היועמ"שית – לזה יש זמן; לחוק פגיעה בתאגיד השידור הציבורי וחופש התקשורת – לזה יש זמן; לחוק העמותות, שפוגע בחופש הביטוי במדינת ישראל, יש זמן; לחוק הג'ובים של הרבנים יש זמן; להשחית את המשטרה ולהתערב בפעילותה בניגוד לפקודת המשטרה יש זמן; לקדם את חוק ההשתמטות וצווי 8 יש זמן; סוף שבוע בהונגריה – יש זמן; כן, עוד כספים פוליטיים; להודיע שהממשלה לא תכבד את פסיקות בית המשפט יש זמן; לא לכנס ולשנות את חוק הוועדה לבחירת שופטים – יש זמן; להגדיל את סמכויות בתי הדין הרבניים באופן שפוגע בנשים – יש זמן; לכספים קואליציוניים יש זמן; לחוק השתמטות יש זמן. אז אני שואלת אותך, אדוני היושב-ראש: איך יכול להיות שאנחנו כאן ביום ה-633, 251 אזרחים שנחטפו, 85 מהם נרצחו, 50 עדיין בשבי, 1,400 נרצחים, 880 חללי צה"ל מתחילת המלחמה, יותר מ-6,000 חיילים פצועים – אל תגידו לי שזה לא הזמן לוועדת חקירה. הרמטכ"ל ביקש. ראש השב"כ ביקש. שימו לב, הם הראשונים להיפגע, הם אלה שבאמת באמת יישאו באחריות של ועדת החקירה הזאת. אז באמת אני באה – ובזה אני אסיים – לעזור לממשלה הזאת, בפעם רביעית, לעשות את הדבר הנכון. אנחנו יודעים ממה אתם חוששים. הזמן הוא לא הבעיה, זה לא העיתוי; אתם חוששים ממסקנות אישיות נגדכם. אז הינה, הצעת החוק הזאת מבקשת וקובעת ומציעה שכדי להטיל מסקנות אישיות על דרג פוליטי, יידרש רוב מיוחד של חברי הוועדה. אז אולי זה מה שיגרום לממשלה הזאת לעשות את הדבר הנכון. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר יבגני סובה:

תודה רבה לחברת הכנסת אורית פרקש הכהן. חבר הכנסת רם בן ברק, בבקשה. בבקשה, אדוני.

רם בן ברק (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, דברים קשים ונוראים קורים במדינה שלנו. אנחנו רואים חבורות של טרוריסטים יהודים עושים שמות למול חיילי צה"ל במחנות צה"ל; אנחנו רואים את הצביעות של הממשלה הזאת ושל חברי הממשלה, של חברי הקואליציה, שנזכרים לגנות בקול לא חזק את מה שקורה כשהם מגיעים לחיילי צה"ל. אבל אני אגיד לכם מה הצביעות. הצביעות היא שכבר תקופה ארוכה מאוד החבר'ה האלה מסתובבים ביהודה ושומרון, שורפים בתים של פלסטינים, שורפים בתים, מכוניות, של משפחות, מרביצים, מגרשים, שופכים מים של העדרים, ואף אחד לא אומר מילה. אף אחד לא אומר מילה. לא מגנים. אתם יודעים מה? לא רק בקואליציה. בכלל, כולנו שותקים. למה? כי זה ערבים. למה? כי זה מותר. אני לא שותק, חבריי לא שותקים, אבל הממשלה שותקת. אף אחד לא מדבר על זה. מתי נזכרים לדבר? כשאותם פורעים, אותם טרוריסטים, מפנים את זה כלפי חיילים ישראלים, שזה דבר איום ונורא באמת, אבל זה לא מתחיל שם. מי שחושב שהוא יבטל את המעצרים המינהליים, מי שחושב שהוא ישתוק כשזה קורה מול ערבים – שלא יתפלא כשזה מגיע לחיילי צה"ל; שלא יתפלא כשזה יגיע לטורעאן; שלא יתפלא כשזה יגיע לכל מקום בארץ. מפני שטרוריסט הוא טרוריסט הוא טרוריסט. אם הוא יודע לעשות את זה כלפי ערבים, הוא יעשה את זה גם כלפי חיילים. ואם הוא עושה את זה כלפי חיילים, הוא יעשה את זה בסוף כלפי אזרחים שלא מוצאים חן בעיניו. זה המצב. אתם נותנים לזה לגיטימציה, ואתם תשלמו על זה מחיר כבד. תודה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה לחבר הכנסת רם בן ברק. חבר הכנסת רון כץ, בבקשה. בבקשה.

רון כץ (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני. כנסת נכבדה, אדוני השר, אני רוצה להזכיר לכנסת ישראל שאומנם היא מתעסקת פה בכל השטויות שבעולם, אבל מחוץ לבניין הזה יש את החיים האמיתיים. יש בעלי עסקים שלא יודעים מה הם הולכים לעשות עם העובדים שלהם שהיו בחל"ת, לא חל"ת, מה שיחליטו, והם צריכים לתת להם תשובות בעוד כמה ימים, כשצריך לשלם משכורות. יש חטופים שאף אחד לא מדבר עליהם פה היום. יש מצב קטסטרופלי בכלכלה הישראלית; בעלי עסקים שהיו סגורים שבועיים ואף אחד אפילו לא מדבר איתם. יש איזשהו רעיון לאיזשהו תזכיר חוק – עסקים חיים היום, הם לא חיים בזמנים של כנסת ישראל. הם לא יכולים לחכות עכשיו שיתקיימו פה דיונים וישבו, וועדות ושר האוצר – שאלוהים יודע איפה הוא בכלל – ויחשבו על אולי לענות להם. זה לא עובד ככה בעולם האמיתי. אם מדינת ישראל רוצה להחזיק את הציבור הזה, את העסקים הקטנים והבינוניים, את מנוע הצמיחה של מדינת ישראל, היא צריכה להתייחס אליו. צריך להיות פה שר שיגיד: אני עוזב הכול ומתעסק בהם, מתעסק בהם כי אני רוצה לעזור להם, כי הם היו סגורים. אני רוצה לראות מה הם הפסידו בשביל לפצות אותם, שיהיה להם קל יותר. אני מדבר פה עם אין-ספור בעלי עסקים שאומרים: אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו לא יודעים מה לעשות. זרקו סחורות, עובדים היו בחופשה, הכול התבטל, ואף אחד לא מדבר איתם. אני עכשיו, בזמן אמיתי, הייתי צריך לחבר לחבר הכנסת אזולאי – שאני שמח לפרגן לו, כי הוא היחיד שבאמת עובד באירוע הזה – את אחד מבעלי העסקים הגדולים במדינה, שלא יודע מה לעשות עם אלפי עובדים, אלפי עובדים, בעוד כמה ימים. אני שמח שלפחות יש מי שנותן מענה, אבל זה לא צריך להיות ככה. השיטה הפיראטית הזאת שאין מי שמנהל את האירוע לא יכולה להימשך. לא יכולה להימשך. ובינתיים בזמן הזה יעשו פה שיתוק של הכנסת בגלל חרם הצבעות על זה שעדיין לא הביאו את חוק ההשתמטות ולא שמו את הנוסח שלו על השולחן. בגלל זה נעצור עם הכול. נשארו לי עוד 40 שניות לסיום, אז אני רוצה לומר מה עוד לא אמרו בבית הזה, בייחוד השרים, ועוד שרים שדיברו על דת ישראל. אז אני רוצה לומר לכם משהו: אתמול תקפו חיילי צה"ל, תקפו חיילי צה"ל והשחיתו רכוש צבאי.

היו"ר יבגני סובה:

רגע. חברת הכנסת גוטליב, באמת. באמת, זה מפריע. חבר'ה, נו, מה קורה?

רון כץ (יש עתיד):

זה חשוב, אז אני אחזור על זה. אתמול תקפו חיילי צה"ל והשחיתו רכוש צבאי. לא ראיתי את אף אחד מאבירי החיילים מתייצב שם. אף אחד לא מתייצב שם מסיבה אחת פשוטה: אתם מפחדים מסמוטריץ'. אני רוצה לשאול אתכם: איך אתם לא מתביישים? חייל בצבא ההגנה לישראל הותקף, מג"ד הותקף, ואתם שותקים, כי מה? כי אתם מפחדים משר אוצר שלא עובר את אחוז החסימה? מחלקת הדגים הקפואים בקואליציה הזאת חייבת להפשיר ולגלות עמוד שדרה.

היו"ר יבגני סובה:

תודה רבה לחבר הכנסת כץ. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה. שלוש דקות, אדוני, בבקשה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

תודה, כבוד היושב-ראש. חברי הכנסת, היום הסתיים דיון מחפיר, אחד מהימים השחורים והקשים, העלובים והמחפירים ביותר בהיסטוריה של הכנסת – והיו לא מעטים, בעיקר בכנסת הזאת; יום שבו הצביעו בוועדת הכנסת על הדחה של חבר כנסת בגלל עמדותיו, עמדות לגיטימיות לפי החוק, וברור, קל וחומר, לפי הצדק הטבעי והמוסר האוניברסלי. כל ההאשמות וההשמצות כנגד חברי חבר הכנסת איימן עודה היו שקריות. אני לא איכנס לזה עכשיו, עוד יהיה את הזמן. בגלל הזמן הקצר, אני רוצה רק לדבר על ההליך ולא על המהות. לא היה דיון. זה היה לינץ' פוליטי. זה היה משפט שדה ומשפט ראווה גרוטסקי שכל המהות שלו הייתה לאפשר לחבורת פשיסטים ובריונים להתחרות – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

בקרוב אצלך. בקרוב אצלך.

היו"ר יבגני סובה:

חברת הכנסת גוטליב, כל פעם שתפריעי אני אעצור לו את הזמן. אני מבקש לא להפריע. שלוש דקות אני מבקש לא להפריע.

טלי גוטליב (הליכוד):

אז תעצור לו את הזמן, מה אכפת לי?

היו"ר יבגני סובה:

אני מבקש לא להפריע. לא, לא. אכפת לי כי אני מנהל את הישיבה. תודה.

טלי גוטליב (הליכוד):

מותר לי להעיר הערת ביניים.

אופיר כץ (הליכוד):

זאת הערת ביניים.

טלי גוטליב (הליכוד):

מותר לי להעיר הערת ביניים. מה אתה רוצה ממני?

היו"ר יבגני סובה:

חברת הכנסת גוטליב, אני לא אתן להפרעות – תודה.

טלי גוטליב (הליכוד):

באתי לך לא בטוב היום? באתי לא בטוב? אתה רוצה שאני אלך ואני אחזור?

היו"ר יבגני סובה:

לא, לא קשור אם באת לא טוב או טוב.

טלי גוטליב (הליכוד):

אז מותר לי הערת ביניים.

היו"ר יבגני סובה:

את מפריעה. יש לך שלוש דקות. תירשמי לדיון.

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני, אני גם רשומה וגם יש לי זכות הערת ביניים.

היו"ר יבגני סובה:

תעלי לדוכן, ואני מבטיח לך שאני אגן על זכותך להגיד בלי הפרעות.

טלי גוטליב (הליכוד):

אין לי צורך שתגן עליי. אין לי צורך.

היו"ר יבגני סובה:

אני אגן על זכותך. לא להפריע, אני מבקש לא להפריע.

טלי גוטליב (הליכוד):

אני מגינה על עצמי, חן-חן, תודה. ואני אעיר הערות ביניים.

היו"ר יבגני סובה:

תודה, תודה רבה. בבקשה. חברת הכנסת גוטליב, תודה רבה.

טלי גוטליב (הליכוד):

מותר לי להעיר הערות ביניים.

היו"ר יבגני סובה:

תודה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

זה היה לינץ' פוליטי, משפט שדה ומשפט ראווה גרוטסקי שבהם התחרו חבורת פשיסטים מי יצרח חזק יותר, מי יסית יותר, מי יתלהם יותר, מי יתבהם יותר, מי ישתלח יותר, מי יתבריין יותר – והכול בניצוח מוטה, מחפיר, פופוליסטי ואלים של מי שאמור להיות יושב-ראש ועדה. אני רוצה להזכיר למי שעוד קשוב פה, וגם לזה אין רבים, לא באופוזיציה ולא בקואליציה, כמובן, שאחד מהמאפיינים של משפט שדה ומשפט ראווה הוא שההחלטה התקבלה מראש, שאנשים לא באים באמת להקשיב ולהתווכח ולשכנע ולהיות פתוחים לשכנוע, אלא באים כדי לחרוץ את דינו של אדם.