ישיבת מליאה בתאריך 24/01/2023 בשעה 16:00

היו"ר אמיר אוחנה:

היום ב' בשבט התשפ"ג, 24 בינואר 2023. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. חברי הכנסת, על סדר-היום נאומים בני דקה. חברי כנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע בעד. אנא, שבו במקומותיכם, מי שמעוניין להצביע – הצבעה. ראשון הדוברים חנוך מלביצקי, בבקשה.

חנוך דב מלביצקי (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולפנות אל הציבור בישראל, לפנות לנשיאה חיות, נשיאת בית המשפט העליון, שלצערנו, התבשרנו השבוע שחוץ מלהשתתף במתקפה תקשורתית נגד הממשלה היא גם עסוקה בפגישות עם אשת השמאל ציפי לבני, שעסוקה בהקמת מפלגת שמאל חדשה ונפגשה איתה פעמיים תוך שבוע. כמי שעצמאות בית המשפט, עצמאות המערכת השיפוטית, חשובה לו, וכמו שלכל אזרחי ישראל – אני בטוח – הדבר הזה חשוב, אני רוצה לקרוא לנשיאה חיות: הרפי ידך מהפוליטיקה לפחות כל עוד את בכיסא. אם את רוצה להתמודד למפלגה פוליטית, תתפטרי עכשיו. עם ישראל כרגע בצומת מאוד בעייתי, הלהבות בגובה מאוד גדול. תפקידך ותפקיד כל פקידי הציבור ועובדי הציבור באשר הם הוא להנמיך את הלהבות, ולא להגביר אותם בלקיחת צד מסוים בתוך הסכסוך הפוליטי הקיים. הרפי ידך מהפוליטיקה – כך תפעלי לטובת המערכת שאת משרתת, לכאורה; אם לא תרפי את ידך מהפוליטיקה, את תהיי אחראית לנזק שייגרם מזה. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת מלביצקי. אני מזמין את חבר הכנסת ולדימיר בליאק לבוא ולשאת דברים, ואחריו – חבר הכנסת יאסר חוג'יראת. דקה לרשותך, אדוני, בבקשה.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, היום בשעות הבוקר אלפי עובדי ההייטק הישראלי קיימו שביתת אזהרה נגד כוונת הממשלה לבצע הפיכה משטרית. אני רק רוצה להזכיר שההייטק הישראלי אחראי על 25% ממס ההכנסה, ו-90% מההשקעות בהייטק הישראלי הן השקעות זרות. אז לאור הכוונה שלכם לבצע הפיכה, אני רק רוצה להזכיר שבלי מערכת משפט חזקה ועצמאית אין דמוקרטיה, אין הגנה על הזכויות, אין השקעות זרות, אין הייטק, ובסופו של דבר – אין כלכלת ישראל. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת בליאק. יעלה ויבוא חבר הכנסת יאסר חוג'יראת, ואחריו – חבר הכנסת יונתן מישרקי, היכן הוא?

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, אני אדבר על שריפות עותק של ספר הקוראן שבוצעו במהלך השבוע האחרון. בשבוע שעבר איש ימין קיצוני רודף פרובוקציות החליט לשרוף את ספר הקוראן בשבדיה; היום בשעות הצהריים חלאת אדם נוספת בדנמרק קורע ומשחית ספר קוראן ולבסוף שורפת אותו. מעשים אלה הם פשעי שנאה, מעשי טרור דתי. כולנו צריכים לכבד את האמונה ואת התרבות של האחרים – זה מה שכתוב בקוראן אל-כרים. מדובר במעשים נתעבים, טרוריסטיים שפוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם. לאפשר מעשים אנטי אסלאמיים מסוג זה נגד מוסלמים ולהעליב את הערכים הקדושים שלנו במסווה של חופש ביטוי הוא דבר בלתי מקובל לחלוטין. אני פונים מכאן לממשלות שבדיה ודנמרק לנקוט יד קשה נגד הטרוריסטים ששרפו את הקוראן אל-כרים ופגעו באסלאם ובמוסלמים בעולם. מקומם של אסלאמופובים אלה בבתי חולים פסיכיאטריים או מאחורי סורג ובריח. כמו כן עלינו החובה לפעול למניעת מקרים דומים בעתיד. תודה לכל מי שגינה את שני המקרים האלה. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת חוג'יראת. יעלה ויבוא חבר הכנסת יונתן מישרקי, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן.

יונתן מישרקי (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, ברצוני לנצל את הדקה שברשותי ולספר לכם על עולם של חסד החוצה מגזרים. היום אני אספר לכם ולציבור הישראלי על עמותת רפואה ושמחה בראשות הרב מאיר קווין. העמותה מפעילה מעל 10,000 מתנדבים ומתנדבות לשינוע תרופות בארץ ובעולם מבתי מרקחת ומזון בסיסי לחולים ולקשישים, מבחנות עם דגימות של דם של תורמי מח עצם באמצעות קבוצות ווטסאפ ייעודיות. המתנדבים באים מכלל גווני החברה הישראלי – דתיים ושאינם דתיים, יהודים ושאינם יהודים. העמותה חנכה בשנה האחרונה צי אופנועים בשינוע מזון ותרופות, והוא מופעל 24 שעות ביממה על ידי מתנדבים ברחבי הארץ בדגש על אזורים עם מצוקת חנייה. העמותה מקיימת מדי שלושה חודשים את הנופשון היחיד בישראל ואולי גם בעולם לתינוקות בעלי נכויות והוריהם. מדובר באוכלוסייה שאינה נהנית מתקציבים רבים. העמותה משאילה ציוד רפואי נדיר ויקר ערך. אדוני היושב-ראש, זהו צוהר קטן לעולמות של חסד בחברה הישראלית. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת מישרקי. חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת אבי מעוז.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, ברשותך, שתי נקודות. כיוון שדיברו פה על נשיאת בית המשפט העליון השופטת חיות, אני רוצה לברך אותה. אני חושב שעל היציאה שלה נאמר כמו על אסתר המלכה: "אם לעת כזאת הגעת למלכות" – אין לה ברירה, לא הייתה לה ברירה, אני חושב שהיציאה הזאת של עובדי ההייטק היום לרחובות היא לא המשך לאותה פעולה, אבל היא כן המשך לאותו מצב חמור שכולנו נמצאים בו. ובמקום לקחת את זה להסתות ולמקומות כאלה, אני מציע לכולנו להבין באמת מה עומד להיות פה. ושוב, הערכתי העמוקה. ברשותך, אדוני, כיוון שזה גם יום השואה הבין-לאומי, משפט אחד: יושב פה חבר הכנסת מנסור עבאס. יום השואה הבין-לאומי הוא יום שנועד לכולנו. נמצאים פה שורדי שואה שאנחנו עדיין יכולים ללמוד מהם. תודה, גברתי, חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל. אני חושב שאנחנו צריכים לנצל כל רגע – 1. את הזכות שעוד יש לנו לנהוג בשורדים עצמם בכבוד; 2. לשאוב מהם את כל מה שאפשר בהיבט הידע וגם הלקח. חברי מנסור עבאס, לפני שהאשימו אותו בהיותו משתף טרור ולא משנה מה, הפעם הראשונה שאני גיליתי את הסיכוי לחיות יחד באמת הייתה כשהוא נשא פה דברים ביום הזה לפני כמה שנים, ואנחנו, חברי הכנסת משמאל ומימין, אמרנו – ואו, יש עם מי לדבר. אז עוד פעם – תודה על הדברים שנשאת גם אז. תודה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת אבי מעוז, ואחריו – חברת הכנסת לימור סון הר מלך.

אבי מעוז (נעם):

תודה. אדוני היושב-ראש, נאום הנדסת תודעה מס' 74, והפעם על שאלה היפותטית: כאשר חסידי הבג"ץ מבקשים להתנגד להגבלת כוחו בפסילת חוקים, הם שואלים, כפי שניסח זאת לפני 30 שנה דן מרידור, מה יהיה אם הכנסת תחליט להרוג את כל הג'ינג'ים? מי יגן עליהם? זוהי כמובן הנדסת תודעה, כי מדובר בשאלה היפותטית שלא קרתה ולא תקרה, שמטרתה ליצור קונוטציה לימים שחורים ולמשטרים אפלים. אני, לעומת זאת, רוצה לשאול שאלה לא היפותטית: מה יקרה אם הכנסת תחליט לגרש את כל הג'ינג'ים מבתיהם? בעצם לא את כל הג'ינג'ים, רק את אלה מגוש קטיף יחד עם משפחותיהם ושכניהם. מי יגן עליהם, בג"ץ? ועוד שאלה לא היפותטית: מה יקרה אם שופטי בג"ץ יחליטו לגרש את כל הג'ינג'ים מעמונה וממגרון יחד עם משפחותיהם ושכניהם? מי יגן עליהם? אני ממליץ לאחיי מהשמאל: תמשיכו למחות בדרך דמוקרטית וחוקית, אבל אנא, בלי דמגוגיה, הסתה, אלימות והמרדה. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת מעוז. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, ואחריה – חברת הכנסת יסמין פרידמן.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נאום כל המושתקים מספר 9: לצערי, פיגועי הטרור ביהודה ושומרון לא נפסקים לרגע. בשבוע שעבר נסע אברהם שטרייכר בכביש 60 בדרכו לביתו ביישוב הר ברכה. בסמוך לכפר חווארה יידו לעברו מחבלים ערבים סלע מרכב חולף שפגע ברכב סנטימטרים בודדים מהשמשה הקדמית. אברהם, שניצל בנס, כתב – או יותר נכון זעק כמה דברים לעברנו, מנהיגי הציבור. אקריא כאן כמה מדבריו: מחבלים ערביים ניסו עכשיו לרצוח אותי עם אבן תוך כדי הנסיעה. כמה סנטימטרים ימינה, והאבן הייתה מנפצת את השמשה והראש שלי וכנראה פוגעת גם בטרמפיסטיות שהיו איתי ברכב. כמובן, את זה לא תשמעו בחדשות כי בדיוק גונבים לנו את הדמוקרטיה או איזה געוואלד אחר, וחיי אזרחים ישראלים פה בשומרון קצת פחות חשובים לתקשורת. זה יכול להיגמר בהלוויה או בפציעה קשה, חס וחלילה. זה לא מעשה קונדס, זה ניסיון לרצח. איפה ההרתעה? איפה האכיפה? למה זה קורה כל יום וזה לא מפריע לאף אחד? למה מחכים, לפגיעות ברכוש? לפצועים, להרוגים? כי לצערנו, כבר היה לנו יותר מדי מכל הדבר הזה. בנוסף לפיגוע הזה התרחשו במהלך השבוע האחרון 32 פיגועי אבנים, 14 פיגועים של השלכת בקבוקי תבערה, שני פיגועי דקירה ושני פיגועי ירי. מול זעקתם של תושבי יהודה ושומרון אסור לנו לעמוד מנגד. המצב הזה חייב להיפסק. תודה רבה.

סימון דוידסון (יש עתיד):

לימור, שכחת שאת קואליציה? שכחת שבן גביר הוא השר הממונה? זה כאילו היא תוקפת את עצמה. זה נקרא גול עצמי.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לגברתי. חברת הכנסת יסמין פרידמן. חבר הכנסת סימון דוידסון, מאוד לא רגילים לשמוע כאלה יצרים בנאומים בני דקה.

סימון דוידסון (יש עתיד):

זה מצחיק אותי.

היו"ר אמיר אוחנה:

חברת הכנסת יסמין פרידמן, ואחריה – חבר הכנסת אריאל קלנר. בבקשה.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, השבוע אני מחליפה את חברי חבר הכנסת בועז טופורובסקי, שנוהג מדי שבוע להקריא במליאה את שמות ההרוגים בתאונות הדרכים בשבוע שחלף כחלק מהמאבק שהוא מוביל בקטל בכבישים. בהזדמנות זו אני רוצה לאחל מכאן לבועז החלמה מהירה בשם כולנו, ואנחנו מקווים שתשוב לפעילות החשובה שלך בהקדם. ביום שלישי, 17 בינואר, נהרגה הולכת רגל בשנות השבעים לחייה בעת שרכב פגע בה כשחצתה מעבר חצייה סמוך לקניון הנגב בבאר שבע; ביום רביעי, 18 בינואר, נהרג הולך רגל בשנות החמישים לחייו בעת שרכב פגע בו בצומת בבאר שבע; ביום ראשון, 22 בינואר, נהרג גבר בשנות השמונים לחייו כאשר רכב פגע בו בעיר תל אביב; ביום ראשון, 23 בינואר, נהרגה אישה בשנות השלושים לחייה בתאונה בין שלושה כלי רכב סמוך ליוקנעם. ארבעה הרוגים, ארבע תאונות דרכים. כולי תקווה שבשבוע הבא ובאלו שאחריו לא נשמע על עוד הרוגים שקיפחו את חייהם במלחמה העקובה מדם הזאת. יהי זכרם ברוך. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לגברתי. אני מרשה לעצמי להצטרף בשם כל חברי הכנסת לאיחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת אריאל קלנר, ואחריו – חבר הכנסת גלעד קריב, אחרון הנרשמים. בבקשה.

אריאל קלנר (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתמול פורסם בערוץ 14 תחקיר של עד כאן יחד עם ערוץ 14 בנוגע לפרויקט שנקרא הטאבו הפלסטיני, בעצם השתלטות ערבית עוינת על שטחים ביהודה ושומרון. כמובן, מדובר פה על השתלטות יורו-פלסטינית. הכול פה במכוון גם עם מדינות אירופה, שמשתתפות באופן פעיל באירוע הזה. זה אמור להדיר שינה מכל מי שהארץ הזאת יקרה לו, מכל מי שהריבונות של מדינת ישראל, של עם ישראל על ארצו, יקרה לו. זה כמובן חלק מאותה מלחמה בת מעל 100 שנים של האויב לנשלנו מארצנו. אני מתכוון כמובן להיאבק על כך, ואני מקווה מאוד שכמה שיותר חברים יצטרפו וייקחו חלק כדי לעצור את האירוע האסטרטגי הזה, ואני בטוח שכך יהיה. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת קלנר. יעלה ויבוא חבר הכנסת גלעד קריב.

גלעד קריב (העבודה):

אדוני, טוב לחתום פרק זה של סדר-היום בדברי שבח ועידוד לאלפי הישראלים שיצאו היום לרחובות במהלך יום העבודה במחאה חשובה והכרחית נגד הניסיונות להחליש את העצמאות של מערכת המשפט, לפגוע בהגנה החוקתית על זכויות האדם בישראל וליצור מערכת שבה לרשות המבצעת, לממשלה, יש כוח כמעט בלתי מוגבל הן על חשבון הרשות השופטת והן על חשבון הרשות המחוקקת. אתמול במהלך הלילה אמרתי בצורה נחרצת, ואני חוזר על הדברים: פניה של הממשלה ופניה של הקואליציה אינן להידברות. מה שמתרחש בחדר ועדת חוקה, חוק ומשפט הוא לא תהליך של התדיינות, אלא שימוע לפני פיטורין – הפיטורין של הדמוקרטיה הישראלית. למול הגל העכור והמסוכן הזה יש רק תשובה אחת, תשובה דמוקרטית – מחאה ציבורית אדירה שכמוה לא נראתה בתולדות המדינה. יישר כוחם של המוחים מקהילת אנשי ונשות ההייטק, המורים והמורות, וזו רק ההתחלה. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

חברי הכנסת, נעבור כעת לנושא הבא על סדר-היום: ציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות. לפני כשבוע, ב-18 בינואר, אירחתי בלשכתי את דוד לייטנר, הלוא הוא דוגו. דוגו היה נער בן 14 וחצי כשיצא ממחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בקור של 18 מעלות מתחת לאפס, כשכמעט לא היו בגדים לגופו השדוף והרזה מרעב, לצעדה שלימים נודעה בשם "צעדת המוות". הוא זוכר עד היום איך ברגעי אפיסת הכוחות באותן שעות איומות – אפיסת כוחות שפירושה מוות – עלו בזיכרונו אז סיפוריה של אימו על הלחמניות החומות, העגולות, המיוחדות שצומחות בארץ ישראל, "בילקלך" היא קראה להן, ואיך המחשבה עליהן היא שמילאה אותו בכוח וסייעה לו להחזיק מעמד באותם רגעים קשים. דוגו שרד את צעדת המוות והגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. כאן בירושלים, כשביקר בשוק מחנה יהודה, הוא ראה כדורי פלאפל שחומים, עגולים, מיטגנים בשמן עמוק, והם הזכירו לו את אותן לחמניות מופלאות שעליהן חלם, והוא החליט שבכל שנה ב-18 בינואר, היום שבו יצא לצעדת המוות וחזר ממנה חי, הוא יחגוג את ניצחונו באכילת פלאפל. זה יום הזיכרון הפרטי שלו. השנה היו לי הכבוד והעונג להזמין את דוגו ללשכת יושב-ראש הכנסת ביום הזה – הוא ביקר כאן לראשונה, בלשכה הזאת – ולקיים יחד איתו את טקס הזיכרון המרגש והמיוחד שלו. את מנות הפלאפל שאכלנו ליוו סיפורי זיכרונותיו, עדויות בגוף ראשון מפי אותם שורדים גיבורים שעדיין חיים איתנו כאן היום. את יום הזיכרון הפרטי שלו הפך דוגו ליום זיכרון שמצוין על ידי אנשים פרטיים מסביב לעולם, מאיחוד האמירויות ועד ברזיל. רבים וטובים בישראל הבינו כי בנוסף על יום הזיכרון הלאומי וימי זיכרון פרטים, כמובן, יש צורך גם ביום זיכרון בין-לאומי, כזה שבו הן אנחנו והן אומות העולם, יחד, נזכור את הזוועה הנוראה ביותר בתולדות האנושות, שואת היהודים, ואומות העולם תשמענה בקול ברור לאזרחיהן: לעולם לא עוד. לאחר מאמצים ממושכים ביוזמתו של חברי השר לשעבר סילבן שלום, שפעל יחד עם גורמים נוספים בשירות החוץ, קבע האו"ם פה אחד בנובמבר 2005 כי יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה יצוין בכל שנה ביום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, 27 בינואר. את היום הזה, יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה, אנו מציינים גם כיום כיום מאבק מיוחד באנטישמיות; אותה אנטישמיות שגם כעת מרימה את ראשה ונמצאת במגמת עלייה מדאיגה מאוד בעולם כולו. גם היום, 78 שנים אחרי שחרור מחנה אושוויץ, המחנה שייתכן שמסמל יותר מכול את השפל שאליו הגיעה האנושות בעקבות אותה שנאה עתיקת יומין, שנאת היהודים, השנאה הזו עדיין קיימת, עדיין מאיימת, עדיין מסוכנת. האנטישמיות יכולה להופיע ברחובות, ברשתות החברתיות, בקמפוסים או לעיתים גם במאמרים אקדמיים מלומדים, לכאורה; היא יכולה להסוות את עצמה כמאבק לשחרור או כאנטי-ציונות, כפי שזיהה והתריע לפני שנים רבות גם מרטין לותר קינג, בין היתר; היא באה לידי ביטוי באירועי תקיפה אלימים נגד יהודים, נגד מוסדות יהודיים או באיומי השמדה נגד המדינה היהודית האחת והיחידה. גם היום יש מי שמאיימים על קיומנו; גם היום, כשאנחנו חיים בארצנו, במדינתנו הריבונית. אך בניגוד לעבר, היום אנו מסוגלים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו, וכך נעשה. לא נישאר שאננים למול השנאה ואיומים. מעל בימה זו, בבית המחוקקים הישראלי, שמושבו בבירת הנצח של עמנו – ירושלים, ידע כל ישראלי וכל אדם באשר הוא שמדינת ישראל וכנסת ישראל ייאבקו באנטישמיות בכל חזית, בכל יום ובכל שעה. המאבק הזה הוא מימושה של השבועה שאנו, כולנו, אזרחי ישראל, נשבענו לכל הדוגואים, לכל השורדות והשורדים, שחלקם נמצאים איתנו כאן כעת ביציע המיוחד, וביתר שאת לששת המיליונים מבני עמנו שהושמדו: ילדים, זקנים, נשים וגברים, שכל חטאם הוא שנולדו יהודים. השבועה לא ניתנת רק פעם אחת בשנה ביום הזיכרון וגם לא פעמיים; היא ניתנת בכל יום ובכל שעה, בכל אימון צבאי ובכל סיור משטרתי, בכל שיעור ובכל כיתה, בכל בית ספר ובכל מקום שבו לומדים ילדי ישראל. היא ניתנת במילים, היא ניתנת במעשים; היא נאמרת בקול גם כשהיא נאמרת בלחש או בדממה מוחלטת; היא מחרישת אוזניים כמו שישה מיליון נדרים – לעולם לא עוד. נעבור עתה לדיון. ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת בועז ביסמוט, אשר פנה אליי כבר לפני כשלושה שבועות וביקש כי היום החשוב הזה יצוין במליאת הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת ביסמוט. לרשות כל דובר יעמדו עד חמש דקות.

בועז ביסמוט (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים נכבדים – אני מסתכל על הקהל – ניצולי שואה יקרים, יקרים לנו מאוד, הסרטן הנאצי שלח גרורות עד אפריקה. הדברים ידועים, אך לא תמיד מדוברים מספיק. חיילי השטן לחמו גם בצפון היבשת: במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה, שהייתה נתונה לכיבוש נאצי; על אדמתה גם נלחמו אלה מול אלה כוחות הברית מול כוחותיו של היטלר בנובמבר 1942 למאי 1943. כשהייתי ילד, לא דובר הרבה במיוחד על הפרק הזה בתולדות הקהילייה בתוניסיה שממנה באה משפחתי. דיברנו בבית על אימת הנאציזם ודיברנו על שואת היהודים באופן כללי, כמו שאומרים. ובכל זאת אימא סיפרה לי פעם שאביה, סבא שלי, נעצר על ידי הגרמנים בדרך לקניות ושוחרר מאוחר יותר. היא הייתה קטנה מכדי לזכור את כל הפרטים וגדולה מכדי לשכוח, אולי גם לא סיפרו לה הכול כילדה. זה סיפור קטנטן, שולי בתוך זוועה ענקית, אבל הוא מראה איך לכל אחד מאיתנו בישראל יש זיכרון שואה פרטי; הגרורה השטנית שנגעה בחייו, בחיי הוריו, בחיי הוריהם, בחיי קרובים או חברים, אנשים שפגשו ברוע. אבל זה בשום פנים ואופן לא עניין מקומי פנים ישראלי, ולכן חשוב לציין היום את תרומתו של שר החוץ לשעבר סילבן שלום – כפי שעשית, כבוד היושב-ראש – שפעל רבות כדי שיהיה זיכרון השואה חקוק על לוח השנה של הקהילייה הבין-לאומית כולה. אני יודע שבקהל יושבת הגברת השגרירה קולט אביטל, ואני גם פונה אליה עכשיו. אני חושב שאולי היא מודעת ומכירה את הוויכוח הג'נטלמני – פעם היו גם ויכוחים ג'נטלמניים, אפשר להתווכח בנועם, לא היה צריך תמיד לריב ולהתקוטט – ויכוח שניהלו שניים מענקי עמנו, שמעון פרס ואלי ויזל שאנחנו מתגעגעים אליהם. פרס טען כי השואה היא הטרגדיה האנושית הגדולה מכולן מסוגה; ויזל, שורד שואה, כזכור לנו, טען כי במאה ה-14 התרחשו שואות, סליחה – זוועות, לא פחות גדולות ממנה, אך הם פשוט לא סוקרו, לא הונצחו, לא דוברו. כל מי שקצת יודע, המאה ה-14 באמת הייתה עשירה באירועים טרגיים בכל יבשת אפשרית וגם לגבינו היהודים – גירוש היהודים ב-1305 בצרפת על ידי פיליפ הרביעי, מלך צרפת, אבל זה עניין אחר. זאת רק נקודה אחת במאה איומה. גם זה לקח, והוא רלוונטי לאין שיעור לשואת יהודי אירופה. יעידו מורים בבתי ספר ממלכתיים בפרברי פריז החוששים לספר וללמד ולקיים דיון בגלל תגובות אלימות – מה לעשות, צריך להגיד את זה – של ילדי מהגרים. חלק ממדינות ערב עדיין מסרבות בתוקף ללמד את הפרק הזה בהיסטוריה – אני כל כך מצטער על זה. לא כולן, אגב; היו גם כאלה שהצביעו יחד איתנו בהצעה לקיים – אתה יודע, שיום השואה יהיה יום השואה הבין-לאומי, וצריך גם לציין את זה. צריך להכיר ולהוקיר את אלה שכן עושות זאת, כמו איחוד האמירויות, כבוד היושב-ראש, ואני מברך על כך. אבל צריך גם להודות שמסתובבים גם היום בעולם מכחישי שואה; חלקם גם זוכים למעמד בקהילייה הבין-לאומית. אני מזכיר לכם את עבודת הדוקטורט של מנהיג מסוים, שכן. יש גם דוברים ופעילים שמשווים יותר מדי בקלות את ישראל למשטר הנאצי, ולמרבה הצער והבושה, יש גם בארץ ואפילו בבית הזה מי שמוזילים את זכר השואה רק כדי לנגח יריבים – לא עושים את זה. הסכנה הגדולה של ההכחשה וגם של השוואות מופרזות היא טריוויאליזציה; מה היא השואה? עוד פשע מבין פשעים רבים? עוד אסון? עוד תוצאה של משטר רע? ברור שלא. בראש ובראשונה צריך לזכור ולהזכיר מול כל המכחישים, מול כל מסיטי המבט, מול כל המשווים: השואה היא בראש ובראשונה אירוע שכוון כלפי העם היהודי. אין עוד דוגמה בהיסטוריה האנושית לתכנון המקיף עד לפרטי פרטים ולביצוע שיטתי ומקפיא דם כמו השמדת העם היהודי. אפילו ברגעי המלחמה האחרונים, כשחיילי הוורמאכט שיוועו לאספקה של מזון ותחמושת, השתמשו הנאצים ברכבות שהיו ברשותם קודם כול להשלמת המשימה העליונה: משלוח יהודי הונגריה למחנות המוות. מהיכן באה הדבקות השטנית הזו? גם זאת אין להכחיש, שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה הייתה שיא התנגדות בת אלפי שנים לקיומנו כעם, וההתנגדות הזאת החריפה כשגורשנו לגלות תלושים בין העמים, תלויים בחסדי האחרים, כבוד היושב-ראש, וחשוב מכך – בלי ארץ שאפשר לברוח אליה בעת צרה. לכן מסוכנת ואנטישמית לא פחות מהכחשת שואה היא הטענה האיומה על כך שמדינת ישראל קמה בגלל השואה. זו עלילת בזויה, שאומרת שהיהודים סחרו באסון הכי כבד שלהם כדי לקבל משהו בתמורה. צריך להיות בור מוחלט וחסר תרבות כדי לטעון כך. כל זה רק ממחיש עד כמה המלחמה התודעתית נגד יהודים לא פוסקת; הכחשת שואה, השוואות נואלות, עיוות ההיסטוריה וכמובן דה-לגיטימציה לרעיון המדינה היהודית, המדינה היחידה של העם היהודי, שמעניקה זכויות שוות לכלל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין.

היו"ר אמיר אוחנה:

אדוני, לסיום.

בועז ביסמוט (הליכוד):

אני מסיים, כבוד היושב-ראש – משום כך, מי שמתנגד לישראל כמדינה יהודית, מי שפועל לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם בטענות שווא או בקריאה לחרם עליה, מי שפועל לבטל את יהדותה של המדינה, לוקח חלק באותה מלחמה תודעתית נושנה נגד היהודים, ויום זה, כבוד היושב-ראש, נועד להזכיר עד להיכן היא מסוגלת להגיע. האנטישמיות החדשה, כבוד היושב-ראש, מסווה את האנטישמיות הישנה מאחורי האנטי-ציונות ופעילות אנטי-ישראלית, ולכן צריך לומר שוב ושוב: הכחשת שואה ודה-לגיטימציה לישראל מזינות זו את זו, ומטרתן להמשיך בכלים תודעתיים את מה שלא הושלם באסון שאנחנו מזכירים היום. אני מסיים, כבוד היושב-ראש – וזה אולי הפרק החשוב ביותר, דווקא הסיום, הסיום האופטימי, מי היה מאמין. סיפור השואה צריך להילמד בכל בית ספר בעולם כתמרור אזהרה, אבל יחד איתו צריך לזכור גם את נס ההתגברות על אושוויץ, הקמתה של מדינה יהודית עצמאית במולדתו ההיסטורית שלוש שנים בלבד לאחר השחרור. מדינת ישראל לא הוקמה בגלל השואה, אבל זיכרון השואה לא שלם בלי תקומתה. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לחבר הכנסת ביסמוט. יעלה ויבוא חבר הכנסת סימון דוידסון, ואחריו – חברת הכנסת אורית פרקש הכהן. בבקשה, חמש דקות.

סימון דוידסון (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הגברת קולט אביטל, יושבת-ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, שורדי שואה היקרים, בשנה שעברה ביום הזה עמדתי מעל הבמה הזו וסיפרתי את סיפור משפחתי האישי, שהוא גם סיפורה של הקהילה היהודית המפוארת של ליטא כולה; סיפור של כאב וגבורה בלתי נפרדים. מעל הבמה הזאת הזכרתי את מות הקדושים שנטבחו באכזריות ואת גבורתם של שורדי השואה שיצאו מהתופת, אבל התופת לא יצאה מהם; אותו הדור שחווה את השואה, שעלה מאירופה הספוגה בדם אל ארץ לא זרועה, הכה בה שורש, ובנה בה משפחה ומדינה. היום, חבריי, אני מבקש לדבר על בני הדור השני, אלה שלא חוו את התופת, אבל שמעו בביתם את הדי הפיצוץ; אלה שלא היו במעמד הנורא ההוא, אבל היו חייבים לשנן מילדות את עשרת הדיברות של בני הניצולים: אנוכי יהודי; לא תישא את שם אושוויץ לשווא; לא תשאל למה סבתא צועקת בלילות "ראוס" ו"שנל"; זכור את יום השואה וקדושיו; כבד את מי שנרצח ומי ששרד, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך; לא תדבר בשפה הגרמנית ולא תשמע מנגינתם; לא תצרוך מוצריהם, ולא תדרוך על אדמתם; לא תזרוק מזון לפח; לא תנסה להבין את הגיהנום – ולא תסלח. אני סימון דוידסון, בנם של אימי פסיה לבית קאטש ולווינסקי ואבי לארנס לבית דוידסון, נשבעתי שלא לשכוח את התורה הזאת. במשך ילדותי סבתי גזרה על עצמה שתיקה ביחס למאורעות השואה; בימים הייתה מסרבת לספר, ובלילות כל מה שלא סיפרה בקע בצעקות מהעולם האחר. קציני גסטפו גזלו את שנתה כפי שגזלו את משפחתה, ומחנה הריכוז לא נתן לה מנוח. ערב אחד, בהיותי בן 26 כבר, אימא שלי קראה לי, כי סבתא סוף-סוף מוכנה לספר. ואני, שגדלתי על שפת הים תחת השמש הארץ-ישראלית, באתי לשמוע על הימים האחרים ועל מדינה שאין בה ים תיכון, אבל נהרות של דם – יש בה לרוב. את מה שסיפרה לי סבתא בלילה ההוא, ליל השימורים, אני שומר עימי עד היום במכשיר הקלטה וחרוט בליבי. על הכול סיפרה סבתא בלילה ההוא, שש שעות של סיפורים. על קהילת ליטא המפוארת, ירושלים דליטא, שמנתה כ-220,000 יהודים לפני הטבח הנורא שפקד אותה, ולאחריה נותרו רק 8,000 יהודים; 94% בני הקהילה היהודית בליטא נספו, נרצחו והפכו לזיכרון מקודש בדברי ימי עמנו. בני אותם נרצחים היו כל בני משפחת סבתי, האחים והאחיות, האימא, האבא והסבים. חלק מהסיפורים האלה גם עלו על הכתב בספר "ילדי גטו קובנה", מאת ד"ר זילברברג, חבר לספסל הלימודים של אימי. הפרק הראשון בספר מדבר על אימי ועל סיפור הצלתה, וכך סבתא שלי, דבורה, מספרת: "ב-28 באוקטובר 1941 היה היום השחור של גטו קובנה. נשלחנו בזמן הסלקציה לצד השמאלי, ושרדנו. אני עדיין יכולה לשמוע את הבכי המר שבקע מבתי הגטו בזמן הפעולה שנקראה "אקציית הילדים". הייתי בת מזל שהצלחתי להחביא אותך במטבח של חברתי. גרנו בחדר אחד עם עוד ארבע משפחות. הדלת שהובילה למטבח הוסוותה מאחורי ציפוי טפט. חברתי ציפתה את הקיר בסירים ומחבתות, והגרמנים לא הבחינו בדלת הסודית. זו הייתה מציאות חייהם עד אותו היום שבו הגיעו הנאצים לחפש. במעמד הנורא ההוא חרדה אחזה בכל יושבי הבית; ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש". רק אימי, התינוקת שחלתה בשעלת, ביקשה להשתעל, וסבתי דחפה לה מגבת לתוך פיה כדי שלא תרעיש. ומתוך החרדה הגדולה חיכינו לנס, לאלוהים שיתגלה מתוך החושך וההסתרה. והוא אכן התגלה בדמות אנלה, גויה ליטאית שסיכנה את חייה כדי שילדה יהודית זרה לה תינצל מציפורניו של הטורף הנאצי. כדי להבריח את אמי מחוץ לגטו סבא וסבתא שלי שיחדו שומר והכניסו את אימי לשק תפוחי אדמה בדרך אל אישה שהצילה את חייה. במשך הזמן עברה אימי למשפחות אחרות מהפחד שהגרמנים יגלו אותה. את סבתי לקחו למחנה הריכוז שטוטהאוף, וסבי נשלח לדכאו. רק אחרי המלחמה נודע להם שהוא קפץ מהרכבת והצטרף לפרטיזנים, וכך ניצל. עוד דקה, בבקשה. שנים לאחר המלחמה עלו לארץ ישראל הוריי, שני רופאים צעירים, יחד עם אחי הגדול ארנסט ואיתי, סימון הקטן בן השנה וחצי, ואיתנו סבתא דבורה וסבא משה, זיכרונם לברכה, ששרדו את השואה. כאן גדלנו, אחי ואני, כמו עוד ילדים רבים בני הדור השני לשואה ולגבורה. אנחנו בני הדור השני, שפולין וליטא מאחורי גביהם, ומלפניהם ארץ ישראל; אנחנו בני הדור השני, החיים בתפר שבין ההווה לעבר, המזהים בהוריהם את הפלנטה האחרת וגם מכירים את המציאות הישראלית היום-יומית; אנחנו בני הדור השני, הפוגשים את חסידי אומות העולם גם פנים אל פנים וגם בעצים ובאבנים ביד ושם; אנחנו בני הדור השני, שמציינים את שואת העם היהודי בבית המחוקקים של העם היהודי. אנו וילדינו, אנחנו הניצחון האמיתי של הורינו, בני הדור הראשון. דווקא בימים אלו, שבהם הדור הראשון הולך ומתמעט, קמה עלינו חובת ההנצחה, קמה עלינו חובת התיווך לדור הבא. בעת הזאת זיכרון השואה הופך לצו השעה, להמשיך את מצוות "והגדת לבניך" של השואה והגבורה לדורות הבאים, כנכתב: "למען ידעו דור אחרון בנים ייוָּלדו יקֻמו ויספרו לבניהם". ביום הזה בכנסת ישראל אני מצהיר שזו חובה שאני מציב בכל עת לנגד עיניי; זו החובה של כולנו, חברים, של כל אחד שיושב פה, בשרשרת הדורות של עמנו – עם הנצח ישראל. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חבר הכנסת סימון דוידסון. חברת הכנסת אורית פרקש הכהן, בבקשה. חמש דקות לרשותך.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, אחד הזיכרונות שצרובים בי מילדותי הוא שכמעט אין ביקור בבית של סבא וסבתא שלי, זיכרונם לברכה, בלי שסבתא שלי הייתה יושבת במטבח ובוכה; אין ביקור שבסופו של הייתי שומעת אותה בוכה. אני זוכרת את עצמי נכנסת לביתם של סבי וסבתי, טובה גיטל, זיכרונה לברכה, לבית קירשנבאום, ישראל מסנברג, זיכרונו לברכה, וסבתא שלי יושבת במטבח, ואני שומעת אותה מתלוננת ובוכה ביידיש לסבא שלי, ואני שומעת את היגון ואת הכאב שאף פעם לא נעלמו. שניהם דיברו על האחים שהם איבדו, על ההורים, על האחיינים, משפחות שלמות, מבוגרים וילדים קטנים. הזיכרון היה צרוב בנפשם, האובדן היה עמוק, והיה להם פצע פתוח כל ימי חייהם. עד יום מותם סבי וסבי סירבו לדרוך במדינת פולין. ארץ הדמים, הם קראו לה. אתם זוכרים שהייתה אופנה כזו לעשות טיולי שורשים, משפחות, להכיר את ההיסטוריה? סבא וסבתא שלי סירבו לכך בתוקף. אין לנו מה לחזור לשם. הארץ הזאת מלאה בדמים. וגם – לא לקנות מוצרים תוצרת גרמניה. לפני כשלוש שנים, בהיותי כבר חברת כנסת, זכיתי לכך שאימי, שושנה מסנברג לבית פרקש, תדליק נר זיכרון בטקס "לכל איש יש שם" במסגרת אירועי יום הזיכרון הממלכתיים לציון יום השואה והגבורה בכנסת ישראל. שם היא סיפרה את סיפור חייהם של סבא וסבתא שלי, זיכרונם לברכה, שהיו ציוניים ועלו לארץ בשנות ה-30, עוד לפני קום המדינה, ואת הסיפור הטרגי של משפחתם, שההורים שלהם הגיעו אליהם לביקור בפלשתינה והם שכנעו אותם ואמרו להם: אל תחזרו לפולין, תראו מה קורה שם. אבל ההורים שלהם סירבו להפקיר את הילדים שלהם, את הנכדים, את האחים והאחיות של הסבא והסבתא, ופשוט חזרו לפולין והושמדו במחנות ההשמדה בטרבלינקה ובאושוויץ. משפחתי כולה גורשה מפולין אל מחנות ההשמדה, וההורים, האחים והאחיינים – כולם נספו. בשביל אימא שלי, שושנה, לדבר באותו היום, ביום השואה, בסרטוני הכנסת, ולספר את הסיפור הכל-כך אישי והכל-כך משפחתי, היה רגע שהיא לא תשכח, ורגע מאוד מרגש עבורי – ניתנה לי הזכות לתת לה לספר את הסיפור. אימי סיפרה בטקס ביום השואה שלפני עשור היא ביקרה עם אחיה, הדודים שלי, דוד שמואל, דוד יחזקאל ושרה – הם נסעו לבית הקברות בעיירה שיינא בפולין. הסבא והסבתא שלי, זיכרונם לברכה, שניהם היו מאותו הכפר. הכול היה הרוס; מבית הקברות לא נותר זכר. האחים החליטו לתלות שם שלט זיכרון על מנת שיזכרו את המקום שבו בוצעו מעשים ארורים ביהדות פולין, ועל השלט הם כתבו: "זיכרון נצח לזכר קורבנות הקהילה היהודית של הכפר שיינא, אשר נספו על ידי הרוצחים הנאצים בימים האפלים של מלחמת העולם השנייה". לצד השלט הם תלו דגל ישראל על אדמת פולין. אני אישית סגרתי מעגל מאוד מרגש כשלפני שלוש שנים נסעתי מטעם כנסת ישראל להיות חברה במצעד החיים בפולין. במסגרת הזו נסעתי הפעם כחברת כנסת בפעם הראשונה גם לכפר שיינא, שבו גדלו סבי, סבתי ומשפחתי המורחבת. אני זוכרת את הדיון שהיה במשפחה: האם אני אסע, האם זה היה מפריע לסבא וסבתא שלי, והחלטנו שלהגיע לשם כנציגת כנסת ישראל ומתוך נציגות של מדינת ישראל, שהיא הבית של העם היהודי, הוא הניצחון שלהם; להגיע לשם ולדעת שעם ישראל חי בארץ ישראל, במדינת ישראל, במדינה שהיא הבית של העם היהודי. לזכרם של אלו שלא זכיתי להכיר, לזכרם של שישה מיליוני יהודים שנספו בשואה, ובשבילנו, כדי שנזכור ולא נשכח, אני רוצה להקדיש את הדברים האלה לסבתי וסבי, זיכרונם לברכה, טובה גיטל מסנברג לבית קירשנבוים, ישראל מסנברג, להורי סבתי שנספו, רבי מאיר ושיינדל ליבע קירשנבוים, אח של סבתי שמעון קירשנבוים, משפחתו וילדיהם, אחותה שיפרה קירשנבוים, משפחתה וילדיהם, הורי סבי ישראל ז"ל: שמואל וחיה מסנברג, זיכרונם לברכה, אחיותיו אסתר ורבקה, זיכרונן לברכה, ומשפחתן וילדיהם. כל שמותיהם, שלהם ושל עוד רבים מהמשפחה, חקוקים על לוח הזיכרון באושוויץ. הגאווה שלי היא שיש היום במדינת ישראל ילדים ונכדים ונינים של סבא וסבתא שלי והמשפחה הזאת, שנושאים את שמם ומשמשים לנו מקור לגאווה. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חברת הכנסת אורית פרקש הכהן. חבר הכנסת יבגני סובה, בבקשה.

יבגני סובה (ישראל ביתנו):

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, יום השואה הבין-לאומי חשוב עבורי במיוחד. כנכד לניצולת שואה, זינאידה פינלט, שתיבדל לחיים ארוכים, אני התחייבתי לא פעם מהדוכן הזה לקדם את זיכרון השואה ולהעביר ולהנחיל לדורות הבאים את מה שאנחנו יודעים. כמו כן, כנכד לקצין יהודי בצבא האדום התחייבתי לא פעם גם לספר בכל הזדמנות את סיפור הגבורה. למעלה ממיליון וחצי חיילים יהודים נלחמו בצבאות הברית בקואליציה נגד הצורר הנאצי. מלבד שישה מיליון יהודים שנרצחו, ישנם 300,000 חיילים יהודים שהקריבו את חייהם במלחמה נגד הנאצים. ישראל הוקמה שלוש שנים לאחר השואה. שנים רבות לא היה נהוג לדבר כאן על השואה בפתיחות. התפנית ששינתה את המציאות הייתה משפטו של הרוצח הנאצי אדולף אייכמן. לכידתו והעמדתו לדין כאן בירושלים הביאו לכך שניצולי שואה רבים פשוט הפסיקו לשתוק ולהתבייש. עד היום מדינת ישראל יכולה להיות גאה במבצע הזה; הצדק נעשה. החברה הישראלית התחילה לדבר על זוועות השואה. ב-1990, עם תחילתה של העלייה הגדולה מברית המועצות, ישראלים נחשפו לעוד אלפי סיפורי שואה – הפעם של השואה בברית המועצות. כולם ידעו מה זה באבי יאר, אבל לא כולם ידעו להגיד שבגטו מינסק, בירת בלארוס, נרצחו למעלה מ-100,000 יהודים. עיירות קטנות באוקראינה, שהיו מלאות ביהודים לפני המלחמה, פשוט נמחקו מהמפה. היהדות הבלטית, שחברי סימון דוידסון דיבר עליה, אסטוניה, ליטא, לטביה, כמעט חדלה מלהתקיים אחרי המלחמה. הנאצים הגיעו אפילו להרי קווקז וגם שם נטבחו קהילות יהודיות שלמות. בתקופת ברית המועצות לא היה נהוג להבדיל בין האזרחים הסובייטים שנרצחו במלחמה; אנחנו כן יודעים כמה יהודים נהרגו במזרח אירופה. רבותיי, בארץ חיים כיום 160,000 ניצולי שואה. תפקידנו לדאוג להם בכל ההיבטים. בשנה שעברה, בממשלה הקודמת, בהובלתו של שר האוצר אביגדור ליברמן, הגדלנו ב-60% את המענק השנתי ל-100,000 ניצולי שואה שלא מקבלים קצבה חודשית. זו סוגיה בפני עצמה, וצריך לדון בה. מסכום של 4,000 שקל זה גדל לרמה של 6,500 שקל, וגם זה לא מספיק; הגדלנו את המענק להשלמת הכנסה ב-23%, תוספת של כמעט 600 שקל בחודש, והרבה אנשים שמקבלים את השלמת ההכנסה הם גם ניצולי שואה; כמו כן, גם הגדלנו את המענק לשכר דירה. בתכנון תקציב 2023 רצינו להגדיל את זה לסכום של 8,000 שקל. בהזדמנות זו וביום כזה חשוב אני קורא לממשלה כן ליישם את התוכניות האלה וכן לתת לאנשים האלה תוספת כספית משמעותית, כי הם זקוקים לתוספת הזאת. סיוע לאוכלוסייה זו הוא חובתנו, כמו שחובתנו גם לשמר את זיכרון השואה וזיכרון הגבורה. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה לך. חבר הכנסת אברהם בצלאל, בבקשה.

אברהם בצלאל (ש"ס):

כבוד היושבת-ראש, השרים, סגן השר, חבריי חברי הכנסת, הגברת קולט אביטל, אורחים נכבדים ניצולי השואה, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים את יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה ויום המאבק באנטישמיות. בדיוק היום לפני שנה במסגרת תפקידי כסגן ראש עיריית ירושלים הייתי ביחד עם ראש עיריית ירושלים והעירייה כולה במחנה המוות אושוויץ. מי שלא היה שם לא יבין. אתה רואה איך עבדה תעשיית הרצח של למעלה משישה מיליון יהודים – מקסימום של רוע. אי-אפשר לעכל, אי אפשר לתפוס איך מדינה נאורה, לכאורה, מעוללת זוועות שכאלו. עמדנו שם בקור הנורא עם ספר תורה בידנו, ודמיינו את האימהות, הילדים והקשישים; הרחנו את עשן המשרפות, שמענו את זעקת הנעקדים; פגשנו ניצולי וניצולות שואה מכל העולם. האדמו"ר הקדוש מצאנז, שאיבד בשואה את כל משפחתו, סיפר שחבר שאל אותו באושוויץ, איפה הקדוש ברוך הוא? ענה לו הרבי הקדוש: אני רואה אותו כאן. זה בדיוק מה שכתוב בתורה בפרשת התוכחה. כבוד היושבת-ראש, ממש היום לפני שעתיים קיימה הנציבות האירופית בשטרסבורג כינוס מיוחד לציון יום השואה הבין-לאומי. זה היה ליד הגלעד לזכר קדושי השואה. נשאו דברים המזכיר הכללי של מועצת אירופה ושרת החוץ של גרמניה; הייתה נציגות נכבדה של העם היהודי: רבה של שטרסבורג, הרב אברהם וייל, ורבה של פרנקפורט, יושב-ראש רבני גרמניה, וסגן נשיא ועידת רבני אירופה, הרב אביחי אפל. גברתי היושבת-ראש, אבקש להביא כמה משפטים שאמר הרב אפל היום: "ידענו את הנוראה שבשנאות – האנטישמיות; חווינו את הנוראה שבהשמדות – שואת יהודי אירופה; עברנו את הנורא שבגירושים – גירוש יהודי ספרד. הקיזו את דמנו בגלל הנוראות שבעלילות הפרימיטיביות – עלילות הדם על היהודי שאופה מצות לפסח בדם ילדים; יצאנו אל הנוראה שבגלויות – גלות אשור ובבל; חווינו את הגדול שבפיזורים – בארבע כנפות תבל; ותמיד עם ספר תורה בידנו שרדנו בכוח האמונה שבנו". על תופעת האנטישמיות אמר: "לאנטישמיות מעולם לא הייתה סיבה אמיתית להתפרץ, היה צריך רק תירוץ. האנטישמיות הלכה עם היהודים כמו צל, בלי שום סיבה. איפה שהיו יהודים, הייתה שנאה, הייתה אנטישמיות. עלינו להבטיח: לא עוד – לא עוד גזענות ולא עוד אנטישמיות". וכך סיים הרב אפל את נאומו: "אני, הרב אביחי אפל מפרנקפורט, בן גאה לעם היהודי שטעם את מלוא הקדרות האנושית של ההיסטוריה, קורא לכם מכאן: 'הבה ונהיה שותפים, כדי שלא יגבו מאיתנו מחיר נוסף, וכדי ששום עם אחר לא ישלם בעתיד מחיר כזה. ביחד נמשיך ביישום לקחי יום השואה, עד שיגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבוץ, כחזון אחרית הימים. ועושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, על כולנו'". עד כאן. חבריי חברי הכנסת, אני מבקש מכאן לשבח את ועידת רבני אירופה ואת הרב פנחס גולדשמידט, שמארגנים בכל שנה את יום הניצחון על גרמניה הנאצית בתאריך העברי כ"ו באייר ברחבת הכותל המערבי בתפילה והודיה לבורא עולם. הרעיון הוא של יושב-ראש יהודי קווקז בעולם, מר גרמן זכרייב. ראוי לשבח מי שהעביר בכנסת את החוק הזה, ידידי, השר הרב יואב בן צור. כשמדברים על יום השואה והמאבק באנטישמיות, חייבים להבין ששני הדברים קשורים אחד בשני; השואה לא מתחילה משום מקום, השואה מתחילה כתוצאה משנאת יהודים, רק כי הם יהודים. וכמו שאמר הרב אפל בכינוס המיוחד לציון יום השואה הבין-לאומי בשטרסבורג, עלינו להבטיח שלא עוד. לא נקבל גזענות משום סוג. לצערנו, לאחרונה אנו חווים אנטישמיות עזה נגד העם היהודי, וכנבחרי ציבור עלינו לומר: לא עוד. השינוי מתחיל מקרבנו. כבוד היושבת-ראש, יום השואה הבין-לאומי והמאבק בגזענות ואנטישמיות איננו רק אירוע של לוח שנה, הוא שעון מעורר לכולנו לחשבון נפש, לתמרור אזהרה הקורא לאחדות, ולתמרור דרך שמזכיר לנו שוב ושוב שרק בכוח האחדות נזכה לגאולת עם ישראל. מי ייתן ויתקיים בנו חזון אחרית הימים של הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר יִמָּלְאו ילדים וילדות משחקים ברחֹבֹתיה". אמן. תודה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

אמן. תודה רבה, חבר הכנסת בצלאל. חבר הכנסת אוהד טל, בבקשה.

אוהד טל (הציונות הדתית):

גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, שורדי השואה היקרים והאהובים, חבריי חברי הכנסת, לרגל ציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קורבנות השואה והמאבק באנטישמיות, אני מבקש לשתף אתכם בסיפורו של ניצול אחד, איש יקר ואהוב עליי במיוחד באופן אישי בשם בנימין ורצברגר, שאולי רבים מכם מכירים כ"בנימין איש הכותל". אני זכיתי להכיר ולפגוש את בנימין לפני כמעט 20 שנה, כשעבדתי במנהרות הכותל. הוא התחיל לעבוד בכותל כעובד ניקיון בגיל 70. בכל יום ובכל מזג אוויר, היה מתייצב בשעה 06:00 ברחבה, מנקה את הרצפה, מלטף בחיבה את אבני הכותל. בשנים הראשונות לא היה ברור מדוע אדם בגיל כזה מתעקש לעבוד בעבודה קשה ולא הכי נעימה בעולם; בהמשך הוא באמת סיפר לנו את הסיפור שלו. הוא סיפר שלאחר שהוא איבד את כל משפחתו בשואה, הוא התגלגל למחנה הריכוז מאוטהאוזן. שם, במחנה, ככה בנימין מספר, היה קצין נאצי אחד אכזר במיוחד שבכל בוקר, בזמן שהיו מנקים את המחנה, הוא היה עוצר, אוסף אותם למסדר והיה בועט בהם, והיה מקלל אותם, והיה אומר להם: אתם יהודים מלוכלכים, "פרוכטה יידן", ככה בנימין היה אומר. אתם חולמים על ירושלים שלכם? את ירושלים שלכם אתם תראו רק ממקום אחד, והוא היה מצביע על הארובה של המשרפות. משם תצאו, משם תראו את ירושלים שלכם, הוא אמר להם וצחק. ובנימין סיפר לנו שכשהוא שמע את הקצין הזה, הוא הבטיח לעצמו שבעזרת השם, אם הוא ישרוד את השואה, הוא יעבוד בניקיון, אבל לא שם, אלא במקום הכי קרוב לירושלים שהוא רק יכול. ובאמת, ברוך השם, הוא שרד את השואה והגיע לארץ, והקים פה משפחה לתפארת. בגיל 70 הוא הגשים את החלום, את ההבטחה שהוא הבטיח לעצמו: לעבוד בניקיון בכותל המערבי. הסיפור הזה, חבריי, הוא לא רק הסיפור של בנימין, זה בדיוק הסיפור של העם היהודי כולו, שבמשך 2,000 שנה חולם וכוסף ומתגעגע ומתפלל לחזור לכאן, אל המקום הזה. ואנחנו באמת, ברוך השם, זכינו לחיות בדור שבו החלומות הגדולים הללו התגשמו. לפעמים נראה לי שלצד הזכות הגדולה מגיע גם האתגר, כי כל כך הרבה יותר קל לכסוף לירושלים כשהיא רחוקה, כשהיא איננה מושגת; הרבה הרבה יותר קשה לחיות בדור שזאת מציאות החיים שלו, ועדיין להכיר טובה באופן מלא. אני זוכר שבנימין היה מצטט את הפסוק מתהילים: "וּראה בטוּב ירושלִָם כל ימי חייך". הוא היה אומר: זאת לא ברכה, שנזכה לחיות ולראות בטוב ירושלים – זה ציווי; וראה בטוב ירושלים – צריך לראות, להבין איפה אתה נמצא ואיפה אתה חי. אני חושב שזאת החובה שלנו היום לחזק את התודעה הזאת גם בקרבנו וגם בקרב הדור הצעיר, שבאמת חי פה במציאות שבה הכול כל כך מובן מאליו. חבריי, לקראת סיום אומר שלצערנו הרב, גם היום האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער. אנחנו יודעים מהנתונים של הליגה נגד השמצה ובכלל מהנתונים שאנחנו מכירים עולה שבעשור האחרון בארצות הברית, לדוגמה, חלה עלייה של למעלה מ-100% בתקריות האנטישמיות, במיוחד בקמפוסים. שימו לב: 55% מהצעירים היהודים הלומדים היום בקמפוסים, מעידים שהם מרגישים צורך להסתיר את הזהות היהודית שלהם. אם תוסיפו לזה שרק 15% בלבד מהילדים היהודים בעולם זוכים בכלל לקבל חינוך יהודי, אנחנו רואים שהאתגר המרכזי שמונח היום לפתחנו הוא הזהות וההמשכיות של הדור הצעיר. חבריי, הדרך הטובה ביותר לכבד ולהנציח את זיכרון קורבנות השואה ולהילחם גם באנטישמיות המודרנית היא לחזק את הזהות היהודית בקרב הדור הצעיר בארץ ובתפוצות ולהיות גאים בזהותנו ובמורשתנו. לפני קצת יותר משנה, יום לאחר יום ההולדת ה-95 של בנימין, הוא החזיר את נשמתו לבוראה. יהי זכרו ברוך, שנזכה ללכת לאורו ולראות בטוב ירושלים כל ימי חיינו, תודה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חבר הכנסת טל. חבר הכנסת אלמוג כהן, בבקשה.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, ואתם – קהל קדוש, אני רוצה לפתוח במילות השיר "לכל איש יש שם": "לכל איש יש שם / שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואימו // לכל איש יש שם / שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו / ונתן לו האריג // לכל איש יש שם / שנתנו לו ההרים / ונתנו לו כתליו // לכל איש יש שם / שנתנו לו המזלות/ ונתנו לו שכניו // לכל איש יש שם / שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו // לכל איש יש שם / שנתנו לו שונאיו / ונתנה לו אהבתו // לכל איש יש שם / שנתנו לו חגיו / ונתנה לו מלאכתו // לכל איש יש שם / שנתנו לו תקופות השנה / ונתן לו עיוורונו // לכל איש יש שם / שנתן לו אלוקים / ונתנו לו אביו ואימו // לכל איש יש שם / שנתן לו הים / ונתן לו מותו". ביום הזה אני רוצה שנדבר ביחד על המשפט הכל-כך עוצמתי הזה, שאנחנו חוזרים עליו פעם אחר פעם, אבל לעיתים אנחנו לא מבינים את משמעותו. אנחנו נוהגים לומר: "לעולם לא עוד"; מה זה בעצם לעולם לא עוד? האם זו התייחסות להווה? האם זו התייחסות לעבר? או שמא זו בכלל ההתייחסות לעתיד – מה העתיד לבוא עלינו כעם? אני מסתכל עליכם כאן באמת בהשתאות, מפני שאני רואה פה בעיקר גבורה, גבורה יהודית, שעל אף כל התלאות ועל אף כל הרציחות ועל אף הרצון לרמוס ולכתוש את זכרכם, את זכרנו כעם – לא אמרתם נואש. "לעולם לא עוד", חברים, הוא משפט שבעיניי מספר בעיקר על תקווה. ישאלו התוהים: איך תקווה במשפט כזה? זה משפט שמתמצת את כל הרוע שעברנו כדי להגיע כאן לארץ אבותינו. ואני בא ואומר בצורה מאוד ברורה: עלינו כעם, כריבון, כחברה, כמדינה, לומר "לעולם לא עוד", אבל להתכוון לכך; לומר "לעולם לא עוד" ולפעול כדי שהדבר הזה לא יקרה. בעיניי, "לעולם לא עוד" זה להסתכל על טעויות העבר, ללמוד מההווה ולהפיק לקחים לעתיד. כאן בבית הזה מתחילה ראשית צמיחת גאולתו של העם היהודי; כאן דורות רבים מסתכלים עלינו בעיניים בורקות ורואים בנו תקווה לכך ש"לעולם לא עוד", לחנך את ילדינו דווקא בתקופה הזאת – כן, היו מחלוקות, יהיו מחלוקות, ואם לא נחלוק, אנחנו כנראה גם לא יהודים. יחד עם זאת דווקא כיום חשוב לומר: לעולם לא עוד. לא תהיה מלחמת אחים. גם כשעקרו את אחיי בגוש קטיף מעולם לא חשבתי ולא העליתי על דל שפתיי לומר "מלחמת אחים". אחים אנחנו, שכבנו יחד בשוחות, נלחמנו בסמטאות. לא משנה מהי המחלוקת – שום דבר לא יצליח להפריד בינינו. גברתי היושבת-ראש, אני קורא דווקא היום לאחדות בעם ישראל, מפני שבסוף כולנו אחים. "לעולם לא עוד" הוא בעיקר ציווי לנו ולדורות הבאים שלא להניח לרעיון הציוני, שלא לנוח על זרי הדפנה, להביט בלבן שבעיני האויבים שלנו ולומר להם: לעולם לא עוד. אני רוצה להתייחס בסיום דבריי, ברשותך, גברתי היושבת-ראש – לפני שבועיים עופר כסיף קרא לי נאצי כאן, לי ולשר יצחק וסרלאוף. הוא קרא לנו נאצים. השיח הזה הוא שיח בלתי מתקבל על הדעת, ודווקא היום אני בא ואומר: לעולם לא עוד. אנחנו לא נאפשר שימוש וזילות במושגי השואה הקדושה שהביאה אותנו לארץ אבותינו; לעולם לא נאפשר את השימוש בפוליטיקה זולה וקטנה לאמירה כל כך קשה שמסמלת את כל הקושי. מורי ורבותיי, גבירתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, לעולם לא עוד – בואו נתכוון לזה, תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חבר הכנסת כהן, חבר הכנסת גלעד קריב, בבקשה.

גלעד קריב (העבודה):

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, חברת הכנסת לשעבר והשגרירה קולט אביטל, יקירינו, שורדי השואה האהובים והנכבדים, יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה הוא המועד השלישי בלוח השנה שלנו המוקדש לזכר הגדול והנורא באסונותיו של העם היהודי ולזכרם הקדוש של קורבנותיו. הראשון הוא כמובן יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה המצוין בכ"ז בניסן – יום הכרעת מרד גטו ורשה; השני הוא צום עשרה בטבת שנקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי; והשלישי הוא כאמור יום הזיכרון הבין-לאומי שנקבע בשנת 2005 על ידי עצרת האומות המאוחדות ביוזמה של משרד החוץ ושר החוץ דאז – סילבן שלום. לכל אחד משלושת המועדים דגש ערכי, חינוכי ותרבותי מיוחד, ולכל אחד מהם תרומה ייחודית להנחלת זיכרון השואה בישראל וברחבי העולם ולהטמעת הלקחים העולים מאסון נורא זה, שזיקק את יכולתו של האדם להפוך למפלצת ואת כוחם של בני האדם להפוך את עולמנו לגיהינום. יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה מבטא את הכרת הקהילה הבין-לאומית בייחודיות הנוראה של שואת העם היהודי ואת היותה תוצר ישיר של שנאת היהדות והעם היהודי במשך מאות ואלפי שנים. באותה הנשימה יום חשוב זה מהווה ביטוי עמוק להכרה הבין-לאומית בצורך להילחם בגזענות, בשנאת הזר, באפליה ובמשטרים הטוטליטריים והרצחניים הסוללים באמצעותן את דרכם לשלטון המוחלט והאלים. כפל לקחים זה נוגע גם לתרומתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לזיכרון השואה ולהנחלת לקחיה. על מדינת ישראל להוביל את המאבק באנטישמיות הגואה במקומות שונים ברחבי העולם, ולעמוד איתנה לצידן של הקהילות היהודיות המתמודדות עם איום זה; עליה לעורר את מדינות העולם ולהעיר אותן מאדישותן. באותה העת – על מדינת ישראל להימצא תמיד במעגל העמים והמדינות המקדשים את זכויות האדם ואת החירות האנושית ואשר מחויבים למאבק בדעות הקדומות, באפליה, בלאומנות ובגזענות. רק השילוב בין הלקח הפרטיקולרי של השואה ללקח האוניברסלי והכלל אנושי שלה יבטיח את הצוואה המופקדת בידינו: לעולם לא עוד. לכל אחד משלושת ימי הזיכרון לשואה פסקול משלו – מקראות, שירים ומנגינות. בעבורי אחת המקראות הראויות ביותר ליום הזיכרון הבין-לאומי לשואה היא מילותיו המוכרות והמהדהדות של הנס נימלר, איש דת פרוטסטנטי, מתנגד המשטר הנאצי, שניצל בעור שיניו ממחנות הריכוז דכאו וזקסנהאוזן: "תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט; ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט; ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי; ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי; ואז הם באו ולקחו אותי – וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי". ביום הזיכרון הבין-לאומי לשואה חובה על כולנו, בני העם היהודי כולו ואזרחי ישראל, להבטיח שתמיד יהיו מי שישמיעו קול עוצמתי ומכריע מול שונאי עמנו ומבקשי רעתו; ביום הזיכרון הבין-לאומי לשואה חובה על כולנו, בני העם היהודי כולו ואזרחי ישראל, גם להבטיח שנדע להשכיל ולהשמיע קול נגד כל מופע של חילול צלם האלוהים שבו נבראו כל בני האדם. ברוח המדרש בבראשית רבא, ברוח תורתם של רבי עקיבא ובן עזאי, אנחנו אומרים היום ששני כללים גדולים ירשנו ממסורת ישראל: "ואהבת לרעך כמוך" ו"זה ספר תולדות האדם". תודה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה לך, חבר הכנסת גלעד קריב. חבר הכנסת מנסור עבאס, בבקשה. חמש דקות לרשותך, בבקשה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, קהל נכבד, ניצולי השואה, זאת הפעם השנייה שאני עומד כאן ומציין את יום השואה, גם יום השואה הלאומי וגם יום השואה הבין-לאומי, ואני כמובן מודע למשמעויות השונות של שני הימים האלו. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המכונה בקיצור גם יום השואה, מצוין בישראל מדי שנה ב-כ"ז בניסן ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה והמרד באותה תקופה. הגבורה התבטאה בהתנגדות היהודית לכוחות הרשע כמכלול פעולות שביצעו יהודים במהלך השואה נגד הנאצים, משתפי הפעולה עימם ועושי דבריהם במטרה לעכב או למנוע את השמדתם או במטרה לשמור על צלם אנוש בגטאות, במחנות ובריכוזי העבודה ובמחנות ההשמדה. ההתנגדות הזו לבשה צורות שונות ומגוונות, החל מהתנגדות אישית ועד להתנגדות קבוצתית. ההתנגדות הייתה לעיתים הגנתית ולעיתים התקפית, ששיאה היה ביציאת לוחמי הגטאות בכוח הנשק במרידות בגטאות נגד הנאצים ועוזריהם. היום השני הוא כמובן יום הזיכרון הבין-לאומי שאנחנו מציינים היום, 27 בינואר, שנקבע ב-2005. אני מתפלא על כך שהאומות המאוחדות במשך שישים שנה לא השכילו ולא הפנימו את המשמעות של השואה, ולקח להם שישים שנה עד שבסופו של דבר החליטו לאמץ ולציין את היום הזה. כמובן, אני שמחתי לקרוא שכל מדינות העולם אישרו את היום הזה ללא הצבעה. ההחלטה מאזכרת כי בשואה נרצח שליש מהעם היהודי. אני חייב לציין, גברתי, אני חוזר על הדברים, שהם מובנים מאליהם לקהל היהודי, ומכיוון שאני חושב שהרבה אזרחים ערבים או דוברי ערבית ירצו לשמוע את הדברים האלו, אני מציין אותם כאן. בסעיף האופרטיבי הראשון של ההחלטה קובעת העצרת הכללית את 27 בינואר כיום הזיכרון הבין-לאומי לזכר קורבנות השואה. עוד בחלקה האופרטיבי של ההחלטה קוראת העצרת הכללית למדינות לפתח תוכניות לימוד בתחום זיכרון השואה, דוחה כל ניסיון להכחשת השואה, מעודדת מדינות לשמר את אתרי מחנות הריכוז וההשמדה, מגנה תופעות של שנאת זרים ואלימות על רקע מוצא אתני או אמונה דתית, ולבסוף מבקשת ממזכ"ל האו"ם לפתח את תוכנית האו"ם והשואה, ולדווח לעצרת הכללית על הפעולות השנתיות של התוכנית. ברשותך, גברתי, אני רוצה לחזור לכמה נקודות בנאום שנשאתי לפני שלוש שנים. ציינתי שם שכערבי פלסטיני וכמוסלמי דתי שהתחנך על מורשתו של שייח' עבדאללה נימר דרוויש, עליו השלום, מייסד התנועה האסלאמית בישראל, יש בי אמפטיה לכאבם וסבלם לאורך השנים של ניצולי השואה ומשפחותיהם של הנספים. אני עומד כאן ומביע סולידריות לעם היהודי כאן ובעולם, העם שנבחר על ידי הנאצים כמטרה להשמדה המונית ורצח עם, ואומר כאן: לעולם לא. לעולם לא בשני הקשרים: בהקשר הספציפי לעם היהודי וגם בהקשר האוניברסלי לכל האנושות. שני ההקשרים נכונים. אני מרכין ראש בפני גבורתם של נשים וגברים שיצאו במרד גטו ורשה נגד גזרת המוות ותחושת הייאוש כדי לשמור על צלם אנוש; אני גם מרכין ראש בפני גיבורים מעמים שונים: חסידי אומות העולם, נוצרים, מוסלמים ואחרים ובמיוחד ערבים ומוסלמים במסגד הגדול של פריז ובמדינת אלבניה המוסלמית, שחיבקו ונתנו יד ומחסה ליהודים במהלך המלחמה. הכחשת השואה היא שריד של האידאולוגיה הנאצית; היא כישלון מוסרי ובגידה בערכי האמת והצדק; היא עבירה על עקרון יסוד באסלאם – עידוד האמת והצדק. המופתי הגדול של בוסניה לשעבר, מוסטפא צ'ריק קבע: "הסכנה בהכחשת רצח עם אינה רק הכחשת האמת לגבי רצח העם הפיזי; היא גם מתן צידוק לרצח עם אפשרי בעתיד, משום שכל מי שמתכחש לרוע האמיתי של רצח העם, מוכן לבצע את הרוע הזה שוב". עוצמתה של השואה מכריחה אותנו כבני אנוש להשאיר לרגע את המחלוקות הלאומיות והדתיות וכמובן את הדעות הפוליטיות, ולהתייחד עם הקורבנות ולהרגיש את כאבם. פוליטיקאי או איש דת או כל אדם שלא מצליח להתנער מהגזענות ושנאת האחר ולא מפסיק לחרחר ריב ומלחמות, שלא ייגע בשואה ולא יחלל את קדושתה. כמוסלמי מאמין וכבן לעם הערבי הפלסטיני, שסבל וממשיך לסבול כאב וממשיך לכאוב במשך עשרות שנים, אני מתפלל שכל יושבי הארץ, יהודים וערבים, ידעו ויפנימו את הלקח ההומני האנושי – להכיר בסבלו של העם האחר וזכויותיו לחיות בחירות ולחיות בכבוד - -

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - ונזכה להגשים את חזון השלום, הביטחון, השותפות והסובלנות בין שני העמים, שתי המדינות. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חבר הכנסת מנסור עבאס. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושבת-ראש, יש בכנסת 120 חברי כנסת ובנוסף עוד כמה חברים נורבגים; במליאה נמצאים פחות מ-20 חברי כנסת, וחמישה מהם ערבים – מביך. גברתי היושבת-ראש, שוב כמדי שנה מתכנסת הכנסת על כל חלקיה – לא כולם – למרות המחלוקות הרבות, לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה במועד שחרורו של מחנה ההשמדה אושוויץ, שחילק את העולם המערבי, האירופי, ל"לפני" ו"אחרי". העולם האירופי טבח ביהודים, בסובייטים ובזרים במעשה, בפשע הנורא ביותר בהיסטוריה המודרנית, והייתה מדינה אחת באירופה, מדינה מוסלמית, שנתנה מחסה ליהודים, והיא אלבניה. הנאציזם התרחש שם, במערב – לא במזרח; אושוויץ הפך לסמל הטראומה היהודית של המאה ה-20, מהקשות שבהיסטוריה האנושית, סמל לנאציזם ולתעשיית המוות שנוצרה שם, במערב. תעשיית מוות זו צמחה על קרקע האנטישמיות ושנאת האחר, עבדה כמו מכונה משומנת היטב והתבססה על הטיעון של צדקת האומה ועליונותה מעל כל ערך אזרחי או אנושי; תעשיית מוות שרמסה את הערך החשוב והנשגב שבערכים האנושיים – הזכות לחיים של עמים שלמים. בשירו "כשהרשע בא כמו גשם נופל" כתב ברכט: כשהרשע בא כמו גשם נופל, איש אינו קורא עוד: עצור! / כשהפשעים נערמים, הם נעשים בלתי נראים. / כשהסבל נעשה ללא נשוא, אין שומעים / עוד את הצעדות. / גם הצעקות נופלות כגשם קיץ. אי-הכרה בעוולה היא עוול נוסף; הכחשת השואה ופשעים היא עוול נוסף. האפשרות לזכור ולספר אירועים מחרידים ככל שיהיו, היא תנאי מוקדם לריפוי חברי ואישי כאחד. גברתי היושבת-ראש, הציווי "לא עוד" הוא בעל משמעות כפולה, כמו שאמרתי לפני שנים רבות – אחת מיידית ונפוצה, והיא האמירה: לא עוד להשמדת יהודים, לא עוד לרצח עם שיטתי, גזעני ואכזרי כל כך, לא לעוד קורבנות; ההיבט האחר והפחות מדובר הוא שלא ניפול קורבן להסכמה להיות מבצעי עוול ורצח של אחרים, ציווי מתבקש בעולם פוסט אושוויץ, בחברה המכירה בשוויון ערך חיי אדם. כל אדם באשר הוא אדם ללא הבדל ומבלי לומר "אני מעדיף רוצחים יהודים, רק כי הם יהודים", ומבלי לסרב להכיר בקיומו של רוע ואכזריות בקרבם של מי בעבר היו הקורבן. לצד הזיכרון והדיבור על המלחמה, השואה, מעשי הזוועות, הקורבנות והמקרבנים חשוב גם להזכיר וללמוד על המרד וההתנגדות שהיו בממסד ובשיטה בימים ההם. מי התנגדו? איך? מה אפשר להם להתנגד, ומה עשו כדי לשבש ולו במעט את מכונת ההשמדה שעבדה בקצב מסחרר ללא הפסקה? אחת הקבוצות, רבותיי חברי הכנסת, המוכרות בהתנגדותן למשטר הנאצי הייתה "הוורד הלבן", קבוצה של חמישה סטודנטים מאוניברסיטת מינכן ומרצה; חמשתם נשפטו על פי חוק בבית משפט נאצי מיוחד על פגיעה במאמץ המלחמתי, ונידונו למוות. האחים שול, הנס וסופי הוצאו להורג עוד באותו יום. מאז הפכה הקבוצה לסמל לאומץ לב והומניות בגרמניה. בעלון הראשון מתוך שישה שנכתבו, הודפסו והופצו על ידם תוך הפרה של חוקים והסתכנות בחייהם, נכתב: "אם כל אחד אחר יחכה שמישהו אחר יתחיל, שליחי המלחמה של נמסיס, אלת הנקמה, ילכו ויתקרבו, עד שאחרון הקורבנות יוקרב בלי תכלית על מזבח הנקמה של השד המשחית שאינו יודע שובעה. לפיכך, חייב כל אדם בשעה אחרונה זו להתגונן כמיטב יכולתו נגד שוט האנושות, נגד הפשיזם, ונגד כל צורה אחרת של המדינה המוחלטת. בכל מקום שאתם נמצאים בו", הם כתבו, "אמצו דרכי התנגדות פסיבית, רזיסטנס. חסמו את תפקוד מכונת המלחמה חסרת האלוהים הזאת, לפני שיהיה מאוחר מדי". לפני למעלה מעשור, גברתי היושבת-ראש, רבותיי חברי הכנסת, עמדתי כאן, במקום הזה ממש, מלא אמפתיה לקורבנות, לשורדים ולמשפחותיהם, שחלקם נמצאים כאן בכנסת, וביקשתי לפנות אל האנשים הטובים בטבעם: כוח רב משחית מאוד. כוחנות, לאומנות משיחית, פשיזם וגזענות הם הדרכים למשוך אנשים על בסיס המוני כדי לתמוך במדיניות שלמעשה מיועדת למחוץ אותם, למחוץ את כולנו. היום אני שב ומחדש את הפנייה האקטואלית מתמיד: הכוח ורדיפת הכוח הם הכוח המשחית בפסיכולוגיה והפוליטיקה של האדם, כדברי האמירה: "כוח משחית, כוח מוחלט משחית בהחלט". כבוד היושבת-ראש, דמוקרטיה חייבת לנצח את הכוח.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

משפט סיכום, חבר הכנסת טיבי.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני מסיים. מקובל ביום השואה - - -

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

כן, אני - - -

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

גם אם מישהו גולש דקה או שתיים.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

או חמש.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

דמוקרטיה חייבת לנצח את הכוח, את הרשע, את אופוריות השלטון המוחלט; דמוקרטיה היא בעלת משמעות אחת ויחידה – שוויון לכולם, לכלל האזרחים. גם שרפת קוראן היא מעשה אנטישמי – ביום הזה של המאבק הבין-לאומי באנטישמיות שרפת קוראן בשבדיה וגם בהולנד היא מעשה אנטישמי, גזעני ומכוער שלא שמעתי התנגדות לו בישראל מפי אף גורם, כפי שהייתה השבוע שם, במערב. פגיעה קשה ברגשות דת ואמונה היא לא חופש ביטוי, היא גזענות מכוערת ואנטישמית לשמה. דמוקרטיה לא יכולה להיות דמוקרטיה יהודית או דמוקרטיה ציונית – זהו אוקסימורון; דמוקרטיה חייבת להיות דמוקרטיה לכלל האזרחים, אחרת היא תהיה אתנוקרטיה. גם הפגנות המיועדות לגונן על הדמוקרטיה חייבות לקחת בחשבון את כלל האזרחים וכלל הנפגעים; צדק חייב להיות צדק לכולם. עד היום הצדק הישראלי היה צדק יהודי-יהודי, שמדלג מעל כל מי שאינו יהודי, לרבות האזרחים הערבים. הדברים האלה מיועדים ומכוונים לבית המשפט העליון, שלא נתן סעד לערבים הפלסטינים בנושאי הליבה ובנושאים הקרדינליים הגדולים. למרות זאת נציגי המיעוט חייבים לעמוד תמיד מול כל D9 שמטרתו ריסוק מערכת המשפט. ואנחנו, כנציגי המיעוט, עמדנו ונעמוד תמיד נגד הניסיונות לפגוע בבית המשפט העליון ולהפוך אותו לחייל המבצע פקודות של הפוליטיקאים’ גם כשהוא נמנע מלתת סעד לנו, סעד בנושאי המהות, ולמרות שהוא אישר את חוק הלאום ואת חוק ועדות הקבלה ועוד ועוד. כי בסוף הדרך, ואני מסיים, בית המשפט העליון יכול להיות המפלט האחרון של המוחלשים ושל המיעוט. בבית המשפט העליון לא צריך להיות רק שופט ערבי אחד ורק שופט יהודי-מזרחי אחד. לסיום, עלינו לשוב ולהזכיר, כי השואה הייתה חוקית’ על פי חוק. כמו פשעים חמורים אחרים נגד האנושות, השואה הייתה חוקית אבל אנטי-מוסרית וגזענית. נפשעת. כי חוק הוא עניין של כוח ולא של מוסר, הגם שיש מי שמבלבלים ביניהם. ושוב, אם להשתמש במילותיו של ברכט: כשהרשע בא כמו גשם, עלינו לזעוק ולא להשאיר מקום לשתיקה. בערבית אמר האימאם עלי אבן אבי טאלב (אומר בערבית ומתרגם) אל תיראו ללכת בדרך האמת בגלל מיעוט האנשים ההולכים בה. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה.

אופיר כץ (הליכוד):

היהודים התנגדו בכוח ובאלימות ובניגוד לחוק למי שרצו לחסל אותם. הם לא עשו פיגועים כנגד האזרחים הגרמנים לפני כן.

אוריאל בוסו (ש"ס):

השוואה מסוכנת.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חמש דקות לרשותך, בבקשה.

אבי מעוז (נעם):

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להקדיש את נאומי לזכרם של סבי, סבתי, ארבעה מילדיהם ועוד קרובי משפחתם שנספו בשואה. אני רוצה לקרוא מקבץ מדבריו של חבר הכנסת הרב חנן פורת, זכר צדיק לברכה, שנשא כאן על הדוכן לפני 31 שנה במלאת 50 שנה לוועידת ואנזה הארורה, שהתקיימה בדיוק היום, ב' בשבט, לפני 81 שנה. "'הרע העולמי המסודר', כפי שמכנה אותו הרב קוק זצ"ל - - - הרע העולמי המסודר, המתוכנן כל כך, היושב בוועידה שנוטלים בה רשות דיבור ומלצרים מעונבים מגישים כוסות יין, באווירה כמו פסטורלית, ישיבת עבודה רשמית של איזה קונצרן שצריך לעסוק בכמה עניינים פרוצדורליים-נוהליים". "התוכנית דיברה, רבותיי, לא על שישה מיליונים אלא 11 מיליון יהודי אירופה, לרבות יהודי אירלנד; שילוח היהודים למזרח, הפרדה בין גברים לנשים, איך בכלל ינצלו אותם בעבודות כפייה ויסחטו מהם את מיטב אונם. ואחר כך 'הטיפול ההולם'", כלשונם. "ברור היה למשתתפים שהמטרה היא לרצוח את יהודי אירופה עד האחרון שבהם, מאירלנד עד הרי אורל, מהקוטב עד הים התיכון. אלה הדברים שמצוינים בגוף החלטות ועידת ואנזה". "יש שאלה: מה יעשו ביהודים שנשואים לארים – האם לגרש? האם להרוג? ומה עם אלה שהם יהודים רק לשליש ולרביע?" יש אחד שמציע שאותם רק יעקרו, יסרסו, אין צורך להרוג אותם. "אבל הדבר לא מתקבל על דעתו של היידריך. אחד מציע - - - באופן הומני לתת אפשרות של בחירה בין עיקור לבין הריגה, בחירה חופשית, נאותה, נאורה". רק מאוחר יותר, כשהאווירה נעשתה נינוחה קצת יותר, מתאר זאת אייכמן, יימח שמו: "בשיתוף פעולה עמדו ודנו יחד וקראו לילד בשמו, בלי להשתמש בלשון סגי נהור - - - דנו בשיטות המתה, בחיסול והשמדה". וכך כתב עזריאל קרליבך ב"ספר החורבן": "כולנו יודעים ומרגישים בכל נימי נפשנו, הרוגים אלה לא במיתתם קדושים נהיו אלא בחייהם קדושים היו. עיירות אלה שנחרבו עמדו על רמה מוסרית, ששום עם הנתון בתנאים דומים לא היה מגיע אליה ולא הגיע. אם על מאזני הצדק יונחו, יעלה משקלו של בית מדרש עזוב ועלוב אחד על כל הטירות והארמונות המפוארים שבעולם; אם לפי ייחוס המוסר יימדדו, יגדל יחסו של קטון הרבנים בעיירה הגליצאית הנידחת על יחס המוסר של שושלות כל האצילים האדירים; ואם תמימות הנפש וטוהר המחשבה יהיו המשקלות, יעלה שואב מים אחרון בברדיצ'ב על כל גיבורי העמים המהודרים; ואם מידת כנות העמל לתיקונו של עולם תהיה אמת המידה, מה ערכם של כל הקלובים הפוליטיים האדירים שלהם לעומת ערכה של חברת 'עין יעקב' פשוטה בבריסק דליטא. ולמה אנחנו, היודעים זאת, לא נאמר זאת בקול רם? הם לא הרגו אותם מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם; הם לא הרסו את הגטאות מפני שהפיצו חיידקי טיפוס ומגפות, אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וחיידקי קדושה, שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם - - - הם שיברו את רהיטי הבית, מפני שאפילו בביתו של האחרון בישראל עמד שולחן, שיהודי כשר בסעודתו הצנועה העלה אותו לדרגת מזבח. הם ניפצו את המיטות, מפני שגם מקרשי עץ אלה עלה אליהם ריח חיי המשפחה הישראליים הזכים – הם התעללו ביונקים אילמים, מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני הרשעים. הם התפרצו לעליות הקיר, משום ששם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד קול זה נשמע בעולם, אין השטן יכול לישון במנוחה. הם חיללו את כתבי הקודש, מפני שמהאותיות הללו בוקע הקטרוג, הלגלוג והבוז לכל ישותם, 'כי עליך הֹרגנו כל היום'". תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חבר הכנסת אבי מעוז. אני מזמינה את סגן השר במשרד ראש הממשלה חבר הכנסת אורי מקלב, להשיב ולסכם, בבקשה.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אורי מקלב:

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. הגברת קולט אביטל, חברת הכנסת לשעבר והשגרירה, מנהלת הרשות לזכויות ניצולי שואה, הגברת רונית רוזן, חבריי חברי הכנסת, שמענו בקשב רב את הדוברים השונים בדיון הזה, כל אחד בדרכו, בקרבתו, בהרגשתו ובהיכרותו, וזה פתח לנו צוהר קטן לשואה הנוראה שהתרחשה לעם היהודי. מעולם, מעולם לא התרחש חיסול ממוקד, מחושב, ממוספר בקור רוח אכזרי, עם תוכנית בנויה לפרטי פרטים, עם שיטות מדעיות חדשניות לקיצור זמן ביצוע התוכנית, בציניות מחושבת, מחליאה, של התייעלות בהשמדת אומה. תחילה בירי חי, שלא הספיק להם – זה בזבוז תחמושת; משאיות אטומות, שלתוכן הוחדר מפלט הגז, לא התאים להם – זה לוקח זמן רב, והדלק הוא מצרך יקר; עד למציאת הפתרון "הנשגב" – לדחוס אנשים, נשים וילדים לתוך מקלחות הגז – כך זה חסכוני ומהיר יותר. כמה אכזריות. כמה אכזריות יש בשואה הזו. ושלא נטעה לחשוב, אין נחמה לשואה, אין סליחה לשואה, אין סליחה לרצח עם, ואין השוואה לשואה, לרצח עם ולרצח של ילדים, תינוקות שנרצחו בעודם בידי אימותיהם, ובעוד עיניהם התמימות מביטות בתמימות לתוך עיני המרצח, והם לא יודעים מה עלול להיות להם בעוד כמה שניות. << אחרי_כן >> ולכן אנחנו לא רוצים להשוות, ואנחנו יודעים שבדברים האלה אנחנו נותנים את הזיכרון האמיתי כשאנחנו מזכירים זאת. ואין מי שנקרא אדם, אין מי שנקרא אדם שיכול להכיל את השואה, את הרוע הזה. גברתי היושבת בראש, חברי הכנסת, מכובדי השר, הכנסת היום ציינה בצורה מכובדת את היום הזה, על אף הלילה הארוך ועל אף הלילה הארוך העתידי. אבל כל זה לא מנע מאיתנו לדון בצורה עניינית ותומכת, כדי לציין את הצורך והמחויבות שלנו לניצולי השואה. כממונה על הרשות לניצולי שואה שנמצאת במשרד ראש הממשלה, התוודעתי ונחשפתי לעבודתה המסורה של הרשות לניצולי שואה, בראשותה של המנכ"לית וההנהלה, חברי ההנהלה, ועם עשרות העובדים בצוות. אצלם יום שואה זה לא יום שואה אחד בשנה, אלא זה יום-יום, שעה-שעה, שהם מלווים בפעילות ובתמיכה, ובעזרה ובחשיבה כדי לתת לניצולי השואה ושורדי השואה את התמיכה ואת הצרכים שמגיעים להם ושהם צריכים אותם. אני רוצה רק להוסיף ולומר שתמיכה בפעילות זה לא רק קצבה חודשית, זה נושא הרבה מעבר לכך. זה ודאי הנושא הסוציאלי, הבריאותי על כל מרכיביו – הרגשי האנושי, והחברתי והסביבתי, וגם האישי החם, שהם פועלים ועושים זאת עד כדי כך שהם מגיעים לכל אחד ואחת שצריכים זאת בביקורים אישיים. להגיע אליהם, לא רק שיבקשו מהם, אלא הם מעצמם, גם הזכויות, מה הנתינה, והם עושים את זה "טרם יקראו ואני אענה" – הם מקדימים את הקריאה למעשה שלהם. ואולי, ברשותך, גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כמה נתונים קצרים על הפעילות של הרשות, ומה המדינה ומה אנחנו עושים. קודם כול ככה, היום חיים בישראל קצת יותר מ-150,000 ניצולי שואה ונפגעי ההתנכלות האנטישמית בתקופת השואה. גילם הממוצע של החיים בישראל, של ניצולי השואה, שרידי השואה ונפגעי ההתנכלות, הוא 87.5 שנים. 50,000 מתוך 150,000 הם כאלה שהם ניצולי מחנות, גטאות ועבודת כפייה. כ-50,000 הם כאלה שהיו במעגל השני, שנרדפו וברחו מהשואה. ועוד 50,000 נרדפים של אנטישמיות שהיו בתקופת השואה במרוקו, באלג'יר ובעיראק. התקציב השנתי של הרשות הוא 5.6 מיליארד שקלים. זה בעצם כך כי אין ניצול או ניצולה בישראל שהיום, חס וחלילה, חיים בעוני או חיים בצורה לא מכובדת, ממה שאנחנו יודעים או אם מישהו מבקש זאת, ועושים מאמצים להגיע לכל אחד ואחד. ואנחנו נותנים תמיכות רחבות מאוד במגוון הנושאים שהם מתבקשים לכך או שהם צריכים, גם פטור מלא מתשלום על תרופות בסל התרופות, קבלת טיפולים רפואיים וציוד רפואי, שירותי משרד הרווחה ללא מבחני הכנסה, ללא השתתפות עצמית. יש שירותים שלמים שהם מקבלים בהשתתפות מופחתת, יש בתים חמים, יש לחצני מצוקה, יש תקנים לעובדים סוציאליים, ועוד ועוד. ואני לא ארחיב בנושא החברתי והרגשי – ביקורים, אימוצים, כל מה שידוע לנו שאנחנו צריכים. אנחנו גם מתחייבים להמשיך ולתת, להמשיך ולתת את כל מה שהם צריכים בצורה מכובדת, ובצורה שמגיעה להם. מעבר לכך, אני רוצה להתייחס לעוד נתון אחד: 32,000 מניצולי השואה עברו את גיל ה-90, ולמעלה מ-1,100 עברו את גיל 100. הם אנשים – אנחנו רואים בזה זכויות, אנשים ששרדו את השואה וחיים, מאריכים ימים. באמת הם אנשים שמחייבים אותנו, הם אנשים שנמצאים במדרגה מבחינתי גבוהה. זה לא רק חוב, זאת זכות וחובה לתת להם את כל מה שאנחנו עושים בשבילם. ואנחנו נקווה שנמשיך לעשות, ואנחנו ערים לכך, ורוצים לעשות כמה שיותר. אני רק מבקש עוד להתייחס בקצרה לנושא השני שאנחנו היום מציינים גם כן, שזה נתונים על תקריות אנטישמיות. אבל לפני כן אני רק אגיד שניצולי השואה הם הקשר החי והשורד לשליש מהעם שלנו שנכחדו באופן הקשה והאכזרי ביותר. אבל מה שאנחנו יודעים הוא שאחרי השואה יש גם תקומה. והתקומה המפוארת הזאת הם אלה שהיו אבן היסוד, והם לא נתנו לכל השואה להשתלט עליהם, אלא הפוך, הם ראו את זה כמנוף לתקומה, כעשייה שחשובה מאוד, כהרגשת שליחות שיש להם. הם שרדו כדי להקים את הדורות הבאים. הם עשו את זה בצורה מפוארת. אנחנו יודעים היום שאנחנו חיים בתקומה חזקה. הדור השני והשלישי שלנו הם לא תומכים בנזקקים, אנחנו תומכים בעמודי התווך של האומה היהודית, ביהודים שבכוח האמונה האדירה שלהם, עם כוחות עצומים של נפש, פעלו לתקומת האומה היהודית מהתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה. אבל אנחנו חווים בתקופות האלה גם אנטישמיות לא מועטה. אנחנו חווים היום, לפי מחקר שהממ"מ מציין במסמך שהוא הוציא לכבוד היום הזה, או לקראת היום הזה, קרוב ל-600 תקריות אנטישמיות באירופה. 600 תקריות אנטישמיות. והנתון הזה עולה ועולה, לצערנו. ויותר מכך, עוד נתון שבאמת הוא חדשני בתיעוד שלו או בספירה שלו – תועדו יותר מ-3.5 מיליון פוסטים אנטישמיים, שנכתבו על ידי כמעט חצי מיליון איש בעולם. מוציאים 3.5 מיליון פוסטים אנטישמיים. אותי זה הפתיע שהמדינה שהכי הרבה תועדה בשיח האנטישמי היא ארצות הברית, בפער גדול מאוד מצרפת, גרמניה ובריטניה. המלחמה או ההתמודדות עם האנטישמיות מחייבת את המדינות שבהן נעשית האנטישמיות. שם הם צריכים לפעול, במקומות שבהם זו לא רק תופעה מתמשכת, אלא הם אפילו יותר מזה. הם צריכים להוקיע, הם צריכים לפעול, לחנך ולהעניש תופעות כאלה. ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעשות דבר אחד, להרבות בטוב ובאנושיות. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה לסגן השר מקלב. אני רוצה להודות גם לך, גם לחברי הכנסת שלקחו חלק בדיון, ולניצולים שהשתתפו ובני משפחותיהם. אני מאחלת לכם אריכות ימים ובריאות טובה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חברי הכנסת, אנחנו נעבור לנושא הבא על סדר-היום: הצעת חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשפ"ג–2023, בקריאה השנייה והשלישית. אני מזמינה את חבר הכנסת ינון אזולאי להציג את הצעת החוק, בבקשה.

ינון אזולאי (בשם ועדת החוץ והביטחון):

גברתי היושבת בראש, ידידי כבוד השר, השר מיכאל מלכיאלי, שיהיה בהצלחה גם בתפקיד החדש.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

שיהיה קצר - - -

ינון אזולאי (בשם ועדת החוץ והביטחון):

שיהיה קצר, וחזרה מהירה ובטוחה, בעזרת השם. חבריי חברי הכנסת, רק במילה להתייחס ליום הזה, שזה היום הבין-לאומי. אנחנו שומעים פה את מעשי הגבורה של אותם שורדי שואה, שהיום היו גם בוועדת הכספים ודיברו, כולנו חייבים להם את החיים שלנו, כי בזכותם אנחנו פה. והתפקיד שלנו לעשות הכול על מנת למזער ולמעט כמה שיותר את הסבל שהם עוברים גם פה, אם זה בביורוקרטיה, ואם זה בחיים שלהם, ביוקר המחיה, בכל דבר ובכל השנים. והתפקיד שלנו כשליחי ציבור לדאוג להם בראש ובראשונה. וכל בוקר שאנחנו קמים להגיד תודה רבה, ולהגיד להם שבזכותם אנחנו קיימים פה, בזכות הגבורה שהם עברו והייסורים הקשים שהם עברו. ונתפלל שמקרי זוועות כאלה לא יחזרו בכלל בעולם, וכמובן לא לעמנו, בעזרת השם. גברתי היושבת בראש, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשפ"ג–2023, שיזמה הממשלה. מטרתה של הצעת החוק להאריך את תוקפו של החוק להארכת תוקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז–1967, בחמש שנים נוספות, עד ליום י"ח בשבט התשפ"ח, 15 בפברואר 2028. התקנות נחקקו לראשונה בשנת 1967 כתקנות שעת חירום, ולאחר מכן עוגנו בחוק, שתוקפו מוארך מאז מעת לעת, לאחרונה בשנת 2017. התקנות נועדו לתת, מחד גיסא, סמכויות שיפוט שוות לבתי המשפט בישראל לגבי עבירות שבוצעו על ידי ישראלים בשטחי האזור, ומאידך גיסא להחיל על הישראלים שגרים במקומות אלה דינים ישראליים ספציפיים, כגון חוק שירות ביטחון, פקודת מס הכנסה, חוק הביטוח הלאומי ועוד. עם השנים הוראות התקנות הורחבו כדי להסדיר סוגיות נוספות הנוגעות ליחסי הגומלין המשפטיים עם האזור ועם הרשות הפלסטינית, ובאמצעותן מבוצע סנכרון בין הדין הישראלי ובין הפעילות של מדינת ישראל בשטחי האזור, שבהם ככלל לא חל הדין הישראלי. כך, באמצעות התקנות יכולה ישראל לפעול כיום בתחומים מסוימים על בסיס החוק והמשפט הישראלי גם בשטחי האזור. כיוון שכך, ומאחר שתוקפן של התקנות יפוג ב-15 בפברואר אם לא יוארך תוקפן, אישרה הוועדה את הצעת החוק, ואנחנו מבקשים כעת לאשר אותה גם במליאה, כדי שלא ייווצר חלל משפטי. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות. אבקש מחברי הכנסת לדחות את ההסתייגויות, ולאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חבר הכנסת ינון אזולאי. אנחנו נעבור להנמקת ההסתייגויות. להצעת חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשפ"ג–2023, הוגשו הסתייגויות של קבוצת יש עתיד – חברי הכנסת יאיר לפיד, אורנה ברביבאי, מאיר כהן, קארין אלהרר, מירב כהן, יואל רזבוזוב, אלעזר שטרן, מיקי לוי, מירב בן ארי, רם בן ברק, יואב סגלוביץ', בועז טופורובסקי, מיכל שיר סגמן, עידן רול, יוראי להב הרצנו, ולדימיר בליאק, רון כץ, מטי צרפתי הרכבי, טטיאנה מזרסקי, יסמין פרידמן, דבורה ביטון, משה יהודה טור פז, סימון דוידסון, ונאור שירי; כמו כן, של קבוצת ישראל ביתנו – חברי הכנסת אביגדור ליברמן, עודד פורר, יבגני סובה, שרון ניר, יוליה מלינובסקי וחמד עמאר; של קבוצת רע"מ – חברי הכנסת מנסור עבאס, ווליד טאהא, ואליד אל הואשלה, אימאן ח'טיב יאסין, יאסר חוג'יראת; של קבוצת העבודה – חברי הכנסת מירב מיכאלי, נעמה לזימי, גלעד קריב, אפרת רייטן מרום. אנחנו נעבור לראשון הדוברים, חבר הכנסת מנסור עבאס. בבקשה. חמש דקות לרשותך. בבקשה.

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

גברתי היושבת-ראש, וברכות על המעמד, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על הנושא של החוק בהקשר הכללי בהחלט. אנחנו היינו בקואליציה והיינו צריכים להתמודד עם החוק הזה כחלק מהמחויבות הקואליציונית של הממשלה הקודמת. נתקלנו בהמון נושאים שהיינו צריכים להתמודד איתם ואתגרו אותנו. בהחלט, יש משמעות להיותך חבר קואליציה, כשאתה רוצה להיות שותף ולממש את האזרחות שלך דרך השותפות הזאת ולהשפיע. לא תמיד הייתה לנו וגם לאחרים, למפלגות אחרות וחברי כנסת אחרים – להצביע בעד או נגד לפי הטהרנות שיש בכל אחד מאיתנו. אבל בהקשר הכללי בהחלט, אנחנו מצד אחד, כאזרחי מדינת ישראל ערבים, פלסטינים, כבני אנוש, בהחלט רוצים שמדינת ישראל תסיים את הפרק הזה ותפתח דף חדש עם העם הפלסטיני. ושתקום מדינת פלסטין – ותכיר במדינת ישראל, ושתהיה הכרה הדדית בשני העמים שיחיו.

ינון אזולאי (ש"ס):

אתה רוצה הכול בבת אחת?

מנסור עבאס (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ינון, תן לי לדבר שתי דקות, וזהו. שני העמים יחיו ביחד בשלום, בביטחון, בשותפות ובסובלנות – זה בעצם החזון שלנו. תמיד כאשר שואלים אותי: לאן אתה רוצה להגיע? אני אומר להם, שקודם כול מה שמאפיין אותנו זה שקבענו חזון לאן אנחנו רוצים להגיע. בעוד שנה, עשר שנים, בעוד 100 שנים, אנחנו רוצים לחיות ביחד כאן, בארץ הקודש, יהודים, ערבים, ביחד בשלום, בביטחון, בשותפות ובסובלנות. איך אפשר לממש את החזון הזה? צריכים הסדרים מדיניים וכו'. אין ספק שהגישה של רע"מ, שדוגלת בשותפות אזרחית, ערכית, בניסיון לקדם שיח של סובלנות, שיח מכיל, שיח שמנסה להתכתב, להבין, להפנים, להכיר את האחר, אין ספק שאנחנו בזה תורמים לקירוב לבבות, לקרוב בין שני העמים. ובעצם, אנחנו טוענים, ואני חושב שזה מוצדק לטעון טענה כזאת, שאם אנחנו נצליח כאן, בתוך מדינת ישראל, כאזרחים יהודים וערבים לממש את החזון הזה, ולהיות שותפים, ולקדם נושאים ואינטרסים משותפים וערכים משותפים, אין ספק שזה יהווה מודל לכלל האזור, אבל במיוחד לשני העמים שחיים כאן בתוך ארץ הקודש – שהוא ביטוי דתי מבחינתנו, ומשותף גם ליהודים, גם למוסלמים, גם לנוצרים באופן כללי. ולכן, ההתייחסות שלנו לחוק היא התייחסות אחרת כאשר אנחנו לא כבולים במשמעת הקואליציונית, ואז אנחנו יכולים גם לבטא את העמדה מבחינת ההצבעה. אבל בהחלט, השאיפה של כולנו בסופו של דבר – שהכיבוש הסתיים, ושמדינת פלסטין, שכבר יש לה הכרה בין-לאומית והכרה דה-פקטו מישראל, תוכל לחיות ליד מדינת ישראל בשותפות, ובהבנה או בסובלנות בין שתי המדינות ושני העמים. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה חבר הכנסת מנסור עבאס. חבר הכנסת ווליד טאהא. בבקשה – הוא לא נמצא. אז ואליד אל הואשלה. בבקשה.

ואליד אל הואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, הדברים ברורים. גורמים בימין מהקואליציה מנסים בכל דרך להמציא פירושים מעוותים עד מסולפים לדברים שאמרתי השבוע בבקעת באר שבע, ולהציגם כאיומים. ומה אמרתי? ציטוט: "זו העת להתייחס לתושבים הבדואים כאזרחים שווי זכויות, ולפעול לפתרון מצוקותיהם במקום להעמיק אותם. זו העת להקשיב, להכיר, להסתכל מהעבר השני, ולחפש פתרונות בהסכמה במקום פעולות חד-צדדיות, שדוחפות עוד יותר אל עבר ההדרה וההדחקה". סוף ציטוט. מציירים תמונה בבוץ, כדי לקושש אהדה על גבם של האזרחים שנמצאים במצוקה והזנחה שנים רבות. אכן אמרתי, ואמשיך להגיד תמיד, שכל הניסיונות לפעול נגד הבדואים בנגב ונגד התושבים אזרחי הנגב זה ניסיון פופוליסטי זול, מתגרה ונגרר אחרי גורמים אשר רוצים להשחיר כל חלקה טובה. כל זה כחלק ממתקפה כוללת על הבדואים בנגב. מתקפה מתוזמנת היטב, שמטרתה להראות מציאות שלא קיימת. גם באמצעים של הדגשת והעצמת מקרים בודדים ועשבים שוטים. ברצוני לומר שלבוא לשחק בבוץ לדקה או שתיים לא יעבוד על אזרחים, לא ישנה את המציאות ובוודאי לא ייצור שקט או חיים משותפים. הדרך הפופוליסטית הזולה הזאת היא כמו זריקת בוץ בפני אזרחים שומרי החוק אשר כל חטאם שהם רוצים לחיות; כן, רבותיי, פשוט רק לחיות בשלום ובכבוד על אדמתם. נולדנו בנגב, דורות אחרי דורות. ירשנו אפילו את צבע האדמה המדברי. אנחנו זה הנגב, והנגב זה אנחנו. עובדות מוצקות כסלע לא מעניינות את הגורמים אשר מנסים לצייר את הבדואים כפורעי חוק ופולשים. הרי העובדה היא שהבדואים בנגב יושבים על פחות מ-3% מאדמות הנגב. ואיזה תמונה משתקפת לנו מכל הדיווחים? משתלטים, פולשים ועוד ועוד. ועוד עובדה בסיסית ואנושית: לבדואים, כמו לכל האזרחים, יש ריבוי טבעי. אז לכל אלה שרוצים להתעלם ממצוקות הבדואים ריבוי טבעי מטופל באמצעי תכנון, בנייה והרחבה. אבל בסיס הדבר הוא הכרה; הכרה ביישובים הקיימים אשר המדינה מסרבת להכיר בהם עשרות שנים. הזוי, לא אנושי, לא מתקבל על הדעת בכל מדינה באשר היא. פניתי לראש הממשלה: תפעל להפסיק את כל ניסיונות ההתגרות, ובראשן הנטיעות הצפויות באדמות יישובי הבדואים בנגב במטרה למנוע התססה והתגרות מיותרות. בואו נקיים דיון הגון, מעמיק מתוך כוונות טובות כדי להניע פתרונות עומק אשר יביאו לסיומן של כל המצוקות והעוולות כלפי הבדואים בנגב – מצב שנמשך עשרות שנים. הגיע הזמן – רק בהסכמות, תוך התחשבות באופי חייהם של הבדואים, ניתן להגיע לסיום ראוי ואמיתי לכל מצוקות הבדואים, דבר שיביא שקט אמיתי וחיים משותפים. צעדים חד-צדדיים ומעשים פופוליסטיים יעשו בדיוק ההפך. המטרה של כולנו היא חיים משותפים בכבוד וכאזרחים שווים. פעם אחת ולתמיד תנסו לראות גם את הצד של הבדואים. תביטו מהעבר השני ותלמדו את הסוגיות ואת המצוקות לעומק, ויחד ניצור מצב של אזרחים שווים שרוצים לחיות בשלום. במקום נטיעות בבקעת באר שבע, נגע אלסבע, שלא מביאים שקט ויציבות לנגב, אנו דורשים להכיר בכפרים ח'רבת אל-וטן, ארוויס, אל-ע'רה, ביר אל-חמאם, ביר אל-משאש, א-זרנוק, ולהכיר בכל היישובים הלא-מוכרים בנגב. תודה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה. חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, בבקשה. חמש דקות לרשותך, בבקשה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, חברות וחברים, בהתחלה אני רוצה להתייחס למה שקורה בימים האחרונים באוניברסיטאות. לפני כמה ימים הסטודנטים קיבלו הודעה על תחילתו של סכסוך בין הסגל הבכיר באוניברסיטה לבין האוצר. ככה היה התוכן של ההודעה: "אנו עדים לסכסוך עבודה בין הסגל הבכיר בכלל האוניברסיטאות לבין מספר גורמים נוספים. המשבר נוצר בעקבות סכסוך בדבר הסכמי שכר שלא נחתמו מאז שנת 2019 ופערים משמעותיים נוספים שאופפים את שני הצדדים, בין היתר חוסר היכולת לשבת ולנהל משא ומתן משמעותי בשל מדיניות שכר באוצר שטרם התגבשה. החל מסוף השבוע יחלו עיצומים בשל אי-הסכמות אלו". התוכן של העיצומים יהיה כדלקמן: "נכון לשעה זו לא יפורסמו ציוני מועדי א', לא יינתן מענה לסטודנטים במיילים ולא תהיינה שעות קבלה, מצגות הקורסים לא יעלו או לחלופין יותקנו ולא יקוימו מועדי ב'". אני כאן פונה ושואלת, האם לא מספיק מה שעבר על הסטודנטים בשלוש השנים האחרונות? האם הקורונה לא הספיקה להכות בהם חזק חזק? ובכל זאת, כל הכבוד לסטודנטים – לילדים ולילדות שלנו – שהחזיקו וממשיכים וממשיכות בלימודים שלהם למרות המכה הכלכלית, למרות חוסר התשתיות, למרות כל האתגרים. ועכשיו מפילים עליהם עוד מכה. מה יעשה סטודנט שעבר את כל מה שעבר בשלוש השנים האחרונות כדי לסיים תואר ולהתחיל בדרכו בחיים שלו, לבנות את החיים שלו ולהתחיל לראות אופק? אני לא יכולה לתאר לעצמי שבעיה כזאת, כמה שהיא גדולה, היא בעצם כל כך קטנה, אפשר לפתור אותה בישיבה אחת או שתיים, וכל העניין זה כסף – לא משהו אחר. בערבית אומרים: (אומרת בערבית). הכסף זה לא הבעיה; הבעיה זה התפיסה של האנשים שיושבים שם ומחליטים. ואי-אפשר לתת שזה יימשך ככה. אני מבקשת מעל במה זאת שתהיה התייחסות לסוגיה הזאת ויהיה פתרון לפני שהסטודנטים נכנסים למבחנים. לעניין הצעת החוק של הארכת התוקף של הוראת השעה, אני חושבת שמיותר לדבר על הנזקים ועל המשמעויות וההשלכות של עצם קיום ההוראות האלה. אני מייחלת ומקווה שתהיה פעולה אמיתית; שיום אחד, שיהיה כל כך קרוב, לא נצטרך ולא יצטרך אף אחד את ההוראות האלה, ושיהיו כאן שתי מדינות שגרות וחיות אחת ליד השנייה בשלום ועם ריבונות שלמה והפסקת הכיבוש. לא יכול להיות המצב הזה, שהוא כל כך נוראי, שהוא מושת על חיי אדם. לא יכול להיות שאנחנו לא רואים את גודל המציאות והנטל שקיים ומשתקף בחייהם של אנשים בעצם המשכיות הוראות כאלה. תודה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה. חבר הכנסת יאסר חוג'יראת, חמש דקות לרשותך, בבקשה.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד היושבת-ראש, ברכות. זה מעמד זמני או קבוע?

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

יהיה קבוע.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

יהיה קבוע. אז ברכות על התפקיד. חבריי חברי הכנסת, אני אחלק את הנאום שלי לשלושה חלקים: בחלק הראשון אתייחס לחוק של הארכת תקנות יו"ש, תקנות החירום. כמובן, אנחנו נצביע נגד החוק הזה ונגד הארכת התקנות. אני בעצם שואל – כאשר שני אנשים: האחד ישראלי והשני פלסטיני ביצעו אותה עבירה באזור שבשליטת הצבא, למשל, שטח C, יחולו עליהם שתי מערכות משפט שונות: הישראלי יישפט בבית משפט ישראלי לפי החוק הישראלי, ואילו הפלסטיני יישפט בבית משפט צבאי לפי החוק הירדני וצווי מפקד הפיקוד. אני שואל, איך קוראים לזה? שמעתי פעם שבדרום אפריקה, כשהיה הבדל בין שחורים ללבנים, קראו לזה אפרטהייד. האם זה לא אפרטהייד? האם לא הגיע הזמן לכונן שלום עם השכנים שלנו הפלסטינים? להקים מדינה פלסטינית במקום להאריך את התקנות בכל פעם? האם לא הגיע הזמן – במושב הקודם הייתה אחדות כמעט מלאה מקיר לקיר בתוך הבית הזה, גם ערבים נאמו לזכר יום השואה, כולנו עמדנו כאן מאוחדים לזכר יום השואה. האם לא הגיע הזמן שכל האנשים, חברי הכנסת בבית הזה, יחשבו בצורה חיובית איך לסיים את הכיבוש? הגיע הזמן לסיים את הכיבוש; הגיע הזמן לתת תקווה לאחים שלנו הפלסטינים; הגיע הזמן לשלום - - -

חנוך דב מלביצקי (הליכוד):

איך אתה עושה השוואה בין כיבוש לשואה?

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הגיע הזמן לשלום. הגיע הזמן להקים שתי מדינות לשני עמים.

חנוך דב מלביצקי (הליכוד):

איך אתה משווה בין כיבוש לשואה? תתבייש לך, דווקא ביום הזה.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני, ברשותך, אעבור לנושא השני.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חבר הכנסת דב, בוא.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתמול הייתה שביתה - - -

חנוך דב מלביצקי (הליכוד):

איך את נותנת לו להשוות בין הכיבוש לשואה? את זה אחמד טיבי לא עשה, אתה עושה את זה?

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חבר הכנסת חנוך.

אופיר כץ (הליכוד):

הוא עשה.

חנוך דב מלביצקי (הליכוד):

לא, הוא לא עשה. הוא מספיק חכם לא לעשות את זה ישיר.

אופיר כץ (הליכוד):

הוא עשה את זה מתוחכם יותר.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

בבקשה, אדוני.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתמול הייתה שביתה לרופאים בכל בתי החולים וקופות החולים בגלל עליית מעשי האלימות נגדם. מכאן אני מחזק את כל הצוות הרפואי - -

חנוך דב מלביצקי (הליכוד):

זו בושה. זו בושה. אתה צריך להתבייש. בושה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חבר הכנסת חנוך.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

- - שלא מזמן כל הציבור בארץ מחא להם כפיים על עבודתם המסורה בטיפול בחולי הקורונה.

חנוך דב מלביצקי (הליכוד):

זו בושה שאת לא מעירה לו.

יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתייחס בנאום זה למעשי אלימות נגד הרופאים. האלימות הרווחת בחברה הישראלית מתחילה לחלחל גם לשירות הציבורי. בתקופה האחרונה אנו עדים לגל עכור של העלבה, איומים ותקיפה של רופאים ואחיות בבתי החולים ובקופות החולים. תופעת האלימות כלפי הרופאים והאחיות פוגעת בתפקודם ובטיב השירות הניתן למטופליהם. לנוכח התגברות מעשי האלימות כנגד עובדי ציבור בשנים האחרונות החלו גופי האכיפה ובתי המשפט להחמיר בהתייחסותם לחשודים ונאשמים בעבירות אלה, אבל כנראה למרות ההחמרה הענישה עדיין לא מרתיעה. כמעט 2,400 מקרי אלימות בבתי חולים בשנת 2022, וזה רק החלק המדווח. מקומות העבודה של הצוותים הרפואיים אינם בטוחים. תוך פחות משבוע אחד היו שלושה מקרי אלימות קשים: אחד היה בסורוקה – הורים חלקו על דעת רופא לגבי בנם ותקפו אותו; ברמלה, במרכז לבריאות האישה, מטופלת תקפה רופא כי היא לא הייתה מרוצה מהטיפול שהוא העניק לה; בעכו רופא הותקף בגלל שביקש מהמלווה להמתין בחוץ בזמן הטיפול. יש עלייה במספר השוטרים בבתי החולים, אבל זה עדיין לא מספיק. גם שעות העבודה של השוטרים הנמצאים בתוך בתי החולים – הם לא עובדים 24/7, ולכן אני חושב שעל הממשלה הנוכחית לדאוג שתהיה כמות שוטרים מספיקה בכל בית חולים כדי להגן על הצוותים בתוך בית החולים, להכפיל את מספר המאבטחים בבתי החולים, לחוקק חוקים כנגד האנשים האלימים, להרחיק אותם מאותו בית חולים או קופת חולים. לצערנו, אלימות במדינה מתחילה להיות מגפה שצריך לטפל בה בכל המישורים. חיי הרופאים והצוות הרפואי הינם הפקר. תודה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה לך. חבר הכנסת מנסור עבאס – איננו; חבר הכנסת ווליד טאהא – איננו.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

את חוזרת - - -

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

אני לא חוזרת, חברים. זו פעם נוספת, זה של ההסתייגויות הנוספות. חבר הכנסת ואליד אל-הואשלה – מוותר; חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין – לא נמצאת; חבר הכנסת יאסר חוג'יראת, רוצה לעלות שוב? לא, מוותר; חבר הכנסת אביגדור ליברמן – איננו נמצא; חבר הכנסת עודד פורר; חבר הכנסת יבגני סובה; חברת הכנסת שרון ניר, בבקשה. עליזה, רק התחלנו. חמש דקות לרשותך. בבקשה.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

גברתי היושבת-ראש, ראשית, ברכות. חבריי חברי הכנסת, אני מחזירה אותנו לנושא הקודם. היום השתתפתי בישיבה של ועדת העלייה והקליטה בראשות חברי, חבר הכנסת עודד פורר. הוועדה נערכה במוזאון יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. אני רוצה לשתף שבכל פעם שאני מגיעה ליד ושם, אני מרגישה סוג תחושה של קדושה שמבליטה בעיניי את האתגר הגדול שיש לנו בעת הנוכחית בתחום הנחלת זיכרון השואה, במיוחד בעידן שבו שורדי השואה – עליהם דובר בהרחבה במושב הקודם – הולכים ומתמעטים. אני התרגשתי מאוד להיווכח שהמוזאון עובר התפתחות מתמדת, פונה לקהלים רחבים מעבר לציבור הישראלי – גם ליהדות התפוצות, גם לציבור לא יהודי בחו"ל, ובימים האלה דווקא, בעשור האחרון ביתר שאת, כשהאנטישמיות זוקפת קומה, עלינו לקשור ולהדהד בקול רם כאן, בבית הזה, בבית הלאומי במדינת ישראל, שזה בית לאומי ליהודים, בכל הנוגע לקשר בין אנטישמיות שזוקפת את הקומה לבין הנחלת זיכרון השואה. אני רוצה להגיד לכולם שאני ממש ממשילה את זה דווקא עכשיו, בואך שבעה עשורים ויותר אחרי תקופת מלחמת העולם השנייה, למשל והגדת לבנך, ממש כמו בהגדה של פסח. יש להעביר את זה מדור לדור ולומר בצורה ברורה: "לעולם לא עוד". אני מבקשת מכאן לחזק את ידי מנכ"ל המוזאון ובית הספר להוראת השואה, שבאמת מכיל שם את טובי המורים שיש לנו, שלא רק מנחילים את ההיסטוריה ואת תחום השואה, הם מנחילים את ההיסטוריה ואת הערכים בקרב בני נוער, בקרב הציבור הישראלי, בקרב חיילים ועוד קהלים, בקרב יהדות התפוצות, ואני חושבת שה-reach out שאליו הם הגיעו דווקא עכשיו הוא הלא-יהודים, שאותם אנחנו צריכים לטרגט כדי באמת להנחיל את זה בצורה שתכה גלים לא רק פה במדינה ולא רק בקרב יהדות התפוצות, אלא בעולם כולו. כבוגרת בית ספר הוראת יד ושם במסגרת משלחות שמוציא צה"ל יצא לי להיות במשלחות לא מעט גם כמפקדת צוות, גם כמפקדת משלחת. זו עוצמה באמת בלתי רגילה להבין עד כמה יש זיקה. שמעתי פה את הדיון העמוק שעשו מקודם: מה קדם למה, הרעיון הציוני והקמת מדינת ישראל, אז הרעיון הציוני אנחנו יודעים שלא, אבל אופן ההשפעה או ההתכתבות בין השואה, שואת היהודים, לבין הקמת מדינת ישראל – אני חושבת שצריך בעיקר להדהד את הזיקה, לעולם לא עוד, שהמדינה הזו כאן היא לא מובנת מאליה. עלינו לעשות כל שלאל ידנו גם להנחיל ברמה הערכית לילדינו ולדורות הבאים את כל התחום הזה שעוסק בשואה ובאמת להניף פה דגלים שקושרים בין זה לבין האנטישמיות שהולכת וגואה בעולם, לצערנו. תודה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה לך. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

כמה זמן יש לי, חמש דקות?

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חמש דקות לרשותך, בבקשה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אדוני השר, חיפשתי אותך, אתה עכשיו דאבל, דאבל שר, אז - - -

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

לזמן קצר מאוד.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

זהו, אתה מתרבה. זו מהירות שיא, אגב, לא זכור לי משהו דומה. חבריי חברי הכנסת, תראו, אנחנו דנים על תקנות חירום יהודה ושומרון. אנחנו התחלנו עם התקנות האלה ב-1967, ועכשיו אנחנו שוב פעם מאריכים אותן לחמש שנים. השאלה שאני שואלת היא: למה רק חמש שנים? ממה מפחדים בעוצמה יהודית? ממה מפחדים בציונות הדתית? אני זוכרת פה שלפני לא כל כך הרבה מאוד זמן היה פה אירוע מכונן, על זה נפלה הממשלה. אני זוכרת את חברי המפלגה של ציונות דתית, אורית סטרוק, שהיא שרה היום, בצלאל סמוטריץ', שפשוט עשו פה צרחות וצעקות שצריך להפוך את התקנות האלה לקבועות. אז לאן הם נעלמו? או שמה שרואים משם לא רואים מפה? אבל השינוי הוא שינוי מהיר מאוד. כן, כן, זה רק מראה לנו מה הולך להיות פה, כי האנשים עוברים פה שינויים מהירים, קשה אפילו לעקוב אחרי השינויים האלה. מהליכוד אני כבר מזמן לא מצפה שום דבר. אנחנו כולם יודעים מה זה ליכוד ושם זה לא אידיאולוגיה, זה יותר כיסאולוגיה. אם יהיה צורך, הם יודעים להכשיר את השרץ, אם זה מתאים להם ולמנהיג שלהם. אבל לציונות דתית, עוצמה יהודית? אני זוכרת פה תמונות, כאשר היו כל מיני אירועים, איך השרה אורית סטרוק השתוללה במליאה, איך היא הטיפה פה ולא נתנה לאנשים מימינה לעבור במליאה. איזה צרחות, איזה דמעות, איזה הצגות היו פה – דממה, נגמר. גם הנציג האחרון של עוצמה יהודית כבר יוצא מהאולם. חבר'ה, צריך להפוך את התקנות האלה למשהו קבוע, ואם לא זה, לפחות לתת לזה תקופה יותר ארוכה כדי לא להיכנס לעניין הזה כל חמש שנים. להאריך את זה ל-10, ל-15 שנה, כי יהודה ושומרון זה חלק ממדינת ישראל. לפחות לתפיסתי, ואני נוטה להאמין שגם לתפיסת סמוטריץ' ובן גביר, אולי גם זה השתנה. אני זוכרת, כאשר אנחנו פה בכנסת לפני מספר חודשים הצבענו על תקנות שעת חרום האלה, בדיוק על זה, וזה לא עבר, וואו, איזו שמחה הייתה מהצד הזה של האולם. לדעתי היו פה חיבוקים ונשיקות בין אחמד טיבי ויואב קיש. היו פה כפיים, הייתה פה שמחה. מה השתנה בלילה הזה? אנחנו מתקרבים לחגים, אז בליל פסח אנחנו נשאל מה היה אז באותו לילה, מה קרה פה בכנסת ואיך היום אנשים מהמחנה הלאומי, שיש לי ספק גדול לגבי המחנה הלאומי, שינו את פניהם. אז זה המבחן המצוין. אנחנו בישראל ביתנו, גברתי, אכפת לנו מהחיילים ואכפת לנו מנשים שעוברות התעללות ואכפת לנו מהכול. אנחנו לא נהיה כאלה. אנחנו נתמוך בזה. אנחנו אומרים פה בפה מלא: תושבי יהודה ושומרון, מעלה אדומים, אריאל, כל היישובים, הם אזרחי ישראל שווי ערך והם לא כלי פוליטי ואסור שהם יהיו כלי פוליטי. אסור שהמפלגות והמנהיגים של המפלגות האלה יעשו משחק מלוכלך ומגעיל בחיי האנשים. אנחנו נתמוך ונמשיך לתמוך בדברים שאנחנו מאמינים בהם. אבל התמונה של החיבוקים ולחיצות הידיים והשמחה שאני ראיתי פה אך ורק לפני כמה חודשים, עדיין נצרבת לי בזיכרון. אני חושבת שאנחנו גם כן נראה את זה הרבה מאוד בתקשורת. אז הארכיון זוכר הכול. כל פעם, אבל כל פעם, אנחנו נזכיר לכם את זה, במיוחד לאדון סמוטריץ', לגב' סטרוק ולאדון בן גביר, כי אנחנו נהיה פה כדי להזכיר לכם ולהביא לכם טיפה של מוסר וערכים. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חברת הכנסת מלינובסקי. חבר הכנסת חמד עמאר – איננו; חבר הכנסת זאב אלקין – איננו; חבר הכנסת גדעון סער – איננו. חבר הכנסת מתן כהנא, בבקשה. חמש דקות לרשותך, בבקשה.

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

גברתי היושבת בראש, ברכות על התפקיד החדש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להזכיר לכולם שכשאנחנו הבאנו את תקנות יו"ש לחקיקה כאן, בסוף ימיה של הממשלה הקודמת, אחת הסיבות המרכזיות שבאופוזיציה דאז והקואליציה דהיום אמרו שהם לא מוכנים להצביע בעד התקנות – הם אמרו, מה פתאום שנצביע על תקנות של חמש שנים, אנחנו רוצים עשר שנים, לא מספיק חמש. בגלל זה הם הצביעו נגד התקנות, גם בגלל זה. אז היו פה את החגיגות עם המשותפת. אז אנחנו, כדי לעזור לקואליציה, לעזור לכם, אדוני השר, הבאנו הסתייגויות בדיוק כמו שאתם רציתם. יהיו לכם פה עשר שנים. במקום לתקן את זה לחמש שנים תצביעו בעד ההסתייגות, והתקנות האלה יחזיקו מעמד עשר שנים. אבל אתם הרי לא תצביעו בעד התקנות האלה כי אתם ימין על מלא מלא רק כשאתם באופוזיציה ורק כשאתם יכולים לצעוק, לקרקר ולקשקש, וכשאתם מגיעים לעשות אתם לא יכולים כלום, לא ימין ולא על מלא. אבל כדי לעשות לכם את החיים יותר קלים, לא הבאנו עשר, כי אנחנו מבינים שקשה לכם, אתם מפחדים מהאמריקאים, אז הבאנו גם הסתייגות של תשע, הבאנו הסתייגות של שמונה, הבאנו הסתייגות של שבע, הבאנו הסתייגות של שש. תחליטו, למה רק חמש? נעשה לכם את החיים טובים כמו שרציתם. אבל אתם הרי ימין על מלא מלא רק בדיבורים, שום יכולת ביצוע. אני אביא פה עוד כמה מקרים רק מהשבוע האחרון. קם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, דיבר על ריבונות בהר הבית. צריכים להניף דגלים בהר הבית. מה קרה השבוע? שני אנשים הניפו דגל ישראל בהר הבית ומייד נעצרו. בימי הממשלה שלנו אנשים עלו עם דגל להר הבית ושרו; בממשלה הנוכחית תחת שר הבט"ל איתמר בן גביר עולים יהודים להר הבית, מניפים דגל – ועוצרים אותם. ימין על מלא, עלק. פעמיים בסוף השבוע האחרון פינו את מאחז אור חיים, פעמיים. פעם ראשונה ביום שישי, שר הביטחון המשני גלנט שם קצוץ על סמוטריץ' והולך ומפנה את ההיאחזות. פעם שנייה, ביום ראשון, שוב שם קצוץ על סמוטריץ' והולך לפנות. הפעם עם שוטרי מג"ב, אלה שלכאורה בן גביר אחראי עליהם.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אל תתרגש יותר מדי.

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

מצטער, אני קצת חולה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

איזו נחישות. עצרתי את השעון.

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

אני אנסה, הכי הרבה אני ארד. טוב, תודה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

בריאות, מתן. אנחנו נעבור לחברת הכנסת שרן מרים השכל – איננה; חבר הכנסת אביגדור ליברמן – איננו; חבר הכנסת עודד פורר – איננו; חבר הכנסת יבגני סובה – איננו. חברת הכנסת שרון ניר, רוצה לעלות שוב? מוותרת. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, תשלימי את מתן.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

רגע, אבל כמה זמן? יש לי שם שלוש הסתייגויות.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חמש דקות.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, לא חמש דקות. יש שם שלוש הסתייגויות. יש לי 15 דקות.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

יש לך חמש דקות, יקירתי.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

יש עוד הסתייגויות.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

כן, זה הולך לפי – כל הסתייגות, יש לך שוב בהסתייגויות הבאות. זה על כל הסתייגות.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אני יכולה לאחד.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

לא, לא. לפי התקנון ולפי המדיניות של יו"ר הכנסת, אנחנו - - -

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

האמת, מי שיושב בראש הוועדה הוא יכול לאחד ולעשות – במקום שלושה סבבים של חמש דקות, לעשות 15.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

אנחנו רוצים לשמוע אותך כל פעם, את יודעת.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אה, בכיף, אנחנו נעשה פה תענוג. הכול בסדר.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חמש דקות לרשותך, בבקשה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, מזמן לא נפגשנו. אז אנחנו ממשיכים בדיאלוג שלנו, אבל הפעם אני רוצה לדבר על משהו אחר. אנחנו רואים פה דברים מאוד מעניינים – מצד אחד בליכוד אומרים לנו ברוגע: חבר'ה, אל תדאגו, אנחנו הליכוד מפלגה ליברלית – אולי פעם היו כאלה, אבל לא יודעת מה קורה עכשיו. כל מה שאתם מפחדים מכפייה דתית ומיוזמות החקיקה והפרדה מגדרית, לא יהיה. אנחנו בליכוד נהיה פה במשמעת, ואנחנו נדאג שלא תהיה פגיעה בזכויות של נשים, בזכויות של להט"בים, ושיישמר סטטוס קוו. אנחנו, הליכוד, מפלגת השלטון. זה מה שאומרים בליכוד. אבל בא מצד שני חבר הכנסת גפני, ולא מעניין אותו מה אומרים בליכוד, כבר מזמן לחבר הכנסת גפני יש דברים משלו. אז בליכוד יכולים לדבר, אבל חבר הכנסת גפני בשלו. אז במה אנחנו התבשרנו בימים האחרונים? רק על קצה המזלג, קצת, טיפה, כדי שנרגיש את האווירה: אז חבר הכנסת גפני הגיש הצעת חוק שבעצם אוסרת הכנסת חמץ לבתי חולים. אלוהים ישמור, זו הבעיה הקיומית של מדינת ישראל, חמץ בבתי חולים בפסח. ואו, 75 שנה הסתדרנו, ידענו לכבד אחד את השני - -

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

- - עכשיו צריך לעשות חוק שאסור להכניס חמץ לבתי חולים בפסח. אז מה אנחנו מצפים? שמנהלי בתי החולים, במקום להתעסק בחולים, יעמדו בכניסה ויחטטו בתיקים של האנשים? או שיעברו חדר-חדר, מיטה-מיטה, ורחמנא ליצלן פתאום יש שם חמץ, מה הם יעשו? יזרקו את החולה הזה מבית חולים? זו חקיקה מיותרת, זו חקיקה מתריסה, זה משהו שנורא מעצבן, זה משהו שפשוט לשים אצבע בעין לציבור החילוני או לציבור שכן אוכל חמץ בפסח. יש גם נוצרים, יש גם כן מוסלמים, הם לא שומרי כשרות. אבל אם מכבוד הדדי אנשים היו נמנעים מלעשות את זה, כי מכבדים, עכשיו יהיו כאלה שיעשו דווקא. אז חמץ בפסח בבתי חולים. לאור הורדת הדירוג של מדינת ישראל – חבר כנסת גפני, להזכירכם, הוא יו"ר ועדת כספים של הכנסת, אם מישהו שכח – היום ראינו בחדשות שחברות ענק בין-לאומיות מורידות דירוג אשראי לישראל, או שחושבות לעשות את זה. עליית מחירים, יוקר מחיה, דיור, למרות שאולי הם חושבים שאין בעיה, כפי שגולדנקופ אמר. שום דבר. חמץ בבתי חולים, צורך קיומי של מדינת ישראל. מה החוק הבא? הפרדה מגדרית במעיינות, בטבע. איך בדיוק זה יקרה? מה, על יד כל מעיין ישימו שומר שיאכוף את זה? כאילו איך, עם שעון? איך אתם מתכוונים לעשות? בשביל מה לעשות דברים מטומטמים שרק מעצבנים? אז יהיו כאלה שיעשו את זה דווקא, כדי להתריס. תעזבו את זה. אה, היום גם כן ראיתי הצעת חוק, לרשום בשטרות שלנו – מה היה שם כתוב, שרון? אז מה, זה יהיה שטר כשר וזה יהיה שטר לא כשר? מה יהיה השלב הבא, לשים תמונה של דרעי יחד עם ביבי בשטרות שלנו? ואללה. לא, לא, אני מציעה שרה ויפה, זה יהיה יותר טוב.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

עדיף מתמונה של ליברמן.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז אם כבר לכבד נשים, אז לשים כמה שיותר דמויות של נשים בשטרות.

איימן עודה (חד"ש-תע"ל):

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

יש לי כבר הצעה, בשטר 100 יפה, בשטר 200 שרה. ואללה, מסתדר.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

עדיף מליברמן.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

הכול בסדר. אה, והדובדבן שבקצפת זו ההצעה של מיקי זוהר עם השבת ישראלית. אפרופו ליכוד, אז לאיזה ליכוד להאמין? ומי מנהל פה את העסק? אז זה לא ליכוד וזה לא נתניהו, זה חבר הכנסת גפני.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

- - - זו לא ספרדייה אמיתית.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אה, אגב, אני מאוד אוהבת הצעת חוק של חבר הכנסת סמוטריץ'. אם מישהו יודע, אז אני אחדד: חבר הכנסת סמוטריץ', היום שר האוצר – אפרת, תקשיבי - - -

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

משפט לסיכום, יש לך תכף עוד חמש דקות. תשמרי משהו להמשך.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

כן, אני אשלים וזהו. יש הצעת חוק סופר-מעניינת של חבר הכנסת סמוטריץ', שבכל בניין חדש יהיו שתי משאבות מים: אחת רגילה ואחת שבת. 75 שנה הסתדרנו – לא. אז היד עוד נטויה, רק התחלנו, ואחר כך אל תגידו למה הציבור החילוני כל כך לא מרוצה. ולא רק החילוני, גם שומרי המסורת, הציבור הרגיל, הנורמלי, השפוי. כי אתם גורמים לזה בחוצפה - -

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

- - וכל הקואליציה הזאת צריכה פשוט כדור נגד חטא היוהרה. חבר'ה, תירגעו. תודה רבה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חברת הכנסת מלינובסקי. חבר הכנסת חמד עמאר – איננו; חבר הכנסת אביגדור ליברמן – איננו; חבר הכנסת עודד פורר – איננו; חבר הכנסת יבגני סובה – איננו; חברת הכנסת שרון ניר, את רוצה לעלות? אז חברת הכנסת מלינובסקי, את רוצה לעלות?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז למה ירדתי?

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

כי אנחנו פועלים לפי הנהלים.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אגב, אני חולקת עלייך, כי מי שיושב כיו"ר הוועדה יכול לאחד את הדקות, והסמכות לכך היא שלך.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

מקבלת ומכבדת. רוצה לעלות שוב?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אני אמשיך את הטענות - - -

שלום דנינו (הליכוד):

אפשר הערה קטנה?

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

בבקשה.

שלום דנינו (הליכוד):

היום היה פה טקס מאוד מרגש לגבי יום השואה הבין-לאומי, ממש. את חלקו הגדול ראיתי בטלוויזיה, חלקו הקטן שמעתי באולם. אם אפשר רק את הערב הזה – אם אפשר פחות להקניט ופחות - - -

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חבר הכנסת שלום דנינו. את רוצה לעלות?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אני אדבר על הוועדה לבחירת שופטים. בואו נמשיך את התענוג הזה.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

בבקשה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אבל, אגב, יש לי עוד סבב הבא, אז אולי אני כבר לא ארד.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תישארי כאן לאחר כך, בסדר.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז חברים, אני אמשיך את הכיף הבלתי-נגמר שלנו, אחרי הלילה שהיה פה. אני רוצה, ברשותכם, להתייחס לוועדה לבחירת שופטים. מתברר שהבעיה המרכזית של מדינת ישראל זו ועדה לבחירת שופטים. זה מה שמפריע למשול, זה מה שמפריע לקבל החלטות, זה מה שתוקע תהליכים. אז אני שואלת למה. אז אם אנחנו כולם נדבר על שופטי בג"ץ, שם עוד יכול להיות שיהיה שיח ציבורי, ובעצם אנחנו כולנו מכירים או די קל להכיר שופטי בג"ץ והפסיקה שלהם. אבל במתכונת הנוכחית, כשאנחנו מסתכלים על מה שמנסים למכור לנו פה לוקשים על ועדה לבחירת שופטים, יהיה חבר מרכז ליכוד מאוד מקושר, מאוד משפיע, עם מפקד מאוד מאוד רציני, וחבר מרכז הליכוד הזה יום אחד ירצה, כי זה מאוד מכובד, שהילדה שלו תהיה שופטת. למה לא? מגיע לה. היא יפה, היא חכמה, היא מוכשרת, היא עורכת דין. אז מה אם היא עדיין מעט זמן במקצוע? אז מה אם אין לה כישורים? היא משלנו. אז אותו חבר מרכז ליכוד הפעיל את הלחץ שיש לו על פוליטיקאים, על חברי מפלגת הליכוד, שרים וח"כים, ואז אנחנו נקבל ילדה מצוינת וטובה וחמודה כשופטת בבית משפט לתעבורה, לצורך הדוגמה. אבל בגלל שאין לנו ביקורת שיפוטית ומשתיקים פה את כל מה שהיה אפשר להשתיק, אנחנו בחיים לא נדע שזה המצב. זה כרגע מה שיש לנו על סדר-היום. אלה השופטים שאנחנו רוצים? אנחנו רוצים שופטים מקצועיים, שופטים שיודעים את החקיקה, שיודעים להפעיל שיקול דעת, ולא אכפת לי של מי הבת הזו או הבן הזה. אני רוצה שופטים שנמצאים ברמה גבוהה, כי הם אלה שמחליטים לגבי האנשים. או דוגמה נוספת. היום מתנהל משפט של בנימין נתניהו, שלושה כתבי אישום. יושבים שם שופטי המחוזי. אז אם הם יקבלו החלטה להרשיע את ראש הממשלה, ובינתיים הקימו את הוועדה לבחירת שופטים, כפי שהם כרגע מתכוונים לעשות, השאלה שנשאלת היא: האם לאותם שופטים יש איזשהו סיכוי להתקדם לשפיטה בבג"ץ? כנראה שלא, כי הם יקבלו החלטה לא לטובת ראש הממשלה. אבל יש אופציה נוספת: יכול להיות שראש הממשלה יצא זכאי מכל האשמות והשופטים יקבלו החלטות לטובתו, ואז תהיה שאלה: למה הם קיבלו כזו החלטה? האם ההחלטה הזו התקבלה בתום לב או שהם רוצים להתקדם לשפיטה בבג"ץ? לכן הרפורמה הזו, במיוחד במה שקשור לוועדה לבחירת שופטים, היא מסוכנת. היא רפורמה שכל מטרתה היא השגת העניינים האישיים וטובת הנאה אישית. לא בדיוק רוצים לראות מה יש שם בפנים. אני לא רוצה שופטים שישפטו לפי תפיסת עולם פוליטית; אני רוצה שופטים, ולא משנה לי מאיזה מוצא הם ואיך הם נראים ומה השקפות העולם, שייתנו צדק לאזרחי ישראל, לכולנו. וגם שיהיה גורם ביקורתי. שגם כאשר הממשלה או פקידי ממשלה או עובדי ציבור עושים מעשים לא ראויים או מקבלים החלטות לא ראויות, שאותם שופטים ידעו גם לעצור. כי כן, לפעמים צריך. בנאום הבא שלי אני אתן דוגמאות למה יקרה פה לולא בית המשפט העליון, אם לא היו שופטים ואילו היו שופטים פוליטיקאים או שהתמנו על ידי פוליטיקאים. ואם אנחנו ממשיכים עם הדוגמאות, הינה, יושב פה עכשיו ממלא מקום שר הפנים. כמה פסיקה יש בנושא משרד הפנים, כמה פסיקה קיימת בנושא רשות האוכלוסין וההגירה. יש פסקי דין של המחוזי וגם של העליון שפשוט נתנו חיים לאזרחי ישראל שמשרד הפנים מתעלל בהם. רשות האוכלוסין שנים רבות גררה את האנשים ולא נתנה להם לחיות, ורק פסיקה של המחוזי והעליון נתנה לאנשים תקווה, נתנה להם אפשרות להסדיר את המעמד שלהם בארץ. היום, לפי הצעת החוק השפיטה שכולנו מכירים לא תהיה אפשרות כזו. אז מה שיחליט פקיד במשרד הפנים יהיה קדוש; מה שיחליט שר – זה יהיה קדוש. אני יכולה לצטט פסקי דין שלמים שאומרים שההתנהלות שלכם, של משרד הפנים, של רשות האוכלוסין וההגירה, הייתה רשלנית. גררתם אנשים שנים רבות, הייתם לא הוגנים, קיבלתם החלטות לא סבירות, ובסוף בסוף, רק בזכות שופטי בתי המשפט אזרחי ישראל קיבלו סעד, קיבלו תקווה, קיבלו חיים.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

חברת הכנסת מלינובסקי, תודה רבה. את יכולה להישאר כאן. נראה לי שאת מייד תרצי לעלות שוב.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

את רוצה תשובות או רוצה לקשקש? את רוצה תשובות או רוצה סתם לצעוק? אני סומך על אותם פקידים יותר מאשר אנשים שבעילת סבירות פסלו 400,000 איש. הם הרבה יותר מוכשרים, טובים ואמינים מהם. אל תטילו דופי בעובדי משרד הפנים.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אתה כבר שר, אתה לא חייב לענות לי.

היו"ר יפעת שאשא ביטון:

תודה רבה, חברת הכנסת מלינובסקי. את לא אמורה להיות כאן, אז – חבר הכנסת חמד עמאר הוא הדובר הבא – איננו; חבר הכנסת אביגדור ליברמן – איננו; חבר הכנסת עודד פורר – איננו; חבר הכנסת יבגני סובה – איננו; חברת הכנסת שרון ניר – מוותרת. חברת הכנסת מלינובסקי.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

יופי, אנחנו נמשיך. עליזה, שלום לך. אני רק אזכיר לכולם מצב שממשלת ישראל – שלכם, אגב, ליכוד, תהיו בריאים – קיבלה החלטה. היה חוק במדינת ישראל שמי שמקבל הבטחת הכנסה לא זכאי לרכב. היה כזה חוק. היה כזה חוק במדינת ישראל שבן אדם שעבד כל החיים, והוא לא היה בצבא והוא לא היה עובד מדינה והוא לא עבד בסיעת הליכוד, הכול בסדר, הוא עבד במפעל – אז לא הייתה פנסיה לאנשים. הם הגיעו לגיל פרישה, יצאו לפנסיה והיו זכאים להבטחת הכנסה. קיבלו קצבת זקנה מביטוח לאומי כתוספת להבטחת הכנסה. אבל אז כשהם עבדו, הם קנו רכבים. לא בנטלי, לא מרצדס, לא ג'יפ, כלום, שום דבר – רגיל, פשוט. פשוטי העם. אבל אז היה חוק שמי שיש לו רכב, ולא משנה איזה רכב, הכי מצ'וקמק שבעולם, לא מגיעה לו הבטחת הכנסה. ואז שללו מאנשים. שלחו חוקרים פרטיים. זו רק דוגמה שהכנסת יכולה לקבל לפעמים חוקים מטומטמים. ממש מטומטמים. אל תספרו לי שיש פה חוכמת המונים. בזמנו הכנסת קיבלה כזה חוק, ח"כים קיבלו כזה חוק, ואז שלחו לאנשים חוקים פרטיים כדי לגלות אם יש להם רכב או משתמשים ברכב. עשו מהם עבריינים ושללו מהם את הבטחת ההכנסה. זה ממש היה ככה. ב-2010 באה השופטת דורית בייניש בפסק הדין האחרון שלה ואמרה: חברים, לא סביר. עילת הסבירות. לא סביר פגיעה בכבוד האדם, פגיעה בחופש התנועה. היא אמרה: תעשו קריטריונים. אי-אפשר לשלול את זה גורף. לא הוגן, לא סביר, לא הגיוני. ואז פה פתאום הכנסת – לדעתי זה היה אז השר כחלון, לא זוכרת, יכול להיות שאני טועה – הבינו שאפשר לשנות את זה ועשו קריטריונים: רכב עד סכום מסוים של השווי, עד כמות השנים, וזהו, זה הסתדר. אילולא בית המשפט העליון – ותודה לשופטת לשעבר הנשיאה בייניש, כי משפחתי באופן אישי נהנתה מזה. אבא של בעלי, זיכרונו לברכה, בדיוק היה בסיטואציה הזאת. איזו פגיעה, איזו השפלה. ואז כשפסק הדין הזה יצא, זה היה כל כך שמח, כל כך כיף – הינה, נעשה פה צדק. אגב, כשמדברים שבית המשפט העליון מבטל חוקים של הכנסת, זה אחד מהם. זה חוק דבילי. לא יודעת מי קיבל אותו, למה אחר כך התעקשו לא לשנות אותו. אילולא בית המשפט העליון, עד עכשיו היינו במצב שבן אדם שמקבל הבטחת הכנסה לא זכאי להשתמש אפילו ברכב. אפילו אם אין לך רכב ואת לוקחת פעם בשבוע מקרובי משפחה, גם על זה פסלו את הבטחת ההכנסה, על זה שללו. זו החשיבות של בית המשפט העליון, זה כבוד האדם, זו הסבירות. ולפעמים יש פסקי דין שאני לא אוהבת, כמו עם המעונות בקדנציה הקודמת, יוזמה של שר האוצר. אבל מקבלים כשאוהבים ומקבלים כשלא אוהבים, כי זה שומר על באלאנס, זה מה שחשוב בחיים. אבל כאשר מנסים לרמוס הכול רק לטובת אינטרסים אישיים של ראש הממשלה ושר הפנים לשעבר, אז זו התוצאה. ולזה אנחנו נתנגד. כי אני כן רוצה שבית המשפט יוכל לבקר החלטות של שרים, כי לפעמים הם לא חכמים, ואני כן רוצה שבית המשפט יוכל לבקר החלטות של פקידות בכירה, וגם את הנהלים והתקנות, ובמקרים מסוימים גם לבטל חוקים כמו החוק הזה ששלל מאנשים את הכבוד האישי שלהם ועשה מהם עבריינים. והינה, הכול בסדר. הכול הסתדר. אפשר לקבל הבטחת הכנסה ואפשר שיהיה לך רכב קטנצ'יק ופשוט, וככה אתה שומר על עצמאות בחיים ועל הכבוד האישי שלך. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש.