Аналитика (Microsoft Clarity) без личных данных. Только с вашего согласия.Этот сайт использует инструмент аналитики (Microsoft Clarity), чтобы понимать, как посетители им пользуются, — тепловые карты и шаблоны просмотра, без идентифицирующей информации. Он загружается только с вашего согласия. Подробнее
Официальная запись реестра. Текст файла извлечён из официального документа. Это не пересказ и не толкование — источником является файл.
הצעת חוק
הצעת חוק · Обсуждение
הצעת חוק · Обсуждение
Извлечение текста заседания из официального файла
Этот текст извлечён из официального файла. Официальным источником является файл.
Легенда
חוברת י'
ישיבה רל"ח
יום שלישי, ל' בכסלו התשפ"ה (31 בדצמבר 2024)
ירושלים, הכנסת, שעה 10:00
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
מזכיר הכנסת דן מרזוק:
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2025) (מיסוי רווחים לא מחולקים), התשפ"ה–
מיקי לוי (יש עתיד):
עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:
הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2025) (מיסוי רווחים לא מחולקים), התשפ"ה–
השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:
עודד פורר (ישראל ביתנו):
פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):
שר העלייה והקליטה אופיר סופר:
שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת:
שר האוצר בצלאל סמוטריץ':
פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):
שר האוצר בצלאל סמוטריץ':
היו"ר אמיר אוחנה:
חברות וחברי הכנסת, שלום, שלום גם לשר, שלום גם לקהל שמלווה אותנו מהיציע. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי ל' בכסלו התשפ"ה, 31 בדצמבר 2024. הודעה למזכיר הכנסת.
מזכיר הכנסת דן מרזוק:
ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תיקון והוראת שעה) (הארכת תקופת הוראת השעה), התשפ"ה–2024. תודה.
היו"ר אמיר אוחנה:
תודה למזכיר הכנסת.
[מס' מ/1808; דברי הכנסת, חוברת זו, ישיבה 237.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
היו"ר אמיר אוחנה:
חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בהנמקת ההסתייגויות במסגרת הקריאה השנייה והשלישית של הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2025) (מיסוי רווחים לא מחולקים), התשפ"ה–2024, ואני מתכבד להזמין את ראשון הדוברים להיום, חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה.
מיקי לוי (יש עתיד):
בוקר טוב, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. בראשית דבריי אני מאחל לראש הממשלה בריאות. הוא יריב פוליטי שלי, לא יותר מזה, וכך צריך להסתכל על העניין הזה. הרבה בריאות, וחזרה לחיים היום-יומיים. ברשותך, אדוני, אני מבקש לדבר פעם נוספת, הפעם המי-יודע-כמה, על הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית.
היו"ר אמיר אוחנה:
סליחה, אדוני. גברתי, לא מצלמים וידיאו במליאה. תודה.
מיקי לוי (יש עתיד):
לא נראה לי גם שהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית, אדוני, תושג היום, לאור מה שאני קורא בתקשורת, אבל הינה ההתייחסות שלי לנושא הדיון, כדי שאני אוכל להמשיך אחר כך לנושאים נוספים שנמצאים באמתחתי. אבל בואו נראה בהמשך היום איך אנחנו מתקדמים עם זה, כי לאור מה שאני קורא, יש בעיות. לא כולם תמימי דעים במפלגות הקואליציה שהחוק הזה יובא לכדי מימוש, אם כי כסגן שר האוצר לשעבר וכאחד שגם עסק בנושאי מיסוי רווחים כלואים וחברות ארנק, אני חושב שאני מברך על זה. גם אני עשיתי את זה במידה כזאת או אחרת. אנחנו בתקופה קשה, והמדינה הזו זקוקה לכסף עבור התקציב ועבור היעדים שעומדים והאתגרים שעומדים בפני המדינה. הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית ברור לכול. עמד ראש הממשלה גם כאן, מעל הדוכן הזה, וגם מעל גלי האתר, גם בתקשורת ברדיו וגם בטלוויזיה, בערוצים מסוימים, ואמר: 50% מהעם לא רוצה ועדת חקירה ממלכתית. אני רוצה לתקן אותך, אדוני ראש הממשלה: 79%, כמעט 80% מאזרחי מדינת ישראל – גם מקרב הבוחרים שלך יש כ-35% – תומכים בהקמת ועדת חקירה ממלכתית – ועדת חקירה ממלכתית שתוציא לאור את האמת; ועדת חקירה ממלכתית על האסון הכי קשה שקרה למדינת ישראל מאז שקמה, הטבח הנורא שנעשה באזרחי מדינת ישראל, יישובי העוטף, רצח של זקנים, נשים וטף, גברים, מעשים איומים, אדוני, אונס נשים. עכשיו, לאחרונה, כשיצא דוח הבריאות שנשלח לאו"ם, יש שם תיאורים זוועתיים של אלה ששבו מהתופת אחרי 53 יום, אם אינני טועה, וסיפרו מה עבר עליהם, אותם נערים, אותן נשים, נערות – אילו מעשים איומים נעשו בהם. לחשוב שאחרי כל כך הרבה זמן עוד נמצאים בשבי אזרחי מדינת ישראל, מה הם עוברים במנהרות עזה, בשבי מפלצות החמאס. אמרתם "לחץ צבאי יביא פתרון" – חיכינו, המתנו, תמכנו, וזה לא עובד. אני לא אוהב את המילה "עסקה" אדוני. זו לא עסקה כלכלית, זו לא עסקת קנייה; מדובר באחים שלנו, באזרחי מדינת ישראל, יהודים ושאינם יהודים. ואני קורא להסדר. אני קורא להסדר כבר מחודש ינואר, כשאמרתי שצה"ל הוא מספיק חזק. עמדתי מול המצלמות בבית הזה ואמרתי להפסיק הכול, להחזיר אותם הביתה, כי מדינת ישראל בגדה בהם פעם אחת, ואינה יכולה לבגוד בהם פעם נוספת. השיבו אותם הביתה, גם במחירים כבדים של עצירת הלחימה. ואמרתי: צה"ל מספיק חזק כדי שאם טיל אחד יירה מכיוון עזה למדינת ישראל, או אפילו כדור אחד, צה"ל יהיה מוכן על הקווים כדי להיכנס פנימה לעזה ולהשמיד את חמאס. אבל לא עשו את זה, מכל מיני שיקולים. מה, אנחנו נישבר? אנחנו ניתן להם? ואני מעיד על עצמי, אני נץ ימני בנושאי ביטחון מדינת ישראל ועם ישראל, אבל בינואר היה צריך להחזיר אותם הביתה. אני כבר לא מדבר על הפספוסים במאי. פעם ציר פילדלפי, עוגן חיינו, נולד ובא לעולם הזה, פעם הכניסה לרפיח. הכניסה הצבאית – בלי כניסה לרפיח לא היה קורה כלום. הינה, אתמול התבשרנו שפלוגה שנייה – חיילינו הגיבורים לפני יומיים זיהו אותם יוצאים ממנהרות עזה ומבית החולים שנכבש, רדואן, וחיילינו האמיצים חיסלו 106 איש, מחבלים עם דם על הידיים. שלא יהיו אי-הבנות, מנסים להגיד שהם היו צוותים רפואיים ואזרחים – כולם, על פי הצילומים שהופצו, נשאו קלצ'ניקובים והיו עם מדי צבא, חלקם עם מדים של צה"ל, כדי לטשטש. והדברים האלה צריכים להיבדק: הכיצד 100 מאחינו עדיין במנהרות עזה? כיצד לא השכלנו להחזיר אותם הביתה? איך מדינת ישראל, שבגדה בהם ב-7 באוקטובר, ממשיכה לבגוד בהם בכל מיני סיפורים? ואני לא קונה אף סיפור מהסיפורים האלה. אף סיפור. ואינני יודע כמה נותרו חיים מתוך ה-100. צריך להשיב אותם הביתה. אני מניח שהבית הזה היה מתנהג אחרת אם מישהו מהמעגל הראשון של יושבי הבית היה נמצא בשבי מפלצות החמאס. אבל כשזה לא שלנו, נוח להגיד "זה הם"; נוח להגיד כל הזמן: כן, בוודאי, צריך להחזיר אותם – ולא לעשות פעולות אקטיביות כואבות, כואבות מאוד מבחינה צבאית, מבחינת מדינת ישראל. אבל אין ברירה. כבר בחודש ינואר, כשאמרתי לעצור הכול ולהחזיר אותם הביתה, ספגתי על זה קיתונות של בוז, קללות. אפילו פה, בבית הזה, כשעמדתי מעל הדוכן, חברי כנסת צעקו לי "בוגד". אני בוגד? אני, שבאתי מבית רביזיוניסטי של אצ"ל, שאבא שלי ישב שנתיים בלטרון ואימא שלי הבריחה מהעמדות פה בירושלים ומסליקים, על גבה, כנערה, נשק ממקום למקום עבור הלוחמים – אני בוגד. אבל לא משנה. ככל שיקללו וככל שיפנו אצבע מאשימה, אני מתחזק יותר ויותר בתפיסת העולם שלי. ואם הכול בסדר, אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי כנסת נכבדים, אדוני ראש הממשלה – למרות שאינך נוכח פה, אני משוכנע שעושים לך תקצירים, או שאולי אתה צופה בנו – צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית. שום אפשרות אחרת מלבד ועדת חקירה ממלכתית. החברה הישראלית לא תתאושש שנים רבות אם חטופינו לא יחזרו הביתה, המתים – לקבורה במדינת ישראל, והחיים – חזרה לחיים, אם כי זה לא פשוט. החברה הישראלית לא תוכל להתאושש לעולם. אות הקין הזה על מצחנו. כל ה-120, אדוני יושב-ראש הכנסת, נושאים באחריות, מי יותר ומי פחות. ההיסטוריה תשפוט את כולנו, את כל אלה שהיו פה – תשפוט מי עשה די, מי לא עשה בכלל; מי לחץ, מי לא; את מי שקיבל החלטות ואת מי שלא. ראש הממשלה נתניהו, בשבתו כראש האופוזיציה, עמד מעל הדוכן הזה יחד עם אחרים וזעק על נושא הרוגלות. לא שהרוגלות היו דבר של מה בכך; היה צריך לבדוק, לחקור – אין לי בכלל ספק בעניין הזה. על הרוגלות ראש הממשלה עמד על הדוכן וזעק: הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כך אמר במדויק אדוני: אזרחי ישראל דורשים תשובות בלי טיוח, בלי מכבסת מילים, בלי כסת"ח. רק ועדת חקירה ממלכתית תבטיח שתשובות אלה יינתנו. ועל מה? על נושא הרוגלות. לא שאני מזלזל בבעייתיות בשימוש בכלי הזה שנקרא רוגלות. רק ועדת חקירה ממלכתית יכולה לגלות את האמת, ורק ועדת חקירה ממלכתית יכולה להבטיח שמעשים נפשעים – זו המילה שהוא אמר – כאלה לא יחזרו על עצמם לעולם. אני רוצה להגיד לך מה עוד זה יבטיח – זה יבטיח את הדמוקרטיה. כך אמר ראש הממשלה. אדוני ראש הממשלה, אם אתם כל כך בטוחים בעצמכם, כולל אותך, מה הפחד? ממה אתה מפחד? אתה רועד מפחד, אין לי הסבר אחר. אבל אנחנו נמשיך להתעקש ולהילחם: רק ועדת חקירה ממלכתית תוקם, ולא שום ועדה הזויה אחרת, כמו כל מיני פתרונות של הקמת ועדת חקירה עממית. עמד כאן שר והמציא את המושג "ועדת חקירה עממית". מה זה ועדת חקירה עממית? היא לא מופיעה בשום מקום, היא לא קיימת בחוק. לא נעשה בה שימוש ב-76 שנות קיומה של מדינת ישראל. "העם יחליט", כך אמר. אבל העם, 80%, 79%, רוצה ועדת חקירה ממלכתית. גם בוחרי הליכוד, חלק מהם, רוצים ועדת חקירה ממלכתית. רבע מהבוחרים של ראש הממשלה נתניהו, על פי סקר שנעשה, רוצים ועדת חקירה ממלכתית כדי שהאמת תצא לאור. בפברואר 2022, הליכוד – זה בסדר, אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית – מקיים הפגנה בהבימה בעד ועדת חקירה בנושא הרוגלות. אז חבר הכנסת מיקי זוהר, היום שר התרבות, אומר אל מול המצלמה: אנחנו לא נשתוק, ואנחנו נמשיך להתעקש על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כך אמר שר במדינת ישראל של היום. חברת הכנסת מאי גולן אמרה כך – הכול מוקלט, הכול מצולם: "כל יום, כל שעה וכל רגע שעובר בלי ועדת חקירה הוא פשע למדינת ישראל". כך אמרה, אני מצטט בדיוק את הדברים שהיא אמרה. חבר הכנסת אופיר אקוניס, שנמצא היום בניו יורק כנציג מדינת ישראל, אמר: "אנחנו, בניגוד לאחרים, לא מפחדים מוועדת חקירה ממלכתית. אנחנו דורשים אותה. אנחנו עומדים עליה", כך אמר חבר הכנסת אופיר אקוניס. חבר הכנסת ישראל כץ אמר: "איפה החמלה"? על מה חמלה, אדוני שר הביטחון של היום, אז חבר הכנסת? על מה חמלה? אולי החמלה היא בוועדת החקירה הזו שאמורה לקום על רצח מתועב, על טבח שנעשה בבני עמנו. אבל כך אמר ישראל כץ, שר הביטחון של היום: "איפה החמלה? איפה האנושיות והאחריות ההדדית?" חברת הכנסת גלית דיסטל אמרה באותה הפגנה: "אנחנו רוצים לראות אתכם מאחורי סורג ובריח, כי מקומכם בכלא". כך אמרה בפברואר 2022. אבל לפני כמה שבועות, כשעמדה על הדוכן הזה, לא בהפגנה, הודיעה לעם ישראל כי לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית. רק לפני שנה וחצי או שנה וכמה חודשים היא הייתה שרה בממשלת ישראל. שרת התקשורת עזבה כי ענייניה עימה. אני לא עוסק בהשמצות.
היו"ר אמיר אוחנה:
הסברה, לא תקשורת.
מיקי לוי (יש עתיד):
הסברה, כן. מה אמרתי?
היו"ר אמיר אוחנה:
תקשורת.
מיקי לוי (יש עתיד):
אני מתנצל. בוודאי, שרת ההסברה. היא עזבה. אני מכבד את הרצון שלה. אני לא יורד לעניינים האלה. אבל היא עמדה כאן, על הדוכן הזה, ואמרה: לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית. זו תיאוריה הזויה, תיאוריה תלושה מהמציאות, תיאוריה ללא בסיס – תיאוריית משולש האשמים. וכך אמרה: זהו המשולש שנגדו אנחנו נלחמים – מצאה אויב חדש – צמרת צה"ל. הם לא נקיים, הם עשו טעות, הם עשו טעויות גם בהיערכות, גם בהערכת המצב. רובם לקחו אחריות, אחד התפטר. הם לא האויב שלנו – הם הגיבורים שלנו. בצמרת המשפט והתקשורת האחד מגן על השני – שיחלמו שניתן להם לעשות ועדת חקירה ממלכתית על אסון הטבח. אסון הטבח, הטבח הנורא שנעשה בבני עמנו וגם באזרחי מדינת ישראל הלא-יהודים. איזו תיאוריה הזויה, תלושה מהמציאות. תיאוריה אינפנטילית. אני מבקש להציע שדרוג לתיאוריה הזו: למה משולש, חברת הכנסת דיסטל? מרובע, תיאוריה מרובעת. פספסת אשמים נוספים לקונספציה שאת מציעה. צמרת צה"ל, כך אמרת; צמרת המשפט, כך אמרת; התקשורת. שכחת את השב"כ, ולכן אני מציע לך מרובע. שדרגי את התיאוריה ההזויה שלך. שום ועדה אחרת לא תוקם. אנחנו לא נשתף פעולה עם שום הצעת חוק הזויה – שניים מהאופוזיציה, שניים מהקואליציה, כל אחד יבחר שופט, כל אחד יבחר נציגי ציבור. שמעתי עוד חבר כנסת, שאינני רוצה להזכיר את שמו, מתראיין בגלי צה"ל – יושב על הבמה שבה דרשו ועדת חקירה – אבל עכשיו הוא מגיש הצעת חוק נגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית. גאון. עדיין 100 מבני עמנו, אזרחי מדינת ישראל, יהודים ושאינם יהודים, נמצאים בשבי מפלצות חמאס בתעלות עזה. אמרתם "לחץ צבאי" – חיכינו. בינואר אמרתי: תעצרו הכול. עמדתי מול המצלמות – לא פחדתי: תעצרו את המלחמה, תשיבו אותם הביתה, ואחר כך, אם יהיה ירי מכיוון עזה, צה"ל מספיק חזק כדי לדרוס את חמאס. מדינת ישראל בגדה בתושבי העוטף. מדינת ישראל והממשלה הזו נושאות באחריות. אני אפילו לא אומר שאתם אשמים, אבל אתם נושאים באחריות למה שקרה. אתם נושאים באחריות להחזיר אותם, אבל אתם פחדנים, צבועים, בורחים מאחריות, כל פעם באיזה תירוץ אחר: פעם העוגן הקדוש ציר פילדלפי; פעם העוגן הקדוש מסדרון צאלים; פעם העוגן הקדוש כיבוש רפיח. כל פעם משהו אחר, כל פעם משהו אחר, אלוהים ישמור. עוד מעט – ואני אומר את זה בצער ובכאב גדול – לא יהיה מה להחזיר. אמרתי בינואר: אם הם יחזרו בארונות מתים, אתם נושאים באחריות. והזמן שעבר – חלקם חוזרים בארונות מתים, חלקם מאש כוחותינו, חלקם, בארונות מתים, נרצחו על ידי מחבלים מתועבים בדם קר. אוי, אוי, ממשלת ישראל, כמה אחריות שאתם לא עומדים בה יש עליכם. אין לכם אומץ. לראש הממשלה אין אומץ. רגליו רועדות מפחד מפירוק הממשלה הרעה הזו, מהלחצים ומהאיומים של סמוטריץ' ובן גביר, ועתה יש לנו את חוק ההשתמטות בפתח. המפלגות החרדיות מאיימות שאם לא יהיה תיקון לחוק ההשתמטות שפוטר אותן בצורה כזאת או אחרת מגיוס לצה"ל, אז היום הן לא יצביעו על חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (מיסוי רווחים לא מחולקים). זה האיום שמונח על שולחנה של הממשלה הבוקר. לא איום שאם לא יוחזרו החטופים נפרק את הממשלה – לא, לא, זה לא חשוב. איזו בושה. ההיסטוריה תשפוט את כל ה-120. את כולנו – אותי, אתכם, את כל ה-119, כולל אותי – מי עשה, מי פעל, מי צעק, מי לחץ. נדמה לי – לא נדמה לי, אני בטוח שההיסטוריה תשפוט את אלה שלא עשו דבר, את אלה שאמורים לשאת באחריות – הממשלה הזו. אתה, אדוני ראש הממשלה, שלא קיבלת החלטות מתאימות להחזרת הבנים הביתה, אזרחי מדינת ישראל, יהודים ושאינם יהודים, אתה תישא באחריות. אתה אשם, וההיסטוריה תשפוט אותך. תודה רבה.
היו"ר ניסים ואטורי:
חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. עשר דקות, בבקשה.
עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, הגעתי עכשיו מדיון סוער בוועדת הכספים למליאה כדי להספיק לעלות לדוכן ולתת את הנאום שלי. אנחנו שם משעה 08:00. אתה חושב שאנחנו מתעסקים בדברים שברומו של העולם? אתה חושב שאנחנו מתעסקים בדיוק בנושא השלכות החזרת החטופים והפסקת המלחמה? בטוח שלא. הם הביאו אותנו ב-08:00 כדי להעביר העברות תקציביות של סוף השנה – עוד תיקונים ל-2024. הם לא אוהבים להגיד שזה עוד תיקון לאותו תקציב, כי כבר העברנו ארבעה כאלה, אז עכשיו זה העברות של רזרבות, של מה שנשאר. אני חייבת להגיד שמעבר לעניין של הפרוטקשן, שנקבע בדיוק עכשיו בוועדת הכספים, יש שבירת כלים טוטלית של העבודה הפרלמנטרית בקדנציה הזו. אני כבר עשר שנים פה, ועוד לא ראיתי דבר כזה. היו לנו דיונים קשים בוועדת הכספים, תמיד, אבל לפחות היינו מקבלים חומרים והיה ניתן לדון בהם והיה אפשר לתקן. את החומרים של הדיון של 08:00 היום התחילו להזרים לנו אתמול אחר הצוהריים. אני מדברת על מאות עמודים של העברות תקציביות, שאנחנו מקבלים מידע לאן הן יועברו, אבל אף אחד לא מספר לנו מאיפה הן נלקחו. פתאום יש כ-8 מיליארד שקלים שמועברים בענייני חינוך. אפשר לחשוב באמת שמשרד החינוך, אחרי שקיבל את התוצאות של ההישגים של התלמידים במדינה, שהגיעו לשפל שאין כמותו ב-16 השנים האחרונות, התעשת על עצמו ורוצה להשקיע כסף כדי להרים את מערכת החינוך. אז שלא יהיו לכם אשליות, לא לזה מעבירים את הכסף. אתם יודעים שעכשיו נאבקים להעביר 360 מיליון שקל להשלמת שכר? השלמת שכר. כאילו יש חוסרים בשכר, הם אומרים לנו. בסוף השנה רוצים להעביר 360 מיליון שקל לכל מיני ארגונים, מהחברה החרדית בעיקר, כדי להשלים שכר למורות שלא קיבלו את השכר. עכשיו צריך לשלם 50 מיליון שקל מהכסף הציבורי על הלנות שכר, שלא אנחנו אחראים להלנות השכר האלה. הארגונים שמפעילים את בתי הספר האלה היו צריכים לשלם. מצד שני, יש כל כך הרבה כסף להעביר, ואף אחד לא מספר מאיפה לוקחים את הכסף הזה. עכשיו אפשר להבין למה תקעו כל כך הרבה תוכניות, כנראה שבמיוחד תוכניות לאוכלוסייה הערבית. תקעו אותן. עכשיו אפשר לבוא ולהגיד: התקציב לא נוצל. יש תקציב שלא נוצל, מעבר ל-15% שקיצצו, כפליים משאר הקיצוצים בתוכניות – לאוכלוסייה הערבית קיצצו 15%. ולא רק שקיצצו, אלא תקעו את התוכניות, לא אפשרו ניצול תקציבים, ועכשיו יש עודפים ומעבירים אותם הלאה – תוכניות שמועברות עכשיו לחיזוק ההתיישבות, מה שנקרא, כל מיני שמות שאנחנו יודעים בדיוק שזה רק להלבין את הפרוטקשן שנקבע היום, ברגע האחרון, לפני כניסת שנת 2025. מצד שני, אנחנו כבר צועקים כחודש, מקיימים דיונים, מתחננים שישלמו את השכר של עובדי עיריית נצרת, שבסופו של דבר הם עובדי ציבור שהמדינה אחראית גם להם. אפילו אם אתם טוענים לניהול כושל – ואכן יש ניהול כושל – זו אחריות של המשרד ושל הממשלה לכך שאנשים שלא קיבלו שכר חמישה חודשים – היום זה חמישה חודשים. סוף-סוף מודיעים לנו שנחתם הסכם להלוואה לעיריית נצרת. אתם יודעים מה? זה היה ביום חמישי, ועד היום הכסף לא הועבר. רוצים לדעת למה הכסף לא הועבר? כי באוצר אומרים: בתקנה אין כסף. בתקנה שממנה צריכים לשלם, אין כסף. פתאום האוצר גילה, אחרי ששדדו את כל התקנות האפשריות כדי להביא את ההעברות שמולנו היום, בלי להתחשב במה זה אומר – עכשיו אין כסף בתקנה הזאת. אז אפשר להבין דבר אחד: הממשלה הזאת מוכנה לדרוס את כולם, לא רק את החטופים. אני חושבת שבמדינת ישראל, על כל אזרחיה, הפכנו כולנו לחטופים בידי הממשלה הנוראית הזאת. גם החטופים לא מוחזרים הביתה בגלל הממשלה הזאת, אבל גם אנחנו כאזרחים לא מצליחים לחזור לחיים נורמליים בגלל שנחטפנו על ידי ממשלת החורבן הזאת. אני רוצה להגיד דבר אחד. יש מזג אוויר סוער בחוץ. אני מסתכלת על כל האנשים שנכנסים מבחוץ, אני רואה את המעילים, ואני מרגישה את החימום פה, ואי-אפשר שלא לחשוב על כל האנשים, הילדים, בעזה, שנמצאים במזג אוויר סוער כזה מתחת לכיפת השמיים. המים הורידו כבר את כל האוהלים. שבעה אנשים כבר מתו, כולל רופא, בגלל הקור, כולל תינוקות. הם קפאו למוות במזג האוויר הזה. איך אפשר לא להיזכר בילדים שעוברים את זה עכשיו, כולל החטופים, שנמצאים במזג האוויר הזה בעזה. אי-אפשר שלא להיזכר בעובדה – היום אני פונה ואומרת: ד"ר עדנאן אל-ברש, מומחה לילדים, נחטף על ידי הצבא ונכלא בשדה תימן, עונה ומת תוך כך. בעיניי הוא נרצח. היום אנחנו עומדים עם עוד סיפור, של ד"ר חוסאם אבו ספייה, מנהל בית החולים כמאל עדואן, שהצבא הרס לפני כמה ימים. ד"ר חוסאם אבו ספייה התעקש להיות האחרון שיפונה מבית החולים, כי מנהל בית החולים דאג לחולים שלו עד לרגע האחרון, עד שפינה אותם. בסוף יצא בעצמו. אתם יודעים, יצא חמוש עם מעיל רופא – זו כל התחמושת שהייתה עליו, המעיל הלבן – וצעד ישר ומסר את עצמו. היום יש עדויות שד"ר חוסאם אבו ספייה נמצא בשדה תימן ועינו אותו והשתמשו בו בלי בגדים כמגן אנושי לצבא. זה הרופא. הרופא הזה לא יהיה עוד מקרה. כל הרופאים שנמצאים, גם הם חטופים על ידי מדינת ישראל וצריכים להשתחרר ומייד. ושיחזור ד"ר חוסאם אבו ספייה לעשות את הדברים הנפלאים שהוא עושה – משרת את הציבור, מרפא את העזתים מהפצעים שלהם.
היו"ר ניסים ואטורי:
חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי, מוותרת?
מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):
– – –
היו"ר ניסים ואטורי:
חבר הכנסת יוסף עטאונה – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חברת הכנסת אפרת רייטן מרום – אינה נוכחת; חבר הכנסת ואליד טאהא – אינו נוכח; חבר הכנסת עודד פורר – אינו נוכח. השר יואב קיש – – –
קריאה:
– – –
היו"ר ניסים ואטורי:
פינדרוס קודם? אוקיי. מה שתגידו. אני סופר לך זמן עד שתגיע, פינדרוס.
קריאה:
– – –
מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):
אנחנו יהודים, אתה לא צריך ללמד אותנו להיות יהודים. אנחנו יהודים בלי שתלמד אותנו להיות יהודים.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
נכון, אמרתי יהדות. הינה, תראי איך את משבשת, כמו כל התקשורת.
מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):
אתה לא צריך ללמד מה זה להיות יהודי. אנחנו יהודים. אני נולדתי יהודייה להורים יהודים. אני לא צריכה את הטפת המוסר שלך, מי זה יהודי.
היו"ר ניסים ואטורי:
תודה רבה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, תראו איזה יופי – אני רק עולה, ובדרך אמרתי "אני הולך ללמד קצת יהדות". צועקת לי חברת כנסת: אתה לא צריך ללמד אותי מה זה יהודי.
מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):
דרך ארץ קדמה לתורה. ואהבת לרעך כמוך.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אתה לא תעשה אותי יהודי, דרך ארץ קדמה לתורה. תראו את גובה השקר של האגף הזה פה. הרי אני לא אמרתי שמישהו לא יהודי. הרי לא אמרתי שמשהו לא יהודי. והשקר הזה – היא עושה לי מייד: אבל אני יהודייה בלי שתגיד לי.
מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):
– – –
היו"ר ניסים ואטורי:
חברת הכנסת מטי, די.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מישהו דיבר עליה שהיא לא יהודייה?
מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):
אתה מלמד אותי להיות יהודייה – – –
היו"ר ניסים ואטורי:
אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אמרתי ללמד יהדות. יש לך שמיעה סלקטיבית, כמו לכל החברים שלך.
היו"ר ניסים ואטורי:
הוא אומר לך שלא, ואת ממשיכה לצעוק. הוא אומר לך שלא – תקשיבי לו.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
שמיעה סלקטיבית כמו לכל החברים שלך. שמיעה סלקטיבית. שאלת אותי מה הבאתי. אמרתי: ללמד קצת יהדות. אז מה היא אומרת לי? אני יהודייה; אתה לא תגיד לי; אין לך בעלות עלינו. מי אמר שיש לי בעלות? יש לי בעלות על הפיליבסטר שצריך לנהל עכשיו, זה הדבר היחידי שיש לי בעלות עליו. תראי איך כמו כולם – גם אתמול מישהו אמר שדיברתי נגד חיילי צה"ל. לא היה, לא נברא. שקרנים. שקרנים. ערוצים ממומנים על ידי הציבור בשקרים. לפני שאני אמשיך, אמרה פה עאידה תומא סלימאן: בוועדת הכספים יש שוד של הקופה הציבורית. אני שמח שיושב פה שר החינוך. שמישהו פה יסביר לי את ההיגיון של רשת שבחוק ממומנת 100% על ידי מדינת ישראל, ולא שילמה פנסיות במשך כמה שנים, כשמדינת ישראל היא זאת שמעבירה את הפנסיות, וכשבאים לשלם את החוב הזה, אומרים לך: זה שוד הקופה הציבורית, כי הרשת התנהלה לא בסדר. כי בדוח לא כתוב שהתנהלה – עכשיו, בדוח כתוב ככה: המדינה לא שילמה. זה כתוב: המדינה לא שילמה. המדינה אמורה לשלם. לפי חוק יסודות התקציב, סעיף 3, שחוקק ב-1992, היא אמורה לשלם את זה, אבל "שוד הקופה הציבורית". ועכשיו שאלה עוד יותר – זה נקרא "הרצחת וגם ירשת": למה זה מגיע ב-31 בחודש? מי הפך את שומרי הסף לקדושים מעונים? מי הפך אותם לאנשים של "תשמרו על הדבר הזה", "תהיו שומרי הסף"? לא נתנו להוציא חוות דעת, והפכו את זה לכספים קואליציוניים עד היום האחרון של השנה, עד השעה האחרונה, בשביל לדון עליו? אחרי זה שנים: אבל מה? איך עושים דבר כזה? אין לנו את הנתונים; לא אמרו לנו. חבר'ה, מספיק עם הצביעות הזאת ומספיק עם העבודה הזאת בעיניים. עכשיו, מכיוון שאני צריך למשוך את הזמן – כי האופוזיציה ברוב חוכמתה הורידה את כל דובריה, היא חשבה שזה יקדים את שעת ההצבעה – אז יש לי חדשות בשבילכם: זה לא הולך להקדים שום דבר.
קריאה:
– – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
בדיוק. אל תגידי את זה בקול, עוד יוציאו אותך מהמפלגה שלך. תיזהרי עם מה שאת אומרת, עוד יוציאו אותך מהמפלגה שלך. אז אני מנסה לנצל את הזמן הזה. אנחנו בנר השישי של חנוכה, וכמו בימים ההם בזמן הזה, אנחנו מחכים לניסים, לאותם 101 אחים ואחיות שלנו שנמצאים בשבי החמאס. מחכים להם שיחזרו, רוצים שהם יחזרו, עושים הכול – אלה שאמונים על העניין הזה – בשביל שהם יחזרו. על אף אותה חבורה שכל הזמן צועקת את אותם שקרים שוב ושוב – כמו שראינו בשידור חי לפני עשר דקות כאן במליאה, את הצורה השקרית הזאת – אנחנו מתפללים ומייחלים שכמו בימים ההם, שבהם נעשו ניסים לאבותינו, אנחנו נראה אותם שבים במהרה לבתיהם, למשפחותיהם, ומהר מאוד נראה אותם כאן בחזרה, ונראה את כל אויבינו מישמעאל ומאדום נוחלים מפלה, נעלמים, כמו שהתחילו הניסים בשנה האחרונה, ייעלמו ולא יהיו יותר.
היו"ר ניסים ואטורי:
אמן.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אני אתחיל עם מגילת אנטיוכוס, עם תרגום של מגילת אנטיוכוס שתורגם ללשון הקודש. אדוני היושב-ראש, ברשותך: "ויהי בימי אנטיוכוס מלך יוון" – זה תרגום, ולכן קחו בחשבון שהלשון היא לשון של תרגום. המקור שלו הוא ארמית – "מלך גדול וחזק היה ותקיף בממשלתו, וכל המלכים ישמעו לו. הוא כבש מדינות רבות, מלכים חזקים אסר והחריב טירותם, היכליהם שרף באש, וגיבוריהם בבית האסורים אסר". דרך אגב, אתה יודע באיזה אזור הוא היה? הוא היה באזור לבנון-סוריה, כמעט בגבול הטורקי. שם זו אנטיוכיה, שם הוא שלט, אנחנו עוד מעט נראה. "הוא בנה מדינה גדולה על חוף הים להיות לו לבית מלכות, ויקרא לה אנטיוכיה על שמו. גם בגריס, משנהו, בנה לו מדינה אחרת לנגדה, ויקרא לה מדינת בגריס, וכן שמותן עד עתה. בשנת 23 למלכו, היא שנת 213 שנים לבניין בית האלוהים הזה, שם פניו לעלות לירושלים". אנחנו מדברים על ימי בית ראשון. בית ראשון נבנה 480 שנה אחרי שיצאנו ממצרים על ידי שלמה המלך. 213 שנה אחרי בניין בית ראשון הסתיימה תקופת הנביאים והתחילה תקופת התנאים. אנחנו מדברים על אחרי אנשי הכנסת הגדולה, תקופת התנאים. בתקופה הזאת שלט מלך אנטיוכיה, המלך הזה, אנטיוכוס, שקרא למדינה על שמו. הוא שם פניו לעלות לירושלים, החליט: כבשתי כל כך הרבה מדינות, הכנסתי כל כך הרבה, בוא נלך למדינה המרכזית – לירושלים. "ויען ויאמר לשריו: הלוא ידעתם כי יש עם היהודים אשר בירושלים בינינו. לאלוהינו אינם עובדים ודתנו אינם עושים ודתי המלך עוזבים לעשות דתיהם. וגם הם מייחלים ליום שברון המלכים והשלטונים, אומרים מתי ימלוך עלינו מלכנו ונשלוט בים וביבשה וכל העולם יינתן בידנו. אין כבוד למלכות להניח אלה על פני האדמה". הקנאה הזאת שאוכלת את אומות העולם מאז מעמד הר סיני; הקנאה הזאת של ההבנה שבסוף המקור של הכוח בעולם הזה הוא מירושלים, הוא נובע על ידי העם הנבחר, שקיבל את התורה – את הדבר הזה הוא לא היה מסוגל לקבל. גם הם מייחלים ליום שברון המלכים והשלטונים, ואומרים: "מתי ימלוך עלינו מלכנו, נשלוט בים וביבשה וכל העולם יינתן בידנו. אין כבוד למלכות להניח אלה על פני האדמה. עתה בוא ונעלה עליהם ונבטל מהם את הברית אשר כרת להם אלוהיהם". על מה הברית? אמרה קודם שאסור להגיד יהדות, אז אני אגיד לה מה הברית של היהדות: שבת, חודש ומילה. למה חודש – היום ראש חודש – למה חודש הוא דבר כל כך מרכזי בברית בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא? בסדר, ראש חודש היום. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם באומות העולם יש ראשון, שני, שלישי, חודשים, כל מיני שמות כאלה מוזרים. מה הדבר הזה שהיה בישראל בראש חודש? לעם ישראל יש כוח לשנות את לוח השנה. יש לבית הדין כוח להכריז ולהודיע מתי יהיה ראש השנה, מתי יהיה יום כיפור, מתי יהיה חג הסוכות – אלה מועדי ישראל אשר ניתנו לבני ישראל לקבוע. אז בואו ניקח את שלושת הדברים האלה, שבת, חודש ומילה. "וייטב הדבר בעיני שריו ובעיני כל חילו. בעת ההיא קם אנטיוכוס המלך וישלח את ניקנור משנהו בחיל גדול ועם רב ויבוא לירושלים. ויהרוג בה הרג רב ויצב פסל בבית המקדש". יש נוסחים שהוא שם לעצמו במה. יש משהו מאוד מעניין. אנחנו לא מאמינים בעצמנו כמה שאומות העולם מאמינות בזה. איך הוא הרגיש שהוא הולך לנצח את העם היהודי? הוא ישים במה בבית המקדש, הוא ישים לעצמו פסל בבית המקדש, וככה הוא ישלוט. שים לעצמך – יש לך עיר בירה. אתה יודע, אני תמיד הייתי שואל על הרפורמים, שכל כך מציק להם להיות בכותל. הרי אני לא רואה אותם מגיעים בכל יום לכותל. קמים בבוקר, יורדים לכותל – אני גר שם קרוב – אתה יורד בצוהריים, אתה יורד בערב, אתה יורד בשבתות, ואתה לא רואה אותם מגיעים. מה קרה שזה כל כך מציק להם? כנראה גם הם מבינים. אמרתי להם: לכו תבנו כותל אחר. הרי המסורת לא כל כך נתפסת, זו רפורמה, אתה יודע, אפשר להתחדש. בנו כותל בגבעת התחמושת, בהר הרצל. מה נתפס לכם שם? הרי אתם בכלל הוצאתם – הרפורמים המקוריים הוציאו את ירושלים בכלל מהתפילה, "ולירושלים עירך" הוצא מתפילת שמונה עשרה. הוציאו את זה, כי עזוב, יש לנו את גרמניה, יש לנו את העולם. מה ירושלים, מה להיתפס? הם היו הרי גם נגד התנועה הציונית – מי שיודע היסטוריה – בארצות הברית ב-1947. אז מה, מה נתפס לכם? לא. כנראה כמו שאומות העולם מבינות משהו, ששם זה המרכז, ששם כולם נתפסים. אני לא מכיר עיר עם כל כך הרבה סוגי בתי עבודה זרה וכנסיות ומסגדים מכל הסוגים ומכל המינים. אתה עובר ברחוב אחד בעיר העתיקה, יש לך ככה: יש לך את ההקדש הטורקי, את ההקדש הירדני, ההקדש הפלסטיני, הכנסייה הזאת, הכנסייה הזאת, הכנסייה הזאת – על כל סנטימטר של כמה? קילומטר רבוע. לכו, קחו לכם איזה שטח, יש מספיק שטחים. לא. כולם מבינים שירושלים היא המרכז. מאיפה זה נתפס להם? אנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו. "ויהרוג בה הרג רב ויצב פסל בבית המקדש, במקום אשר אמר אלוהי ישראל לעבדיו הנביאים: שם אשכין שכינתי לעולם. באותו זמן שחטו חזיר ויביאו מדמו לעזרת הקודש. כאשר שמע יוחנן בן מתתיהו את הדבר הזה, וימלא קצף וחמה וזיו פניו נשתנה וייוועץ בליבו מה לעשות על זה. אז יוחנן בן מתתיהו עשה לו חרב, שתי זרתות אורכה וזרת רוחבה, תחת בגדיו עטופה. ויבוא לירושלים ויעמוד בשער העיר, ויקרא לשוערים ולשומרים: אני יוחנן בן מתתיה כהן היהודים באתי לבוא לפני ניקנור. אז באו השוערים והשומרים ויאמרו לניקנור: הכהן הגדול של היהודים עומד בפתח. ויען ניקנור ויאמר להם: בוא יבוא. "אז הובא יוחנן לפני ניקנור, ויען ניקנור ויאמר ליוחנן: אתה הוא אחד מן המורדים אשר מרדו במלך ואינם רוצים לשלום מלכותו. ויען יוחנן לפני ניקנור ויאמר: עתה באתי לפניך לעשות כל אשר תחפוץ. ויען ניקנור ויאמר ליוחנן: אם כרצוני אתה מבקש לעשות, קח חזיר ושחטהו לפסל, ואלבישך לבוש מלכות, וארכיבך על סוס המלך, וכאחד מאוהבי המלך תהיה". יש פה משהו מעניין: הרגש הלאומי פחות הטריד אותו. אנחנו אוהבים להשתמש במקבים. הרגש הלאומי פחות הטריד אותו – מה שהטריד אותו זה שהקריבו חזיר בבית המקדש. הבמה הטרידה אותו פחות. אבל מה שהדליק לו את כל הקנאות שלו היה שהקריבו חזיר בבית המקדש. "וכשמוע דבר זה השיבו יוחנן: אדוני, אני ירא מבני ישראל, פן ישמעו כי עשיתי כן וסקלוני באבנים" – עקרונית הייתי מסכים, רק אני מפחד. "עתה יצאו כל איש מלפניך, פן יגידו לבני ישראל. אז ניקנור הוציא כל איש מלפניו" – בואו נעשה את זה בארבע עיניים, בשביל שאני לא יסתבך. זה כנראה היה טרום עידן האייפונים, שלא יכלו לצלם. "בעת ההיא נשא יוחנן בן מתתיהו עיניו לשמיים ותיקן תפילתו לפני ריבון העולם, ויאמר: אלוקיי ואלוקי אבותיי, אברהם יצחק וישראל" – וכך אמר: "אל תמסרני ביד הערל הזה, פן יהרגני. וילך וישתבח בבית דגון אלוהיו, ויאמר אלוהי נתנו בידי". "באותו שעה פסע עליו שלש פסיעות, ויתקע החרב בליבו, וישלך אותו חלל בעזרת הקודש". במגילת אנטיוכוס, המלחמה – אנחנו נראה אחר כך – מתחילה בסיפור הזה, שהוא הלך והרג את השר, הלך והרג את השר של – – –
היו"ר ניסים ואטורי:
הם מתרגשים מהנאום שלך. מתרגשים מהמגילה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מה מגרשים?
היו"ר ניסים ואטורי:
מתרגשים מהנאום שלך.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מה, מירב בן ארי מתרגשת? לא, לא נראה לי. שום דבר לא יכול לרגש אותה. "פן יהרגני. וילך וישתבח בבית דגון אלוהיו, ויאמר אלוהיי נתנו בידי. באותו שעה פסע עליו שלוש פסיעות, ויתקע החרב בליבו, וישלך אותו חלל בעזרת הקודש. ויען יוחנן ויאמר לפני אלוקי השמיים: אלוקיי, לא תשים עליי חטא כי הרגתיו בבית המקדש. עתה תמסור כל העמים אשר באו עימו להטעות היהודים אשר בירושלים". ויש פה נוסח: "להצר ליהודה ולירושלים". "אז יצא יוחנן בן מתתיה ביום ההוא, ויילחם בעמים ההם, ויהרוג בהם הרג רב. וינוסו העם אשר ניצולו מן החרב באונייה אל אנטיוכוס המלך. מספר ההרוגים אשר הרג ביום ההוא שבעים ושניים אלף ושבע מאות, אשר היו הורגים איש את חברו. בשובו בנה מנורה ויקרא לה מכבי ממית החזקים. "כאשר שמע אנטיוכוס המלך אשר נהרג ניקנור משנהו, צר לו מאוד, וישלח ויקרא לבגריס הרשע" – אתם זוכרים את בגריס שהיה המשנה שלו? – "המטעה את עמו". קרא לו: בוא תעזור לי, אנחנו הולכים למלחמה. "ויען המלך אנטיוכוס ויאמר לבגריס: האם לא ידעת, האם לא שמעת, את אשר עשו לי בני ישראל. הרגו חילותיי ויבוזו מחנותיי ושריי. עתה על ממונכם אתם בוטחים, או בתיכם לכם הם. עתה בואו נעלה עליהם ונבטל מהם הברית אשר כרת להם" – עוד פעם, שלושה דברים מטרידים אותו: שבת, ראש חודש ומילה. "אז קם בגריס הרשע וכל מחנותיו לבוא לירושלים, ויהרוג בה הרג רב, ויגזור בה גזרה גמורה על השבת ראש חודש ומילה. בעבור זאת, כאשר מצוות המלך הייתה עזה, כל אשר ימל את בנו, הביאו האיש ואשתו ויתלו אותם כנגד הילד. ואף אישה ילדה בן אחרי מות בעלה, ותמל אותו לשמונה ימים. ותעל על חומת ירושלים ובנה מהלתהו בידה. ותען ותאמר: לך אומרים בגריס הרשע, ברית אבותינו לא תחדל ממנו, ולא מבני בנינו" – הברית הזאת תימשך. "ותפל את בנה אל תחת החומה, ותיפול אחריו, וימותו שניהם. ורבים מבני ישראל אשר היו עושים כן, ולא שינו ברית אבותם". אתה יודע, זה לפעמים מטריף אותי. המלחמה הייתה מלחמת דת, ועד היום יש אנשים שחושבים שחנוכה היא סוג של איזה כריסטמס יהודי, ומקבים זה איזה סוג של גבורה יהודית – לא מתחיל, לא נגמר. היסטורית פשוט הפוך, אבל מה לעשות, אנשים אוהבים לשבש. "בעת ההיא אמרו בני ישראל איש לחברו: בוא ונשבות במערה, פן נחלל את יום השבת. וילשינו על היהודים בפני בגריס. אז שלח בגריס אנשים חמושים, ויבואו על פי המערה. ויאמרו לבני ישראל: צאו אלינו, ואכלו מלחמנו ושתו מייננו ומעשינו תהיו עושים. ויענו ויאמרו בני ישראל אחד לחברו: זוכרים אנחנו מה שנצטווינו על הר סיני: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השבת תשבות, עתה טוב לנו אשר נמות מאשר נחלל את יום השבת. בעבור זאת כאשר לא יצאו אליהם היהודים, והביאו עצים לחים וישרפו על פי המערה, וימותו כאלף איש ואישה". כידוע, רק על שלוש עבירות, לפי רוב הפוסקים, חייבים במסירות נפש, ושבת היא לא אחת מהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל יש מה שנקרא שעת השמד, ואין לך שעת השמד יותר מהדבר הזה. רגע, מישהו מבקש פה משהו? לא, הכול בסדר. "אחרי כן גזר עליהם בגריס הרשע שלא תבוא נערה אצל בעלה עד אשר תבוא בתחילה אל המלך, והייתה לחשמונאי זה נערה אחת והיו סבורים לתת אותה לבגריס הרשע, וכאשר ראתה הנערה שהיו סבורים לעשות כן, צעקה צעקה גדולה ומרה, ותקרע בגדיה, ותאמר לאביה ולאחיה: אחיי, כך תעשו למסור אותי לערל רשע? למה לא תעשו כאשר עשו אבותיכם, תקנאו אתם כמו שקינאו על דינה אחותם, ובורא שמיים וארץ יעזרכם על זאת. אחרי זאת יצאו חמישה בני מתתיהו, יוחנן וארבעת אחיו, וילחמו בעמים ההם ויהרגו בהם הרג רב, וינוסו הנשארים לאיי הים". במה הם זכו? יש פה שצועקים את זה כל פעם – איך אתה אומר את זה. "כי בטחו באלוהי השמיים". הסיבה של הניצחון שלהם, של אותם חמישה שיצאו, יוחנן וארבעת אחיו, הייתה: כי בטחו באלוקי השמיים. "אז ישב בגריס הרשע בספינה, וינס אל אנטיוכוס המלך, ועימו אנשים אשר ניצולו מן החרב". זאת אומרת, הוא מתחיל להפסיד במלחמה, והוא עושה בריחה. "ויען בגריס ויאמר לאנטיוכוס המלך: אתה המלך שמת ציווי לבטל מן היהודים שבת חודש ומילה – – – ומרד גדול בתוכה". כולה ביקשו מהם לא לשמור שבת, לא למול את בניהם ולא לקדש את החודש. "אשר אם ילכו אל כל העמים והאומות והלשונות, לא יוכלו לחמשת בני מתתיהו, אשר הם מהאריות חזקים ומנשרים הם קלים ומדובים הם עזים". הוא לא – כמו הרבה אנשים אצלנו, לצערי הרב, לא מוכנים לקבל – אדוני שר החינוך, אדוני שר החינוך, אתה משאיר אותי עם שר מעוצמה יהודית, אני לא יודע אם זה מספיק טוב לי. זה יסבך לי את העסק. מה מצבנו? לא היה מסוגל להבין, עד עכשיו הוא היה נלחם בשביל אלוהי דגון שלו, עכשיו הוא לא מסוגל להבין שניסית להעמיד למבחן את אלוהי ישראל מול אלוהי דגון, איך לך סיכוי. "לכן שלח אגרות". אז הוא אומר לו, מציע לו, בגריס מציע לאנטיוכוס: "שלח אגרות לכל מדינות מלכותיך, ויבואו שרי החילות ועמהם כל העמים, וגם פילים מלובשים שריונים. וייטב הדבר בעיני אנטיוכוס, וישלח ויקרא לשר מדינות מלכותו, ויבואו כל העמים, ועמהם פילים מלובשים שריונים. שנית קם בגריס הרשע, ויבוא לירושלים". עכשיו הוא כבר מגיע עם פילים, עם כל העמים, עם תגבורת. עשה קואליציה בין-לאומית, שתבוא לסייע לו. "בקע חומה וינתק המבוא, ויפרוץ במקדש שלוש עשרה פרצות. וגם מן האבנים שיבר, עד אשר היו כעפר. ויחשוב בליבו ויאמר: הפעם הזאת לא יוכלו לי בני ישראל". למה? "כי רב חילי וחזק ידי". אבל "אלוקי השמים לא חשב כן. וכאשר שמעו חמשה בני מתתיהו, קמו והלכו למצפה גלעד, במקום אשר היה להם הצלה לבית ישראל בימי שמואל הנביא. צום גזרו". בימי שמואל הנביא – דרך אגב, זו אחת המלחמות. שואלים אותי הרבה, בהיסטוריה נלחמו כשנלחמו במלחמות ישראל, והיו יוצאים לצבא. אז יש – מי שלומד את ספר שמואל, יש דבר מדהים; ואת ספר שופטים. יש מלחמות – באותם סוגי מלחמות יצאו עם 300 איש; יש מלחמות שיצאו עם 600 איש, ויש מלחמות שיצאו עם 330,000 חיילים – אלה המספרים. זאת אומרת, זה נע, ואין קשר בין הניצחון לבין האי-ניצחון, אם זה היה 600 או 300. עכשיו הם חוזרים בחזרה לאותו מצפה שהיה בימי שמואל, שיצאו עם 600 חיילים וניצחו את כל האויבים. "צום גזרו, וישבו על האפר לבקש רחמים מלפני אלוקי השמיים. אז נפל בליבם עצה טובה. והיו שמותיהם: יהודה הבכור" – קודם אמרנו שהיו יוחנן וארבעה האחים, ועכשיו אנחנו מספרים את השמות של כל האחים – "יהודה הבכור, שמעון השני, יוחנן השלישי, יונתן הרביעי, אלעזר החמישי. ויברך אותם אביהם" לפני ששולח אותם למלחמה, "ויאמר להם: יהודה בני, אדַמֶה אותך ליהודה בן יעקב אשר היה נמשל לאריה; ואתה, שמעון בני, אדמה אותך לשמעון בן יעקב, אשר הרג את יושבי שכם" – אשר חטאו על דינה אחותו; "ואתה, יוחנן בני, אדַמֶה אותך כאבנר בן נר שר צבא ישראל; ואתה, יונתן בני, אדַמֶה אותך כיונתן בן שאול אשר הרג את הפלישתים" – הזכרנו את המלחמה, ובסופו של דבר יונתן ירד עם נושא הכלים שלו, עם חרב אחת, כי לא היה נשק, לא הייתה אספקת נשקים, כי הפלישתים דאגו שלא יהיה ברזל. הם עשו את זה יותר טוב ממה שאנחנו הצלחנו לעשות בעזה. לא היה כלום. הייתה חרב אחת ליונתן ונושא כליו, ועם החרב הזאת הוא ניצח. אז עכשיו, אבא של חמשת הבנים מברך אותם שיצליחו באותה מידה. "ואתה, יוחנן בני, אדַמֶה אותך לאבנר בן נר שר צבא ישראל. ואתה, יונתן בני, אדַמֶה אותך ליונתן בן שאול, אשר הרג את הפלישתים. ואתה, אלעזר בני, אדַמֶה אותך לפנחס בן אלעזר, אשר קינא לפני אלוקיו והציל את בני ישראל מן החמה". "על זאת קמו חמישה בני מתתיהו ביום ההוא, ויילחמו בעמים ההם ויהרגו בהם הרג רב מאוד, וייהרג מהם יהודה". הבן הבכור נהרג במלחמה הזאת על ההתחלה. "באותה השעה, כאשר ראו שנהרג יהודה, שבו ויבואו אל אביהם, ויאמר להם: למה שבתם? ויענו ויאמרו: יהודה אחינו נהרג, אשר היה נחשב כמו כולנו" – היה חשוב או גיבור בדיוק כמו כולם, זאת אומרת, היה שווה ערך לכל האחים. "ויען מתתיהו ויאמר אליהם: אני אצא עימכם" – אני, האבא הזקן, אני אצא במקום יהודה – "ואילחם בעמים האלה פן יאבדו בית ישראל, ואתם תתנחמו על אחיכם". מדובר באב שכול שיוצא למלחמה, ואומר לבנים: תתנחמו, אבל אני יוצא למלחמה במקומו. "ויצא מתתיהו ביום ההוא עם בניו ויילחמו בעמים". אדוני היושב-ראש, אני מעדכן אותך, אנחנו במגילת אנטיוכוס.
היו"ר ארז מלול:
אני שומע, מקשיב, עוקב אחריך. שומע את זה כבר רבע שעה, מקשיב, ואני נהנה לשמוע.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ואיזה חלק פספסת?
היו"ר ארז מלול:
עם השבטים – לא השבטים, עם השמות שמעון – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
זהו. כרגע נשארו ארבעה אחים, והאבא יוחנן יוצא איתם במקום יהודה, שנהרג בקרב הראשון, על ההתחלה. "ויצא מתתיהו ביום ההוא עם בניו ויילחמו בעמים, ואלוקי השמיים נתן כל גיבורי העמים האלה בידיהם. ויהרגו בהם הרג רב, כל שולף חרב וכל אוחזי קשת ושרי החיל, לא נותר בהם פליט, וינס מי שנשאר מהם למדינות הים" – זאת אומרת, כן היו פליטים. "לא נותר בהם פליט" – כנראה לא נשאר מישהו שעוד יכול היה להילחם. "ואלעזר היה מתעסק להמית הפילים, ויטבע בפרש הפילים". כמות הפילים שהייתה שם – רק מהיציאות שלהם, הוא טבע בתוך היציאות שלהם. "ויבקשו אחיו בין החיים ובין המתים, ולא מצאו אותו. ואחר כך מצאוהו טבוע בפרש הפילים". המגילה מנסה לתאר את כמות הפילים שהביאו כל העמים בשביל המלחמה הזאת. "וישמחו בני ישראל כי ניתנו שונאיהם בידיהם, מהם שרפו באש, ומהם דקרו בחרב, ומהם תלו על העץ. ובגריס הרשע, המטעה את עמו, שרפו באש עם בני ישראל. ואנטיוכוס המלך, כאשר שמע אשר נהרג בגריס משנהו וכל שרי החיל אשר עימו, ישב בספינה וינס למדינות הים. כל מקום אשר שם בא, היו מורדים בו, ואומרים לו: הבורח, הבורח. ויט עצמו לים". מדובר הרי באדם ששלט על כל העמים והצליח לכבוש את כל אומות העולם. עכשיו הוא בורח – בדיוק כמו אסד, ובקרוב אצל האיראנים. אמרו לו: אדוני, אתה לא רלוונטי, נעלמת. "לאחר כן באו בני ישראל לבית המקדש, וייבנו הפרצות". אנחנו במגילת אנטיוכוס.
מאיר כהן (יש עתיד):
זה רלוונטי לתקופה הזאת.
היו"ר ארז מלול:
מאוד, מאוד.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מגילת אנטיוכוס – אני מזכיר, אתה בטח יודע. יש כאלה שלא יודעים, אבל אתה מאלה שיודעים. אנחנו בנר שישי של חנוכה. חנוכה זה בעקבות אותו סיפור של מגילת אנטיוכוס.
היו"ר ארז מלול:
יש הרבה רלוונטיות להיום, חבר הכנסת מאיר כהן. יש הרבה דמיון בין המלחמה של אז להיום.
מאיר כהן (יש עתיד):
התכוונתי לאנטיוכוס.
היו"ר ארז מלול:
מי זה אנטיוכוס? יש כמה אנטיוכוס.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא לא לא לא. השווינו אותו לאסד עכשיו, השווינו אותו לאחרים. דיברנו על אסד עכשיו, לא הגענו אליך. כן.
משה רוט (יהדות התורה):
לא, פשוט המלחמה עוד לא נגמרה, מלחמת אנטיוכוס. המלחמה עוד לא הסתיימה.
מאיר כהן (יש עתיד):
מי אישר את ועדת הכספים שתמשיך? מי אישר? דיברנו, אנחנו רוצים לשמוע תשובות. אתה מבין?
היו"ר ארז מלול:
למה אתה שואל אותו? מה הוא יכול לענות?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא הבנתי.
מאיר כהן (יש עתיד):
זה זמן הדיבור שלך, או שאתה עונה? אתה עלית לסכם דיון, נכון?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אני מסכם את הדיון. אנחנו נסיים לסכם – אני יכול להרגיע אותך, אתה יכול ללכת לשתות קפה – אנחנו נסיים לא לפני השעה 13:00.
מאיר כהן (יש עתיד):
זה מוקדם.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא לפני. אני לא אמרתי. לא לפני השעה 13:00.
היו"ר ארז מלול:
תמשיך, הרב פינדרוס.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
את זה אני עושה בזכות – אם אתה רוצה לדעת בזכות מי אני עושה את זה, אתה צריך להגיד תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי, שנתנה הנחיה להוריד את הדוברים, ופינתה לי שלוש שעות. לך תגיד לה תודה. בזכות זה אתה תקבל תשובה מפורטת וארוכה. הכול בזכות מירב בן ארי.
מאיר כהן (יש עתיד):
– – – אצל אנטיוכוס.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
כן, צריך להודות לה על כך. רגע, לא מגיע לה פרגון? עשתה עבודה מדהימה, עשתה את עבודתה.
מאיר כהן (יש עתיד):
את הביזה הזאת – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא נורמלי, לא ייאמן.
היו"ר ארז מלול:
ולביזה לא שלחו ידיהם.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
יש במגילת אסתר: ולביזה לא שלחו ידיהם. זה במגילת אסתר.
היו"ר ארז מלול:
לא, הוא אמר "ביזה".
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
פה זה מדהים, פה זה מדהים. אני אגיע לזה. מה שבוועדת כספים הם עשו – נעשה רגע פסק זמן – זה פשוט לא ייאמן. שלחו את כל סוגי החרבות האלה של העולם המתקדם: יועצים משפטיים לממשלה, היועץ המשפטי של משרד האוצר, היועץ המשפטי של משרד החינוך, רצו לבג"ץ, עיכבו את הכסף עד עכשיו. הם עיכבו. העותרת, שעיכבה את הכסף עד עכשיו, מגיעה היום לוועדת הכספים וצועקת במשך שלוש שעות, מנסה שלא יצליחו להצביע: מה זה שאתם מביאים את זה ברגע האחרון? עכשיו, היא זאת שפנתה לבג"ץ, אבל הכול בהיתממות. אני לא מקבלת תשובות פה. מה זה הביזה הזאת? עכשיו, היא זאת שפנתה לבג"ץ, ובעקבות הבג"ץ שלה היועץ המשפטי לממשלה אמר: נעכב; בעקבות הבג"ץ שלה היועץ המשפטי למשרד האוצר אמר לעכב.
היו"ר ארז מלול:
הם עיכבו את זה, והם עכשיו טוענים למה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אותה חברת כנסת. ואז הוא בא וצועק: מה זה הביזה הזאת? מה זה פה? באתם ב-31 לחודש. איך העזתם? מה עשיתם? עכשיו, הכול מתואם, הכול מתואם בצורה – אני לא יודע איך לקרוא לזה – ואומרים לך: מה קרה?
היו"ר ארז מלול:
תודה רבה. תודה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אתה יודע, חנוך, למשל, חבר קואליציה, אפילו לא הבין עד כמה הרצחת וגם ירשת הוא גדול.
היו"ר ארז מלול:
להבדיל, להבדיל.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
חנוך, אני רוצה רק סתם – שתקנו בוועדת כספים כמה שיכולנו מול השקרים שלהם, אבל אני רוצה שתבין את הסיפור האמיתי, מה קרה שהגיע עכשיו כסף ב-31 לחודש לפה. למה זה לא הגיע עד עכשיו? איפה זה היה עד עכשיו? יש חברי כנסת שישבו שם בוועדת כספים, הגישו כמעט לפני שנה בג"ץ. בעקבות ההגשה של הבג"ץ, בלי צו על תנאי, הייעוץ המשפטי לממשלה והייעוץ המשפטי של משרד האוצר עיכבו את הכסף עד עכשיו. הם הגישו לבג"ץ: נגיד שזה שוד. בג"ץ כזה אמר: הייתי רוצה להגיד שזה שוד, אבל לא מצאתי איך לעשות את זה. אז הם מנוולים, הם זה, הם זה, אבל לא מוציא צו. בלית בררה נאלץ היועץ המשפטי לאשר, להביא את ההעברה עכשיו. הבג"ץ היה לפני שבוע, שלא תבין, לא לפני שנה. הדיון נמשך עד עכשיו, ואז הם באים לוועדת כספים ואומרים: מה פתאום הגעתם עכשיו? איפה הייתם עד עכשיו? למה נזכרתם היום? אתם לא נותנים לנו תשובות. אלה אותם אלה שהלכו לבג"ץ, ובעקבות זה היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי של משרד האוצר עיכבו את זה עד היום.
רון כץ (יש עתיד):
פינדרוס, אתה לא מאמין מה קרה. אתה לא מאמין מה קרה בוועדה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אבל הם צועקים: אתם רומסים כל מינהל תקין, איך אתם עושים את זה? אין לנו תשובות. תשאל את שר החינוך. הם בבג"ץ. כמה זמן הבג"ץ הזה מעכב את הסיפור הזה להגיע להסדר של הרשתות והפטורים?
רון כץ (יש עתיד):
פינדרוס, חמש דקות אתה לא בוועדה – נופל החוק.
משה טור פז (יש עתיד):
שחיתות. שחיתות.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
כמה זמן? כמה זמן?
משה טור פז (יש עתיד):
שנה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
הינה. הינה. רצחת וגם ירשת, עליהם נאמר.
רון כץ (יש עתיד):
שאלה: אתה לוקח אחריות?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
הם הלכו לבג"ץ, לא נתנו להביא את זה עד הרגע. הם הלכו לבג"ץ, ואחרי זה הם שואלים בוועדת שרים: מה קרה שהבאתם את זה היום? מה נזכרתם?
רון כץ (יש עתיד):
קח אחריות. קח אחריות.
היו"ר ארז מלול:
הרב פינדרוס – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
בגללכם.
משה טור פז (יש עתיד):
גנבת לנו הכול, פינדרוס, לא השארת כלום.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
בגללכם.
היו"ר ארז מלול:
הרב פינדרוס, הציבור כותב לי שעצרת באמצע מגילת אנטיוכוס והם במתח. הם רוצים שתמשיך.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
– – – להמשיך, אז אנחנו נמשיך.
היו"ר ארז מלול:
לא, הציבור מבקש.
רון כץ (יש עתיד):
ההצעה ירדה.
היו"ר ארז מלול:
הציבור מבקש.
רון כץ (יש עתיד):
הינה, נגמר הזמן.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"אלוקי השמיים נתן כל גיבורי העמים האלה בידיהם" – אני מקבל את ההערה שלך, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ארז מלול:
לא, הציבור. הציבור.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"ויהרגו בהם הרג רב, כל שולף חרב" – היינו שם.
רון כץ (יש עתיד):
פינדרוס, נפל החוק.
משה טור פז (יש עתיד):
פינדרוס, לא נשאר כסף.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"וישמחו בני ישראל כי ניתנו שונאיהם בידיהם, מהם שרפו באש, ומהם דקרו בחרב, ומהם תלו על העץ".
משה טור פז (יש עתיד):
הכול לקחת. לא נשאר כלום. גמרתם את כל הכסף.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"אחרי כן באו בני ישראל לבית המקדש ויבנו הפרצות, ויטהרו בית המקדש מן ההרוגים ומן הטומאות".
משה טור פז (יש עתיד):
לא נשאר כלום כבר, גמרתם הכול.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה, ולא מצאו כי אם צלוחית אחת אשר הייתה חתומה בטבעת כהן גדול מימי שמואל הנביא, וידעו כי הייתה טהורה".
סימון דוידסון (יש עתיד):
גם שמן זית לא נשאר.
משה טור פז (יש עתיד):
גם שמן זית לא נשאר. "וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", פינדרוס. על זה נאמר "כל תורה שאין עימה מלאכה".
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"כי הדלקת יום אחד היה בה, ואלוקי השמיים אשר שיכן את שמו שם, נתן ברכה והדליקו ממנה שמונה ימים. על כן קיימו בני חשמונאי זה הקיום, ואסרו זה האיסור, הם ובני ישראל כולם, להודיע לבני ישראל לעשות שמונה ימים אלו ימי ושמחה וכבוד כימי המועדים הכתובים בתורה" – להפוך אותו לחג כמו המועדים שכתובים בתורה. השודד הראשי יצא? לא, הוא פה. "ולהדליק בהם – – – להודיע למי שלא יבוא אחריהם כי עשה להם אלוקיהם תשועה מן השמיים, בהם אין לספוד ולא לגזור צום, וכל איש אשר יהיה עליו נדר, ישלמנה. אך חשמונאי ובניו ואחריהם לא גזרו לבטל בהם עבודה ומלאכה, ומן העת ההיא לא היה לא היה שֵם למלכות יוון". שם – הכוונה היא שלא היה להם כבוד, לא היה להם מקום מכובד. "יקבלו המלכות בני חשמונאי ובני בניהם מן העת הזאת עד חורבן בית האלוקים, מאתיים ושש שנה". בני חשמונאי שלטו עד לחורבן בית שני. "על כן בני ישראל שומרים את הימים האלה בכל גלויותיהם, וקוראים להם ימי שמחה, מחמישה ועשרים יום לחודש כסלו ועד עולם. לא יסור מהם אשר בבית מקדשם הכוהנים והלוויים וכל חכמיהם קיימו עליהם ועל בניהם עד עולם".
היו"ר ארז מלול:
הלל מלא. הלל שלם אומרים. בחול המועד פסח לא אומרים.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אתה יודע, מישהו שאל אותי אתמול: ההלל היום, הברכה היא גם על ראש חודש או רק על ההלל השלם? שאלה מעניינת. למה זה נוגע?
היו"ר ארז מלול:
לא, מאי נפקא מינה? מאי נפקא מינה?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אם יש ספק ברכות שמתחיל מתחילת הפרק. בגלל ספק ברכות. אצל הספרדים לא אומרים בכלל ברכה. לא אומרים ברכה.
היו"ר ארז מלול:
לא אומרים ברכה. לא, אבל בגלל חנוכה אנחנו אומרים. אצלנו נפקא מינה, אצלכם אין נפקא מינה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא, נפקא מינה אם צריך לחזור לתחילת הפרק. מישהו אמר לי אתמול, זה נושא מעניין שצריך לבדוק אותו. יש מדרש חנוכה שמבוסס על המגילה הזאת. אנחנו נעבור למדרש הבא, כי זה מבוסס על המגילה הזאת. אני אצטט חלק מהמדרש הזה: "אמר רב יצחק בר נחמני אלף ושמונים ריבוא גייסות באו עם בגריס הרשע ואמר לישראל שוטים אתם שתעשו מלחמה עם חיילים שאין להם שיעור". יש 800,000 חיילים, יכול להיות שזה אפילו 1.8 מיליון, 1,080 ריבוא. "אם תאמרו אלוקיכם יביא מבול כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם". איך אפשר להשתלט על מיליוני חיילים? "ואם גבריאל יעמוד בנו לשרוף אותנו כמו שעשה לסנחריב הרי אנו סכים עצמנו בדם חזיר ובשכבת זרע של סוסים ולא יגע בנו. נשאו ישראל עיניהם למרום ויאמרו לא לנו השם לא לנו כי לשמך תן כבוד שלא יתבזה" בגויים. "עכשיו יאמרו אין להם עצה אחרת, וכך כתיב גדול העצה ורב העלילייה. אמר הקדוש ברוך הוא חייכם מחשבתי גדולה משלכם כי לא ייטוש השם עמו ונחלתו לא יעזוב. באותה שעה היו ישראל מצפים להרי מזרח, אולי יבואו להם" גויים "פרסיים לעזרתם, אז חרה לו למתתיהו כהן גדול ואמר לו החשמונאי ולא כתיב ארור הגבר אשר שם בשר זרועו לו ומן השם יסיר ליבו. ברוך הגבר אשר שם השם מבטחו? אמר לו יפה אמרת אני ושבעה בניי ואתה ושלושה בנים הם י"ב שבטי ק' עדות לישראל, מובטח אני בקדוש ברוך הוא שיעשה לנו ניסים ונפלאות. ויצומו וילבשו שקים ואפר לבקש רחמים מלפני אלוקי השמיים עזרם ומגינם של ישראל, וככלותם להתפלל קמו מכרוע על ברכיהם ויעצמו עשתנותם, מנשרים קלו ומאריות גברו, וילחמו בעמים ויהרגו בהם הרג רב. "אמר רבי יצחק בר נחמני באותה שעה תפס הקדוש ברוך הוא שבעים שרים שלמעלה משרי אומות העולם ורצע אותם במרצע של אש ואמר להם הרגו איש את קרובו ואם ימלט אחד מהם נפשכם תחת נפשו. וכשהיו היוונים מורים חצים וחרבות באו המלאכים ונעצו אותם בלבו של היוונים, הוי חרבם תבוא בלבם וקשתותם תישברנה, והיו בני חשמונאי רואים הניסים ואומרים השם ילחם לנו. וכל מלך ומלך מהמלכים שנהרג היו באים המלאכים ומבזבזים ממנו והטילו לבתיהם של ישראל" – היו לוקחים את הכסף ומביאים את זה, הם לא היו צריכים לטרוח – "שהם לא היו יכולים ליטול את השלל מפני החללים, ואת חיילותיהם מהם שרפו בני ישראל מהם דקרו בחרב ומהם תלו על העץ ובגריס הרשע שרפו אותו בית ישראל באש" – כמו שראינו במגילת אנטיוכוס. "ואז אנטיוכוס המלך כאשר שמע אשר נהרגו בגריס וכל שרי החיל אשר עימו – –"
היו"ר ארז מלול:
אמר להם תחזרו אחורה. אמר להם תעשו רוורס. ברחו.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
הוא ברח. "– – וינס במדינות הים והיה כל מוצאו אותו במקום אשר בא שם – – – מורדים בו", ואומרים – "קוראין אותו בורח". אז "ברוך הרב את ריבנו, הנוקם את נקמתנו, המשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ברוך האל המושיע". ושוב נזכיר – שמהר מאוד יחזרו החטופים.
היו"ר ארז מלול:
תראה איך כל הזמן ראו במלחמה את הניסים.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
שונאינו ואויבינו – – –
היו"ר ארז מלול:
ראו את הניסים, ראו בכל דבר.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ראו את הניסים מול העיניים. אנחנו רואים ניסים, אבל אנחנו סותמים את העיניים ולא רוצים לראות אותם.
היו"ר ארז מלול:
ראו את הניסים והודו בניסים.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ככל שיותר נבקש ניסים, יש סיכוי ליותר ניסים; ככל שפחות נבקש ונתייחס – זה מה שהיה. כשמתתיהו ראה שהבנים שלו – לא הבנים שלו אלא העם בישראל רוצה לבקש עזרה מהפרסים, אמר להם: חבר'ה, אתם מתחילים לסמוך על כוחות אחרים, חבל לכם, אתם תפסידו מזה. אנחנו נקרא מדרש חנוכה נוסף. המדרש מתחיל ככה: "כה אמר השם צבאות" – בספר ירמיהו נ' – "עשוקים בני יהודה ובני ישראל – וכתיב: 'גואלם חזק השם צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל'. אמרו חכמינו: בימי היוונים נתחייב מקרא זה, שהערימו סוד על ישראל" – היוונים. "אמרו: בואו ונחדש עליהם גזרות עד שיבעטו באלוהיהם ויאמינו בעבודה זרה שלנו". יש את זה – איפה הוא? הוא ברח, קינלי. יש את זה גם היום – בוא נבטל את החינוך העצמאי, נבטל את מוסדות הפטור, ניתן להם רק קצת טעימה, ואולי נצליח שיאמינו בעבודה הזרה שלנו. "עמדו וגזרו כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגר לפתחו יידקר בחרב" – הם לא רצו שיהיו דלתות סגורות – "כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות, שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד ולא צניעות, וכל הרוצה להיכנס, נכנס, בין ביום ובין בלילה. כיון שראו ישראל כך, עמדו ובטלו כל דלתות בתיהם ולא היו יכולין לא לאכול ולא לשתות ולא לשמש מטותיהם, בשביל גנבין ולסטין ופריצי יוונים, ולא רואין שינה בעיניהם לא יום ולא לילה. ונתקיים עליהם מקרא שכתוב: 'ופחדת לילה ויומם'. "אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כמה אנו יכולים לסבול? אמר להם:" כשל כוח הסבל, "בעוון מזוזה. אלא" – כמו בכל גזרה, אף על פי כן רווחה תמצא בגזרה זו. והיו ישראל שרויין בלא דלתות, ואין לך דבר מעביר רעות האישה מעל בעלה כדלת, שנאמר: 'לך עימי בא בחדרים', ועמדו בגזרה זו שלוש שנים. "כיון שראו יוונים שעמדו ישראל בגזרה ולא נכשל אחד מהם בשום דבר רע" – אמרו: ננסה עוד ניסיון – "עמדו וגזרו עליהם גזרה אחרת והעבירו קול: כל אדם מישראל שיש לו שור או שה יחקוק לו על קרניו שאין לו חלק באלוקי ישראל. וכל כך למה? כדי שלא יאכלו בני ישראל בשר ולא חלב ולא גבינה, ולא יהיה להם חרישה. אמרו: יודעים אנו שאין יכולין לעמוד בגזרה זו". נלך לבג"ץ, נגיד שיעצרו את מוסדות החינוך העצמאי, או מעיין החינוך התורני, נכון? "כיוון ששמעו ישראל כך, נצטערו צער גדול. אמרו: אבל חס ושלום שנכפור באלוהינו. עמדו ומכרו בהמתן, בין טהורה, בין טמאה. והיו ישראל מהלכין ברגליים, ועליהם נתקיים 'ראיתי עבדים על סוסים'. אמר להם הקדוש ברוך הוא: בעוון שמנעתם עצמכם מעלות בשלוש רגלים לירושלים ולהקריב קורבנות וליתן מתנות כהונה, לכן נתקיים עליכם 'שורך טבוח לעיניך'. אלא אף על פי כן, רווחה תמצאו בגזרה זו. והיו הצביים והאיילים וכל מיני עופות טהורים באים ונכנסים לבתיהם של ישראל, לפי שהיו בלא דלתות, ובאין ישראל ותופסין אותן ושוחטין ואוכלין בשר ונותנין שבח לקדוש ברוך הוא. ואמרו: ברוך הוא שהפך עצת אויבינו לטובה. שאילו היו דלתות לבתינו, איך הייתה כל צידה נכנסת אצלנו. השיבם הקדוש ברוך הוא: אתם חסתם על כבודי ולא כפרתם בי, אף אני זימנתי לכם צידה".
היו"ר ארז מלול:
פשש.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
זאת אומרת, התחיל עם ניסיון.
היו"ר ארז מלול:
עמדו בניסיון וקיבלו – וואו, וואו.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
עם ישראל התחזק אחרי האסון הנוראי שקרה בשמחת תורה, ואז ראינו ניסים על אויבים.
היו"ר ארז מלול:
למה דווקא שור הם רצו? ראיתי פעם שאלה למה דווקא על השור, למה השור.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
נו, ילמדנו רבנו. אתה איש שבא מהרבנות, אני בא מהעשייה הציבורית, מהמוניציפלית.
היו"ר ארז מלול:
למה? אני לא בא – לא משנה. יותר מאוחר אני אגיד לך. יש שם מדרש גם על הבגד.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"אתם חסתם על כבודי ולא כפרתם בי" – זה ניסיון. אמרתם, חסתם – אני אראה לכם שתצא לכם מזה טובה. אם אנחנו נדע להאמין בכל ניסיון, לראות ולא לכפור בקדוש ברוך הוא ולדעת שזה יוצא לטובה, אז זה יצא עוד יותר לטובה. "כיוון שראו היוונים שעמדו ישראל בגזרה זו", אמרו: בואו ננסה שוב. משהו יותר רציני – "עמדו וגזרו: כל מי שאשתו הולכת לטבילה יידקר בחרב. וכל הרואה אותה, הרי היא לו לאישה, ובניה לעבדים. כיוון שראו ישראל כך, מנעו עצמם מלשמש. וכיוון ששמעו היוונים כך, אמרו: הואיל ואין ישראל משמשין מיטותיהם, אנו נזקקין להן. כיוון שראו ישראל כך, חזרו אל נשיהן בלא טבילה בעל כורחן. אמרו: ריבונו של עולם, בעל כורחינו, שלא בטובותינו, שאין האישה רוצה לשבת תחת בעלה בלא עונתה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: הואיל ועשיתם בלא כוונה, אני אטהר אתכם. ופתח לכל אחד ואחד מהן מעיין בתוך ביתו, והיו נשיהם טובלות בתוך בתיהם, ונתקיים עליהם מקרא שכתוב: 'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה', ונתקיים עליהם עוד מקרא זה: 'אם רחץ ה' את צאת בנות ציון'. כיוון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזרותיהם" – לא מתרגשים, עוד אחד, עוד אחד, תנסו עוד ניסיון, אנחנו נשארים בשלנו – "עמדו וגזרו עליהם גזרה מרה ועכורה, שלא תיכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיוון ששמעו ישראל כך, רפו ידיהם ותשש כוחם. אמרו: מה נעשה? נמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות. נתקיים עליהם: 'בתולתיה נוגות והיא מר לה'" – הפסוק באיכה, הנבואה הכואבת, אי-אפשר להתחתן. "והיו היוונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כוהן גדול, שנישאת לבן חשמונאי, ואלעזר היה שמו. כיוון שהגיע יום שמחתה, הושיבוה באפיריון. וכשהגיע זמן הסעודה, נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי, שלא היו באותו הדור גדולים מהם. וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל האפיריון וספקה כפיה זו לזו וקרעה פורפירון שלה, ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה, ולפני אביה ואימה וחותנה. וכיוון שראו אחיה כך, נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להורגה. אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למוסרני ביד ערל להתעולל בי? הלוא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה, שלא היו אלא שניים, וקינאו לאחותם והרגו כרך כשכם, ומסרו נפשם על ייחוד של מקום, ועזרם ה' ולא הכלימם. ואתם חמישה אחים: יהודה, יוחנן, יונתן, שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתיים בחור. שימו ביטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם, שנאמר: 'כי אין מעצור לה' להושיע'. "ופתחה פיה בבכייה ואמרה: ריבונו של עולם, אם לא תחוס עלינו, חוסה על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו, ונקום היום את נקמתנו. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו: בואו וניטול עצה מה נעשה. נטלו עצה זה מזה, ואמרו: בואו וניקח אחותנו ונוליכנה אצל המלך הגדול, ונאמר לו: אחותנו בת כוהן גדול, ואין בכל ישראל גדול מאבינו. וראינו שלא תלין אחותנו עם ההגמון אלא עם המלך, שהוא גדול כמותנו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אחר כך בעבדיו ובשריו, וה' יעזרנו וישגבנו". נטלו עצה, ועשה להם הקדוש ברוך הוא תשועה גדולה, "ושמעו בת קול מבית קודש הקודשים: כל ישראל ניצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה", כמה שאנחנו צריכים את זה.
היו"ר ארז מלול:
לגבי השאלה שלי – אני כן נזכרתי בתירוץ. אתה שומע, הרב פינדרוס? השור היה כלי תחבורה מרכזי, וגם כלי עזר לחרישה. ברגע שכתוב על קרן השור "אין זה", וכל היום אתה רואה את זה, זה משפיע עליך. השתמשו גם בקרן לכוס שתייה, לבקבוק לתינוקות. איך שהתינוק מקבל את בקבוק החלב, רואה את "אין לך חלק באלוקי ישראל" – רצו לעשות שטיפת מוח. למרות שאתה לא מאמין בזה, אבל שטיפת מוח עוזרת. רואים את זה היום, איך מנסים לעשות הסתה ושטיפת מוח דרך כל מיני ערוצים, והכול – קרן השור. קרן השור של אז זה הערוצים של היום. הבנת את הווארט, הרב פינדרוס?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אתה אומר: אבל כמו שזה לא השפיע, גם זה לא משפיע.
היו"ר ארז מלול:
לא הסכימו, נכון.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
הם מכרו את השוורים שלהם.
היו"ר ארז מלול:
מכרו את השוורים. לא, לא יהיו יותר.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אבל מה שמעניין זה שאלה אותן שיטות. אתה מבין? בוא נעשה את זה, ננסה את זה פסיכולוגית.
היו"ר ארז מלול:
כן.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
נעשה איזושהי פעולה פסיכולוגית, שעם הזמן בסוף הם – הם הבינו שאי-אפשר להפוך אמונה, אז אמרו: בואו נעשה את זה באמצעות תקציבים, קיצוצים, גזרות, ונעשה כל מיני דברים כאלה. בסוף זה ילך.
היו"ר ארז מלול:
אמרו: בואו נעשה שטיפת מוח. נטיף, נטיף, נטיף. בן אדם כל הזמן יראה את זה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אתמול היה לי בפאנל שפורסם – – –
היו"ר ארז מלול:
במכון הישראלי לדמוקרטיה אתמול. נאור שירי חבר הכנסת הזכיר אותך פה אתמול.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
כן, אבל עיקר הפאנל היה עם קינלי טור פז. אמרתי לו: 75 שנה – זה לא התחיל כששר החינוך יואב קיש הגיע למשרד החינוך – 75 שנה את אותן שיטות הם מנסים. אומרים: תשמע, אנחנו נחסל את הדבר הזה באמצעות תקנות. נחסל את הדבר הזה באמצעות קיצוצים. נחסל את הדבר הזה באמצעות – נעביר אותם לתקציב קואליציוני. נחסל את הדבר הזה.
היו"ר ארז מלול:
הסתות. תגיד הסתה, אל תתבייש.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
זה מ-1948 לא השתנה. אתה רוצה שאני אספר לך משהו? היסטורית – קראת פעם את הספר של זלמן זוננפלד?
היו"ר ארז מלול:
לא.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
היסטורית זה עוד התחיל עם כי"ח, עם כל ישראל חברים, מול תלמודי תורה עץ חיים וכוללים. אמרו: חבר'ה, מי שלא נכנס תחת כי"ח לא יקבל חלב. אז הייתה תקופת הצנע, טורקים.
היו"ר ארז מלול:
צנע.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אמרו: לא יקבל חלב, ואז על ידי זה נצליח לחסל את זה. אותו הדבר היה אחר כך. כל הזמן. השיטות לא משתנות, אבל משום מה זה לא הולך להם.
היו"ר ארז מלול:
לא הולך, לא הולך. זה גם לא ילך. לא ילך.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא הולך להם. זה פשוט – בירושלים גם כן, שנים: בואו נחסום אותם מפה – אתה זוכר את התקופה של "רמות לא תהיה חרדית"?
היו"ר ארז מלול:
כן.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אני כבר לא מכיר שכונה היום בלי חרדים.
היו"ר ארז מלול:
לא הייתי גר ברמות, אבל היום אני גר ברמות.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
נחסום אותם, נעשה תרגיל כזה, תרגיל כזה. נלך לוועדות התכנון. נלך דרך הוועדה המחוזית, דרך האדריכלים, דרך כל דבר כזה אחר. בינתיים זה נשאר אותו דבר, לא מתקדם לשום מקום. נו – – –
היו"ר ארז מלול:
התורה חיה וקיימת.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
למה נעבור עכשיו? מה אתה מציע?
היו"ר ארז מלול:
תמשיך עם חנוכה. אנחנו עדיין בחנוכה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מה? נישאר בחנוכה, אתה אומר?
היו"ר ארז מלול:
נישאר בחנוכה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אז אנחנו נקרא את מעשה יהודית בקצרה. הוא דומה למעשה חנה בהיסטוריה, אבל מעשה יהודית: "מעשה שבא מלך הגויים על ירושלים עם ארבעים אלף גיבורי חיל, וצר עליה ימים רבים. ויקוצו בני ישראל מפניהם במצור ובמצוק ויהיו בצרה גדולה. והייתה בירושלים נערה מבנות הנביאים. ובראותה כי גדל השבר ועצם הצער, ותשם נפשה בכפה ותצא עם שפחתה ותגיע עד שערי העיר. ותאמר לשוערים: פתחו השערים ואצא. ויעשה לי הקדוש ברוך הוא אות ופלא ואהרוג את הכופר הזה וייוושעו ישראל על ידי. ויאמרו לה: לא נפתח, שאנו מפחדים שמא אהבת אחד מפרשי המלך להינשא לו" – כנראה שמת עין על מישהו – "או שמא תעשי תחבולות על העיר ללוכדה" – תיתני להם מידע איך להיכנס לפה, איך לתפוס את העיר. "ותאמר: חס ושלום. אני בוטחת ברחמי שמיים שיעזרני על האויב הזה, ותישבע להם בה' אלוהי ישראל. ויפתחו השוערים ותצא עם שפחתה. ותלך עד אוהל המלך ותבוא לפניו. והנערה יפה עד מאוד, וכראות אותה המלך מצאה חן בעיניו ותישא חסד לפניו. ויאמר לה המלך: מי את בתי, ואי מזה באת, ואנה תלכי? "ותאמר לו: מבנות הנביאים אנוכי ושמעתי מאבי שתכבוש את העיר ותתפוס אותה. ואבוא לבקש על נפשי ונפש בית אבי למלטם כשתיקח העיר. ויאמר לה המלך: אני אעשה כדברייך ואני רוצה לקחתך לי לאישה. ותאמר לו: אדוני המלך, הינני כאחת שפחותיך, עשה הטוב בעיניך, אבל אודיעך אדוני המלך, שאנכי נידה ובערב אנוכי ראויה לטבילה. צווה את עבדך בערב, כשיראו שתי נשים הולכות למעיין, שלא יפגעו בנו ולא ידברו עימנו מטוב עד רע, ואלך ואטבול ואשוב אליך. ויצו המלך להיעשות כן, וישמח שמחה גדולה בנערה ובבשורה שבישרה למלך". הוא אמר לה, שהיא יודעת מהמשפחה שלה, שהיא משפחה של נביאים, שהוא הולך לנצח. "ויאסוף כל שריו ועבדיו ויעש להם משתה ויאכל וישת מן היין וישכב ויירדם. וילכו כולם איש לאוהליו ולא נשאר עם המלך זולתי הנערה והשפחה. ותכוון הנערה את לבה לשמיים, ותקום ותשלוף את החרב ותכרות בה ראש המלך. ותישא ראשו בין דדיה ותלכנה שתיהן ותעברנה במחנה ואין דובר להם דבר, עד שהגיעו לשערי ירושלים. ותקרא לשוערים ותאמר להם: פתחו השער, כי הקדוש ברוך הוא עזרני והרגתי את האויב, ולא האמינו לדבריה. ויהי למלך שר אחד משריו והיה אומר למלך: חדל מאומה זו, אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה כי אלוהיהם עימם ואוהבם ולא יסגירך בידך, ראה מה עשה לאשר היו לפניך, למלכים הראשונים ולשרים אשר שצרו על ישראל, מה היה אחריתם. והיה מרבה תוכחות למלך עד שקצף עליו המלך ויצו לקשרו ולתלותו חי אצל שער העיר. וכראות הנערה כי אינם רוצים לפתוח שער העיר, והיו אומרים לה, אם לא תאמינו לי, הינה השר התלוי יכיר את ראשו. והאמינו לדברי הנערה ויפתחו השער, ויראו את הראש לשר התלוי ויכירהו השר, ויאמר: ברוך ה' אשר הסגיר אותו בידכם והציל אתכם מידו. "וישמע הדבר בעיר, ויתקבצו בחורי ישראל וגיבוריו וייקחו את חרבותם בידם ויבואו עד המחנה, והיו קוראים בקול גדול: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. ויראו אנשי המחנה אותם, וילכו לאוהל המלך ויראו כי מת גיבורם וינוסו ויעזבו את אוהליהם ואת סוסיהם וכל חילם וימלטו את נפשם, וירדפו ישראל אחריהם עד אנטוכיה, וישובו בשלום ויבוזו בהם ביזה הרבה מאוד. ויתקבצו זקני ישראל והחכמים ויבואו בית ה' ויברכו ויהללו את ה׳ המניח להם מכל אויביהם והמושיעם בארץ אויביהם ברחמיו". כמו שאמרנו: יעשה ניסים ונפלאות עימנו בעת ובעונה הזאת – –
מרב מיכאלי (העבודה):
מזל שיש לנו תורה שמתאימה לצטט בפיליבסטר – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
– – כאשר עשה עם אבותינו.
מרב מיכאלי (העבודה):
מה הייתם עושים בלי כל המקורות האלה שאתם מבזים אותם פה על הדוכן באופן קבוע? מה הייתם עושים? מה, אילו טקסטים היית מביא פה בשביל למשוך זמן בשביל הדברים המושחתים שאתם לא מצליחים להעביר? איזה שימוש יוצא מן הכלל בתורה הקדושה שלנו.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
רחמיי, תנחומיי. פשוט רחמנות. אוי ואבוי.
היו"ר ארז מלול:
אילו מילים. ועוד בחנוכה. סתם, יש שאלה, הרב פינדרוס: למה על הניסים לא עושים בפסח? למה חיברו ברכה מיוחדת על הניסים בחנוכה ופורים? למה בפסח לא עושים? בפסח היה נס הרבה יותר גדול, קריעת ים סוף. למה לא תיקנו ברכת על הניסים?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
א. עושים "יעלה ויבוא".
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"יעלה ויבוא", אבל לא "על הניסים". לא מזכירים את הניסים בשמונה עשרה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אבל כמו שאמרנו קודם, חודש – הזמנים של ישראל במעגל השנה – הוא חלק מהעניין. פה הייתה תקנת חז"ל לעשות את זה. מעגל השנה – – –
היו"ר ארז מלול:
למה הם לא תיקנו בפסח? אתה אומר, אז אני אתאמץ. יש לי תירוץ.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
כשאתה אומר "הלל" והוא אומר "יעלה ויבוא".
היו"ר ארז מלול:
יש תירוץ, אתה אמרת את זה קודם, ולפי זה תירצתי. בפסח לא היה אחד שאמר אין פה נס. זה היה ברור, אז לא צריך לתקן. פה "על הניסים", כי היו כאלה, היום זה מהשמאל, אז זה היה, אני לא יודע איך נקראו, שהסבירו: לא, זה טבעי – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מתייוונים. מתייוונים קראו להם.
היו"ר ארז מלול:
– – כוחי ועוצם ידי. זו אסטרטגיה, זו חוכמה. לא ראו את הנס. חז"ל אמרו: בואו, היה פה "על הניסים", היו פה ניסים. אף אחד שלא יחשוב שהיה פה משהו טבעי. בפסח אי-אפשר לפרש את זה טבעי – קריעת ים סוף – פה היו כאלה שאומרים: לא, זה טבעי, זה לא ניסים.
רון כץ (יש עתיד):
פינדרוס, יש לי שאלה מהקהל.
היו"ר ארז מלול:
אתה מבין? ולכן מברכים את "על הניסים".
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
רגע, מישהו מהחברים שלה, שהפריע לה הנושא, מה שהקראתי, הציע לי קודם בחוץ שאני אקריא קצת מרקס ולנין. לא, תבין איפה הם נמצאים, מסכנים. זה פשוט רחמנות.
רון כץ (יש עתיד):
אבל תן לנו עובר, תן לנו את הבייסיק.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
זה פשוט רחמנות. תראו מה קורה, שני דורות, אנשים שעזבו בהונגריה את הדת – מה קורה לנכדים שלהם פה בארץ. השם ישמור.
רון כץ (יש עתיד):
פינדרוס – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
זה פשוט כואב הלב.
רון כץ (יש עתיד):
פינדרוס, תן לנו את הבייסיק: למה מדליקים שמונה נרות ולא שבעה?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אין אדמו"ר ואין רב שלא מדבר על זה בהדלקת נר חנוכה, זה קודם כול, נתחיל מזה.
היו"ר ארז מלול:
מה זה? לא שמעתי. לא שמעתי מה הרב אמר. מה הרב אמר?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
למה מדליקים שבעה ולא שמונה. אני אתן לך, כי א. שתדע לך שיש מאות רבות של תשובות שאנשים עונים על זה, למה מדליקים שמונה נרות.
היו"ר ארז מלול:
ובמה ידליקו, לא ידליקו בכלל?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אני אתן לך תשובה לא פשוטה.
נאור שירי (יש עתיד):
סתם, מה זה – – –
רון כץ (יש עתיד):
רק זה, שאלה אחת – – –
היו"ר ארז מלול:
למה לא?
נאור שירי (יש עתיד):
קחו את הזמן.
היו"ר ארז מלול:
נאור, תן לו, הבן אדם רוצה לדעת. מה, מה כואב לך?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
האמת היא, כל הכבוד לך. הוא צודק. אתמול נתנו לכם לדבר בעצמכם, היום אתם נותנים לנו. זה בסדר גמור, אני לא נגד.
רון כץ (יש עתיד):
ועוד אני דיברתי חצי שעה אתמול.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
כן, זה בסדר גמור.
היו"ר ארז מלול:
תענה לו.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
בוא אגיד לך, יש כמה תשובות. אבל קודם כול אני אתן לך תשובה ליטאית לוגית פשוטה. אם היו מתקנים שבעה נרות, המנורה הייתה דומה למנורת בית המקדש, ואנשים היו עושים מנורה שהיא דומה לבית המקדש, כי זה היה שבעה קנים כמו בית המקדש. אז קודם כול עשו שמונה, אז אין סיכוי שמישהו יעשה מנורה כמו בבית המקדש כשהוא מדליק חנוכייה. זאת תשובה לוגית ליטאית פשוטה. אבל יש עוד משהו שאתן לך. כשהשמן התחלק לשמונה ימים, הוא התחלק בכל יום קצת או שנגמר ביום הראשון וביום השני כבר היה השמן? הוא כנראה התחלק לכולם. אז גם ביום הראשון היה טיפת שמן והוא הסתיים. בכל יום היה מתחלק לשמונה מנות. אלו שתי תשובות. אבל יש לך פה – – –
היו"ר ארז מלול:
יש אלף תשובות.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אמרתי מאות ואלפי תשובות. נתתי לך שתיים כאנקדוטה. איפה אנחנו? במעשה יהודית ב'. נעבור. יש יהודי שהוציא חוברת אצלנו בקהילה, שמואל וייס, דבר בעיתו, עם כל המדרשים על חנוכה במרוכז.
היו"ר ארז מלול:
זה דבר חשוב.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
כשהתקשר אליי אופיר אתמול, אמרתי לבן שלי: תביא לי מהישיבה ונעבור על זה. יש מגילת מקבים, שם מובא – שהוא חלק חופף, אבל חלק יש בו חידושים. "ויהי אחרי הכות אלכסנדר בן פוליפוס המקדוני אשר יצא מארץ כיתים את חיל פרס. ויך את דריוש מלך פרס ומדי וימלוך תחתיו בראשונה בארץ יוון". הרי בארבע חיות שהיו אצל דניאל, אז אחרי פרס יש את בבל, את פרס ומדי, את יוון ואת רומי. יש לנו את המופרע, שבא מהצד – זה ישמעאל, הוא הפרא אדם. הוא מחוץ, עשו לו משחק אחר. "וימלוך תחתיו בראשונה בארץ יוון, מלך יוון, אלכסנדר בין פוליפוס המקדוני". אחרי שהוא ניצח את פרס, נהיה המלך של האימפריה ששלטה על העולם. "ויערוך מלחמות רבות, וילכוד מבצרים, וישחט מלכי ארץ. ויבוא עד קצות הארץ, וייקח שלל גויים רבים, ותשקוט הארץ לפניו, וירום ויגבה ליבו, ויאסוף חיל כבד מאוד, וימלוך על ארצות גויים ורוזנים, ויהיו לו למס. ויהי אחר הדברים האלה וייפול למשכב וידע כי ימות ויקרא לעבדיו הנכבדים אשר גדלו איתו מנעוריו, ויחלק להם מלכותו בעודנו חי. וימלוך אלכסנדר 12 שנה וימות. וישלטו עבדיו איש במקומו. וישימו כולם כתרי מלכות בראשיהם אחרי מותו, ובניהם אחריהם שנים רבות, וירבו רעות בארץ. ויצא מהם שורש רע, אנטיוכוס אפיפנס, בן אנטיוכוס המלך, אשר היה בן תערובת ברומי. וימלוך בשנת 137 שנה למלכות היוונים". פה מתחיל משהו שאנחנו מכירים. אנחנו מכירים את זה היום מימנו אנו, איך נולדים ה-BDS וכל הדברים האלה.
היו"ר ארז מלול:
איך?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מהבניין הזה, מה אתה חושב? זה מתחיל מאיתנו. איך נולדים כל הדברים האלה? התהליכים האלה הם תהליכים שקורים מפה. בימים האלה נולדות תביעות, נולדים דברים. לחץ אמריקאי על ישראל נולד בעקבות לחץ של אנשים בארצות הברית על הממשל האמריקאי נגד ישראל. דרך אגב, היה לנו פה שר פעם שרץ לארצות הברית לדאוג שלא תהיה ריבונות ביהודה ושומרון, שיתנגדו לזה. השר קיש, אתה זוכר את זה? היה פה איזה שר שפעם רץ לארצות הברית לבקש שידאגו שלא תהיה ריבונות ביהודה ושומרון, שילחצו, שלא ייתנו לישראל לעשות ריבונות על יהודה ושומרון, שר מכהן בתוך ממשלה. לא יודע אם אתה זוכר, הייתה תקופה כזאת. היית בממשלה הזאת.
היו"ר ארז מלול:
יש לי פה – הרב פינדרוס, יש לי פה מאמר יפה מאוד.
שר החינוך יואב קיש:
כשהייתי בכנסת.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
הוא היה שר בממשלה.
היו"ר ארז מלול:
לא, כשהוא היה בכנסת.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אה, נכון, היית בכנסת.
היו"ר ארז מלול:
הוא היה חבר כנסת. הוא לא היה שר, הוא אומר.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
היה בממשלה. קראו לזה ממשלה פריטטית משהו, שמריטטית. הוא רץ לארצות הברית להגיד להם שלא כדאי, אבל הוא, דרך אגב, הוא כל הזמן אומר שהוא לא שמאל. אני מזכיר לך, הוא אומר שהוא לא שמאל. הוא בכלל – הוא לא שמאל.
היו"ר ארז מלול:
חבר הכנסת ינון אזולאי, ברוכים הבאים. חנוכה שמח.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
שלום לחבר הכנסת ינון אזולאי, שניהל היום ביד רמה את ועדת כספים. הוא הגיע לכאן עם אורחים נכבדים. אדוני היושב-ראש, תקדם את האורחים שלו.
היו"ר ארז מלול:
אמרתי להם ברוכים הבאים.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מאיפה האורחים? אז רק לשם הידע, ינון לא מגיע לכאן ככה לביקור. הוא כבר מ-08:00 היה צריך לנהל מול שקרים לוחמניים של אנשים שפשוט רימו, והוא היה צריך לעמוד מולם, ועמד בזה בגאון.
היו"ר ארז מלול:
יש פה מאמר, הרב פינדרוס, מאוד יפה – הקשר של השמן והסופגניות, למה אוכלים סופגניות. מאמר מאוד יפה, מאוד, עם מסר.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
עוד מעט אגיע לזה.
היו"ר ארז מלול:
זה יפה מאוד.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ינון, אני בינתיים פה. אתה הצלחת לעשות את מה שצריך למען עם ישראל, כולל רוויזיה? אוה, ברוך השם.
היו"ר ארז מלול:
גם הרב גפני פה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
גם הרב גפני פה? אז סימן שהצליחו. לא רק הרב גפני פה. הוא הגיע לפה עם מי שנושא בעול, הרב זלושינסקי. אז אנחנו נמשיך הלאה. "בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בלייעל וידיחו רבים לאמור נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו כי מן היום אשר סרנו מעימהם מצאונו רעות רבות. וייטב הדבר בעיניהם. ויתנדבו אנשים מן העם וילכו אל המלך, וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים. ויבנו גימנסיון בירושלים כמשפטי הגויים. ויעשו להם עורלה ויעזבו ברית קודש וייצמדו לגוים ויתמכרו לעשות רע. ותיכון המלוכה לפני אנטיוכוס ויתנשא למלוך בארץ מצרים למען מלוך על שתי הממלכות. ויבוא מצרימה בעם כבד ברכב ובפילים ובפרשים ובאני גדול. ויערוך מלחמה עם תלמי מלך מצרים וייסוג תלמי מפניו וינוס, וייפלו חללים רבים. וילכדו ערי המבצר בארץ מצרים וייקח שלל ארץ מצרים. וישוב אנטיוכוס אחרי הכותו את מצרים בשנת 143 ויעל על ישראל ועל ירושלים בעם כבד". נתן לו תיאבון – הוא הצליח עם מצרים, וזה התחיל עם אותם מתייוונים, כן? "ויבוא אל המקדש בגאווה, וייקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה: ואת שולחן המערכת ואת הקשוות ואת המזרקות ואת כפות הזהב ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל הכול. וייקח את הכסף ואת הזהב ואת כלי החמדה וייקח את אוצרות המטמונים אשר מצא. ובקחתו הכול שב לארצו ויעש הרג רב וידבר בגאות רבה. ויהי אבל גדול בישראל בכל מקומותיהם. וייאנחו ראשים וזקנים, בתולות ובחורים אומללו ויופי נשים שונה. וכל חתן נשא קינה, יושבת בחופה התאבלה. והארץ חלה על יושביה וכל בית יעקב לבש בושת". אני מזכיר: זה התחיל עם משת"פים, מתייוונים. "מקץ שנתיים ימים שלח המלך את שר המיסים לערי יהודה ויבוא ירושליימה בחיל כבד. וידבר אליהם דברי שלום במרמה, ויאמינו לו. וייפול על העיר פתאום ויך בה מכה רבה, ויאבד עם רב מישראל. וייקח את שלל העיר וישרפה באש ויהרוס את בתיה ואת חומותיה מסביב. וישבו את הנשים ואת הטף ואת הבהמה בזזו. ויבנו את עיר דוד בחומה גדולה וחזקה ובמגדלים בצורים, ותהי להם למצודה. וישכון שם גוי חוטא אנשי אוון ויתבצרו בה. ויצברו נשק ואוכל ובאוספם שלל ירושלים, שמו שם, ויהי למוקש גדול. ויהי למארב לבית המקדש ולשטן רע לישראל תמיד". הם השתלטו על ירושלים. "וישפכו דם נקי מסביב למקדש ויטמאו את המקדש. וינוסו יושבי ירושלים בגללם, ותהי מושב זרים ותהי נוכרייה לזרעה ובניה עזבוה. בית המקדש הוּשָׁם כמדבר, חגיה נהפכו לאבל, שבתותיה לכלימה, כבודה לבוז. כרוב כבודה גדל קלונה וגודלה נהפך לאבל. ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד" – כולם יהיו תחת החינוך הממלכתי – "לעזוב כל איש את חוקותיו". מי שרוצה יוכל להיות – קינלי ידאג לו.
היו"ר ארז מלול:
למחוק את המסורת.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ההיסטוריה חוזרת, היא לא לא משתנה. "ויקבלו כל העמים כדבר המלך. ורבים מישראל רצו בעבודתו ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ. למנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים ולטמא מקדש וקדושים. לבנות במות והיכלות ופסילים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם בלתי מולים ולשקץ את נפשותם בכל טמא ופיגול. לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות. "ככל הדברים האלה כתב למלכותו, ויפקד פקידים על כל העם ויצו לערי יהודה להקריב בעיר ועיר. ויתחברו אליהם רבים מן העם, כל עוזב את התורה, ויעשו רעות בארץ. וישימו את ישראל במחבואים בכל מנוסם".
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אני חושב שההוראה לאופוזיציה לא לעזור לי, שאני אסתבך ולא אצליח לקרוא את הכול. זאת ההוראה. לא רוצה לסבך אותך, אבל זה בסדר.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
השאלה שלי היא: יהודה המכבי, במי הוא נלחם – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא, לא. הם נלחמו. חמישה אחים התחילו את המלחמה לבד מול מיליוני חיילים, התחילו לבד, חסרי סיכוי. בקרב הראשון יהודה נהרג.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
הוא היה לוחם.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
נכון.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
מצווה, לא?
היו"ר ארז מלול:
היו גם עוסקי תורה.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
– – – בקואליציה.
היו"ר ארז מלול:
בסדר, מי אמר שאסור?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
עכשיו, ברגע של רצינות, הזכרתי קודם: בספר שמואל ובשופטים יש דבר מאוד מאוד מעניין. מלחמות אחת אחרי השנייה, מלחמה אחת, אותם חילות בצד השני – מלחמה אחת נלחמים עם 300 חיילים, מלחמה אחת עם 600 חיילים, המלחמה אחת עם אחד ומלחמה אחת עם 330,000 חיילים. אין קשר בין התוצאות של המלחמה לכמה לוחמים היו. אלו שאוהבים להזכיר את דוד המלך, אני רק אומר: זכרו שיש משהו מעל. יש משהו מעל.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
אני אגיד לך מה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא, לא, לא יקרה, כי אין לי אישור מגפני לדבר על הנושא הזה, אבל אני אדבר איתך קודם כול כשאתה שואל על יהודה המכבי.
עודד פורר (ישראל ביתנו):
במשפט אחד: "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה יִרדֹפוּ".
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"רבבה ירדפו".
עודד פורר (ישראל ביתנו):
מה המשמעות – שהם נלחמים – – – ולא כל העם ביחד. אבל כשאתה הולך ונלחמים כולם ביחד, אז אתה מצליח אפילו יותר לנצח. האחדות של עם ישראל, הסולידריות, המלחמה המשותפת היא החשובה, ועליה אנחנו מדברים היום. אנחנו במלחמה. אין מחלוקת.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
בהחלט שאין מחלוקת. בהחלט בנושא הזה אין מחלוקת.
היו"ר ארז מלול:
אם לא, על מה אתה מתפלל ב"על הניסים": "זדים ביד עוסקי תורתך". מהכול יש.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
תראה, אוהבים לדבר בהכרזה, מי שהיה מפסיק בין "ברוך שאמר" – בין "ישתבח" ל"יוצר", הוא לא יכול לצאת למלחמה, "האיש הירא ורך הלבב".
היו"ר ארז מלול:
נכון.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אני אומר: אנשים לא שמים לב. המקור של ההפרדה בבית הכנסת ובתפילה, מאיפה הוא? מאיפה המקור? למה מפרידים בתפילה?
היו"ר ארז מלול:
מאיפה?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מאיפה יודעים בתורה שבשעת התפילה צריכות להיות עזרת נשים ועזרת גברים? או שאישה צריכה להיות לבושה? מה המקור של זה, אתה יודע?
היו"ר ארז מלול:
לא.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ממחנה צבאי. ממחנה צבאי. כתוב: "כי תצא למלחמה"; "והיה מחניך קדוש".
היו"ר ארז מלול:
אה, ומפרידים.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לומדים מזה – המחנה של המלחמה הוא קדוש. לומדים מזה שבתפילה ובזה – לומדים שצריך להיות מחנה קדוש. זה בא משם.
היו"ר ארז מלול:
"והיה מחניך קדוש".
היו"ר ארז מלול:
"וישוב אנטיוכוס אחרי הכותו את מצרים בשנת מאה וארבעים ושלוש ויעל על ישראל ועל ירושלים בעם כבד. ויבוא אל המקדש בגאווה וייקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור" – שנייה, אנחנו כבר הקראנו את זה. "ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד. ולעזוב כל איש את חוקותיו". סליחה, אחרי השאלה שלו אני לא שמתי לב איפה אני נמצא. אנחנו נחזור לאיפה שאנחנו נמצאים. "ובחמישה עשר יום בכסליו בחמש וארבעים ומאה שנה בנו שיקוץ משומם על המזבח ובערי יהודה מסביב בנו במות. ובפתחי הבתים וברחובות זבחו. וספרי התורה אשר מצאו שרפו באש בקורעם. ובכל אשר ימצא בידי איש ספר ברית וכל אשר יחפוץ בתורה, דת המלך להמיתו. בתקפם עשו כן לישראל לנמצאים חודש בחודשו בערים. ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר הייתה על המזבח. ואת הנשים אשר מלו את בניהן המיתו על פי הפקודה. ויתלו את העוללים בצוואריהם ואת בני בתיהם ואת המלים אותם המיתו. ורבים בישראל היו אמיצים ויתחזקו לבלתי אכול טמא. ויבחרו למות לבלתי היטמא במאכלים ולבלתי חלל ברית קודש וימותו. ויהיה קצף גדול על ישראל מאוד". הייתה שעה קשה מאוד לעם ישראל. עכשיו לשאלה שאתה שאלת, כמה לוחמים היו. "בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעים. ולו חמישה בנים יוחנן הנקרא גדי. שמעון הנקרא תרסי. יהודה הנקרא מקבי. אלעזר הנקרא חורן יונתן הנקרא חפושׂ. וירא את הנאצות אשר נעשו ביהודה ובירושלים ויאמר: אוי לי למה יולדתי לחזות בשוד עמי ושוד עיר הקודש ולשבת בה בהינתנה ביד אויבים, בית המקדש ביד נכרים. היה היכלה כבית איש נקלה. כל תפארת בשבי הובלו ילדיה הורגו ברחובותיה בחוריה בחרב אויב. אי זה עם לא ירש במלכותה ולא תפש משללה. כל הדרה לוקח תחת חפשיה הייתה שפחה. והנה קדשנו והדרנו ותפארתנו השם ויחללוה גויים – – – למה לנו עוד חיים. ויקרע מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שקים ויתאבלו מאוד: ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח". עוד דבר, שים לב, הוא הצטער מאוד על מה שקורה בירושלים, אבל הוא לא התחיל במלחמה. מתי הוא התחיל במלחמה? "ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח" – הם הגיעו אליו הביתה. "ורבים מישראל באו אליהם ומתתיהו ובניו נאספו. ויענו אנשי המלך וידברו אל מתתיהו לאמור: ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת ונתמך בבנים ובאחים. עתה קרב ראשון ועשה מצוות המלך כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות". אתה יכול לעשות שלום, אתה רק צריך להקריב משהו והסיפור נגמר. "ויען מתתיהו ויאמר בקול גדול", אם כל העמים אשר בבית המלך שומעים "לו יסורו כל איש מעבודת אבותינו ויבחרו במצוותיו. ואני ובניי ואחיי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות. לדברי המלך לא נשמע לסור מעבודתנו ימין ואו שמאל. וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה" – אותו מתייוון – "במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה". הוא הרג את המתייוון. "ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחריי. וינס הוא ובניו אל ההרים ויעזבו כל אשר היה להם בעיר". הם ברחו, כפי שאמרנו. אמרתי קודם לעודד, הם היו משפחה אחת, אולי קצת אחים, ועם זה הם היו צריכים להתמודד. "אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם. הם ובניהם ונשיהם ומקניהם כי רבו הרעות עליהם. ויגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דוד כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום ויחנו עליהם ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמר להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך וחיו". אנחנו נותנים לכם אפשרות להיכנע, לעשות כדבר המלך. בסך הכול להקריב חזיר על המזבח, ביג דיל. יש את זה היום, לצערי הרב, יש היום בארץ מקומות כאלה. תנו לנו לעשות את זה, מה הבעיה? דרך אגב, סתם מעניין אותי, במקומות שמגדלים חזירים בארץ חוגגים את חג החנוכה? מה לדעתך קורה, אדוני היושב-ראש?
היו"ר ארז מלול:
לא יודע, לא הייתי שם.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מאוד מעניין.
היו"ר ארז מלול:
בוא, הדפסתי לך את זה, זה מאוד יפה, למה אוכלים סופגניות. זה מאוד יפה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
מה זה? של מי זה?
היו"ר ארז מלול:
של איזה רב אחד, מקירוב.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
להגיד דבר בשם אומרו.
היו"ר ארז מלול:
אני לא יודע, זה מופיע באחד האתרים של הערכים. זה מאוד יפה. זה רעיון מאוד יפה, למה אוכלים סופגניות. אנשים אוכלים ועוד כל מיני. אתה יודע שאשתי אמרה לי שיש סופגנייה שעולה 100 שקל, עם 24 קראט. היא ראתה באיזו פרסומת – 100 שקל סופגנייה, תראה לאיפה הגענו. אז למה אוכלים את זה? אנשים משלמים הרבה כסף, שידעו למה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
האמת שאני לא יודע. האמת היא שאני לא בטוח שאחרי שאני אקרא את זה אני אדע.
היו"ר ארז מלול:
לא, לא, אתה תדע, על אחריותי, עברתי על הכול ועשיתי הגהה. רעיון מאוד יפה. למה אוכלים סופגניות?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
"אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם, הם ובניהם ונשיהם ומקניהם, כי רבו הרעות עליהם. ויגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דוד כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום, ויחנו עליהם ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמר להם: רב לכם צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו: לא נצא ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת, וימהרו לעשות איתם מלחמה. ולא ענו להם ולא השליכו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, באומרם: נמות כולנו בתמנו", אפילו לא נלחמו, קודם הוא שאל, הם לא נלחמו, אמרו: נמות, "עדים לנו השמיים והארץ כי בלא משפט תספנו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם. וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו עתה, מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נילחם בו ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים". הם החליטו שהם כן יתקוממו וינהלו מלחמה. "אז נאסף אליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל כל המתנדב לתורה. וכל הבורחים מפני הרעות חברו אליהם ויהיו להם למשען. ויערכו חיל ויכו את הרשעים בקצפם ואת האנשים הפושעים בחמתם והשרידים נסו אל הגויים להינצל". הסיטואציה מתחילה להתהפך. "ויסב מתתיהו" – אנחנו מכירים את זה פה, הסיטואציה מתהפכת. אנחנו חוטפים מחיזבאללה ומלבנון והסיטואציה מתהפכת. דרך אגב, אתה יודע, כבר אמרתי את זה קודם, אנטיוכוס היה באותו האזור של לבנון. לא בדרום לבנון, בצפון לבנון, אבל באותו אזור. "ויסב מתתיהו ואוהביו ויהרסו את הבמות. וימולו את הבנים אשר לא נימולו אשר מצאו בגבול ישראל בחזקה. וירדפו את בני זדון ויצלח הדבר בידם. ויגאלו את התורה מיד הגויים ומיד המלך ולא הניחו קרן לרשע. ויקרבו ימי מתתיהו למות ויאמר לבניו: עתה גבר זדון ותוכחה ויום מהפכה וחרון אף. ועתה בנים קנאו לתורה ותנו נפשותיכם על ברית אבותיכם. זכרו מעשי אבות אשר עשו בדורותיהם, ונחלתם כבוד גדול ושם עולם. אברהם הלוא בניסיון נמצא נאמן ותחשב לו לצדקה. יוסף בעת מצוקתו שמר מצווה" – הוא יכול היה להגיד: איפה הקדוש ברוך הוא? איפה אלוקים, שהבטיח לי להיות מלך? אני נמצא פה עבד בבית, במצרים, נמצא פה בבית האסורים, נמצא פה רחוק, גמרו אותי – ועמד בניסיון. "מצוקתו שמר מצווה והיה אדון למצרים. פנחס אבינו בקנאותו קנאה קיבל ברית כהונת עולם. יהושע במלאותו דבר השם היה שופט בישראל" – במרגלים, שהוא לא נכנע לצעקות של התקשורת ושל המון העם ושל ערוץ 12 וערוץ 13 וערוץ 15 ו-14 ו-11, כבר לא זוכר את כל המספרים שלהם. יש להם מלא ערוצים וכל אחד בעניינו הוא. דווקא ערוץ 14, אומרים שהוא כן טוב.
היו"ר ארז מלול:
לא יודע, אתה ראית? סתם, סתם. אובייקטיבי, מאוזן, כשצריך לבקר הוא מבקר, כשלא צריך לבקר הוא מפרגן. הוא מאוזן.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
בקיצור, אבל יהושע לא נכנע. כולם צועקים לו: אין אפשרות, זה לא ילך. אם תיכנסו – מי עמד וצעק: לא להיכנס לרפיח, לא להיכנס לבוץ הלבנוני, לא להיכנס לעזה, לא להיכנס לפה, להיזהר מאלה, ואנחנו לא נצא משם, ואיך נסתבך ולא נצא. אבל יהושע אמר: "עלה נעלה וירשנו אתה" – כלב אמר. שווה להיות כלב – "כלב בהעידו בקהל קיבל ארץ נחלה. דוד בחסדו נחל כיסא מלכות עולם. אליהו בקנאותו קנאת התורה" – גם כן, זה לא היה פופולרי, כולם היו נגדו, הוא "עלה לשמיים. חנניה מישאל ועזריה הבוטחים ניצלו משלהבת. דניאל בטובו ניצל מפי אריות. וכן בינו דור ודור כי כל המקווים לו לא ייכשלו". אנחנו צריכים לשנן את זה לעצמנו כל הזמן – "כל המקווים לו לא ייכשלו". "ומדברי אדם רשע אל תראו כי כבודו לדומן ורימה. היום יגבה ומחר לא יימצא כי ישוב לעפרו ועשתונותיו יאבדו". אומר מתתיהו לבנים שלו צוואה: "חזקו בניי והתאוששו בתורה כי בה תיכבדו. והינה שמעון אחיכם ידעתי כי איש עצה אליו תשמעון כל הימים הוא יהיה לכם כאב. ויהודה המקבי גיבור חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם שר צבא ונלחם מלחמת העם. ואתם תאספו אליכם כל שומרי מצווה ונקמו נקמת עמכם". המדרש הזה מספר שיהודה כן זכה להיות בפטירתו של אבא שלו, והוא לא נהרג בקרב הראשון כמו שראינו במדרש הקודם. "השיבו גמול לגויים והחזיקו במצוות התורה. ויברך אותם וייאסף אל אבותיו. וימות בשש וארבעים ומאה שנה וייקבר בקברי אבותיו במודיעים, ויבכו אותו כל בני ישראל בכי גדול. ויקום תחתיו יהודה בנו, הנקרא מקבי" – פה זה "מכבי" בכ"ף. לכן גם המגילה הזאת זה לא "מכבי", מה שאנחנו קוראים בראשי תיבות, זה מכבי בכ"ף, שזה היה הכינוי – – –
היו"ר ארז מלול:
למה, "מכבי" בכ"ף זה "מי כמוך באלים השם", זה ראשי תיבות.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא בכ"ף, עם קו"ף.
היו"ר ארז מלול:
עם קו"ף אתה מדבר. פה זה בקו"ף.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
עם קו"ף, נכון, נכון.
היו"ר ארז מלול:
הפכת את זה.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא ראשי התיבות. ולכן הם קוראים להם "מקבים", כי הכינוי הלועזי של יהודה – – –
היו"ר ארז מלול:
היה מקבי.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
זאת ההתחלה, כבר ראינו – מגילת המקבים. למגילה הזאת גם קוראים "מגילת מקבים", בקו"ף. "ויעזרו לו כל אחיו וכל אשר דבקו באביו ויילחמו מלחמת ישראל בשמחה. וירב כבוד לעמו וילבש שריון כגיבור ויחגור כלי מלחמתו, ויערוך מלחמות ויגן על המחנה בחרב. וידמה לאריה במעשיו וככפיר שואג לטרף". אותו יהודה הגיבור – "וירדוף הפושעים ויחפשם והמרגיזים את עמו ביער. וייכנעו הפושעים מפחדו וכל עושי רשע זעו ותצלח תשועה בידו. וימרר מלכים רבים וישמח את יעקב במעשיו ועד עולם זכרו לברכה. ויעבור בהרי יהודה ויאבד רשעים ממנה וישב חרון בישראל. וייקרא שמו עד אפסי ארץ ויאסוף את העובדים. ויאסוף אפוליונוס גויים ומשומרון חיל גדול ולהילחם עם ישראל. וידע יהודה ויצא לקראתו, ויך אותו וימיתהו וייפלו חללים רבים והנשארים נסו. וייקחו את שללם ואת חרב אפוליונוס לקח יהודה ויהי נלחם בה כל הימים. וישמע סרון שר צבא ארם כי אסף יהודה אספה וקהל נאמנים איתו יוצאים למלחמה, ויאמר: אעשה לי שם ונכבדתי במלכות ונלחמתי את יהודה ואת אשר עימו ועם הבוזים את דבר המלך. ויוסף לעלות ויעל איתו מחנה חטאים כבד לעזור לו לעשות נקמה בישראל". עוד פעם הוא מגיע עם מלא מתייוונים. "ויגיע למעלה בית חורון ויצא יהודה לקראתו במתי מעט" – יש מלא מתייוונים שנמצאים במחנה היווני, והוא יוצא עם כמה אנשים בודדים. "כראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו המעטים להילחם עם ההמון החזק הזה ואנחנו עייפנו לא אכלנו היום. ויאמר יהודה נקל כי הוסגרו רבים בידי מעטים ואין מצור לפני שמיים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל ניצחון המלחמה ומן השמיים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותנו ועל תורתנו. והוא ייגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם. וכאשר כילה לדבר נפל עליהם פתאום ויינגף סירון ומחנהו לפניו. וירדפום במורד בית חורון עד הבקעה וייפלו מהם כשמונה מאות איש והנשארים ברחו לארץ פלישתים. ויחל פחד יהודה ואחיו והאימה נפלה על הגויים אשר מסביבותיהם. וייגע עד המלך שמו ועל מלחמות יהודה היה מספר כל עם". אז עכשיו הוא ניצח את אפוליונוס, שברח עכשיו לפלישתים.
היו"ר ארז מלול:
נכון.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ואלה, כל הזמן בורחים שם לעזה. אני לא מבין מה הולך שם. זה פשוט לא ייאמן, ההיסטוריה נשארת אותו דבר. כל היום בורחים לפלישתים.
היו"ר ארז מלול:
למה, פלישתים זה עזה?
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
בנביא כתוב: אשדוד, קריית גת – כל הקו הזה – עקרון – –
היו"ר ארז מלול:
דרום, בקיצור.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
– – עקרון אנחנו לא יודעים, אבל אשדוד של היום אתה מכיר. הכי קרוב תמיד היה בית שמש, שם היה המקום הראשון. כשהחזירו את ארון האלוקים בספר שמואל החזירו אותו לבית שמש. פרעה רצה לתת נדוניה לשלמה המלך – מה הוא נתן לו? את גזר.
היו"ר ארז מלול:
מועצה אזורית גזר.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אותו קו. הקו של אשדוד–קריית גת – באמצע הקו יש גזר, והוא נתן את זה לשלמה המלך. בקיצור, אנטיוכוס מתעורר עכשיו, והוא מבין שיש לו פה סיפור עם מרד של משפחה נודניקית כזאת ממודיעין. היא הולכת להיות לו כאב ראש והוא יצטרך להתמודד איתה. בלי נדר, מה שהבאת על הסופגניות, אנחנו נגיע לזה. יש לנו עוד הרבה זמן, אנחנו נגיע לזה.
היו"ר ארז מלול:
אל תקריא את זה, רק על הרעיון. תעבור על זה מלמעלה, זה רעיון יפה. זה יותר לנוער, לא למבוגרים, אבל פה יש אנשים שרוצים לשמוע.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
אנחנו נגיע לזה. "וכשמוע אנטיוכוס את הדברים האלה חרה אפו, וישלח ויאסוף כל חיל מלכותו מחנה כבד מאוד. ויפתח את גנזיו וייתן משכורת לחילו לשנה ויצו עליהם להיות נכונים לכל צורך. וירא כי יאפס הכסף מן האוצרות ומיסי הארץ מעטים מפני המחלוקת והמכה שהביא בארץ בבקשו להסיר את החוגים אשר היו למן יהיה הראשונים. ויירא כי לא יהיה פעם בפעם להוצאות והמתנות אשר הוציא לפניהם ביד רחבה לפזר מן המלכים הראשונים" – הוא צריך לשכור עוד צבאות ועוד בני ברית, כמו אולי להביא עוד איזה צפון קוריאה שתעזור לו, להביא בעלי ברית שיעזרו לו. "וידכא רוחו מאוד וייוועץ ללכת לפרס ולקחת מיסי הארצות לאסוף כסף רב. ויישאר את לוסיאס אדם נכבד מזרע המלוכה על ענייני מלך מנהר פרת ועד גבול מצרים. ולגדל את אנטיוכוס בנו עד שובו. וימסור לו" – בשביל לשמור על חבל הארץ הזאת, כשאתה יודע שבסופו של דבר – הינה, נכנס השר עמיחי אליהו, והוא יודע שזאת הארץ המובטחת לנו, מנחל פרת ועד נחל מצרים. אם עושים את החשבון בספר יחזקאל, זה כל האזור הזה מלבנון למעלה אחרי אנטיוכיה עד נחל מצרים. "וימסור לו חצי צבא ואת הפילים ויצווהו על אשר חפץ ועל יושבי יהודה וירושלים, לשלוח אליהם חיל לשרש ולהשמיד עוז ישראל ושארית ירושלים ולמחות את זכרם מן המקום". הוא הולך לטפל בבעיות המלוכה שיש לו מול פרס, שהייתה הממלכה הקודמת, וההוא – שיטפל בנודניקים האלה בירושלים – "ולהושיב בני נכר בכל גבולם ולחלק בגורל את ארצם. והמלך לקח את חצי הצבא הנשאר וייסע מאנטיוכיה עיר מלכותו בשנת שבע וארבעים ומאה ויעבור את נהר פרת ויעבור את הארצות העליונות. ויבחר את לסיאס את תלמי בן דורומינס ואת ניקנור ואת גרגיאס אנשי חיל מאוהבי המלך. וישלח איתם ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים ללכת לארץ יהודה ולהשמיד כדבר המלך". תקשיבו למספרים. זאת הקבוצה הראשונה. "וייסעו עם כלי חילם ויבואו ויחנו מול עמאוס בארץ המישור. וישמעו סוחרי ארץ את שמעם וייקחו כסף וזהב רב מאוד וכבלים ויבואו אל המחנה לקחת את בני ישראל לעבדים" – הם כבר מכינים כסף, בואו נקנה אותם. 40,000 חיילים מגיעים לכבוש משפחה. מה זה בשביל לכבוש משפחה, 40,000? ברור שהם עכשיו ייקחו את כל עם ישראל לעבדים. "ויחברו אליהם חיל ארם וארץ הפלישתים" – חוץ מהחיילים האלה יש להם עוד שני חילות שמצטרפים אליהם למלחמה. "וירא יהודה ואחיו כי רבו הרעות והצבא חונה בגבולם, וידעו דברי המלך" – הם ידעו מה פקודת המלחמה של המלך – "אשר ציווה לעשות לעם להשחית ולהשמיד. ויאמרו איש אל רעהו: נקים הריסות עמנו ונלחמנו בעד עמנו והמקדש. ותיקהל העדה להיות נכונים למלחמה ולהתפלל ולבקש חסד ורחמים. וירושלים שממה כמדבר הייתה לא היה בא ויוצא מבניה, והמקדש מרמס, ובני נכר במצודה משכן לגויים ותיאסף שמחה מיעקב" – לשון שנעלמה השמחה – "וישבות חליל וכינור. ויאספו ויבואו למצפה מול ירושלים כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל. ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ואפר על ראשיהם ויקרעו בגדיהם. ויפרשו את ספר התורה מן הספרים אשר ביקשו הגויים לחוק עליהם את צלמי אליליהם. ויביאו את בגדי הכהונה – –"
היו"ר ארז מלול:
ברוך הבא, כבוד השר.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
שלום, כבוד השר. "– – ואת הביכורים ואת המעשרות ויעמידו את הנזירים אשר מילאו את הימים. ויקראו בקול אל השמיים לאמור מה נעשה לאלה ואנה נוליך אותם. ומקדשך נרמס ונטמא וכוהניך באבל ובשפל. והינה גויים נאספו עלינו להשמידנו, אתה ידעת אשר יחשבו עלינו. איך נוכל לעמוד בפניהם אם לא אתה תושיע לנו. ויתקעו בחצוצרות ויקראו בקול גדול" – ככל שהמצב היה יותר מציק ויותר מפחיד ויותר פנו לקדוש ברוך הוא, יותר הייתה להם סייעתא דשמיא. "ואחרי כן הקים יהודה ראשי העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ויאמר לבוני בתים ולמארשי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל איש לביתו" – אני מזכיר לך מה זה "רך הלבב", שהיו מדברים בין "ישתבח" ל"יוצר", שלח אותם הביתה – "על פי התורה. וייסע המחנה ויחנו מדרום לעמאוס. ויאמר יהודה: התאזרו והיו לבני חיל והיו נכונים לבוקר להילחם בגויים אשר נאספו עלינו להשמידנו ואת מקדשנו. כי טוב לנו למות במלחמה מראות ברעות עמנו ומקדשנו. וכאשר יהיה הרצון בשמיים כן יעשה". זאת אומרת, הם לא אמרו: בטוח תהיה לנו עזרה. אנחנו מוכנים להתמסר כי אנחנו לא מוכנים לראות את חילול השם הזה, איך שנראה בית אלוקינו, איך שנראית עיר מקדשנו, איך שנראית השבת. אנחנו את זה לא מוכנים לראות יותר. אחרי כן "וייקח גרגיאס חמשת אלפים איש ואלף פרשים בחור וייסע המחנה לילה, לנפול על מחנה היהודים ולהכותם פתאום, ובני המצודה היו לו למורי דרך. וישמע יהודה וייסע הוא והגיבורים להכות את חיל המלך אשר בעמאוס. עד החיל מפוזרים היו מחוץ למחנה. ויבוא גרגיאס אל מחנה יהודה לילה ולא מצא איש, ויחפש אותם בהרים כי אמר נסים הם ממנו. וכאור הבוקר נראה יהודה בשפלה בשלושת אלפי איש אך מגינים וחרבות לא היו להם כאשר חפצו. ויראו מחנה הגויים חזק ומבוצר ופרשים סובבים אותו והם מלומדי מלחמה". אמרנו, היו 40,000, היו ארם ופלישתים שבאו לעזור להם, היה את כל הדבר הזה, והם 3,000 איש. אין אפילו מספיק ציוד, אין מגינים וחרבות. "ויאמר יהודה לאנשים אשר איתו: אל תיראו מהמונם ומעברתם אל פחדו. זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל. ועתה נקרא לשמיים אם יחפץ בנו ויזכור ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום. וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל. ויישאו הנוכרים את עיניהם ויראו אותם באים מנגד. ויצאו מן המחנה למלחמה ויתקעו אשר עם יהודה. ויתגרו ויגפו את הגויים וינוסו אל הבקעה. והמאסף כולו נפל בחרב וירדפו אחריהם עד גזר" – אותו גזר שהזכרנו קודם – "ועד שדות אדום ואשדוד ויבנה ויפלו מהם כשלושת אלפים איש. וישב יהודה והחיל מרדוף אחריהם. ויאמר לעם: אל תחמדו את השלל, כי מלחמה נגדנו. וגרגיאס והחיל בהר קרוב לנו ואתה עמדו בפני אויבינו והילחמו אותם ואחרי כן תיקחו שלל קוממיות" – תישארו ממוקדים במלחמה, עזבו כרגע את השלל, זה לא הזמן. הם הולכים להתארגנות, הם חוזרים להתארגנות וחוזרים אלינו למערכה. "עד יהודה מדבר אלה וירא חלק נשקף מן ההר. וירא כי ניגפו ושורפים את המחנה כי העשן הנראה גילה את אשר נהיה. וכאשר ראו את אלה וייבהלו מאוד. וכאשר ראו את מחנה יהודה בעמק נכון לקרב, ויברחו כולם אל ארץ פלישתים." ואז אמר יהודה: אם זה המצב, שהם בורחים, הם רק ראו את העשן ונבהלו מהסיטואציה, אז "ויהודה שב לבוז את המחנה וייקח זהב רב וכסף ותכלת וארגמן-ים ורכוש גדול. ובשובם שרו והללו לשמיים 'כי טוב כי לעולם חסדו'. ותהי תשועה גדולה בישראל ביום ההוא. ואשר נמלטו מן הנוכרים ויבואו ויגידו ללוסיאס את כל הקורות. וכשומעו נבהל מאוד וייחר לו כי לא היה כחפצו לישראל ולא נעשה אשר ציווה לו המלך" – הוא בעצם נכשל במלחמה שהמלך ציווה אותו. חמינאי ציווה את נאסראללה לעשות משהו והוא לא הצליח, ציווה את סנוואר לעשות משהו והוא לא הצליח, זה התפקשש לו, זה לא עובד, הוא לא עמד במשימה. הפרוקסי לא עמד במשימה.
היו"ר ארז מלול:
עכשיו הוא מצווה את החות'ים.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
את החות'ים.
טלי גוטליב (הליכוד):
שים לב איך היו"ר מתעניין במה שאתה אומר. כל הכבוד.
היו"ר ארז מלול:
אני מקשיב. שיעור תורה זה בשבילי – שיעור היסטוריה, תורה. הוא מזכה אותי.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
הם החליטו להוריד דוברים בשביל להביך מישהו, אז – – –
טלי גוטליב (הליכוד):
תכף אני אביא לך תהילים של יום שלישי.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
יש לנו מגילת המקבים, יש לנו פה ספר תנ"ך, הכול בסדר, הכול ברוגע, הכול באיזי.
טלי גוטליב (הליכוד):
יש לי פה, אתן לך אם צריך.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
יש הלל והודיה להגיד על – – –
טלי גוטליב (הליכוד):
חודש טבת.
היו"ר ארז מלול:
גם חנוכה. חנוכה אומרים.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ראש הממשלה, שיהיה בריא, שהם מאוד מאוד לא אוהבים, וכנראה זו סיבה לאהוב אותו – איך הוא היה קורא להם? "חמוצים". חמוצים. הכול מזכיר להם – – –
טלי גוטליב (הליכוד):
אבל נזכיר להם, אדוני, שיהיה ברור, שחוק רווחים כלואים זה לא תקציב. אנחנו לא בתקציב 2025. זה חוק שאפשר להתווכח עליו. אפשר להעביר אותו. זה משנה מיסוי על חברות. אנחנו צריכים לגייס את הכסף. אם יעבור – יעבור; אם לא יעבור – זה לא מפיל שום דבר. הממשלה הזאת כון תיכון בכל מקרה – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
את הלכת למקום אחר. אני אדבר על משהו – – –
טלי גוטליב (הליכוד):
לא, אני לא הולכת למקום אחר. אתה יודע למה, פינדרוס? אני אגיד לך למה, פינדרוס– כי גם אתה תשמור על הממשלה הזאת מכל משמר, כי אנחנו נמלא את ימיה של הממשלה הזאת, לא משנה מה יהיה, מהסיבה הפשוטה, שאנחנו נחזיר את המדינה הזאת לבחירות רק אחרי שאנחנו נשמור על החוסן שלה ונחזיר לה את ההרתעה שלה ואת העוצמה שלה. אין לנו זכות שנייה אחת למצמץ לפני.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
טלי, אני מדבר על משהו אחר. בואי נתרומם טיפה, בואי נתרומם טיפה מהקטנוניות הזאת. ואני בכוונה מצטט אותו – שיהיה בריא – את ראש הממשלה – – –
טלי גוטליב (הליכוד):
לא, זו לא קטנוניות – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
לא, הקטנוניות שלהם, לא שלך.
טלי גוטליב (הליכוד):
אם גולדקנופ אומר שכך או כך – – –
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
תקשיבי, טלי, תקשיבי רגע. אני זוכר, בימי הרפורמה של יריב ושמחה, ישבו איתי אנשים מהמחנה הבלוף הזה – ואני בכוונה אומר "מחנה בלוף", כי זה מחנה בלוף, הכול בלוף שם, אין שם שום דבר אמיתי – והסבירו לי שהדבר הכי מסוכן זה כי מדינת ישראל הולכת להתמוטט בגלל החיזבאללה; מדינת ישראל הולכת להתמוטט בגלל החמאס; מדינת ישראל הולכת להתמוטט בגלל מה שקורה בסוריה; מדינת ישראל הולך להתמוטט בגלל העוצמה האיראנית, ויש לנו זה, והמדינה פשוט. אנחנו נמצאים שנה אחר כך – עזבו, אל תודו לביבי, אל תודו לשר הביטחון, אבל תודו שאנחנו בסיטואציה אחרת. החמוצים האלה מפטירין כדאשתקד. תגידו תודה על המציאות הזו.
טלי גוטליב (הליכוד):
כשאתה אומר "חמוצים" אתה עושה הנחה, כי מה שקורה פה זה שאנחנו מנצחים, ברוך השם הטוב, קרבות אחרי קרבות, והתעמולה התבוסתנית פשוט מחזקת את האויב המתפרק. ופה אני אומרת לך, אולי בגלל זה טוב שזכיתי לשבת כאן בעודך נואם ולהעיר את הערת הביניים הזאת. חשוב לומר שכל מאזן האימה במזרח התיכון השתנה בגלל שישראל, בזכות ממשלה וקבינט שיודעים בשום שכל לחשוב ולהיות סבלניים, מתי לתקוף ואיך לעשות את זה, ואיך להחליש את חיזבאללה, ואיך זה משפיע על סוריה, ואיך לעשות נכון כשהמורדים בסוריה מגיעים לאן שהם מגיעים, ואנחנו בסופו של דבר לוקחים את השטח. ואגב, תפתח סוגריים: צריך לרמוס את השטח, אני רק אומרת את זה גם להבא. אבל באמת אני אומרת, שידע עם ישראל: יש כאן מציאות טובה, מיטיבה. אנחנו עדיין מתמודדים עם שכול ועם השבת החטופים וזה קורע ומחדל אותנו, אבל התעמולה התבוסתנית היא בלתי נתפסת. באמת, די. תיטיבו, דברו טוב, דברו טוב עבור מדינתכם.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
צריכים לדעת להודות, כן, לקדוש ברוך הוא – –
טלי גוטליב (הליכוד):
ברור, על ניסי-ניסים בכל רגע נתון.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
– – ולממשלה, שעומדת בנחישות, בגאווה יהודית, בלי להתבלבל, ואומרת: כן – – –
טלי גוטליב (הליכוד):
אני לא מבולבלת, כמו שאתה יודע.
יצחק פינדרוס (בשם ועדת הכספים):
ואת הדבר הזה – והחמוצים, איך אמרת? זו הנחה, את צודקת. איך אומרים? אחרי זה – הם יכולים להגיד הכול, אבל אנחנו צריכים לדבר יותר יפה, אז נקרא להם רק "חמוצים".
טלי גוטליב (הליכוד):
אנחנו לא נוציא את דיבת הארץ הזאת רעה. יתהפך העולם ואנחנו לא נעשה.