ישיבת מליאה בתאריך 23/03/2026 בשעה 16:00

היו"ר אמיר אוחנה:

שלום. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכיר הכנסת.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

ברשות יושב-ראש הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לדיון מוקדם – החל בהצעת חוק פ/6629/25 וכלה בהצעת חוק פ/6640/25: הצעת חוק חוסן לישראל – הרשות הלאומית לחוסן נפשי ולטראומה, התשפ"ו–2026, מאת חבר הכנסת בנימין גנץ; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (יישוב מוטב), התשפ"ו–2026, מאת חברת הכנסת יסמין פרידמן; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – הפחתה בדמי ביטוח בריאות לתושבי הפריפריה), התשפ"ו–2026, מאת חברת הכנסת יסמין פרידמן; הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – תנאים למתן צו הגנה בפיקוח טכנולוגי), התשפ"ו–2026, מאת חברת הכנסת מירב בן ארי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פיקוח פרלמנטרי על שינויים בהסכם הניידות), התשפ"ו–2026, מאת חברת הכנסת חוה אתי עטייה; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – אחריות המדינה לחינוך בשעת חירום), התשפ"ו–2026, מאת חברת הכנסת מירב כהן; הצעת חוק הטיס (תיקון – פיקוח על מכירה ורכישה של רחפנים בעלי יכולת נשיאה), התשפ"ו–2026, מאת חברי הכנסת רם בן ברק ומישל בוסקילה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (נקודות זיכוי למשפחות אומנה), התשפ"ו–2026, מאת חברת הכנסת מירב בן ארי; הצעת חוק חומרי נפץ (תיקון – אסדרת חומרים הודפים), התשפ"ו–2026, מאת חברי הכנסת רם בן ברק וינון אזולאי; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הצהרת האמונים של חברי הכנסת), מאת חבר הכנסת אושר שקלים; הצעת חוק החלת ריבונות על ערי יהודה והשומרון, התשפ"ו–2026, מאת חבר הכנסת מאיר פרוש; הצעת חוק סיוע לנוטלי הלוואות לדיור עקב עליית הריבית (הוראת שעה), התשפ"ו–2026, מאת חבר הכנסת יוסף טייב וקבוצת חברי הכנסת. לקריאה השנייה ולקריאה השלישית: הצעת חוק הארכת תקופות ודחיית מועדים (הוראת שעה – חרבות ברזל) (אישורים רגולטוריים, עיצומים כספיים ובדיקות מתקני גז) (תיקון), התשפ"ו–2026, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 45 – הוראת שעה), התשפ"ו–2026, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק התוכנית לסיוע כלכלי (הוראת שעה) (תעסוקה), התשפ"ו–2026. כמו כן הונחה על שולחן הכנסת החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול סעיפים 13, 14, 20 ו-46 מתוך הצעת חוק שיקום נזקי מלחמה בדרך של התחדשות עירונית, התשפ"ו–2025. עוד הונחו על שולחן הכנסת הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הארגנטינאית בדבר שיתוף פעולה בתחום התיירות; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת קמבודיה המלכותית בדבר העסקה זמנית של עובדים קמבודים בענפי שוק העבודה הספציפיים במדינת ישראל. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה למזכיר הכנסת.

היו"ר אמיר אוחנה:

הנושא הראשון שעל סדר-היום הוא הצעות להביע אי-אמון בממשלה, אבל לא נתחיל אותו עד שייכנס שר למליאה. השר הגיע. שלום לשר, ברוך בואך למליאה החדשה שלנו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד לנמק את ההצעה. בבקשה.

יאיר לפיד (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש דבר אחד שהממשלה הזו שוכחת שוב ושוב מקיומו. דבר אחד שמפריע להם מאוד לתפקד, שהם לא מצליחים לקחת אותו בחשבון לא בזמן חירום ולא בימי שלום. הדבר הזה נקרא אזרחים. אזרחים הם למשל אנשים שיש להם ילדים. בגלל שיש אזרחים עם ילדים אז בדרך כלל כשמתכננים מבצע צבאי, בממשלה מתפקדת יש מישהו – ראש הממשלה, שר החינוך, סגן שר החינוך, מנכ"ל משרד החינוך, שר הפנים, מישהו – שמרים את הראש ואומר: אוקיי, מה עם הילדים? הרי במלחמה הנוכחית באיראן, שאני מאוד תומך בה מהרגע הראשון, לא האיראנים פתחו, אנחנו פתחנו. תכננו אותה במשך חודשים. אז איך קרה שבמשך כל החודשים האלה לא היה אף אחד שאמר: אבל צריך להכין מתווה לחינוך וצריך מתווה לחינוך המיוחד, ואי-אפשר שלא יהיה שום פתרון לילדים. אז מתברר שאפשר. כשלממשלה לא אכפת מהאזרחים אז אף אחד לא עושה מתווה חינוך לפני המלחמה, ואף אחד לא עושה מתווה חינוך תוך כדי המלחמה. ואתמול הייתה מריבה בין שר האוצר לבין שר החינוך על זה שכל אחד מהם מאשים את השני באי-מציאת פתרון תוך כדי המלחמה. מה שקורה כרגע זה עוד חופש גדול, לאלה מכם שאין להם ילדים קטנים. חודשיים חופש גדול, ואז תהיה הפסקה קטנה, ואז עוד פעם יהיה חודשיים חופש גדול. והילדים סובלים וההורים סובלים, ורק לממשלה לא אכפת, כי מבחינתה טיפול באזרחים זו לא הבעיה שלה, זה לא המקצוע שלה. אני לא יודע מה כן המקצוע שלה – זה לא המקצוע שלה. אזרחים הם גם אנשים שיש להם עסקים. עסקים גדולים, עסקים קטנים, עסקים בינוניים, וכל העסקים האלה נפגעים במלחמה. אז צריך לחשוב מה מתווה הפיצויים לעסקים, ואיך מעבירים להם את הכסף כמה שיותר מהר. המלחמה התחילה בפברואר, אני אומר לכם, באחריות: אף אחד לא יקבל כסף לפני מאי. פברואר, מרץ, אפריל, מאי – לא יקבלו. למה כל כך הרבה זמן? כי בזמן שתכננו את המלחמה אף אחד לא ישב ליד השולחן ואמר: אוקיי, מה עם העסקים? אף אחד לא אמר: הם עוד לא התחילו להתאושש משנתיים וחצי של מלחמה בעזה, אנחנו לא יכולים להפקיר אותם ככה. אזרחים הם אנשים שפוחדים בימים אלה. הם יושבים בבית שלהם בצפון, מול חיזבאללה, ואומרים לעצמם: למה בעצם הבית שלי לא ממוגן? לאן הלך כל הכסף שהבטיחו לנו למיגון הצפון? יש להם הרבה זמן לחשוב על זה בזמן האזעקות, כי בצפון – הייתי שם לא מעט בזמן האחרון – יש להם כמעט שלוש שניות אחרי האזעקה לרוץ למיגונית, אז הם עושים בינתיים גוגל, ומתברר להם שלקחו להם את הכסף והעבירו אותו לדברים שהרבה יותר חשובים לממשלה, כמו כספים קואליציוניים, כמו כספים למי שמשתמט מצה"ל, כמו כספים למשרדי ממשלה מיותרים לגמרי. זה האזרחים של הצפון. יש גם את האזרחים של הדרום, כולל אלה שנפצעו שלשום בדימונה, כולל אלה שנפצעו שלשום בערד, ושלחו אותם, כמובן, לבית החולים סורוקה. וכשהם הגיעו לבית החולים הם גילו ששליש מחדרי הניתוח לא עובדים ושליש ממיטות האשפוז לא מתפקדות. סורוקה הופצץ ביוני שעבר, זה כמעט לפני שנה. כולם ידעו שזה רק עניין של זמן עד שיגיע לשם הגל הבא של פצועים. אם הממשלה הייתה מחליטה לשפוך כסף, את כל הכסף שצריך, בשביל לעשות שם את השיפוץ הכי מהר והכי טוב שאפשר, זה כבר היה קורה. זה לא קרה רק כי הממשלה הזאת לא משקיעה באזרחים. היא משקיעה במקורבים, היא משקיעה במגזרים, בסקטורים, היא משקיעה בחברי מרכז, היא משקיעה במי שיודע לסחוט אותה. שמו 5 מיליארד שקל כספים קואליציוניים, שמו 5.8 מיליארד שקל ברזרבות עלומות שאף אחד לא יודע מה יש בהן, בונים שיכונים למקורבים בקצב שלא היה כמותו, אבל בסורוקה אף אחד לא חשב שצריך להשקיע. בממשלה הכי גדולה בתולדות המדינה אף אחד לא קם ואמר: אתם יודעים מה? סורוקה זה פרויקט שלי, אני לוקח את זה עליי, ואני לא אשקוט ולא אנוח עד שבית החולים הזה לא יעבוד במתכונת מלאה. למה זה לא קרה? כי זה מעניין את האזרחים, אבל האזרחים לא מעניינים את הממשלה. לא רק שאנחנו לא מעניינים אותה, הם גם לא מפסיקים להטיף לנו מוסר, לא מפסיקים להטיף לנו על החוסן הלאומי. כל קשישה עם הליכון שמאחרת להגיע בזמן למקלט היא פגיעה חמורה בחוסן הלאומי. עלה פעם בדעתכם שאולי החוסן הלאומי הוא גם התפקיד שלכם? עלה בדעתכם שהחוסן הלאומי נבנה לא רק מאזרחים שאכפת להם מהמדינה, אלא גם מממשלה שאכפת לה מהאזרחים? עלה בדעתכם שחוסן לאומי זה לא רק הטייסים והטייסות הגיבורים שמפציצים באיראן, אלא גם כל המערכות החיוניות של המדינה שאתם מזניחים בלי חשבון – החינוך, הבריאות, הרווחה, הפנים? אני רוצה להזכיר, ברוב המשרדים שהזכרתי עכשיו אין שר. יש שר לענייני מורשת, יש שר לענייני מסורת. יש הרבה מאוד שרים לענייני תקציבים וג'ובים למקורבים, אין שר בריאות, אין שר רווחה אין שר פנים. לאור התפקוד של שר החינוך, אולי חבל שיש שר חינוך. אנחנו פה היום בכנסת בזמן מלחמה מהרבה סיבות, אבל האזרחים הם לא אחת מהסיבות האלה. הם פה בשביל התקציבים, הם פה בשביל להעביר סמכויות לרבנים כדי שיהיה להם קל יותר לדכא נשים, הם פה היום כדי להמשיך את המהפכה המשטרית, הם לא פה בשביל האזרחים. זה לא מעניין אותם, הם לא חושבים שזה התפקיד שלהם. הם חושבים שהאזרחים, תפקידם לעבוד אצלם, לממן אותם ולממן את החברים שלהם וללכת לצבא במקומם. לליכוד היה הרבה שנים קמפיין, השר אמסלם, שיושב פה, היה אחד ממוביליו, שדיבר על אזרחים סוג ב'. הבעיה נפתרה: הפכתם את כל אזרחי ישראל לאזרחים סוג ב'. ובאמת לא קיפחתם אף אחד, כולם זוכים לאותו חוסר יחס מוחלט, בכולם מזלזלים, ואת הבעיות של כולם לא פותרים. בסיבוב הנוכחי, במאבק בין ממשלת ישראל לאזרחי ישראל, הממשלה מנצחת. בסיבוב הבא האזרחים ינצחו. סדר העדיפויות ישתנה, חלוקת המשאבים תשתנה, האזרחים העובדים, המשרתים, משלמי המיסים הם אלו שיעמדו במרכז העשייה, וכולנו נעבוד אצלם. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. כעת אני מזמין את חברת הכנסת נעמה לזימי לנמק את ההצעה מטעם סיעות העבודה, ישראל ביתנו וכחול לבן – המחנה הממלכתי. בבקשה.

נעמה לזימי (העבודה):

תודה רבה. נבלים ברשות התורה – מה זה נבל ברשות התורה? זה ביטוי שמתאר אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתה. אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי. עכשיו בהרחבה, בשיח הציבורי הכללי, זה משמש כביקורת על התנהלות של אדם שאומנם עומדת בשורת הדין, אך מנוגדת ללפנים משורת הדין או לערכים מוסריים. ואנחנו רואים את ההרחבה של הביטוי הזה בסוגיות ציבוריות שונות. ואני אומרת כאן: זאת ממשלה של נבלים ברשות התורה בואו נתאר למה הכוונה, ולמה אני אומרת את זה: לשנת 2026, כ-5 מיליארד ש"ח קואליציוני מיועדים בעיקרם לצרכים מגזריים וסקטוריאליים. מאז 2023 הממשלה הקצתה מעל ל-20 מיליארד שקל עבור תקציבים וכספים קואליציוניים, סכום גבוה יותר מכל תקציב משרד הרווחה לשנה הקרובה. השותפים הקואליציוניים של הממשלה שמקבלים את הכסף הם המגזר החרדי, החרד"לי, הדתי-לאומי וההתנחלויות בשטחי איו"ש. אני אומרת את כל זה כי אנחנו בתוך מלחמה, כי אנשים גמורים, כי תכף יש פה את החג הכי יקר שהיה במדינה. יוקר המחיה מאמיר; מילואימניקים – פושטי רגל; מפונים – פצועים בגוף ובנפש, חבולים, מופגזים; והם – בוזזים. אז כן, נבלים ברשות התורה. בואו נתאר טיפה יותר: למעלה מ-75% מהכספים הקואליציוניים, סך של 3.5 מיליארד שקלים, מוקצים למגזר החרדי ולמגזר הדתי-לאומי והאורתודוקסי בלבד. במסגרת תקציבי העתק המוקצים למגזר החרדי נכללים, בין היתר, התקציבים הבאים, בסך כולל של למעלה מ-2.1 מיליארד ש"ח, המהווים כ-42% מסך הכספים הקואליציוניים: 78 מיליון שקלים לרשות לפיתוח חברתי-כלכלי של המגזר החרדי, עלייה של כ-10% – אני מזכירה את הקיצוצים בחבל תקומה לצפון ולדרום; 107 מיליון שקלים לשעות תמרוץ וטיפוח לרשתות החינוך החרדיות במוסדות הפטור החרדיים, דבר שאנחנו מתנגדים לו ובבית משפט כרגע עומד תלוי; 50 מיליון שקלים לסבסוד צהרונים ברשתות החינוך החרדיות, במוסדות הפטור החרדיים – אפשר גם? אני שואלת, אפשר גם? אני אמשיך עם תשע מינהלות לזהות ותרבות יהודית, וזה השימוש הכי בזוי ביהדות, לג'ובים וקומבינות. במקום להאיר על הדת היפה שלנו ולהפוך אותה לדת של חמלה – בדיוק כמו שהיא נועדה להיות, שפורסת את חסותה עבור כל אזרח כאן – במקום זה, ג'ובייה אחת גדולה: 77 מיליון שקלים עבור תרבות חרדית, 49 מיליון שקלים למניעת נשירה בישיבות החרדיות, ואתם גם מקצצים באקדמיה, 4.2 מיליון שקלים עבור מכוני מחקר תורניים, 85 מיליון שקלים עבור ארגוני נוער, שמיועדים ספציפית לארגוני נוער חרדיים, שבהם יש פחות פיקוח.

עדי עזוז (יש עתיד):

חשבתי שתגידי עבור נוער בסיכון.

נעמה לזימי (העבודה):

הלוואי. הלוואי, ואת יודעת מה מעצבן אותי בתקציב הזה? כי אני בעד ארגוני נוער ותנועות נוער, ומעצבן אותי שגם מקצצים 142 מיליון שקלים בתנועות הנוער. כסף סקטוריאלי, מגזרי-מגזרי, אבל החינוך הלא-פורמלי – מרסקים אותו. את מי מרסקים? את אלו שקופצים למלונות מפונים, שאתמול טסו לערד ולדימונה, מלח הארץ, כי חינוך הוא לא רק לימודי הליבה, שאנחנו בעדם, הוא גם חינוך לערכים, חינוך לנורמות טובות של ישראליות משותפת. את כל זה הם מרסקים. אני רוצה להגיד על הכספים הקואליציוניים שמוקצים תקציבים רבים לשירותי דת אורתודוקסיים בלבד, ביניהם 605 מיליון שקלים – ככה באהלן-אהלן, כן – כדלקמן: 300 מיליון שקלים לתרבות יהודית וחיזוק הזהות היהודית, לרבות 81 מיליון שקלים לחיזוק זהות יהודית במשרד ההתיישבות; 5 מיליון שקלים למינהלת זהות יהודית במשרד ההתיישבות; 25 מיליון שקלים למדרשת ללימודי יהדות וארץ ישראל; כ-50 מיליון שקלים לגרעינים משימתיים, במשרד ההתיישבות, רובם גרעינים בעלי אופי אורתודוקסי או חרדי; כ-17 מיליון שקלים לגרעינים תורניים במשרד החינוך – כפל תמיכות, מה זה משנה? כ-25 מיליון שקלים למרכזים להעמקת החינוך היהודי, כספים המחולקים ברובם המוחלט לארגונים אורתודוקסיים המלמדים יהדות באופן שמרני במערכת החינוך הממלכתית; 30 מיליון שקלים לעמותות בתחום התרבות היהודית; 23 מיליון שקלים לתרבות יהודית ברשויות המקומיות; 50 מיליון שקלים לפעולות נוספות בתחום התרבות היהודית; כ-1.5 מיליון שקלים למשפט העברי; כ-125 מיליון שקלים עבור שירותי דת אורתודוקסיים במסגרת המשרד לשירותי דת. עכשיו אני אגיד כאן משהו שיקומם הרבה: כל הכסף הזה שתיארתי כאן, של מי שעושים שימוש בזוי ביהדות ומחללים את השם, בעיניי, קורה במקביל לנתון הזה: סך הקיצוצים בתקציב הזה – בחינוך, בבריאות, בתעסוקה, ברווחה ובתחבורה – שווה ליותר מ-10 מיליארד שקלים. זה יהודי? זה מוסר יהודי? זאת היהדות שלכם? אנשים פה נאנקים תחת יוקר המחיה והגזרות שלכם. אז כן, אתם נבלים ברשות התורה, זה מה שיש לי לומר לממשלה הזאת, התקציב הזה הוא חרפה. הביזה הזאת היא חרפה, וזה לדיראון עולם. אני רוצה לתאר כאן משהו מוועדת הכספים. אנחנו פה – נמצאת פה גם אורית פרקש הכהן, שהייתה איתי אתמול בכל הוועדות, לצד חברי כנסת נוספים. גילינו כמה דרכים להכשיר כסף לא חוקי ולא כשר. 1. אם כספים קואליציוניים לא כשרים – עם אפליה, עם תבחינים לא שוויוניים, שלא היו עומדים בחוות דעת נורמטיביות – הועברו מספיק זמן, קרי עשר שנים, אז הם הופכים לקבועים. איזו דרך לעקוף את החוק? אחלה. אז כל מה שהיה כבר עשור – נכנס. דבר נוסף, קומבינה – המסלול הירוק. מה שהיה לו חוות דעת קודמות, על אוטומט יכול לעבור שוב. גם אם היום, בגלל פסיקות נגד השתמטות, העברת תקציבי השתמטות והמצב הקשה – לא תקין יותר ולא חוקי; אם הייתה לזה פעם איזו חוות דעת, תחת אקלים שונה לחלוטין ומציאות שונה – כשר. למה? כי אי-אפשר להמציא חוות דעת חוקית כרגע. אז עושים פה קומבינות על מלא בזמן שמקצצים, בזמן שהצבור רוצה מיגון, רוצה פיצויים, רוצה שידאגו לילדים שלו, רוצה להבין מה עושים עם מערכת החינוך ואיך גם חוזרים לעבודה וגם הילדים בלי מסגרות, ואיך העסק שורד, ואיך עושים עוד סבב מילואים כשממשיכים עם השתמטות. בזמן כל זה מסלול ירוק לקומבינה, מסלול ירוק למקורבים, מסלול ירוק לשחיתות. מסלול ירוק, ירוק, ירוק, הפך אדום, אדום, אדום. והשחיתות הזאת היא לאור יום, והיא ברורה והיא לא תישכח. מי שמנצלים את המלחמה כדי לבזוז, כדי לעשוק, כדי לפגוע באזרחי המדינה בחסות השבר, הם נבלים ברשות התורה, כי אתם עושים את זה בחסות היהדות. וזה לא יהודי. שכחתם מה זה להיות יהודים. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

ומי שישיב בשם הממשלה על ההצעות להביע אי-אמון הוא כבוד השר דודי אמסלם, שאני מתכבד להזמין אל הדוכן להשיב במשולב.

נעמה לזימי (העבודה):

בשם המזרחיות.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, החבר'ה פה הגישו הצעת אי-אמון ויצאו מהאולם. כך זה אצלם.

נעמה לזימי (העבודה):

מי יישאר לרעש שלך?

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

הם מסיתים ויוצאים. למה? הם לא יכולים לשמוע את האמת. נתחיל בזה: מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה – לדעתי, מאז קום המדינה, המלחמה הכי מורכבת והכי מסוכנת למדינת ישראל. שלוש שנים עוד מעט אנחנו נלחמים בשבע גזרות, עם אויב שרוצה לחסל אותנו – דרך אגב, רק בגלל סיבה אחת, בגלל שאנחנו יהודים. לא נכנסנו לאף טריטוריה, לא הצקנו לאף אחד. אנחנו עם שוחר שלום בהגדרה. אנחנו עם שקם בבוקר, אזרחיו רוצים לקום בבוקר, כמו כל האנשים הנורמליים, ללכת לעבודה, לגדל את המשפחה, ולחיות חיים סבירים ולהמשיך לפתח את המדינה שלנו. אבל אויבנו מסביב, יש להם אספירציות אחרות, יש להם תוכניות אחרות לגבי היהודים, לא מהיום. כבר 150 שנה הציונות בעצם נמצאת תחת מה שנקרא מלחמה, שחיטה של היהודים פה. עד לפני קום המדינה זה היה דבר של מה בכך בכלל. כשהייתה לגויים איזושהי בעיה פנימית תמיד היה יהודי שאפשר לפגוע בו, לשחוט אותו, להרוג אותו, ועל זה יש תמיד קונסנזוס. תמיד. ולכן, אנחנו היום נמצאים באמת – היו פה הרבה חלומות של הרבה מאוד שנים, של הרבה מאוד אנשים. תקופת אוסלו, שחשבו שבאמת אנחנו סוף-סוף רוצים שלום פה. אנשים נאיביים. לא רעים. אנשים שבאים מזווית נאיבית, טיפשית, שלא מבינים איפה אנחנו חיים ומיהם אויבינו. חז"ל כבר אמרו: הלכה היא – עשו שונא ליעקב. אל תשאל, זו ההלכה. דרך אגב, המאבק פה מולנו הוא לא מאבק טריטוריאלי, הוא מאבק דתי. הוא מאבק בגלל שאנחנו יהודים. אם מחר כולנו היינו מחליטים לא להיות יהודים, הערבים היו בסדר איתנו. אין בעיה. זה לא השטחים. אנחנו מבחינתם פה טמאים. אנחנו מבחינתם פה, מבחינת האסלאם, בוודאי, אנשים טמאים דורכים על אדמת ווקף, הקדש. ולכן, בתפיסה הדתית התיאולוגית שלהם אנחנו לא יכולים להיות כאן. זה לא משנה, דרך אגב, איך נדבר איתם. ולכן, מי שבעצם מכיר את שורשי האסלאם יודע גם איך מוחמד נהג בכל אלה שבעצם אחרי זה הוא טבח והרג, עשה איתם הסכמי שלום. ויש להם את המושגים שלהם, מהודנה וכל מיני כאלה טריקים, כדי בעצם להרוג את היהודים כאן. ובאמת, אני ציפיתי – 7 באוקטובר, מה שקרה כאן, היה לנו אסון גדול. אבל אנחנו פתאום – כל עם ישראל, התפכח מכל האשליה הזאת, הבין שהמאבק כאן הוא מאבק אחר לגמרי, וכולנו בעצם התלכדנו, בגלל שאם לא נהיה מלוכדים אנחנו נהיה תלויים אחד ליד השני, ויצאנו להגן. כל בן אדם, כל חייל, הלך וחירף את נפשו להגן על משפחתו וילדיו והוריו; אחרת, מה שהיה קורה לנו – אדוני היושב-ראש, אנחנו כבר קיבלנו סרטים מה יקרה. אנחנו יודעים, הלכה למעשה, איך זה עובד. כשהגרמנים, יימח שמם, הרגו שישה מיליון יהודים, הם בהתחלה ירו בהם. בהתחלה, בתוכנית הרגילה. אפילו הם עצמם נפגעו באיזשהו מקום נפשית, ואז הם החליטו לעבור לשיטה יותר, מה שנקרא, נקייה, מבחינתם. הקימו תאי גזים, הכניסו אלפיים יהודים לתוך תא גזים וכך בעצם הם הרגו אותם. אבל בוודאי ובוודאי מה שקרה ב-7 באוקטובר, צריך להבין גם את השיטה – לא רק איך הורגים אותך, באיזו אכזריות. האכזריות היא לא אנושית. זה נשים בהיריון שפתחו להן את הבטן והוציאו להן את הוולד, זה אנשים שערפו להם ראשים, זה היה משהו חייתי. איך אני אומר? גם האריה בג'ונגל, אדוני היושב-ראש, הוא טורף מישהו לא להנאתו, הוא רעב, אוכל. פה הם עשו דבר שאפילו חיה לא מבצעת דבר כזה, אין חיות שעושות דבר כזה. ולכן, עם ישראל הזדעזע. דרך אגב, מייד אחרי זה כל העולם כבר התפוגג כרגיל, כמו שקורה לנו תמיד. ואנחנו הבנו לדעתי בפעם הראשונה את האכזריות. הבנו שאין עילה, אלא העילה היא באמת עילה תיאולוגית דתית מוסלמית. ואם אנחנו לא נגן על עצמנו במו ידינו, אף אחד גם לא יעזור לנו אף פעם. שכחו מזה. לא האמריקאים ולא האירופים, שעדיין נרדמים שם כרגע. כבר יש טילים איראניים שמגיעים לטווח שלהם ועוד הם רדומים, מסתרקים בבוקר. הם לא מבינים ש-7 באוקטובר קורה ביום אחד. יום אחד זה יקרה להם. ואת מי הם תוקפים כבר שנתיים באנטישמיות? את מדינת ישראל. על מה? על זה שהיא הולכת להגן על ילדיה, נכדיה, זקניה וטפה. לכן, אנחנו נמצאים במאבק, כפי שאמרתי, כבר שנתיים וחצי. אני לא זוכר אף פעם, בשעת מלחמה, שקמה אופוזיציה והתנהלה בצורה כזאת מחפירה, מבישה, נמוכה. כשעם ישראל בצרה כולם מתלכדים. אדוני היושב-ראש, מריבות אנחנו תמיד יכולים להשאיר בצד. יש זמן לריב. תמיד עם ישראל התווכח, הכול בסדר, אבל לא בשעות כאלה. ואני היום שומע את מר לפיד עולה לכאן, הליצן הזה, שעוד מדבר על חיילי צה"ל. זה מזעזע אותי כל הזמן ואני אומר לו, ואני לא מבין איך הוא חוזר על זה. הבן אדם שירת באופן מעשי ב"במחנה", הוא לא היה בצבא. אמרתי לו אלף פעם: כשאתה מדבר על חיילי צה"ל – אתה, אל תדבר. כולם פה ידברו. מי שהיה בצה"ל ושירת בצה"ל באופן מעשי, שהיה לוחם, היה תומך לחימה, בוודאי לא אחד שעשו לו קורס על חשבון צה"ל כדי שיהיה כתב. לא ראיתי דבר כזה, ליצן. פשוט מדהים אותי. ודרך אגב, הוא הזכיר לי היום במה שהוא אמר, אדוני היושב-ראש, את ההסתה שלו לפני כמה שנים: איפה הר הכסף. אתה זוכר בפרסומות? וכשהוא עשה את תעמולת הבחירות שלו, הוא עשה תעמולה אנטישמית: יש הר כסף ויש יהודים. הפעם זה יהודים חרדים. צריך לזכור, עד לפני כ-200 שנה כל היהודים בעולם היו חרדים. אני אומר למר לפיד: אם תנבור טיפה – לדעתי, סביר להניח שסבא שלך או סבא רבא שלך היה לבוש כמו ליצמן. אתה מדבר עליו, וממנו לך אחורה עד משה רבנו. אתה עכשיו מסית ומדיח. הרי מה אתה עושה עכשיו? אתה מדבר כאן היום, במלחמה, על מה? על החינוך החרדי, על הילדים החרדים. בוא אני אספר לך משהו, אדוני היושב-ראש, אם יש גזענות במדינת ישראל – אם היה פה בית משפט עליון של אנשים ישרי דרך, אדוני היושב-ראש, בוודאי שילד חרדי היה מקבל תקציב כמו כל ילד רגיל. למה? הוא אשם שאבא שלו חרדי, ורוצה לחנך אותו במסלול הזה? בגלל זה הוא צריך ללמוד באיזו כיתה רעועה, קור בחורף, אין לו אפילו פרוסת לחם לקבל בזה. לא הבנתי, עד לאן אתם רוצים? היום אני רואה, אדוני היושב-ראש, פנייה של היועצת המשפטית לממשלה – בשעת מלחמה. מה מטריד את הגברת? פנתה למשרדי הממשלה – אם יש להם עוד רעיונות לסנקציות על החרדים. אני בהלם. אני מציע, חבר'ה – פנית למשרד הפנים, יכול להיות שנגרש אותם מהארץ, מה דעתך? אולי שנאסור עליהם לקנות בסופרים? אם זה היה תלוי בכם, יכול להיות שהייתם רוצים גם להרוג אותם. דרך אגב, אתם לא מדברים על הערבים, על המחבלים בבית סוהר, זה לא מעניין אתכם, מעולם לא עליתם כאן, דיברתם. אתם מעולם לא עליתם כאן, דיברתם על עיירות הפיתוח ועל הספרדים. איך אמרת, מר לפיד? כשאני מדבר על סוג ב' – אתה לא הבנת, אתה בהגדרה אליטיסט, אתה בהגדרה בן אדם שמתנשא. דרך אגב, אם לא היית אליטיסט לא היית יושב בעיתון במחנה, אבא שלך לא היה יכול לסדר לך את זה, כמו שאבא שלי לא היה יכול לסדר לי. לא הייתה לנו גישה. תבינו, אתה הרי יושב כל היום בקפה דובנוב עם החברים שלך שם. מי אלה? אלה, רובם, האנשים שתופסים את המדינה, חונקים אותה בכלכלה, ומנצלים את שאר האזרחים במדינת ישראל כדי לעשות כסף על גבם, ועוד מאיימים להוציא את הכסף מהארץ בשעת מלחמה – לכן אני בז לך. תעלה איזה טיעון רציני. לא הבנתי, נוער חרדי לא צריך לקבל תקציב? לא הבנתי. דרך אגב, חלק גדול מאוד מתקציב המדינה, בוודאי חלק גדול – החרדים משלמים מס הכנסה. יש הרבה מאוד חרדים – רוב החרדים עובדים ומשלמים מס הכנסה. לא הבנתי, מה יש לך עם החרדים? רק שאני אספר לך, כשאתה תהיה זקן סביר להניח שתלך ליד שרה ותבקש איזה כיסא גלגלים – יביא לך אותו חרדי. וגם כשהבן שלך יבוא לסעוד אותך בבית החולים, אתה תראה שיבוא מעזר מציון וייתן לו סנדוויץ'. ואם תהיה חסרה לך תרופה, אתה לא תאמין מי יבוא לתת לך את התרופה. תרופה, מה שנקרא עזרה דחופה. אין עולם של חסד כמו העולם החרדי. יש מאות אם לא אלפי עמותות, הם לא תורמים רק לחרדים. מבחינתם, האדם באשר הוא אדם – ערבי, יהודי, הם לא רואים כלום, בגלל שיש להם את כבוד האדם. בהלכה, ביהדות, כתוב "חביב אדם שנברא בצלם". אף אחד לא אמר "יהודי" – "חביב אדם", הקדוש ברוך הוא ברא את כולם, ולכן "חביב אדם שנברא בצלם". יש פה מפעל עצום. דרך אגב, הייתי נותן לו להדליק משואה כל שנה. במקום, אתה מדבר איתי על עיתון במחנה, שהיית בו? באת, אכלת ב-12:00, אכלת חינם בצבא את השניצל. אתה לא מתבייש? ואני שומע את הגברת לזימי אחריו, אתה יודע. עזוב, נו, בורה ועם הארץ, בוא נעזוב את זה, מתחילה לדבר איתנו על הכספים. דרך אגב, אדוני היושב-ראש, הם הביאו בכספים הקואליציוניים – אני לא זוכר את הכול, אבל איזה אירוע אחד אני זוכר. אדוני היושב-ראש, אני מניח שאתה תזכור את זה: תקציב לחתולים ברחוב. חתולים, לא אנשים, לא ילדים, לא בני אדם. חתולים. הוא מדבר על בית החולים סורוקה. הרי בית חולים סורוקה – יש תוכנית, כנראה, לבנות בית חולים חדש. צאו וחשבו מה היה קורה עכשיו אם היינו בונים בית חולים, ועכשיו הוא מקבל עוד שני טילים. אז כל דבר בחיים – כשאתה לא גומר את האירוע אתה אומר: תשמע, בוא נתחיל לעשות גם משהו זמני כדי שנוכל לתפקד, ובעזרת השם, כשנסיים את האירוע, נתחיל לבנות משהו רציני לעם ישראל, הרבה יותר. דרך אגב, אני רוצה לספר לו, היום כל בתי החולים נמצאים בחניונים, זה לא קשור עכשיו לסורוקה. כל בתי החולים מתפקדים מתוך חניונים, ואני מצדיע להם. הייתי באחד מבתי החולים, ביקרתי שם. אני מצדיע להם בגלל שזה לא פשוט, זה לא רק לקחת את החולה ולהזיז אותו עם העגלה – זה בימים עברו. כבר מזמן זה להעביר תשתיות: מחשמל ומחמצן ומהכול מכול כול, ולרכוש את הכול, ובסופו של דבר לחבר את זה, בגלל שביום-יום החניון משמש כתפקידו לכלי רכב – הם השמישו. ואני אומר לך: אני מצדיע למערכת הבריאות. עכשיו הוא מדבר איתי, אדוני היושב-ראש, על מתווה החינוך. אנחנו נקלענו למלחמה. תבין טוב, מלחמה שנופלים עלינו פה טילים. מטבע הדברים, מתגלעים דברים – פה יש בעיה קטנה שצריך לפתור, שם. הם מושכים את כל העם הזה, הם וערוצי התרעלה – אתה פותח: זה לא טוב, ההוא לא טוב, זה לא טוב, תהיו בדיכאון כולכם. תראו, רבותיי, זו המלחמה הכי מורכבת, הכי מסובכת, הכי מאיימת על מדינת ישראל, וברוך השם, עד היום – וכואב לי בוודאי על כל מי שנפצע, בוודאי על כל מי שנהרג – אבל בדמים, יחסית לכל ההתקפות שלנו, יש לנו ניסי שמיים, ובסך הכול אנחנו באמת מדינה עם עוצמה בלתי רגילה, שחשבה על הימים האלה וגם בנתה את כל כלי המערכה וההגנה שלה בהתאם, שנים על גבי שנים, במיליארדים אם לא בעשרות מיליארדי שקלים. על מה הוא מדבר איתי? זה מזכיר לי את הסיפור שהבית נשרף והסבתא מסתרקת. הבן אדם עכשיו, אני מניח שאם היו אומרים לו תשמע, יש עכשיו טיל שבא אלינו כרגע מאיראן, השאלה הראשונה שהוא היה שואל: תגיד, מה הצבע שלו. זו הרמה. אנחנו צריכים לחזק את העם הזה. דרך אגב, יש לנו מזל שיש לנו אזרחים – היום המלחמות התהפכו בעולם. פעם, בוודאי כשאנחנו היינו, אז היינו נוסעים לגבולות, בגבולות היה מתפתח, המלחמה הייתה צבא מול צבא – או לא משנה, גם מלחמת לבנון הראשונה שהייתי בה, מול מחבלים. אבל זה שם. האזרחים חיים רגיל. אני זוכר שכשיצאתי אחרי חודש וחצי בפעם ראשונה הביתה, הגעתי לקריית שמונה, ראיתי אנשים בבתי קפה, יושבים. הייתי בגיל 21.5, אמרתי לעצמי: תראה מה קורה פה, אני יוצא מתופת של אש, תראה, פה אנשים כרגיל. אז לא הבנתי, אבל זה התפקיד של הצבא: שאנשים באמת יחיו את חייהם כרגיל. אבל היום התהפכו היוצרות. היום המלחמה היא בעורף, היא לא מול צה"ל – מול אזרחים שנופלים עליהם טילים. ויש לנו עם נפלא, יש לנו צבא, באמת, זה הילדים שלנו. מי זה "יש לנו"? זה לא שיש לנו שכירי חרב, זה הילדים שלנו, שחשבנו שהם מפונקים יותר מדי, דור הדיגיטל. איך הייתי אומר גם לאחיינים שלי: אתם חיילי שוקולדה, עזבו אתכם, מה שעברנו אנחנו. מסתבר שהעם הזה זה עם של אריות, ילדים – אין דברים כאלה. אבל בעיקר מבינים את החשיבות שלהם, על מה הם נלחמים. עכשיו, אני רוצה לספר לגב' נעמה לזימי, שבא, ישב לידה – היא הזמינה אחר כבוד רב, מישל, את מר ברק, אהוד ברק. האמת היא שהיא רצתה להביא אותו בהתחלה גם עם חם צוואר ואיזו מסכה, אבל כנראה היה חם, הבן אדם נחנק, בגיל 85, לא יכול. הבן אדם יושב פה בכנסת, לפני חודשיים. ומה הוא אומר לאפשטיין? הבאנו אותם, אלה, נחותים. את אבא שלה. למי הוא התכוון? להורים שלנו. אנחנו, המזרחים. מזרחים נחותים. אתה שומע את הבן אדם הזה היום – זה שהלך לבקש סליחה בדימונה, עלק – היא מביאה אותו. והיא מדברת עלינו. היא לא מייצגת אפילו פרומיל מיהדות המזרח – לא בדת, לא במסורת, לא בכלום. אם היא מתערבבת לי והולכת לי עם מפלגה שהיושב-ראש שלה אומר שצה"ל יורה, הורג תינוקות כתחביב – את, הגברת. היא רק עולה פה, צורחת, מקללת. שימו לב, כל נאום שלה ושל הגב' מירב בן ארי מתחיל בקללות. כזה, הם אומרים – דרך אגב, איך אתם מדברים? – מתחילים קללות, אתם ככה, טינופת. כשאתה כבר עונה לה משהו קטן – פותחים עליך, כל הערוצים, אולפנים, מביאים את הטוקסידו, מביאים את כל הפרשנים, ומתחילים לעשות עליך, איך אתה מדבר. לכן אני תמיד אומר, השמאל במדינת ישראל בכלל הם האנשים הכי אלימים, הכי שקרנים, בעצם אנשים שהדמוקרטיה מעולם לא עניינה אותם, אף פעם. הם לא מקדשים כלום, אדוני היושב-ראש, רק את השלטון. גם המפא"יניקים, הכול, בכוח הזרוע, בשקרים. היה לי ריאיון אתמול. אמרתי, אני רוצה להגיד לשופט סולברג: שמע לי, הם יזייפו את הבחירות, בגלל שהם אנשים בלי ערכים. בגלל שלהגיע לשלטון זו המשימה. איך הם אמרו פעם? איך אמר בן כספית פעם? רוב הכסף צועד בקפלן. הם ככה חושבים באמת, חבר'ה. אמיתי, זו לא בדיחה. הם חושבים שאנחנו רדודים, שאנחנו אנשים שצריכים לעבוד בכל מיני מקומות עד דרגה מסוימת – גג, מפה לא מתקדמים. איך אמרתי? אמרתי פעם בכנסת: אהרון ברק, תגיד, מרוקאי אחד לא מצאת? הלך לטלוויזיה שבוע אחרי זה, אצל קובן, אמר לו: אני אגיד לך את האמת, חיפשנו, לא מצאנו. אני אומר לעצמי: תראה, היית משקר, היית אומר: אתה יודע מה, חבר'ה, לא חשבנו, צודקים. הוא אומר שיש 1.5 מיליון ספרדים, מרוקאים, במדינת ישראל – חיפשנו אחד-אחד, לא מצאנו אחד. אתה מבין מה הבן אדם הזה אומר? זה, דרך אגב, האפיפיור שלהם. זה איש גזען בהגדרה. דרך אגב, הוא אפילו לא יודע שהוא גזען. בגלל שהוא גזען, הוא נולד ככה, חונך ככה. לכן גם לפיד לא יודע את זה. הוא לא יודע שהוא גזען. הגזען לא יודע שהוא גזען, בגלל שהוא חונך ככה. הוא כבר בקומה עשר. הוא לא יודע שאתה למטה בקומה אחת, שיש אנשים בכלל. לכן אני אומר, היא מדברת על המשפט העברי. יש תקציב קואליציוני למשפט העברי. דרך אגב, עם ישראל צריך להבין מה זה התקציבים הקואליציוניים, אחת ולתמיד. אלה לא תקציבים שאנחנו לוקחים לחבר'ה. לליכוד אין חבר'ה, כל עם ישראל זה החבר'ה. אני אתן דוגמה. יש פרויקט שנקרא פרויקט ביטחון תזונתי. על מה מדובר, אדוני היושב-ראש? את זה הליכוד יזם. הליכוד, אנחנו, אני ומנדי בלוי, כולל חב"ד, יזמנו את זה. קריטריונים: שני ההורים עובדים, יש להם ילדים, והם לא מגיעים לסף הכנסה מסוים – עוזרים להם. לא עוזרים להם באוכל – בכרטיס, הוא הולך לסופר וקונה. הוא לא יכול לקנות כל דבר. הוא לא יכול לקנות לא סיגריות, לא שתייה חריפה. זה מוגדר. מי מחלק את זה? לא הממשלה. כל עיר ועיר – מחלקת הרווחה שלה, היא קובעת את האנשים והיא מחלקת להם. כולל חב"ד מביא 100 מיליון שקל מחוץ לארץ, ומדינת ישראל מביאה עוד 100 מיליון שקל. זה בסך הכול למעלה מ-25,000 משפחות כל חודש. אמרתי, זה לא חרדים, זה גם ערבים – שני בני הזוג עובדים ולא מצליחים לפרנס את המשפחה. לצערנו הרב יש דבר כזה במדינת ישראל. מישל, אתה יודע? תפתח את הספר, אתה יודע איך כתוב שם? 100 מיליון שקל כספים קואליציוניים – אמסלם דוד. כאילו עסק פרטי שלי. כל הכסף פה זה של עם ישראל. דרך אגב, יש כסף. כואב לה לתת. הרי היא הלכה רק לחרדים. זו הנישה שלהם. נוער חרדי. דרך אגב, יש גם הרבה כסף לתנועות נוער, פי אלף יותר – ובכיף. יש הנוער העובד והלומד – בוודאי לא קשור לליכוד, הם בכל הקיבוצים נמצאים; יש הצופים – אחלה, אני בעד. להפך, אני רואה את זה כדבר מבורך מאוד. כואב לך שהחבר'ה של הנוער של החרדים מקבלים כמה מיליונים? אולי הם מצילים שם כמה נפשות? מה חשבת, שנוער חרדי זה לא כמו נוער רגיל, הוא לא מידרדר, הם לא צריכים לעצור אותו וללמד אותו ולנתב אותו? לא הבנתי. אז לכן אני בז לכם על כל מה שעליתם פה ואמרתם. אני לא מצפה שתעלו הצעות אי-אמון, ובוודאי לא פופוליסטיות, בגלל שאתם מריחים את הבחירות. ואצל מר לפיד זה עובד ככה. הוא כבר מתחת לאחוז החסימה, לכן הבן אדם לא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא השתגע, אז הוא מנסה עכשיו את כל הפטנטים. לכן אני בז לאיש. אני טוען שהוא לא יכול להיות איש ציבור. ולכן אני אומר, כמובן, שבשעת מלחמה, וזה הסגנון – אז הסגנון זה האדם והאדם זה הסגנון. עכשיו, אדוני היושב-ראש, בקצרה, אני רוצה לדבר על שני דברים חשובים שקרו לנו תוך כדי המלחמה. אני קראתי, דרך אגב, שבית המשפט החליט לתת דרגה לגב' סבן. אני לא מכיר את הגב' סבן, אין לי איתה שום דבר. לא יודע מי היא, יכול להיות שמגיע לה, יכול להיות שלא. אני לא נכנס לזה בכלל.

דבי ביטון (יש עתיד):

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

יכול להיות. אני לא נכנס. אני אמרתי, אני לא נכנס לזה.

דבי ביטון (יש עתיד):

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אבל, דבי, אני לא נכנס להליך. אני בעסק הזה לא נכנס להליך, מגיע לך או לא מגיע לך. יכול להיות שמגיע לה שתי דרגות.

דבי ביטון (יש עתיד):

לא רשום.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

שנייה. יש חוק במדינת ישראל. החוק אומר שהמפכ"ל יושב עם השר, ממליץ, מגיעים לאיזשהו זה, שניהם צריכים לחתום על המינוי. אחד מהם לא חתם – אין מינוי. שר הביטחון – דרך אגב, אותו דבר, גזור-הדבק, משרד הביטחון. אני מניח שזה עד דרגה מסוימת. אני חושב שעם דרגות יותר נמוכות – יכול להיות שסמל, סמל-ראשון – זה לא שם. השר בן גביר החליט שהוא לא רוצה לחתום. בא בית המשפט העליון, התערב – דרך אגב, בלי להכיר כלום – אמר: צריך לתת את הדרגה. בואו נניח עכשיו שבן גביר לא רוצה לתת לה את הדרגה, לא רוצה לחתום. איך בית המשפט אומר תנו לה דרגה בלי השר? אני מבין שהשופט יבוא לטקס הענקת הדרגות – בדרך כלל בא השר עם המפכ"ל – ויעניק לה את הדרגות. אז אני שואל את עמית: אולי, תראה, פעם רק אתה, עמית, היית עושה את הטריקים האלה, למה – אתה איש חשוב, אתה בית המשפט העליון. היום כבר עושים את זה בבית המשפט המחוזי, עוד מעט ימנה את הרמטכ"ל איזה שופט בבית המשפט השלום. דרך אגב, למה אתה לא עושה את זה בצה"ל? שר הביטחון צריך לחתום, תגיד לו: אדוני, מי אתה, שר הביטחון? עזוב אותך משטויות. יבוא הרמטכ"ל, אני אסגור איתו.

קריאה:

יש לנו עד 4:00 סדר-יום היום. בחייאת, דודי.

דבי ביטון (יש עתיד):

כל הכבוד לעליזה - - -

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

עליזה, רק שנייה. בגלל שאני אוהב אותך אני אתחשב בך. לא שעתיים – עוד שלוש דקות. יאללה, כפרות. ולכן זה משהו אבסורדי. זה משהו מטורף. זה בדיוק – אדוני היושב-ראש, כששאלו אותי אם הנשיא עמית הוא נשיא בית המשפט, אמרתי להם: הוא לא יכול, בחוק. זה לא משנה כרגע אם הוא מוכשר או לא. שר המשפטים צריך לחתום, לא חותם – הוא לא נשיא. אני, כשר, צריך לחתום על יושב-ראש חברה. גם אם הוא בן אדם נפלא, אני לא חותם – הוא לא שם. יכול לבוא בית המשפט, להורות לי, להגיד לי: אתה מבזה את בית המשפט, אתה זה. אבל להעניק את הדרגה? לא הבנתי. אז אני מציע לכם, שבו על התקציב. שב, עמית, אתה וברק ארז. אתם איזה צמד חמד. תמיד זה נראה לי דמות אחת. אתה יודע, כמו בדמויות המיתולוגיה היוונית, פרצוף של מצד אחד גבר, ומצד שני אישה. זה כאילו אישיות אחת. שבו, תעשו גם את התקציב, למה לא? הרי יש פה ויכוחים. הג'ינג'י יבוא, יעתור מחר. אז בואו, תחליטו הכול. אתם הפכתם להיות רשות מבצעת, לא רשות שופטת, מזמן. בכל פעם אתם, אתם יודעים, חוצים קו אדום. אני מבין שאין לכם אפילו – אתה יודע, לפעמים, אדוני היושב-ראש, אני אומר, מה הסברה? אתה יודע, יש איזה קו מנחה, איזה היגיון. כאן אתה מעניק לה את הדרגה. אתה, כשופט, זה משהו – דרך אגב, למה לא תיתן לה שתי דרגות? אם כבר, שחק אותה עד הסוף, ותקפיץ אותה בשתי דרגות. לכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים בשעת מלחמה, כפי שאמרתי, ואנחנו רוצים להיות מרוכזים באמת באויבינו, ואנחנו רוצים דווקא לא להעיר מחלוקות, שקיימות, וזה בסדר. כל עוד עושים אותן בצורה מכובדת ואמיתית זה בסדר. אבל כשהאופוזיציה והיועצת המשפטית – אמרתי, וזה דבר שהחליא אותי. היא כותבת – אני חוזר עוד פעם – היא מוציאה מכתב למשרדי הפנים, החינוך וכל מיני: חבר'ה, יש לכם עוד עונשים לחרדים שלא עלינו עליהם? זה משהו שלא נתפס בעיניי, לא נתפס, איך יהודי עושה דבר כזה. לכן אני מבקש מהכנסת לדחות, בוודאי, את הצעות האי-אמון הבזויות של האופוזיציה. באמת, בהזדמנות הזאת, אני רוצה לברך את כל חיילי צה"ל; את הטייסים, את אנשי הקרקע, את הלוחמים שלנו – גם בעזה, גם בלבנון, גם בסוריה, בכל מקום שבו הם נמצאים – שהקדוש ברוך ישמור עליהם מכל משמר. יש הערכה עצומה. עזבו את הערב רב. יש הערכה עצומה בעם ישראל לדור הזה, לאנשים הגיבורים, האריות האלה. כמובן, לראש הממשלה, לשר הביטחון, שהם, וכל המטה הכללי, בעצם, באמת ביום-יום, מה שנקרא, עובדים 24/7 וכמעט לא ישנים. ובסוף עוד מקללים אותם. אז לכן, באמת אנחנו מודים לכם. עם ישראל רואה את זה, מעריך את זה מאוד מאוד ואוהב אתכם. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לשר אמסלם. חברי הכנסת, אנחנו נעבור כעת לדיון הסיעתי. ראשונת הדוברות, חברת הכנסת דבי ביטון. אני מנצל את ההזדמנות לברך את נועם ביטון, בתה של חברת הכנסת דבי ביטון, שהועלתה לדרגת סגן היום, בשעה טובה ומוצלחת. עד שלוש דקות לרשותך.

דבי ביטון (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש - - -

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

האולם הזה נראה לי אחלה. אולי נישאר פה באופן קבוע?

דבי ביטון (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני עולה היום לדבר בהצעת אי-אמון בממשלה לא מתוך שמחה, אלא מתוך אחריות עמוקה לאזרחי מדינת ישראל. מדינת ישראל נמצאת במלחמה – מלחמה על הביטחון, על העתיד, על הזכות שלנו לחיות בביטחון. צריך לומר ביושר, המלחמה הזו מוצדקת. חיילי צה"ל, המפקדים, אנשי המילואים וכוחות הביטחון נלחמים בגבורה ומגינים עלינו. גם העורף הישראלי מגלה עוצמה, ערבות הדדית וחוסן מעורר השראה. אבל דווקא בזמן המלחמה הממשלה נבחנת, בזמן אמת. דווקא בזמן הזה שאזרחי מדינת ישראל צריכים אתכם, לא בטוח שאתם שם. במקום להתמקד במה שחשוב לביטחון, לכלכלה, לאזרחים, אנחנו רואים שוב ושוב דיונים שלא קשורים למלחמה. עיסוק פוליטי צר, מאבקים על תקציבים. בזמן שהחיילים שלנו נלחמים, יש מי שנלחם פה על כספים קואליציוניים, על ג'ובים. בזמן שמשפחות קורסות, יש מי שמחלק תקציבים למשרדים מיותרים. בזמן שהורים לא סוגרים את החודש, הממשלה עסוקה בשיקולים פוליטיים. חברים, זה ניתוק, זה ניתוק מוחלט וסדר העדיפויות מעוות. ההורים הצעירים משלמים אלפי שקלים על מעונות ומקבלים מתווים חלקיים, לא מספיקים, שלא באמת נותנים להם מענה. בעלי עסקים קורסים ואין ודאות, אין רשת ביטחון אמיתית. תושבים חיים בלי מיגון ראוי, בלי ממ"דים, ועדיין אין פתרון, כאילו שרק אתמול נחשפנו בפעם הראשונה למלחמה במדינת ישראל. במקום לעסוק בכל אלה, במה אנחנו עסוקים עכשיו? בבקשה והסברים לעניין החנינה, כאילו שזה מה שמטריד את אזרחי מדינת ישראל. אזרחי מדינת ישראל לא מבקשים טובות – הם מבקשים הוגנות, הם מבקשים ממשלה שתעמוד לצידם ולצד המדינה. אי-אפשר לבקש מהציבור לשאת בנטל המלחמה ובאותו זמן לנהל גם פוליטיקה קטנה; אי-אפשר לדרוש הקרבה בלי להראות אחריות. התחושה היום ברורה בקרב כל אזרחי מדינת ישראל. הממשלה לא רואה אותם, לא שומעת אותם, לא נלחמת בשבילם. לכן הצבעת האי-אמון היום היא לא רק הצבעה פרלמנטרית – היא קול של אזרחים עובדים, של הורים, של עצמאים, של בעלי עסקים, של חיילים, של מילואימניקים, שדורשים מהממשלה סדר עדיפויות נכון. העם הזה חזק, החיילים שלנו גיבורים, העורף עומד איתן, אבל הגיע הזמן שגם הממשלה תהיה ממשלה חזקה למען האזרחים, לא במילים. הגיע הזמן להחזיר את האמון לאזרחי מדינת ישראל. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה. שוב, ברכות לסגן נועם ביטון. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אביגדור ליברמן, בבקשה.

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אחרי 7 באוקטובר, החובה של כולנו היא לעשות הכול כדי למנוע עוד טבח מהסוג הזה. בגלל השיטפון בכותרות, בחדשות, יש דברים שבורחים מתשומת ליבנו. ברשותך, אני רוצה לדבר על נושא הרשות הפלסטינית וכל מה שקורה ביהודה ושומרון. איך יכול להיות שבניגוד לכל ההסכמים, המשטרה הפלסטינית מונה היום 60,000 חמושים? תבינו, אוכלוסיית מדינת ישראל היא 10.2 מיליון איש וכל משטרת ישראל, עם כל המתנדבים, מונה פחות מ-30,000 איש. איך יכול להיות שכוח שיטור מקבל לידו נשק כמו מטולי RPG? מה, מפזרים הפגנות במטולי RPG? איך יכול להיות שבתוך אותו כוח שיטור מקימים יחידות קומנדו, יחידת 101, 2,000 חמושים שכל ההתמחות שלהם היא לחימה בשטח בנוי? איך יכול להיות שהקימו יחידת SAT? זאת יחידה להתערבות מהירה; כלומר, אותם 2,000 חמושים על אופנוע ספורט אמורים להתפרץ לכל יישוב, לכל בסיס, והם גם יורים תוך כדי הרכיבה על אותו אופנוע ספורט. דבר נוסף, יחידת עטלף. יחידת עטלף, שבנויה כמו יחידות מובחרות של אמ"ן בצה"ל, מצוידת בכל הנשק הכי מתקדם. כל ההתמחות שלהם היא באיסוף מודיעיני חשאי, בלחימה לילית, בכניסה לכל מיני בסיסים סגורים. במה עוסקת אותה יחידת עטלף? היא לא אוספת מודיעין על חמאס או על הג'יהאד האסלאמי – היא אוספת מודיעין על כל בסיס, על כל יחידות צה"ל הפרוסות ביו"ש. הם בנו תיקים לכל יישוב ויישוב ביהודה ושומרון, כולל מספר התושבים, הסדרי הביטחון, דרכי גישה ומילוט. זה מה שהם מתעסקים בו. איך יכול להיות שאנחנו מתעלמים מזה? איפה הממשלה? אני חושב, אדוני היושב-ראש, שפה באמת כדאי לשים לב – מכינים לנו. אני מסתכל מה קורה בדעת הקהל העולמית. אני רואה את כל הפרובוקציות של הנהגת הרשות הפלסטינית, שמכינה את הקרקע בדעת הקהל העולמית להאשים אחר כך את ישראל בכל ההתפרצות ובאותם פוגרומים שהם מתכננים. אני חושב שהמצב יותר מדי חמור, ואני מקווה שאוכל להפעיל פה הרבה אנשים, קודם כול ממועצת יש"ע, על מנת לקבל תשובות, ואני מקווה שאף אחד לא מתכוון למרוח אותנו יותר. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה, ואני מתכבד להזמין כעת את חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, בבקשה. בבקשה, עד שלוש דקות.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בזמן שניתן לי אני רוצה לדבר על עניין המיגון בחברה הבדואית בנגב. אנחנו מדברים, אדוני השר, על הכפרים הלא-מוכרים בנגב – כ-150,000 אזרחים ללא שום מיגון בכלל. לא מיגון רגיל, לא בסיסי. יש היעדר מיגון מוחלט שם. אתמול פניתי לראש הממשלה במכתב וגם לשר הביטחון, ואני מעלה את הסוגיה הזאת כמעט בכל מושב. אנחנו מעלים את העניין של המיגון בחברה הערבית ובחברה הבדואית בנגב, ועד עכשיו לצערנו אין מענה ראוי מלשכת ראש הממשלה. זו ההזדמנות לקרוא גם למשרד ראש הממשלה וגם לאוצר להציב מיגון בחברה הבדואית. הבדואים גרים במעטפת של מקומות אסטרטגיים, ליד ערד ודימונה. ראש הממשלה ביקר שם אתמול, והוא התייחס לעניין המיגון בשתי הערים האלו. אנחנו חושבים שהוא ראש ממשלה של כלל האזרחים, וטוב אם יתחיל להנחות את כל הצוותים על מנת, קודם כול, לבדוק מה הצורך של החברה הבדואית בנגב. ודבר שני, להכניס ולהציב מיגון בכפרים בנגב, במיוחד בשתי המועצות אזוריות אל-קסום ונווה מדבר, ואחר כך בכפרים הלא-מוכרים. כאשר יש התרעות ויש ירי רקטי אלפי אזרחים נכנסים ותופסים מחסה מתחת לגשרים. זה לא ראוי. כאשר פותחים מערכה ומלחמה צריכים להסתכל על כלל האזרחים. אין פה הבדל בין אזרח יהודי לאזרח ערבי. לא צריך להיות הבדל בהגנה. צריכים להסתכל על כולם בצורה שווה. הגיע הזמן שאנחנו, כנבחרי ציבור, נפסיק לדון בעניין הזה. זה משהו שהוא אנושי, שמצריך החלטות ממשלה, שמצריך קבלת החלטות, על מנת להביא לפתרון הסוגיה הזאת. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:)

היו"ר אמיר אוחנה:

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:). החיים של האנשים. אנחנו דורשים מכם להתערב בצורה ברורה ולדבר עם ראש הממשלה בעניין הזה. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת אלהואשלה. וכעת, חבר הכנסת סמיר בן סעיד, בבקשה. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך.

סמיר בן סעיד (חד"ש-תע"ל):

תודה לך, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, ראש הממשלה ביקר אתמול בנגב, ואני יודע שהוא ראה את הממ"דים שהצילו את החיים של התושבים בערד ובדימונה. אבל כשיצאת מהערים הממוגנות ועברת בכבישים 25 ו-31, האם הסטת את המבט מהאנשים שחיים שם בשקיפות? האם ראית את הרופאים וראית את צוותי החירום הערביים, האחים, האחיות; אלו שעמדו כתף אל כתף עם שכניהם היהודים; אזרחים שחירפו את נפשם כדי להציל חיים, שטיפלו בנפגעים בערד ובדימונה תחת אש, בכל אדם באשר הוא? הם מצילים חיים וחוזרים לצריף ללא הגנה. בואו נדבר במספרים על ההפקרה של החברה הבדואית בנגב. 0.3% בלבד זהו האחוז של המקלטים הציבוריים אצלנו בחברה הערבית. לרוב המכריע פשוט אין לאן לרוץ. 81 מיליון שקל אושרו, תקציב של 1,100 מיגוניות. הצורך בכפרים הלא-מוכרים, רק בכפרים הלא-מוכרים – מעל 2,000. אך בפועל הוצבו רק עשרות בודדות. בצפון, המרחק של בין 10 ל-45 קילומטר מהגבול נשאר ברובו על הנייר. למה? בשל חוסר במקור תקציבי. אדוני ראש הממשלה, אני דורש כאן ועכשיו: אל תעביר את התקציב הקרוב בלי הקצאה מיידית וצבועה להצבת 2,000 מיגוניות בכפרים הלא-מוכרים בנגב ובצפון. הטילים לא מבדילים בין אדם לאדם, לא מבדילים בין דם לדם. הצוותים הרפואיים שלנו לא מבדילים בין דם לדם. הם הגיעו. והגיע הזמן שגם הממשלה שלך תפסיק להבדיל בין אזרח לאזרח במבחן המיגון והחיים. תודה לך.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה לחבר הכנסת. אני רוצה להזמין את חברת הכנסת אפרת רייטן מרום, בבקשה. שלוש דקות לרשותך, בבקשה.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

תודה רבה, אדוני היו"ר. שבוע לפגרה, והדילים על הראש של הציבור למען שימור הקואליציה האיומה והרעה ביותר שכיהנה בישראל ממשיכים לפרק את ישראל. בזמן שהציבור מנסה לשרוד מתקפת טילים, ורק היום עוד פצועים בקריית שמונה – מה עושה הקואליציה? דילים מחפירים לשרידותה. נתניהו תופר דיל עם סמוטריץ' ומעביר כספים לאיו"ש, בניגוד לדרגים המקצועיים שמזהירים שמדובר באפליה בוטה ובאי-שוויון; תופר דיל עם בן גביר, מהפחד שיפרק לו את הממשלה; מקדם לו חוק עונש מוות, שנתניהו עצמו, שר המשפטים ואחרים אומרים באופן מפורש שמדובר בחוק שיסבך את ישראל ואת הצבא עם החוק הבין-לאומי. וכמובן, תופר דילים עם החרדים, שלא קיבלו את החוק של הפטור מגיוס, אז הם יקבלו את חוק הבוררות בבתי הדין הרבניים ובעצם יפגעו בנשים, בעובדים, בשוויון. למעשה יוצרים מערכת משפט מקבילה למערכת המשפט האזרחית, דבר שאין לו אח ורע במדינות דמוקרטיות אחרות. זוהי ישראל החדשה: יהירה, דתית, מושחתת, עבריינית. הם שמים את יהבם בנתניהו, והוא הולך על כל הקופה עם הנשיא טראמפ. אבל מה יקרה כשהוא ילך? מה יקרה? עם מי תישאר ישראל? רק לראות את החוצפה ואת היהירות של שר החוץ סער בציוץ מחפיר פומבי נגד שגריר גרמניה. שגריר גרמניה, שלא היה דומה לו מבחינת החברות, ההערכה, התמיכה, האהבה לישראל, כל השירות שלו כשהוא נמצא כאן, ובקרוב הוא יסיים את תפקידו – צריך להודות לו. אולי בגלל זה, בגלל שהוא מסיים את תפקידו, סער הרשה לעצמו להשתלח בו בצורה כל כך לא מכבדת, כל כך דוחה, כל כך לא מאפיינת את ישראל ואת אזרחיה. ולמה הוא עשה את זה? כי השגריר הביע בציוץ שלו צער על הפצועים וההרוגים בישראל, וכן גם על אלו הפלסטינים ביהודה ושומרון. יש מישהו שלא מצטער על אובדן חיים של חפים מפשע שנגדעו במלחמה? אז לא. הם מטיפים לנו מוסר בכל הזדמנות. מטיפים לנו מוסר – אתם חלשים, אתם מחלישים. אבל באמת? אתם שכחתם מה זה בכלל מוסר. ממשלה בלי מוסר, שמדיחה את העם להיות עם בלי מוסר. אני מאוד מאוד מקווה שאין למישהו ספקות – ההתנהלות הזאת תחזור אל כולנו, אל מדינת ישראל, כמו בומרנג. תודה רבה.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה, גברתי. אני רוצה להזמין, בבקשה, את חבר הכנסת אבי מעוז. בבקשה, לרשותך שלוש דקות.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק שיפוט בתי הדין, שעליה נצביע הערב, הלילה, היא תחילת התיקון לפגיעות החמורות של בג"ץ בזהותה היהודית של המדינה. ההסתייגות שהגשתי יחד עם חברי הכנסת בוסו והלוי, והתקבלה ונכנסה לנוסח החוק, מקבעת את מעמדם של בתי הדין כסמכות עצמאית בעניינים אזרחיים, ללא צורך בקבלת תוקף משפטי מבית המשפט להחלטות בית הדין כבורר. המאבק של אהרן ברק וממשיכיו בעליון הוא לא רק כנגד הדמוקרטיה. הוא לא רק כנגד המשילות של נבחרי הציבור. הוא לא רק לצמצום הסמכויות של הרשות המבצעת, אלא הוא גם כנגד הזהות היהודית של מדינת ישראל, ובשל כך הוא גם ממוקד מטרה כנגד הרבנות הראשית, סמכות-העל ההלכתית של מדינת ישראל. לכן, לפני למעלה מ-20 שנה שופטי בג"ץ ביטלו את הסטטוס קוו ואת הנוהג שהיה מקובל במשך עשרות שנים, ולפיו בתי הדין הרבניים עסקו בסכסוכים אזרחיים בהסכמת שני הצדדים. מפחידה אותם האפשרות שעם ישראל, שמחובר למסורתו ולזהותו, יבקש הכרעה משפטית על פי התורה ולא על פי שיקול דעתם של מי שהם נאורים בעיני עצמם. לכן הם כופים על הרבנות הראשית לאפשר גם לנשים להיבחן מבחני רבנות, כנגד המקובל בעם היהודי מדורי-דורות, ועל פי הנורמות שהביאו לעולם התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית. לכן הם מבקשים לכפות על ממשלת ישראל לקדם בניית רחבת תפילה רפורמית בדרומו של הכותל המערבי. לא מפתיע בכלל ששופטי בג"ץ מציבים את עצמם לצידם של מי שניסו ליצור תחליף לתורת ישראל. הדבר הזה יתוקן, בעזרת השם, בהצעת החוק שלי, שעל פיה מי שיחליט על אופן ההתנהגות הנאותה בכותל זו הרבנות הראשית ולא מועצת רבני העליון. לכן גם בג"ץ מנסה לכפות על הרבנות להכיר בכשרות צהר כגוף נותן כשרות על פי רפורמת כהנא, שבאה לעולם כחלק ממהלך שמטרתו הייתה לפורר את זהותה היהודית של המדינה ולהפוך את הזהות היהודית לעניין של הפרט בלבד. זוהי עוד התערבות בוטה של רשות חילונית בשיקול הדעת של סמכות רבנית ממלכתית. מצער מאוד שלמרות שעברו מעל שלוש שנים מאז הקמת הממשלה הנוכחית, הקואליציה טרם סיימה לתקן את הנזק של רפורמת הכשרות שקידמה ממשלת בנט-לפיד-עבאס, וזוהי רק רשימה חלקית. את זה אנחנו נתחיל לתקן היום, בעזרת השם, באישור הצעת החוק בעניין בתי הדין. "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה". תודה רבה.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה. אדוני השר, היית רוצה לסכם? טוב, חברי הכנסת. אנחנו עוברים להצבעה על ההצעה להביע אי-אמון בממשלה של סיעת יש עתיד. נא לתפוס את מקומותיכם. הצבעה. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 27 נגד – 1 נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.

היו"ר משה בוסקילה:

תודה רבה. תוצאות ההצבעה: בעד – 27, נגד – אחד. אני קובע שההצעה לא התקבלה מאחר שלא התקבל הרוב הדרוש. חברי הכנסת, אנו עוברים להצבעה על ההצעה להביע אי-אמון בממשלה של סיעות העבודה, ישראל ביתנו וכחול לבן – המחנה הממלכתי. הצבעה. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת העבודה, ישראל ביתנו וכחול לבן – המחנה הממלכתי להביע אי-אמון בממשלה – 29 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה של סיעת העבודה, ישראל ביתנו וכחול לבן – המחנה הממלכתי להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה.

היו"ר משה בוסקילה:

תוצאות ההצבעה: בעד – 29, מתנגדים – אין, נמנעים – אין. אנחנו נוסיף להצבעה הקודמת את הקול של חברת הכנסת אלהרר. תודה רבה.

היו"ר מישל בוסקילה:

חברי הכנסת, נעבור לנושא הבא על סדר-היום – הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026, של חברי הכנסת משה גפני, יעקב אשר, ינון אזולאי, לקריאה שנייה ושלישית. אני מזמין את חבר הכנסת שמחה רוטמן, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט להציג את הצעת החוק. בבקשה.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, אני חושב שזו זכות גדולה לכנסת הזאת שאנחנו מעבירים את החוק הזה היום. לא על הרבה חוקים, אדוני היושב-ראש, אפשר לומר שמנסים להעביר אותם 20 שנה. 20 שנה הכנסת מנסה להעביר את החוק הזה. הייתי יכול להקריא עכשיו רשימה של חברי כנסת מכל המפלגות שהציעו את החוק הזה בעבר. היום עומד מולנו החוק, והמציע הראשון הוא חבר הכנסת גפני, ויש חברי כנסת אחרים שמצטרפים; גם לי בעצמי יש הצעת חוק פרטית בנושא הזה, שעוסקת בנושא הזה, ולדעתי גם לאבי, גם לך יש חוק בנושא הזה. רבים הגישו. רבים הגישו. ואם אני מסתכל היסטורית על המגישים, כמעט מכל סיעה, בוודאי מסיעות הקואליציה ולמעשה גם חלק מהאנשים שהיום הם באופוזיציה. פעם כשהיה אכפת להם מזכויות אדם ומזהותה היהודית של מדינת ישראל, גם הם הציעו הצעת חוק שכזו. אנחנו מדברים על תיקון של עוול של הרבה מאוד מאוד שנים. ואני יכול להגיד לך, אדוני היושב-ראש ואדוני השר – אני יכול להגיד לך שבמסגרת העבודה על הצעת החוק הזאת נחשפתי למשהו מדהים. הצעת החוק הזאת, בנוגע לחוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), הצעת החוק הזאת אומרת שבתי דין יוכלו לדון, בהסכמת הצדדים, כבוררים. הצעה שאין פשוטה ממנה, אין טריוויאלית ממנה. היא הייתה צריכה להיות מוסכמת על כולם, כי אין דבר - -

יסמין פרידמן (יש עתיד):

לא נכון. אתה יודע את זה, וזה גם התברר בדיונים.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

- - שהוא יותר – כשאמרנו את זה בדיון הוועדה היו כאלו שהזדעקו – אין דבר יותר ליברלי מזה, לתת לשני מבוגרים לחתום, להגיד: אנחנו רוצים לדון בהסכמה בסוגיה, בסכסוך שבינינו, לפי דין תורה. מה הסכנה? מה החשש? אגב, להבדיל או לא להבדיל, אם רוצים ללכת לבית דין שרעי, גם חל הדין, כי זה באמת חוק ליברלי.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

איזה הסכמה? הסכמה כפויה.

מיקי לוי (יש עתיד):

רק נשים יסבלו.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

אדוני היושב-ראש, זה נורא נורא מפריע לי - - -

היו"ר מישל בוסקילה:

בבקשה לא להפריע לחבר הכנסת.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

אבל מה שמדהים זה, מה שמדהים זה שכל החוק הזה בא לעולם בגלל בג"ץ. אז אני רוצה קודם כול להגיד תודה לשופטי בג"ץ שזיכו אותי במצווה הגדולה. מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל בא מתוך בג"ץ; בג"ץ סימה אמיר, משנת 2006, כאמור 20 שנה, שבא ואמר: בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל לא יכולים לדון כבוררים. זה פרקטיקה שהם עושים מאז קום המדינה, מ-1948 הם עושים את זה - - -

קריאה:

כי שאלו רבנים.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

לא. לא. אין להם הסמכה מפורשת בחוק וצריך הסמכה מפורשת בחוק. אני באמת אשמח אם יום אחד מישהו יראה לי איפה ההסמכה המפורשת של בג"ץ לדון בתוקפם של חוקי-יסוד. איפה ההסמכה המפורשת? אני שמעתי כלל שכל גוף משפטי במדינת ישראל צריך שתהיה לו הסמכה מפורשת בחוק לדון בדברים. איפה ההסמכה המפורשת של בג"ץ לדון בתוקפם של חוקי-יסוד? אין. זה מפריע להם? לא. אבל בתי דין – לא, זה לא מפורש מספיק, הסמכות לא ברורה. במסגרת הדיונים בוועדה, וזה הדבר הכי מדהים, הייתה לנו איזה סוגיה צדדית כזאת על דיני הבוררות. אמרנו: מה קורה, מה הרציונל, למה צריך אישור פסק בורר. וברוך השם, ביטלנו את זה. ואחרי שבית הדין נותן פסק דין לא יהיה צריך ללכת לבית משפט לאשר את פסק הבורר. זה לא מכבודו של בית הדין שילך אחר כך לאישור פסק דין שניתן בבית הדין הרבני הגדול, ילך לאישור בבית משפט שלום. זה לא הגיוני. אז בדקנו מה המקור בחוק הבוררות, שצריך בכלל אישור של פסק דין של בורר, למה קבעו את זה. ואני חייב לומר לך, אדוני השר, אני חייב לומר לך, אדוני היושב-ראש, והאמת היא, גם גברתי היועצת המשפטית לכנסת: הייתי בהלם מוחלט, הלם מוחלט. יושב היועץ המשפטי לממשלה בוועדת הכנסת שדנה בחוק הבוררות, נציגו יושב שם, ומה הדוגמאות שלו לדיני בוררות? כל הדוגמאות בדיון. על מה הוא מדבר? חוק הבוררות מ-1960. על מה הוא מדבר? נניח שאנשים הולכים לבית הדין הרבני או לבית הדין השרעי ודנים כבוררים. זה כל הדוגמאות. זה הוועדה שדנה ועסקה בנושא. כולם מדברים על המקרה הזה. מסתבר שאין סמכות. אף אחד לא ידע שאין סמכות. הוועדה המקצועית שדנה בנושא לא ידעה שאין סמכות, היועץ המשפטי לממשלה לא ידע שאין סמכות, בתי הדין לא ידעו שאין סמכות, בתי המשפט לא ידעו שאין סמכות, עד שקמתי סימה אמיר, שקמתי אם בישראל, לא ידעו שאין סמכות. אני עדיין מחפש – אני אומר לך, ואני אחפש את זה – את מקור הסמכות של בג"ץ לדון במינויים. יש לו סמכות, בסדר. יש לו סמכות לדון בחוקים, בסדר. יש לו סמכות לדון בחוקי-היסוד, בלי מקור בחוק. הכול בלי מקור, אבל מה שהיה ברור לכולם, כולל כולם, נגנב מבתי הדין בשנת 2006 על ידי בג"ץ. מה שאנחנו עושים היום, וצריך להגיד: הינני מוכן ומזומן לשם ייחוד קודשא בריך הוא לקיים מצוות "והשיב את הגזלה". אנחנו היום משיבים את הגזלה שבג"ץ גזל מבתי הדין, מזהותה היהודית של המדינה. אנחנו היום מחזירים עטרה ליושנה בסגנון ועדת החוקה.

מיקי לוי (יש עתיד):

מי אמר שזה בדיוק הנקודה של זהות יהודית? מאיפה הבאת את זה?

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

ולכן אנחנו מעבירים את החוק החשוב הזה. יבורכו כל העוסקים במלאכה החשובה הזאת של העברת החוק. ואני רוצה לומר, אני רוצה לומר עוד שני דברים בהקשר הזה: כמות המכשולים שהוערמה על החוק הזה לאורך השנים לא מוסברת. אני לא מצליח להבין איך אפשר שבמדינת ישראל של היום, ובכלל בעולם המערבי – מסתבר, יש מונח כזה שנקרא "שני בגירים בהסכמה", שני בגירים בהסכמה יכולים לעשות כל תועבה; יכולים לקבל כל החלטה ביניהם. אנחנו מאמינים בחירות קיצונית של הפרט. שני בגירים בהסכמה יכולים לעשות הכול. רק מה אסור להם לעשות? להסכים ללכת לדון בדין תורה. את זה אסור לתת להם להסכים. אם הם יסכימו לעשות את זה, שמיים ייפלו לארץ. אני לא מצליח להבין איך אנשים שמספרים לעצמם שהמאבק הוא מאבק ליברלי באים ומעיזים לדבר נגד החוק הזה. הוא חוק של חירות הפרט, הוא חוק של זהות יהודית, הוא חוק - - -

יסמין פרידמן (יש עתיד):

אתה באמת לא מבין? אתה באמת לא מבין? אתה ישבת בדיונים. אתה מבין יפה מאוד.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

הוא חוק - - -

היו"ר מישל בוסקילה:

יסמין, בבקשה. יסמין, בבקשה לא להפריע לחבר הכנסת שמחה. בבקשה.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

למען הסדר הטוב, וכדי להסיר כל מיני חששות, הכנסנו בחוק כל מיני עניינים שהם לא ייחשבו עניין אזרחי, כדי שלא יהיו ספקות. אז כמובן שבעניינים פליליים ועניינים מינהליים הם לא יכולים לדון. הוצאנו מתוך החוק את הנושאים של המדינה והרשות המקומית, כדי שלא יהיו ספקות וחששות והפעלת לחצים על פקידי ציבור. הוצאנו, וזה דבר מאוד מאוד משמעותי. אחד מהשקרים הגדולים שהפיצו על הצעת החוק הזאת, אמרו: תבוא אישה להתגרש בבית דין, ובית הדין יפעיל עליה לחץ לחתום ולהסכים לדברים אחרים. הוצאנו את זה. אמרנו שאם מדובר בין בני זוג – לא. בני זוג לא יכולים ללכת לבית הדין, גם לא בני זוג לשעבר, לא יכולים ללכת לבית הדין הרבני כדי להסיר גם לזות שפתיים מהאירוע הזה. קבענו שבנושאים שבהם בית הדין יכול לרכוש לעצמו סמכות בהסכמה, סמכות שיפוט – גם שם זה לא יחול. ולכן כל הטענה של הפגיעה בנשים פשוט מופרכת, פשוט מופרכת. והוצאנו גם נושאים בדיני עבודה שלא יכולים לשמש נושאים לבוררות, אלא כדי שלא תהיה טענה שמתנים פה על משפט עבודה קוגנטי ומשתמשים ומפעילים כוח על עובדים שמפעילים עליהם לחץ להסכים או לא להסכים. ראיתי סרטונים שרצים ברשת, פשוט פייק אחרי פייק, אחרי פייק, אחרי פייק, על החוק הזה. זה מראה שהמאבק כאן הוא לא מאבק לא על חירות הפרט ולא על ליברליזם ולא על דמוקרטיה – יש פה מאבק נגד זהותה היהודית של מדינת ישראל. אפילו עשינו עוד צעד. באו ואמרו: יכול להיות מצב שבן אדם, כשהוא חתם איזה הסכם שכירות או הסכם עבודה, הכניס בהסכם שהוא ידון לפי הדין הדתי בבוררות בבית דין רבני – ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, לפעמים זמנים משתנים; יכול להיות שבינתיים הוא המיר את דתו או עזב את הדת, והוא לא רוצה היום לדון, אולי יגררו אותו עכשיו לדון בבית דין רבני? אז למרות שאם הוא כתב בהסכם הזה שזה יחול לפי הדין הבורמזי והולך לבוררות בבורמה, זה כן יחול. אבל אמרנו בכל זאת, אנחנו מאמינים גדולים מאוד בחופש הפרט במדינת ישראל, אם בן אדם לא רוצה, לא נכריח אותו. לכן קבענו שצריך לתת הסכמה מחודשת כשניגשים לבית הדין לסכסוך – הסכמות ישנות לא עוזרות, צריך לתת הסכמה חדשה – כדי לבוא ולהסביר שאנחנו, מה אנחנו מעוניינים פה? אנחנו מעוניינים פה לזקק את הרצון של אנשים לחיות במדינה יהודית ושבית הדין הרבני של המדינה היהודית ייתן להם סעד ומענה. אז אמרנו שזה יהיה רק בהסכמה. העלו עוד חששות מופרכים, התחילו להגיד: עכשיו תדעו לכם, בן אדם יקבל מכתב עם סמל המדינה שכתוב בו שמישהו מזמין אותו לדיון, מייד, כמובן, כמו שכולנו מקבלים מכתב עם סמל המדינה – יצא לך לקבל מכתב עם סמל המדינה? נכון שמייד, אדוני היושב-ראש, התחילו לרעוד לך הידיים, אתה מתחיל לפחד. ככה היו הטענות שהעלו בוועדה, אני לא צוחק איתך. בן אדם יקבל מכתב עם סמל המדינה וממילא יסוד ההסכמה שלו ייעלם, כי הוא כל כך מפחד שהוא מקבל מסמך עם סמל המדינה. עכשיו, כמובן שזה לא הפריע ליועצת המשפטית לממשלה, שהעלתה את הטענה המופרכת הזאת. היא לא נקטה גרם של הליך לפי חוק כנגד ועדת החקירה האזרחית שהשתמשה בסמל המדינה לשלוח לאנשים זימונים לעדות לפני ועדת חקירה – למרות שיש חוק, זה היה עבירה פלילית. לא נקטה הליך, לא בדקה את זה בכלל, כי שימוש בסמל המדינה הוא מפחיד רק אם בתי דין עושים בו שימוש. אם עושה בו שימוש גוף שמקים את עצמו בוועדת חקירה אזרחית, זה לא מפחיד. אז זה לא מפחיד, למרות שזו עבירה פלילית. אמרנו, כתבנו במפורש בטופס הזה שזה טופס שרק מודיע שפתחו הליך, ואתה לא חייב להשתתף, וזכותך, ואף אחד לא יכפה עליך ושום נזק לא ייגרם לך אם תגיד שאתה לא רוצה. זה כתוב במסמך, נוסח המכתב הזה מופיע בתוספת לחוק כדי שאף אחד לא יחשוב שאולי מופעל איזשהו לחץ בלתי כשר. אז זה כתוב ומוסדר. וגם אחרי זה כתוב שיבוא בית הדין, ויברר עוד פעם. כשהצדדים מגיעים לדיון הראשון הוא יוודא איתם שהם מסכימים מרצון ובאופן חופשי, ושאף אחד לא כפה עליהם. עוד פעם, ועוד חגורה ועוד שלייקס. היית חושב, אדוני היושב-ראש, שאחרי כל הדבר הזה יגידו: אוקיי, בסדר, טוב, אז אולי אנחנו לא היינו מחוקקים את החוק הזה. אבל מה הבעיה בחוק הזה? איזה זעם, איזה פיליבסטר בוועדה, שמונה שעות דיבורים הם רוצים לדבר בזמן מלחמה נגד החוק הזה. אני אומר, איבדו את הצפון. מתנגדים לכל - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

מי שאיבד את הצפון זה אתם.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

מתנגדים לכל מה שיש לו ריח של זהות יהודית. מתנגדים רק בגלל שיש לו ריח של זהות יהודית. איבדו את הצפון לחלוטין. ועכשיו, כל הקביעות הללו – ואני שמח שבאמת ברגע האחרון הצלחנו להיענות גם לבקשות שהגיעו מכיוונם של הנהלת בתי הדין ושל הדיינים במדינת ישראל, להוציא את האירוע שצריך אישור של פסק הבורר בנוסף בבית משפט. זה באמת דבר מיותר כאשר מדובר בגוף שיפוטי שפסקי הדין שלו בנושא מזונות עוברים ישר להוצאה לפועל. פסקי הדין שלו, בכל נושא שבסמכותו – ההוצאה לפועל יודעת לזהות אם זה יצא באמת או לא. אז מה הצורך ללכת לקחת את זה לבית משפט שלום שיאשר – שמה? שהבוררות התקיימה כדין? כאשר מדובר בגוף שהוא גם מפוקח, גם יש לו ייעוץ משפטי, גם יש לו עורך דין. אדוני היושב-ראש, להצעת החוק הוגשו הסתייגויות ובקשות רשות דיבור. אני מבקש מהכנסת לדחות את ההסתייגויות, לאשר את הצעת החוק בקריאות השנייה והשלישית, בנוסח שאישרה הוועדה. ואני רוצה – מן הסתם עוד יהיה לי לסיכום, אבל אני רוצה להודות לכל העוסקים במלאכה החשובה על החוק הזה. אני אתן את התודות בסוף, בעזרת השם. אבל אני שמח מאוד שזכיתי, אחרי 20 שנה של ניסיונות חקיקה בלתי פוסקים בכנסת – כבר עברו והייתה קריאה טרומית ונתקע וחזר, 20 שנה מנסים לחוקק את החוק הזה. אני שמח שהתמניתי להיות יושב-ראש ועדת החוקה, להביא את המלאכה החשובה הזאת לידי גמר. ואני מקווה שבעזרת השם עוד היום נוכל לברך על המוגמר ולהעביר את החוק הזה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה לחבר הכנסת רוטמן. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות של קבוצות יש עתיד, כחול לבן – המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו, חד"ש-תע"ל והעבודה. אני רוצה להזמין את ראשונת הדוברים, חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה.

קארין אלהרר (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב בראש. קודם כול, הזדמנות לברך אותך על תפקידך החדש, בהצלחה.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה.

קארין אלהרר (יש עתיד):

אדוני היו"ר, כנסת נכבדה, אנחנו מצויים בזמן מלחמה. מה עושה הקואליציה בזמן מלחמה? ובכן, העברת מיליארדי שקלים לכספים קואליציוניים, שרובם המכריע מגיע רק למגזר הפריבילגי המשתמט. אבל זה לא מספיק. 24 ימים לתוך מלחמת שאגת הארי, אזרחים נסים למקלטים, עשרות אלפי חיילים משרתים במילואים, אנשים מאבדים את פרנסתם – הממשלה עסוקה בחלוקת הטבות פוליטיות למי שמקורב. לדאוג לקשישים ואנשים עם מוגבלויות שיהיו להם ממ"דים נגישים? נו, באמת, אין זמן. לקדם חוק גיוס אמיתי כדי שיהיה שוויון בנטל? מה פתאום. להציל עסקים קורסים בזמן מלחמה? נדחה את זה למועד אחר, הם אומרים. לדאוג למערכת חינוך מתפקדת בשעת מלחמה, לא כזאת שהיא מנותקת? הצחקתם אותם. מה כן? הינה מה כן: להרחיב סמכויות בתי דין דתיים ולפרק את הסטטוס קוו ההיסטורי בין המגזר החילוני לחרדי. לזה כמובן נקצה כמה שעות דיון בזמן מלחמה. כותבי החוק מציירים תמונה שמדובר רק, מה שנקרא, בהרחבת תהליך בוררות. חשוב להבין: היום בתי דין דתיים מוסמכים לדון בענייני מעמד אישי, נישואים, גירושים, וגם זאת – חייבים להבין – חריגה מהמקובל במדינות דמוקרטיות. הצעת החוק מוסיפה תחומים נוספים שבהם יהיו לבתי הדין הדתיים סמכויות נוספות. בעצם יוצרים במדינת ישראל מערכת משפט מקבילה לזאת שמתנהלת בבתי המשפט האזרחיים, כזאת שכפופה לדין הדתי. היא אינה כפופה לחוק הישראלי. ולמה היא לא מחויבת, חברי חבר הכנסת סגלוביץ'? היא לא מחויבת לזכויות אדם ואזרח; כי למה צריך? ובמחטף של הרגע האחרון נקבע שפסקי הבוררות של בתי הדין הדתיים בכלל לא יחייבו אישור של בתי משפט. כי מה שווים בתי המשפט, אם לא נשלוט בהם? אפשר יהיה לפגוע בזכויות, מה שנרצה. מי ישלם את המחיר? ישלמו אותו האוכלוסיות החלשות, בראשן נשים. כן, החוק אכן דורש הסכמה של שני הצדדים. אבל מה זו הסכמה כשיש אוכלוסיות שהן מוחלשות יותר, שהן מושתקות, שנתונות ללחצים של קהילות סגורות? הם האנשים שימצאו את עצמם בתהליך הזה בלי רצון אמיתי. בתחילת המלחמה כל האופוזיציה, בראשה יש עתיד, תמכה במאמץ המלחמתי. אבל אם למישהו נדמה שהתמיכה בהסרת האיום הביטחוני כוללת גם מתנות למקורבים ותחזוק הקואליציה – ובכן, זה לא המצב. שקט, יורים? תירו. אל תפגעו בזכויות. האזרחים עסוקים בהישרדות, בשמירה על החיים שלהם ושל יקיריהם, על פרנסתם, והממשלה הכושלת הזאת מנצלת את הרגעים האלה כדי להעביר חוקים שבשגרה לא היו עוברים ככה מתחת לרדאר. לאזרחי ישראל מגיעה ממשלה טובה שמציבה את האזרחים בראש סדר העדיפויות; ממשלה שבזמן מלחמה לא עסוקה בחלוקת מתנות פוליטיות כדי לשמר את הממשלה; ממשלה שעסוקה באזרחים, בזכויות שלהם, במה שמגיע להם, שלשמם היא נבחרה. זאת לא הממשלה הזאת. נחליף אתכם ונתקן. תודה רבה.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה, חברת הכנסת קארין אלהרר. אני רוצה להזמין את חבר הכנסת יואב סגלוביץ', בבקשה. לרשותך עשר דקות, בבקשה.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רגיל למופעים של שמחה רוטמן בוועדה, אבל ישבתי פה בשקט, וזכיתי לעוד מופע פה במליאה. אומנם, יחסית מופע רגוע, לא מופע כמו שהיה בוועדת החוקה, חוק ומשפט, כשישב שופט בית המשפט העליון לשעבר מני מזוז, שהוא מצא את הזדמנות להשתלח בו שהוא היושב-ראש והוא קובע. מביך, מגעיל, מכוער. אבל פה לא, פה זה היה מופע אחר. זה מופע גלגול העיניים לשמיים. מה אתם רוצים בסך הכול? חוק קטן כזה שאין איתו שום בעיה. להפך, אתם, חברי האופוזיציה, צריכים לתמוך בחוק כל כך ליברלי. אז בואו נספר לכם מה היה היום בכנסת ישראל. ישבנו מספר שעות על פיצול או פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לאחר מכן, לא הצלחתי להגיע לדיון של הוועדה הבאה, כי ביקשנו דיון, חברת הכנסת קארין אלהרר ואנוכי, במה שקרה לפני שנות דור, טבח 7 באוקטובר. בטבח 7 באוקטובר, המקום שבו לא היו לא צבא ולא מדינה, לא לפני ולא אחרי ניר עוז. אז כולנו שומעים על תקומה, אבל על דבר אחד אנחנו פחות שומעים; על אנשים שפשוט לא מסוגלים לחזור לניר עוז, לבארי ולכפר עזה, לא כי הם לא רוצים, כי אי אפשר לחזור למקום שבו רצחו וטבחו בבני המשפחה ובחברים. והם רוצים להגיע למקומות אחרים. האנשים האלה לא מטופלים. אתה שומע, אדוני היושב-ראש? לא מטופלים. בכל הממשלה הגדולה הזאת, הימין על מלא, שמעבירה פה תקציבים מטורפים, לא מצאו תקציב. אבל לפני תקציב, לפני הכסף, לא מצאו קשב לאנשים האלה. נסענו לפני משהו כמו מספר חודשים בהזמנה שלהם לכרמי גת, קארין אלהרר ואנוכי, ושמענו שם – פשוט דיברנו עם האנשים, עם אותה קבוצה. ואמרו לנו: תראו, אנחנו מחוץ לטיפול הממשלתי בכלל. עוד מעט נגמר, תיגמר השכירות ב-2026, 2027. לאיפה נלך? אנשים שבנו את ביתם בניר עוז – דרך אגב, ניר עוז, קיבוץ שיתופי עד לפני שנה לפני הטבח – ולמעשה אם הם לא חוזרים לשם, אין להם כלום, אין להם דבר; הם נעקרו מביתם בזמן שהיו כבר בהסכמים. בזמנו, בגוש קטיף, במקומות אחרים, נתנו פיצויים לאנשים. פה – כלום. אמרנו, ננסה לטפל. היום היה דיון. בדיון הזה, מסתבר, עלו נציגים של משרד רוה"מ – הם לא מטפלים באירוע הזה בכלל. אחרי הבטחות של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אחרי הבטחות של שר האוצר, שר האוצר הזה שמדבר על החוק הזה, שבא פה להתגאות בסיבוב – הוא הגיע לדיון האחרון, להגיד: הינה אנחנו עושים פה שינוי גדול; אנחנו, הציונות הדתית. זאת תמונת המצב של ישראל השנה הזו, החודש הזה, תוך כדי מלחמה. היום ה-24 למלחמה, אזעקות בכל הארץ, הצפון מופגז כל הזמן. במה מתעסקת כנסת ישראל? אז היום, ברוב שמחה והדר, מביאים לקריאה שנייה ושלישית את החוק הזה, שאני אגיד עליו כמה מילים, ולא מבינים מה פתאום אנחנו מבזבזים את הזמן של הכנסת בזמן מלחמה. ומי אומר את זה? מגלגל העיניים שמחה רוטמן. הוא לא מבין איך קרה שדווקא היום אנחנו באים להפריע לו. להפריע לו במה? בלגזול כסף, להעביר כספים למקומות שאף אחד לא יודע היכן הם? להעביר לאנשים משתמטים כסף? להעביר לאנשים גזענים כסף? לממשלה הזאת? נתתי לכם את הסיפור של ניר עוז. זה הפער בין המציאות של אזרחי ישראל לבין מה שקורה כאן. אנחנו דנים במתווה הפיצויים. שמעתי שהדיון יהיה אחרי הפגרה, לא לפני הפגרה – מישהו יכול להסביר למה? אין הסבר. אבל יש טענות, מדוע היום האופוזיציה עושה פיליבסטר. כי אם יהיה פיליבסטר, רוטמן לא יוכל מחר בבוקר לעשות עוד דיונים הזויים על הוונדטה שלו על בית המשפט העליון. הרי מה הוא אומר? בית המשפט העליון זאת הבעיה של החוק הזה. הבעיה של החוק הזה היא פשוט חוסר הבנה עמוק של מהי מדינת ישראל, לפחות כפי שאני רואה אותה. זה נכון שגפני ניסה להעביר – ולזכותו, היחידי שהתעקש לאורך זמן על החוק הזה – ולא סתם הוא רצה לעשות את החוק הזה; החוק הזה טוב להם כי הרעיון המרכזי הוא לשים רגל בדלת. ונגיד כמה מילים על החוק הזה שנמצא מול עינינו היום. שמחה מתאר פה דיונים, שהוא לא הצליח להסביר לחברי האופוזיציה מה הבעיה בחוק הזה. זה לא שהוא לא הצליח להסביר – הוא לא הצליח להקשיב לטיעונים המרכזיים מדוע לא נכון שיהיה החוק הזה. יש מערכת אחת במדינת ישראל והיא מערכת החוק במדינת ישראל. כן, ויש גם מערכת של בתי דין דתיים – שרעיים, דתיים-יהודיים, דרוזים. יש, היא קיימת, אבל היא עוסקת בנושאים שקשורים לדת. היא לא עוסקת בנושאים הכלליים. זו מטרתה. מה שקרה פה באירוע הזה – מאפשרים למעשה לבתי הדין, לבתי הדין, לא לבוררים באשר הם, לבתי הדין לדון בעניינים. עכשיו, נתן פה איזה טיעון – שמחה ניסה ככה הרבה להסביר שאין עם זה בעיה. אני אדגיש כמה בעיות. הדבר הראשון, והכי חשוב, מערכת הדין הדתית – יאהבו את זה, לא יאהבו את זה – היא מערכת דין בלתי שוויונית בהגדרה, בבסיס. א. כי אין דיינות, אין דבר כזה. יושבים חבורת גברים, חכמים ונשואי פנים ככל שיהיו, אבל הם יושבים בדין ואין ייצוג לנשים. זה הבסיס לאירוע הזה, שאישה מגיעה לבית הדין הזה מצבה נחות. זאת תמונת המצב. אי-אפשר לטשטש את זה עם סיפורי מעשיות. הדבר הנוסף הוא, בתוך האירוע הזה, המערכת הזאת מהווה סוג של מערכת משפטית מקבילה, שכל התפקיד שלה הוא לעסוק בעיקר בכל מה שקשור לנישואים וגירושים, ולא דבר אחר. הדיינים, כפי שאמרתי, הם גברים בלבד, וההפליה פה היא, בהגדרה המשפטית, הפליה מוסדית. המוסד הוא מוסד מפלה. ברור לי שהוא צריך להיות, חיים במדינה יהודית, והכללים כרגע הם נישואים וגירושים לפי דין תורה, אבל היא מערכת שמפלה נשים בבסיס שלה. הדבר הנוסף הוא כל מה שקשור להגנה. יוזמי החוק טענו שסעיף 3ב מגן על זכויות נשים. ונכון שיש שם חמש פסקות הגנה, ובכללן פסקה 5: "הוראות כל דין החלות על אף כל ויתור והסכם נוגד", שלכאורה אפשר להבין שיכולה לכלול חוקים כמו חוק שוויון הזדמנות בעבודה, חוק שכר שווה, חוק עבודת נשים וחוק מניעת הטרדה מינית. אבל זאת הבעיה, הסעיף הכללי לא מבטיח הגנה בפועל מכמה סיבות. הדיינים עצמם לא בהכרח יודעים על אילו חוקים הם מחויבים. שמענו כמה הדיינים יודעים הכול. הם יודעים הרבה – הם בוודאי לא יודעים הכול בתחום האזרחי. אין ודאות משפטית לצדדים מכל סוג שהוא. בית הדין יוכל לדון בסכסוכי הוועדה שבהם הטרדה מינית עומדת ברקע, לא כנושא מרכזי, והיא עילת הסכסוך הפורמלית, אבל חוק למניעת הטרדה מינית כלל לא נכנס לתמונה. ובעיקר, בהיעדר ביקורת אזרחית שגרתית, אין מי שיוודא בפועל שחוקים אלה אכן הוחלו. חוסר הפירוט איננו פגם טכני – הוא פגם מהותי. הדבר הנוסף ששמחה גלגל עיניים לשמיים הוא כשל ההסכמה. אז שמחה, שמענו אותו פה והוא נכנס כאורח רצוי – כשהוא יושב, לא כשהוא מדבר – אבל הוא נכנס ואומר: אין שום בעיה עם ההסכמה, מה הבעיה? חותמים על טופס. שמנו סמל של המדינה.

גלעד קריב (העבודה):

אני מבקש שכשאתה אומר שהוא אורח רצוי תציין שזה על דעת עצמך. אני לא - - -

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

על דעת עצמי.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

אורח לרגע שרואה כל פגע.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

בכל מקרה, ברגע האחרון – צריך לראות את הסרט – ברגע האחרון הוכנסה הסתייגות; פתאום הגיעו כמה ממאורות הגולה, דווקא מש"ס, והוכנס שינוי שמבטל את הצורך באישור בית משפט לפסק בוררות, מה שמעניק לו מעמד של פסק דין סופי. עכשיו, בכל מקום פסק בורות צריך אישור של בית משפט. המשמעות האמיתית היא היעדר פיקוח אזרחי שיבחן אם פסק הדין פוגע בזכויות יסוד, או עולה בקנה אחד עם חוקי המדינה, כמו עילות לביטול, יכול לבטל על חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. אבל לא, לא, בבתי הדין הרבנים אין פגיעה בכללי הצדק הטבעי. שם זה לא קיים. כל מה שנאמר פה על ידי שמחה רוטמן הוא נכון, אבל הפוך. החוק הזה הוא חוק גרוע, שמכניס רגל בדלת על מנת שיוכלו להמשיך את המסע הזה, להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה במובן הכי עמוק והכי שלילי שלה. איך אני יודע? כי ראש הסיעה שלו הגיע בסוף דיוני – הוא הגיע בשביל לגזור את הקופון שלו. הוא לא היה בדיונים, אדון סמוטריץ', השר סמוטריץ', אבל הוא הגיע בסוף, כדי להגיד שזאת אתחלתא דגאולה – זאת הגאולה הגדולה, להחיל את הדין העברי ולעשות את כל הדברים – וקיבלנו מחיאות כפיים סוערות עם חיוך מעט ציני של המציע, כי המציע הוא איש חכם יותר מזה שאמר את דברי הסיכום. הוא יודע מה המשמעות של רגל בדלת. ועל הרגל הזאת בדלת כולנו נשלם מחיר יקר, כולנו, כולנו.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה לחבר הכנסת יואב סגלוביץ'. אני מזמין את חבר הכנסת איתן גינזבורג, בבקשה. חבר הכנסת, לרשותך עשר דקות, בבקשה.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לברך אותך, כי עוד לא יצא לי לדבר בזמן שאתה מנהל את המליאה. אני מאחל לך המון המון הצלחה. אתה באמת עושה את זה בדרך ארץ, דרך נאה, ותודה רבה.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה. תודה.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, למציאות בימים האלה אי-אפשר להתרגל.

היו"ר מישל בוסקילה:

אם אפשר לשמור על השקט קצת. תודה.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

תודה, אדוני. למציאות בימים האלה אי-אפשר להתרגל. כישראלים אנחנו כבר רגילים לחיים מטורפים, אבל לפעמים צריך לעצור ולהגיד את האמת: אלה לא חיים נורמליים. לפני יומיים נחת טיל בין בנייני מגורים בערד. יותר מ-100 אנשים נפצעו, אבות, אימהות, ילדים, כולם דיממו ופונו לבתי חולים, חלקם עדיין מחלימים; אזרח בצפון ישב ברכב וקיבל פגז, כנראה מאש צה"ל, מצא את מותו באותו הרגע; תשעה אנשים נהרגו מפגיעת טיל בבית שמש, כשחלקם היו ממוגנים לפי ההנחיות. ועכשיו אנחנו כאן, בכנסת, דנים בוועדות ובמליאה בחוקים שחברי הקואליציה יודעים טוב מאוד שחצי מהמדינה מתנגדת להם מכול וכול – חוקים שמפלגים, שנמצאים עמוק במחלוקת הציבורית, וודאי שאינם נוגעים למצב האזרחים שנמצאים במצב חירום. אני, אדוני היושב-ראש, לא באתי היום לדבר על החוקים האלה. אמרתי את דעתי על חוקי ההשתלטות על התקשורת, החלשת היועמ"ש, העברת סמכויות לבתי דין רבניים. מספיק פעמים דיברנו על הדברים האלה. אתה יודע מה, ואני עוד אגיד אותם בדיונים הבאים ובוועדות. אני מבקש לדבר על משהו אחר לגמרי. על מה שאתם, חברי הקואליציה, עושים לציבור. על איך שאתם מתייחסים אליו. שמעתי לאחרונה עדות של אישה אמיצה, מתיישבת מהתנחלות, אשת ימין במשך כל חייה – ככה היא גם מגדירה את עצמה – והיא אמרה כך: השבר העמוק שאני חווה כאשת ימין הוא על מה שנהיה מהימין, הציבור הזה – בכאב עצום – שתומך בראש ממשלה שעקר לסבלם של הזולת, שתומך בממשלה שדורכת ברגל גסה על "ואהבת לרעך כמוך", דורכת ברגל גסה על "לא תונו איש את עמיתו", האיסור לגרום צער לזולת. תחשבו על זה רגע, חברי הכנסת. זו לא מפגינה מתל אביב, זו לא מישהי שקראתם לה אנרכיסטית או שמאלנית. זו אישה מהבייס שלכם, מהלב של הציבור האמוני, שאמור לשים את הפתק שלכם בקלפי, זה שהביא אתכם לתפקידים שלכם. היא באה ואומרת לכם: אתם עוקרים את הערכים שבשמם העם הזה עוד קיים. "ואהבת לרעך כמוך", "לא תונו איש את עמיתו", אלה הערכים היהודיים הכי בסיסיים שיש. נטשתם את אבני היסוד האלה, שכתובות בתורה, בנביאים, במשנה, בגמרא, לאורך כל ההיסטוריה היהודית. והיא צודקת, אותה אישה. אתם, כמעט בכל צעד שלכם, דורסים אותם. לאורך כל הקדנציה שלכם בחרתם ללכת על הדברים הכי שנויים במחלוקת. הרפורמה או המהפכה המשפטית; שינויים מבניים במשטר הישראלי; החלשה ופגיעה במוסדות השלטון; התרסה בכל פעולה שלטונית שלכם; בעיטה בכל נורמה ציבורית; קידום השתמטות גורפת מגיוס למגזר חרדי; ושלא לדבר על תקציבי ענק לסקטורים מסוימים בציבור והזנחה של אחרים. לכל אורך הדרך אנשים ראו את מה שאתם עושים ויצאו לרחובות בהמוניהם, בצורה שלא הייתה כבעבר. לא פעם, לא עשר פעמים, שבוע אחרי שבוע, חודשים ארוכים. והם לא ביקשו הרבה. הם אמרו: תעצרו, תשמעו גם אותנו. בואו נגיע לפשרות, להסכמות. אנחנו חיים כאן ביחד, ניהול המדינה הוא לא אירוע במעמד צד אחד. ואתם הפניתם להם את הגב. גבה ליבכם, הקצנתם והקצנתם. ואתם, השלטון, שאמורים לדאוג לכל הציבור, לא הקשבתם. פשוט חייכתם ודהרתם. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. ועכשיו אתם תוהים: למה המדינה קרועה? השר אמסלם עמד פה לפני דקות אחדות ותהה: למה מגישים אי-אמון בתקופת מלחמה? הוא קרא את סדר-היום של הכנסת? את הנושאים שדנים בהם בוועדות בזמן מלחמה? אני לא מחשיב את עצמי כאיש שמאל, תמיד הייתי איש מרכז ליברלי, אבל אני רוצה לדבר על מה שעשיתם פה לשמאל הישראלי. תראו מה עשיתם לצד במפה הפוליטית בישראל, כאלה שמתנגדים לכם: הפכתם את השמאל למילת גנאי. מי שהוא לא אתם הוא שמאלני, וזו כמעט קללה היום.

גלעד קריב (העבודה):

זאת יוזמה של המרכז, בעזרת מפלגות המרכז.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

אתה צודק, גם את המרכז הם הפכו כאלה. לקחתם דעה פוליטית לגיטימית - -

גלעד קריב (העבודה):

לא, לא, לא, המרכז שותף מלא. בעזרתכם.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

- - אנשים שחושבים אחרת מכם, חושבים אחרת על פתרון הסכסוך, על היחסים עם הפלסטינים, ועשיתם לדעה הזאת דמוניזציה, הפכתם אותה לאויב. לא יריבות פוליטית, אויב. כאילו מי שמצביע לשמאל יורה עלינו טילים; כאילו אנשי שמאל לא נרצחו ב-7 באוקטובר, או נהרגו בשדה הקרב; כאילו הם לא רצים לממ"ד עכשיו כמו כולם, ונמצאים במצב של סכנת חיים תמידית. אתם, הממשלה, אמורים לדאוג לכל אזרחי ישראל, לכל אזרח ישראלי באשר הוא, ימין ושמאל, חרדים, חילונים, מתנחל, תל אביבי, כולם. וזו לא המלצה, זה התפקיד שלכם. לצורך זה קיבלתם כוח מהעם – להנהיג את הציבור ולדאוג לו, לכולו. חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להזכיר לכם משהו חשוב, ובעיקר לכם, חברי הקואליציה. בבחירות האחרונות הצביעו למעלה מ-4.7 מיליון אזרחים; בכם תמכו, בכם, מפלגות הקואליציה, תמכו, כ-2.3 מיליון איש, מספר משמעותי ולא מבוטל של אזרחים. אבל לשאר המפלגות, שאינן בקואליציה, שלא מיוצגות בקואליציה, לשאר המפלגות הצביעו כמעט 2.5 מיליון איש. אתם מבינים? הרוב לא בחר בכם, פער עצום של יותר מ-150,000 איש שלא תמכו במפלגות שמרכיבות את הממשלה והקואליציה בכנסת. בכנסת השגתם את הרוב, ואני לא מערער על תוצאות הבחירות, אבל אני חש היום, וכבר לאורך תקופה מאוד ארוכה, כפי שכל כך הרבה אנשים מרגישים, שאתם פשוט לא רואים את מי שלא הצביע לכם; שיש בממשלה הזאת אנשים שלא מעוניינים לפעול עבור כל האזרחים; שיש ציבורים שלמים שיכולים לצעוק ולזעוק בזעקה אמיתית, ואתם תמשיכו בשלכם. לכם יש רק בייס, רק את החצי שלכם. לא לכך נועדה הממשלה. אדוני היושב-ראש, מלחמה היא גם מבחן, ואם תרצו – גם הזדמנות. הזדמנות לשאול מי אנחנו כחברה, מה מחבר אותנו, על מה יש להגן כאן. עם ישראל, בשנים האחרונות, הוכיח לעצמו שהוא יכול לגייס אחדות עמוקה מאוד כשיש סכנה. ב-7 באוקטובר ובשעות שאחריו לא שאלנו מי מצביע למי. כולנו ראינו בימים הראשונים לאחר הטבח אנשים שרבו שנים ברשתות החברתיות פוגשים אחד את השני ופועלים ביחד במישור האזרחי כדי למלא את החלל, את חלל האחריות שהממשלה השאירה ריק. ראיתי ימנים ושמאלנים וחרדים וחילונים לוחמים זה לצד זה מתוך הבנה שיש כאן משהו משותף לנו. וזה לא נעלם, אדוני היושב-ראש. מתחת לכל הרעש הפוליטי, מתחת לכל המלחמות שאנחנו רואים ברשת וגם ברחוב, מתחת לכל אמירות השטנה של אנשי ציבור וחברי כנסת, רוב עם ישראל מתעקש לא לשנוא את השכן שלו. רוב עם ישראל לא רוצה לחיות בתוך שנאה כזאת. ממשלה אחראית הייתה עושה הכול כדי לטפח את הרצון הזה, להביא לאחדות אמיתית, בטח בזמן מלחמה. ומה עשיתם בשביל זה? כלום. למעשה אתם עושים את ההפך. בשביל עוד אמירה קיצונית שתשמש אתכם בפריימריז, בשביל עוד כותרת בערוץ 14, אתם גורמים לאנשים לשנוא את חבריהם, את השכנים שלהם, רק כי הם שייכים לגוש אחר, למפלגה אחרת. אתם מלמדים את ילדי ישראל שהחברה שלהם מחולקת לימנים ולאויבים. זה חינוך לשנאה, וזה נעשה על חשבון הציבור כולו, בכספי הציבור, מתוך הכנסת שאמורה לייצג את כולם. יש אנשים, אדוני, ובכך אני מסיים, יש אנשים שנפצעו בערד, בבית שמש, ברמת גן, בתל אביב ובצפון, שנמצאים עכשיו בבתי חולים ומחכים לשמוע מהממשלה שהיא מסוגלת לראות מעבר לפוליטיקה קטנה. יש חיילים שיוצאים כל יום לשמור על כולנו, שמאל וימין. לא שואלים, לפני שהם מקריבים את חייהם, לאיזה גוש אנחנו שייכים. יש משפחות שכולות, אדוני, שקברו את ילדיהן, ולא ביקשו כלום חוץ מאחווה, חוץ מתחושה שהמדינה שלהן עומדת מאחוריהן. לפחות היום, לפחות בשעות האלה, של מלחמה – תנו להן את זה. אני מבקש מכם. אני לא מבקש מכם לוותר על האידיאולוגיה שלכם – אני מבקש מכם לזכור שאתם מנהיגים. ומנהיג אמיתי, כזה שנמדד בהיסטוריה כמנהיג טוב, הוא מנהיג של כל העם, לא רק של המצביעים שלו. מנהיג של כל אזרחי ישראל. תודה רבה.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה, חבר הכנסת גינזבורג. אני רוצה להזמין, בבקשה, את חברת הכנסת יוליה מלינובסקי. בבקשה. עשר דקות, בבקשה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תודה רבה, אדוני. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני שומעת פה את חבר הכנסת רוטמן שזועק וצועק: אוי אוי אוי, האופוזיציה מושכת זמן, ואיך הם מעיזים, וזה חוק טוב. אז בואו נדבר מה זה החוק הטוב הזה, חוק הבוררות. מה מסתתר מאחורי המילה המכובסת הזאת. מה שמסתתר שם זה שבטיות, זה פילוג, זה יצירה של מערכת משפט מקבילה – אגב, לא שתיים, שלוש. יש לנו את מערכת המשפט הרגילה, בתי הדין ובתי הדין השרעיים. מצוין. זאת אומרת שאם עד עכשיו לבתי הדין הרבניים הייתה סמכות לדון רק בנושאי נישואים וגירושים – פה, מה שנקרא, מכניסים מהצד נושאים כלכליים, אזרחיים. אני אגלה לכם: בתי הדין קורסים. בתי הדין היום לא עומדים בלחץ. בתי הדין היום לא עומדים בעומס. בתי הדין היום מבטלים דיונים כי אין להם את מערכת המחשוב, היא נופלת. צריך להבין שהיום מערכת בתי הדין לא מתפקדת מרוב העומס, התקלות וחוסר התפקוד שם. לא, רוצים להכניס את הנושאים הכלכליים. כאילו גם ככה הכול בסדר, נותנים שירות מצוין לאזרחים, אז נכניס גם את הנושאים האזרחיים. למה? הדיינים בכלל יודעים על מה מדובר? הם למדו את זה פעם? יש להם מושג בכלל בחוזים, בעסקאות? בדינים אחרים, דיני עבודה? הם יודעים בכלל על מה מדובר? אגב, אנחנו כולנו יודעים אילו דילים ואילו קומבינות יש בנושא מינוי הדיינים. אם זה היה קורה ככה בנושא השופטים יריב לוין היה נשאר בלי שיער. אז מה דחוף? מה הצורך האמיתי להכניס, לפתוח את הדלת לבתי הדין וגם לבתי הדין השרעיים בנושאים הכלכליים? אני אגלה לכם: כוח. עוד כוח לעסקני דת, מאוד פשוט. אם אתם באמת חושבים שזה לטובת האזרח, שזה קדושת השם, שזה טובת המערכת, טובת המדינה – ממש לא. זה עוד כוח לעסקני דת, שדרך זה יוכלו לפתור את העסקים שלהם. אמרו לי: בהסכמה, שני צדדים מסכימים. אני יכולה לגלות לכם שבחיים יש סיטואציות של הסכמה – איך אתה רוצה שאני אהרוג אותך, בתלייה או בכדור? זו, אפרופו, שאלה לבן גביר.

גלעד קריב (העבודה):

גם לך יש, ברוך השם, גם את מפתחת מומחיות בנושא.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

כן, אבל אני לא שואלת.

גלעד קריב (העבודה):

כן, אנחנו יודעים.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

בדיוק. זה בדיוק העניין, ההסכמה פה – אין פה הסכמה. יכולים להיות פה אילוצים, שאנשים באין ברירה, ייאלצו אותם להגיע לשם, כי הם קשורים עסקית או כלכלית או בכל מיני קשרים חברתיים, ולא תהיה ברירה. אגב, אתם יודעים מה יכול להיות הפרדוקס פה? שבחור יהודי יכול למצוא את עצמו בבית משפט שרעי, כי הוא יסכים לזה. אגב, אין בזה פסול. ובחור ערבי מוסלמי ימצא את עצמי בבית הדין הרבני. כבר אמרתי, אם זה יהיה המצב – אז בואו נגיד דבר כזה: כל מי שהסכים שעניינו ידון במסגרת בוררות בבית דין דתי מייד מקבל גיור. הסכמת? זהו, אתה יהודי. מי שהסכים הוא יהודי.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

מה רע בזה?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, לזה שמחה לא הסכים. אבל תקשיבו. עמד פה חבר הכנסת שמחה רוטמן והתלהב וצעק על האופוזיציה: איך אתם מעיזים, איבדתם את הצפון, לעשות פיליבסטר על החוק הזה? קודם כול, אני אגיד ככה: אני מתנגדת לחוק הזה בתוקף, עניינית. אני וחבר הכנסת פורר בלמנו בגופנו את החוק הזה עוד בכנסת העשרים. זאת אומרת, זה לא שפתאום התעוררנו כאופוזיציה. היינו בקואליציה עם גפני ובלמנו את החוק הזה.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

מה הנימוק?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

כי אי-אפשר במדינה אחת שיהיו לך כמה וכמה מערכות משפט. לא יכול להיות מצב שבאותו נושא יהיו פסקי דין סותרים. אתה גם פותח פה פתח לאנשים לדון במשהו שבכלל אין להם מושג בו, כי הדיינים לא עוברים את הקורסים האלו. יש פה הרבה מאוד בעיות. יש מערכת משפט ישראלית שצריכה לחול על כולם, והיסטורית נשארו לנו בתי הדין הדתיים שדנים אך ורק בנושא גירושים ונישואים, זהו. בעיניי, זה גם כן יותר מדי, אבל בסדר, זה מה שיש לנו.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אני לא שואל את זה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לפתוח את זה לעוד אופקים זו פשוט טעות.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אפשר לשאול אותך שאלה? בלי קשר: שני שכנים רבו, באים לשכן שלישי ואומרים לו: שמע - - -

גלעד קריב (העבודה):

שילכו לבית דין פרטי לממונות. יש בתי דין פרטיים לממונות.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

זה נשמע לך סביר?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אני אענה לך, חברי השר אמסלם. אם שני האנשים בחסידות גור – שאגב, הם בכלל לא מכירים במערכת המשפט הישראלית.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

לא חשוב.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אתה יודע מה? הם אפילו לא מתחתנים ברבנות. יש להם רבנות משלהם, בתי משפט משלהם, הכול רשום שם. הם לא – אתה יודע. אם שני האנשים האלה הלכו לרב שישפוט בינם לבין עצמם זה משהו אחר, זה פרטי. כמדינה, כמערכת, אסור לבצע פילוגים. גם ככה אנחנו מאוד שבטיים, מאוד, יותר מדי. אנחנו לא בדיוק עם אחד, לצערי הרב. אז פה, על ידי הדבר הזה, אתה מייצר עוד שבטיות.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

זה משהו וולונטרי.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, אז אני הסברתי את זה קודם. וולונטרי זה כשאתה בא לצער בעלי חיים ועוזר שם פעם בשבוע לטפל בכלב. פה יכול להיווצר מצב שלכאורה זה בהסכמה, אבל בפועל אין ברירה, כי יש סיטואציות בחיים. יתרה מזאת, זה פסק דין. זה פסק דין לכל דבר ועניין, פסק דין של אותם דיינים ופסק דין של אותו שופט בבית משפט כלשהו, אותו ערך. אבל הדיינים, הם בכלל לא למדו דיני חוזים, דיני הסכמים, הם לא קשורים לאירוע.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אגב, הרבנים מבינים יותר משופטי העליון בכל הנושא של ההלכות - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, רגע. בוא נגיד ככה. יש רבנים - - -

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

בכל הנושא של המשפט העברי - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אבל מדינת ישראל, מערכת המשפט הישראלית – דודי, יש לי שלוש דקות, אני מבקשת. המשפט העברי - - -

היו"ר מישל בוסקילה:

אני אוסיף לך עוד דקה.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

את פעם למדת גמרא?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

דודי, ככה. עם כל הכבוד למשפט העברי, כשמדינת ישראל קמה היו ניסיונות להישען על המשפט העברי.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

דרך אגב, זה עד היום בחוק - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

היו על זה ניסיונות רבים וזה לא עבד, כי לפי המשפט העברי, אישה שבוגדת, מותר להרוג אותה עם אבנים. אתה רוצה את זה? זה במשפט העברי. אתה רוצה משפט עברי שאישה שהיא בוגדת, אפשר להרוג אותה באבנים? לא.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

וגבר בוגד, יוליה?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

ואם גבר בוגד, מותר להרוג אותו באבנים? אז לא. המשפט העברי, עם כל הכבוד, דודו, זה לא - - -

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אנחנו לא התכוונו למשפט הלכה. אנחנו מדברים על דיני ממונות - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, זה לא רק ממונות. זה גם יכול להיות יחסים עסקיים, זה יכול להיות היום כל דבר.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

יחסים עסקיים זה דיני ממונות. גם כאן אני חושב שדיני ממונות של המשפט העברי, העקרונות, החיבור, ההסברה, היא הרבה יותר עמוקה מאשר שופט - - - שלא מבין מימינו ומשמאלו.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תראה, קודם כול, אני לא מסכימה איתך שהשופטים לא מבינים.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

- - - ודאי לא כמו התנאים והאמוראים.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

דודי, אני אגיד לך משהו.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

דבר שני, כשאתה שופט דתי, שאתה בא בשם ההלכה, זה אתה והקדוש ברוך הוא, יש לך מורא שמיים.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז אתה חושב יותר מדי טוב.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

- - - לפעמים גם אתה - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, אני לא מסכימה איתך. אני לא מסכימה איתך.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

מדינת ישראל נשענת על חקיקה. אנחנו לא נשענים על הלכה. תרצה או לא תרצה, אנחנו עדיין לא מדינה דתית. זה הולך ביחד, יש הרבה מאוד נקודות חיכוך, וזה בסדר גמור, אבל כמדינה, כממסד, אתה נשען על החקיקה. למה אנחנו בכלל בכנסת? לפי מה שאתה אומר, לא צריך כנסת. ניקח רבנים, נושיב פה רבנים, הם יגידו לנו מה לעשות לפי ההלכה ולפי דין תורה, ואז, אתה יודע, בהצלחה לכל הצדדים.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אני אומר לך שבכל הסוגיות, למשל בדיני ממונות, הגויים - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

דודי, תענה לי. למה אנחנו צריכים כנסת? לפי ההיגיון שלך, לא צריך. שהרבנים יחליטו לנו איך לחיות, יחוקקו ויגידו לנו: לא צריך חקיקה. למה אנחנו בכלל מחוקקים דברים?

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אז אני אסביר. בחקיקה רגילה יש הרבה בעיות, גם מוסריות וגם אתיות, בוודאי לא הגיוניות - - - לכן, ודאי אנחנו לא באים להמציא את הגלגל. אבותינו, דרך אגב, התנאים והאמוראים - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז אתה אומר שאבותינו, הדיינים שהיום נמצאים בבתי דין הרבניים, הם אבותינו? נו, באמת. נו באמת.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

הוא לא ממציא. יש הלכה ויש מה שנקרא עקרונות שפיטה יהודית - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז אני אגיד לך.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

כשאת פותחת מסכת סנהדרין, זה שניים אוחזין בטלית, זה דבר - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

כן, ואיך זה למשל קשור עכשיו אם יהיה סכסוך בין מישהו על נושא, לא יודעת, דיני העבודה או אספקה של חומרים או הסכמים אחרים?

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, רגע. דקה, דודו.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אין בהלכה סוגיה אחת תלמודית שלא מציעה - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז אני אגיד לך ככה.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

יחסי עבודה, עובד–מעביד - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז בוא נבטל את בתי המשפט ונחזור לבתי דין בכל הדברים. אגב, אתה יודע מה? בוא נלך לבתי דין במשפט פלילי. אתה יודע איזה עונשים יש שם. אתה רוצה את זה? אתה חושב שמדינה מודרנית יכולה להישען על החוק הדתי?

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

זה מרחיק לכת, זה פיצול, זה שבטיות.

היו"ר מישל בוסקילה:

אדוני השר, אני הייתי שמח מאוד שהיא תסכם, כי אנחנו עומדים בלוחות זמנים.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

אתה יודע שיש לה כשרות משלה - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

כן. זה גורם חוסר אמון במערכות, ואני אגיד עוד משהו. להביא את החוק הזה בימים האחרונים של הכנסת לפני הפגרה, כשיש מלא מלא סוגיות באמת דחופות, זה מהמקפצה. זה כנראה דמי תשלום לכל מיני עסקני דת כדי שיתמכו ויצביעו בדברים אחרים שהם במחלוקת.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

ואז אל תבואו אלינו בהאשמות שהאופוזיציה עושה פיליבסטר. מי שקובע את סדר-היום ומי שאחראי על סדר-היום זה הקואליציה, גם כשטוב וגם כשרע, גם בהצלחות וגם בכישלונות.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה, חברת הכנסת יוליה מלינובסקי.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

גם בכישלונות, דודי.

היו"ר מישל בוסקילה:

אני רוצה להזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.

השר המקשר בין הממשלה לכנסת דוד אמסלם:

היושב-ראש, עד שאחמד טיבי יעלה - - - הם מתנגדים שהדתיים - - - הם הרי אלימים, כופים עליך. אתה רוצה להיות דתי, אתה רוצה ללכת לאיזה רב - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא - - - מה שאתה רוצה.

היו"ר מישל בוסקילה:

בבקשה, לרשותך עשר דקות.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תודה, כבוד היושב-ראש, אני מברך אותך על התפקיד החדש, סגן יושב-ראש, ועל ניהול הישיבה. בהצלחה.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אנחנו עדים לאחרונה לגל מתוכנן, עם הודעות מראש, של טרור נגד פלסטינים על ידי מתנחבלים יהודים, שאומרים: אנחנו הולכים לתקוף, להרוג, להצית, לפגוע. לאחר מכן, כל חודש הם מסכמים בהודעה לתקשורת מה הם עשו, בגאווה: 26 מכוניות שרופות, עשרה בתים שרופים, 20 ערבים פצועים או נפגעים, ולפעמים כשנרצחים, הם מציינים את זה, כל זה בגאווה. עד כדי כך, שלפני כמה ימים הייתה להם הודעה מראש שבשעה 17:00 יוצאים למסע הלוויה ולנקום לאחר מכן, והם עושים את זה. לפעמים אתה רואה חיילים שמגינים עליהם ולפעמים אתה רואה חיילים שעוזרים להם ומשתתפים, או שכאשר הם תוקפים פלסטינים בא הצבא, עוצר את הקורבן הפלסטיני ומשחרר אותם. או שהם באים בריינג'רים שסמוטריץ' סיפק להם, ואני ראיתי חיילים באים יחד איתם ויושבים על הריינג'ר, מסתחבקים ותוקפים פלסטינים. רק חסרה קצת מוזיקה קלסית ברקע, רקע השרפות וההצתות והפגיעות. לא רק המתנחלים, גם הצבא ירה במשפחה בטמון – אבא, אימא ושני ילדים. והדבר חמור, הרצח חמור, אבל מה אמר הילד אחרי? שהחייל אמר: הרגנו כלבים, או חיסלנו כלבים. איזה רמה, איזה תת-אנושיות. אפרופו, על אלה אומרים – הכי הכי הכי מוסריים בעולם. מה מוסרי להרוג משפחה, שני ילדים ואישה וגבר, אבא ואימא? אגב, אחד מהילדים שנשארו הוא פגוע בעינו הימנית, מראש. עכשיו אנחנו רואים, הציבור רואה. מי לא רואה או כנראה עוצם עיניים? הרמטכ"ל, ראש השב"כ, מפקד המשטרה. מה, לא משכו בדש בגדם של אלה? משכו ועוד איך. כולם יודעים ושותקים, והשתיקה במקרה זה – דינה כהסכמה ועידוד. אני לא בטוח שהמשטרה רוצה שזה יסתיים, כי שר המשטרה הוא בן גביר. ולא שמעתם פעם אחת, פעם אחת, שסמוטריץ' או בן גביר, או נתניהו – נתניהו לא גינה את הפגיעה בפלסטינים אף פעם. קראתי לפני כמה ימים שהוא נאלץ לקיים דיון כי האמריקנים לחצו. אני לא מאמין לא לאמריקנים, לא לנתניהו, לא לדיון המפוברק הזה. כי גם אחרי הדיון היו התקפות, והן לא נמנעו. אף אחד לא מנע את ההתקפות האלה. וזה יימשך. והמאחזים האלה שמהם יוצאים אלה מאחזי טיהור אתני. מהם יוצאים כדי לגרש אוכלוסיות של פלסטינים באזור שכם, באזור אל-אע'וואר, הבקעה, במסאפר יטא – איפה לא? בכל מקום. חלק מהקהילות האלה גורשו, והמתנחלים האלה תוקעים בשופר שהם ניצחו בכל פעם שהם מגרשים קהילה פלסטינית – בתמיכה של שרים בממשלה ושל הממשלה כולה. אף אחד לא הסתייג. אם פעם ישאלו ח"כ ערבי: תגיד, נפגעה הציפורן של יהודי בקונגו ברזוויל, האם אתה מגנה? ח"כ ערבי צריך לגנות כל פגיעה בציפורן של יהודי אי שם בעולם. אבל ראש הממשלה, השרים שלו, חברי הכנסת – אף אחד לא דורש מהם לגנות חיסול או רצח או הרג או רדיפה של פלסטינים. ההפך הוא הנכון – הם מעודדים את הזוועות האלה. אני גאה על העמדות הערכיות שלנו. הן נובעות מאמונה עמוקה בזה שאסור לפגוע באזרחים באשר הם אזרחים בכל מקום, בכל יום. אבל יש כאלה שששים לראות דם פלסטיני; ויש כאלה שכשנוחת טיל או רסיס של טיל בעיר העתיקה, מכוונים את הטיל 800 מטר לצפון-מזרח כדי לפגוע במסגד אל-אקצא. תארו לעצמכם שווליד או אחמד או סמיר או איימן היו עושים את המעשה הנורא הזה ומכוונים טיל – מה היה קורה? גלעד, מה היה קורה אם ח"כ ערבי או עיתונאי ערבי היו דופקים ב-03:30 עם צוות של ערוץ 14 ועם השר אבו נפחא, – והישג: נעצר עיתונאי תומך טרור שקרא להפציץ בית כנסת. אבל כאשר עיתונאי מערוץ 11 עושה את זה, זה עובר ככה, זה אפילו לא קיבל התייחסות – לא רק של פוליטיקאים מימין, אלא אפילו של התקשורת. כמעט לא הייתה התייחסות. להסית לפגוע במסגד אל-אקצא, שמונעים מפלסטינים ומוסלמים להיכנס אליו – אומרים: פיקוד העורף. בסדר, אנחנו בעד בטיחות לכלל האזרחים. אבל איפה היו פיקוד העורף והשר אבו נפחה כאשר מאות חגגו פורים בנחלאות? ואז בסוף באו השוטרים אחרי הסיום – מבקשים מכם להתפנות. מול באב אל-עמוד ביום החג המשטרה הזאת פיזרה מאות מתפללים מוסלמים שבאו לתפילת החג, של רבע שעה בערך – פיזרו אותם באלות, בגז, ברימוני הלם. איפה ראיתם שמפזרים ככה מתקהלים יהודים?

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מתפללים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מתקהלים אפילו או מתפללים.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הם התפללו.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כן, הם התפללו סלאת אל עיד, תפילת החג. אני רוצה לדבר על – קראתי על מקרה של אישה מערערה שניגש אליה מישהו. פרסם חסן שעלאן שבא אליה יהודי עם נשק ואמר לה: את ערבייה, כלבה, צריך להרוג אתכם וכדומה – בתוך מדינת ישראל; וחזר ואמר דברים, ניבולי פה עד יותר קשים מאלה, לאישה ערבייה. זה יעבור כלאחר יד כי במדינת ישראל מותר ליהודי להיות גזען ולערבי אסור לענות או אסור להתגונן. אני קורא לכולם (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:). תיעוד, צילום במקרים כאלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

תסוויר. כמו תמונה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

בדיוק.

מאיר כהן (יש עתיד):

סווירה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

סורה זה תמונה, גזען זה עונס'ורי, קללה זה מסבי. לתעד את הגזענים האלה כדי להגיש תלונות וכדי שכולם יראו. אולי לא יענישו אותם היום, אבל בסופו של דבר חייה של הממשלה הזאת קצובים עד לבחירות, וכל כלב ביג'י יומו.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה, חבר הכנסת טיבי. אני רוצה להזמין, בבקשה, את חברת הכנסת מרב מיכאלי. לרשותך עשר דקות, בבקשה.

מרב מיכאלי (העבודה):

תודה רבה. ובכן, עמד פה חבר הכנסת רוטמן והציג את הצעת החוק שנותנת עוד כוח לבתי הדין הרבניים, ואמר: מה יותר ליברלי מזה? ככה הוא אמר – מה יותר ליברלי מזה? ואני שואלת אתכם, באמת, מה יותר ליברלי מלתת עוד כוח למוסד שרק גברים יכולים לשפוט בו; שלנשים אין בו שוויון; שהוא לא שופט לפי החוק, והדיינים גם לא מחויבים בכלל לדעת את החוק במדינה הכביכול-דמוקרטית שהיא כביכול מדינת חוק. מה יותר ליברלי מזה? באמת, אני לא מצליחה להעלות על דעתי. עכשיו, זאת קואליציה שלא מסכימה, למשל, לאפשר נישואים אזרחיים – זה לא ליברלי. קואליציה שהליברליזם הוא נר לרגליה – לא מסכימה נישואים אזרחיים. נישואים של בנות ובני אותו מין הם בהסכמה: רוצים להתחתן שני בנים, שתי בנות – לא, זה לא ליברלי מספיק, את זה אי-אפשר לאפשר; אימוץ על ידי שניים בני אותו מין – אי-אפשר לחוקק את הדבר הזה בשום פנים ואופן. אבל עוד כוח לבית הדין הרבני שיפסקו שם לפי ההלכה, וההלכה – זה גם כן דבר מאוד גמיש, זה ההלכה של ליטא במאה ה-14, של ספרד במאה ה-16; זה יכול להיות פוסק שחושב ככה או פוסק שחשב ככה. אגב, בכל מקרה, לאורך כל הדורות – אך ורק גברים. אני שואלת אתכם מה יותר ליברלי מזה? עכשיו, מגדיל ואומר חבר הכנסת רוטמן: מה הבעיה? שני בגירים בהסכמה. חברים, אנחנו בוגרות סוגיית ההסכמה. אנחנו מכירות מה זה הסכמה. עכשיו, פה הם לא אומרים: יבואו שניים לבית הדין, יגידו: אנחנו הסכמנו בינינו על בוררות פה בבית הדין, אדוני היושב-ראש. לא. אפשר שיבוא אחד לבית הדין, יגיד: אני רוצה בוררות עם האיש הזה בהסכמה. ישלח לו בית הדין מכתב, ויגיד לו: תבוא רגע כי הוא רוצה איתך בוררות בהסכמה. מה, יש יותר הסכמה מזה? ממש יחסי כוחות ככה, בגובה העיניים. אחד בא מעצמו, מרצונו החופשי; והשני, בית הדין קורא לו. ממש הסכמה קלאסית. עכשיו, אני אגיד עוד פעם: במדינת ישראל יש שני בנים שרוצים להתחתן, בהסכמה אמיתית. באים שניהם ואומרים למדינה: רוצים להתחתן; לא, לא, זה – לא. רוצים ביחד לאמץ, לעשות ילדים; לא, לא, זה – לא. הסכמה לא רלוונטית פה. לעומת זאת, חבר הכנסת רוטמן לא מסכים לחוקק את החוק לאיסור צריכת זנות כחקיקת קבע, כי בזה הוא אומר: סליחה, מה הבעיה? יש פה בעיה? שני בגירים בהסכמה – זנות זאת הסכמה. מה יש להסיק מזה? שאם שני בגירים בהסכמה רוצים להתחתן, בנים או בנות, נניח, זה לא מקובל על מדינת ישראל, על הקואליציה הזאת – בהסכמה. לעומת זאת, בזנות – שיחסי הכוחות הם שלאחד יש כסף ולאחת יש סרסור שמאיים עליה שאם היא לא תעשה את מה שהוא אומר לה – זאת הסכמה. ובוררות בבתי הדין זאת גם הסכמה. איך להגיד – אאוץ', הייתי אומרת אאוץ'. עכשיו, אני אגיד לכם מה עוד מטריד אותי. סידרו פה פרוטקציה של הפרוטקציה של הפרוטקציה. קודם כול, אם רוצים בוררות בהסכמה, לא חסרים בתי דין פרטיים במדינת ישראל לעשות בהם בוררות בהסכמה. מה הבעיה? יש בשפע. כל מי שחפצה נפשו או במקרה מי שחפצה נפשה בבוררות בהסכמה, יש בתי דין בשפע שיכולים לעשות את זה. אממה, כל בוררות במדינת ישראל צריכה אישור של בית משפט. למה? בגלל שבית משפט, אם יבואו אליו עם כתב הבוררות ומישהו יגיד: אני מבקש לבטל את הבוררות הזאת בגלל אחת, שתיים, שלוש, ארבע או אחת מעשר עילות, אפשר לבטל אותה. כאן אמרו: לא, זאת בוררות שלא צריכה אישור של בית משפט, ואין לכם עשר עילות לביטול הבוררות, רק שתיים – שתיים שהסיכוי להגיע אליהן הוא באמת אפסי לגמרי. זאת אומרת שלא סתם נתנו לבית הדין כאילו את אותן הסמכויות – לא, נתנו לו יותר. סמכויות יתר. עוד סמכויות יתר: גם רק גברים, גם לא לפי החוק, גם לא שוויון לנשים, גם מעמד-על, וכמובן על חשבון המדינה. כי זה בסופו של דבר הסיפור פה, חברות וחברים: עוד ג'ובים, עוד תקנים, עוד סמכות לגברים מסוג מסוים מאוד, שלבושים בצורה מסוימת מאוד ומשתייכים לפוליטיקה מאוד מאוד מסוימת. עוד כוח, עוד כסף, עוד זכויות על הגוף – בין השאר שלי, שלנו, של כל הנשים במדינת ישראל – להחליט של מי אני; אם אני אוכל או לא אוכל לחיות את החיים שלי; ללדת את הילדות והילדים שאני רוצה; לגדל אותם כמו שאני רוצה. אז עכשיו זה גם בתחום ה"בוררות", כביכול. נשים נפגעות מהסיפור הזה באופן ייחודי וחד-משמעי, עוד, על הפגיעה שיש להן. גם ככה הן תלויות בהסכמה של כל מיני גברים, המון המון גברים, ובראש ובראשונה זה שהן קודשו על ידו, כביכול – שהוא יואיל להסכים לשחרר אותן, אם זה לא בא למישהו מהם טוב.

מאיר כהן (יש עתיד):

לחלץ אותן.

מרב מיכאלי (העבודה):

עוד צעד לכיוון מדינת הלכה, שזו לא מדינה דמוקרטית. אין מדינה דמוקרטית שהיא מדינת הלכה. אי-אפשר להכריח אותי לפעול לפי דין שאני לא קיבלתי על עצמי. במדינה דמוקרטית אנחנו כולנו קיבלנו על עצמנו: הצבענו לכנסת; הקואליציה היא לא לרוחי, אני באופוזיציה, אני מצביעה נגד; יש חוק – אני מצייתת לו. אלה כללי המשחק. הלכה – אני לא בחרתי. אני לא הצבעתי לאף פוסק, לאף דיין. לא יכול להיות שתבואו ותיתנו להם את הכוח עליי בצורה לא דמוקרטית, וזה מה שאתם עושים פה היום, ובסוף עוד קוראים לזה ליברלי. נו, באמת.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה. אני רוצה להזמין, בבקשה, את חבר גלעד קריב, בבקשה.

היו"ר מישל בוסקילה:

יש לנו הודעה של מזכירות הכנסת, בבקשה.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק נוכחות עורך דין בחקירת קטינים ואנשים עם מוגבלות (תיקוני חקיקה והוראת שעה), התשפ"ו–2026, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 74), התשפ"ו–2026, שהחזירה ועדת הבריאות; הצעת חוק הסכמים קיבוציים (תיקון מס' 12 – הוראת שעה) (הוראות מיוחדות לעניין הרחבת הסכם קיבוצי כללי שנעשה בשל המצב המיוחד בעורף), התשפ"ו–2026, שהחזירה ועדת העבודה והרווחה. תודה.

היו"ר מישל בוסקילה:

תודה רבה, גברתי.

היו"ר מישל בוסקילה:

אני מעביר – עשר דקות לרשותך, בבקשה.

גלעד קריב (העבודה):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, את עיקר דברי אקדיש, כמובן, לסקירת הפגמים הקשים שנפלו בחקיקה, במטרה להזים ולהדוף את טענות השקר של יושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת שמחה רוטמן לגבי אופיו של החוק. אבל עוד קודם לכן אומר, אדוני היושב-ראש, שכפי שאתה ודאי יודע, כאדם שומר תורה ומצוות, אנחנו נמצאים בתקופה בלוח השנה העברי שבה אנחנו מרבים לעסוק בענייני החמץ. ראשית, חג הפסח בעוד כשבוע, ומצוות ביעורו של החמץ מוכרת לכולנו. וגם פרשות השבוע שלנו. הפרשות הראשונות של ספר ויקרא, מזכירות לנו שלחמץ אין דריסת רגל במקדש ובמשכן אלא במקרים מאוד מאוד מסוימים. והמנחה, מנחת הסולת שמובאת בצד הקורבנות, אסור שתהיה חמץ. המסורת של התורה, וההלכה שנקבעה בעקבותיה, באה ואומרת שגם בחג הפסח יש איסור חמץ וגם במשכן ובמקדש, ברוב המקרים, יש איסור חמור להקריב מנחת חמץ. כאשר הפרשנים עוסקים בשאלה למה החמץ אסור במשכן ובמקדש, מעבר לאיסור בחג הפסח, מציעים לנו הפרשנים שהחמץ, אותו בצק שמתנפח, אותו בצק שתופס עוד ועוד מקום, הוא סמל של גאווה, של יהירות, של שחצנות, של מרדף אחרי כוח ואחרי שררה – מול ההסתפקות במועט, שמאפיינת את המצה או שמסומלת במצה. החמץ – אמר פה חבר הכנסת אחמד טיבי על אחד השרים, כינה אותו "אבו נפחא". החמץ הוא סמלם של האנשים שראויים לכינוי "אבו נפחא", מנפחים את החזה בגאווה, תמיד מנסים לכבוש עוד ועוד מקום. החוק הזה הוא חוק של חמץ. הממשלה הזו היא ממשלה של חמץ. הקואליציה הזו היא קואליציה של חמץ. ממשלה וקואליציה תאבות כוח, תאבות שררה, חסרות גבולות.