Plenum sitting, 29/09/2025 at 10:00

היו"ר אליהו רביבו:

חברות וחברי הכנסת, מכובדי השר, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שני ז' בתשרי התשפ"ו, 29 בספטמבר 2025. היום הוא היום ה-724 למלחמה שעודנה נמשכת, וזהו מניין הימים ש-48 מאחינו ומאחיותינו, שתמונותיהן מביטות עלינו כאן מלמעלה, עודם נמצאים בשבי, ואנו כולנו מתפללים לשובם המהיר למשפחותיהם. חברות וחברי הכנסת, מכובדי השר, על סדר-היום – הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025, והצעת חוק תקציב נוסף לשנת התקציב 2024, התשפ"ה–2025, לקריאה השנייה והשלישית. הדיון בשתי הצעות החוק יהיה דיון משולב בהתאם לסדרי הדיון שקבעה ועדת הכנסת. אני מזמין את חבר הכנסת חנוך דב מלביצקי, יושב-ראש ועדת הכספים, להציג את הצעות החוק, ללא הגבלת זמן. מכובדי, ברוך הבא.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2025, ואת הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה תקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025. מדובר בהצעות חוק ממשלתיות שמטרתן לאפשר את הגדלת מסגרת ההוצאה בשנת הכספים 2025 בשל הימשכות מצב הלחימה, מבצע מרכבות גדעון ומבצע עם כלביא, וכמענה לנפגעי פעולות איבה והגידול במספרם בשל הלחימה שלא שוקפה בתחזיות בעת אישור חוק התקציב לשנת 2025. בנושא הזה חשוב להבהיר: אנחנו פה מאשרים את ההוצאות של מרכבות גדעון הראשון, לא השני, ושל עם כלביא. מדובר בסוג של אישור שהוא אישור בדיעבד. אנחנו יודעים שזו לא דרך המלך – אנחנו אמורים לאשר תקציב לפני שהוא מגיע ולא לאשר למעשה את הביצוע בפועל כמו שקורה פה – אבל פה, בגלל מצב המלחמה, בגלל שמטעמים ברורים לא היה ניתן, למשל, לפרסם ולהודיע ברבים מתי מבצע עם כלביא בדיוק יתחיל ולהיערך אליו בצינורות המקובלים, אנחנו נדרשים לעשות את זה כרגע. מרכבות גדעון ב', שמתנהל כרגע, לא משוקף בתקציב הזה שמועבר, ובדיונים של הוועדה נאמר לנו על ידי נציגי אגף תקציבים שהם צופים שהרוב המוחלט, אם לא כל ההשפעות התקציביות של - - -

גלעד קריב (העבודה):

אדוני, מי השר במליאה?

היו"ר אליהו רביבו:

השר יצא הרגע. הוא הודיע למזכיר. מעט אורך רוח.

גלעד קריב (העבודה):

אני עם הרבה אורך רוח.

היו"ר אליהו רביבו:

שמים לב. בבקשה.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

אבל מכיוון שזה באמת בלי הגבלת זמן, אז זה לא - - -

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אגב, זה לא נכון, כן?

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

מה לא נכון?

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

מה שאמרת, שזה לא שייך ל-2025.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

לא, אתה לא היית - - -

היו"ר אליהו רביבו:

זה לא מה שהוא אמר.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

אני אומר לך באחריות.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

אני אומר לך מה נאמר לנו על ידי נציגי אגף תקציבים, שהרוב המוחלט, אם לא כל ההשפעות התקציביות של מרכבות גדעון ב' או 2, ישוקפו, למעשה – הם צופים שהם יהיו, אם בכלל, בשנת הכספים 2026, והם הסבירו על פערים שיש מההארכה הקודמת, שבעצם נותרו איזשהן רזרבות, ולכן הרזרבות הללו יכולות לספוג את העלות הזאת. אם וככל שיהיו השפעות, יהיה מדובר בשנת הכספים 2026 – כך נאמר לנו. במהלך חודש מרץ 2025 התקבל בכנסת חוק התקציב לשנת התקציב 2025, וכן חוק מסגרות תקציב המדינה (הוראות מיוחדות לשנת 2025) (תיקוני חקיקה), התשפ"ה–2025. בהצעת חוק זו מוצע לתקן את חוק התקציב שהתקבל כאמור לשנת הכספים 2025, ולהגדיל את מסגרת ההוצאה התקציבית שנקבעה בו בסכום של 30.8 מיליארד שקל לצרכים ביטחוניים ולצרכים אזרחיים. הסכום האמור יחולק לסעיפי תקציב משרד הביטחון – סעיף 15, הקצבות לביטוח הלאומי – סעיף 27, הוצאות ביטחוניות שונות – סעיף 31, ותשלום ריבית ועמלות – סעיף 45. בנוסף, במסגרת הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 29), התשפ"ה–2025, מוצע לתקן את מתווה הגירעון שנקבע בחוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב–1992, ולהגדיל את תקרת הגירעון לשנת 2025 כך שתעמוד על 5.2% מהתוצר המקומי הגולמי במקום 4.9% כיום. בעת חקיקת התקציב לשנת 2025 התקבל בכנסת גם חוק מסגרות תקציב המדינה, כאמור, שבמסגרתו נקבע שיעור גירעון של 4.7%, וכן נקבע סכום נוסף של 4.2 מיליארד שקל, שמשקף 0.2% בשיעור הגירעון, שיהיה ניתן לעשות בו שימוש לשם מימון ההוצאות הדרושות לצרכים הנובעים במישרין מהימשכות הפעולות הצבאיות המשמעותיות לאחר שהתקיימו התנאים שנקבעו בחוק. גם לאחר השלמת הליך הקצאת הסכום הנוסף בהתאם להוראות החוק, לא היה בסכום האמור כדי ליתן מענה לצרכים הקיימים בשל מצב הלחימה המתמשך, כאמור. לאור האמור, אבקשכם לאשר את הצעות החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. להצעות החוק הוגשו הסתייגויות, או בקשות רשות דיבור. נושא נוסף שחשוב להבהיר ולהזכיר גם מעל הבמה הזו – אני התייחסתי אליו בוועדת הכנסת, אבל אני חושב שחשוב להגיד אותו גם כאן. אנחנו יודעים שיש מלחמה, ואנחנו יודעים שבגלל שיש מלחמה אנחנו לא פועלים אולי באופן רגיל בכל מה שנוגע לתקציבים. אבל ההתנהלות של משרד הביטחון בכל מה שנוגע לנתונים שהוא אמור להביא לוועדה, בכל מה שנוגע להופעות שלו בפני הוועדה, למתן מענה מתאים על שאלות, למתן חומרים, היא מתחת לכל ביקורת. כאשר אנחנו נדרשים לאשר סכום של למעלה מ-30 מיליארד שקל, ולסכום הזה אמורה להיות מצורפת חוברת שימושים – חוברת שימושים הזו נדונה בוועדת משנה מיוחדת שמשותפת לחוץ וביטחון ולכספים, ושם בעצם מפורטים השימושים הצבאיים שעבורם הכסף הזה מגיע, שאי-אפשר לדבר עליהם באופן גלוי בוועדה. הנוסח הראשון של החוברת הזו שהוגש על ידי משרד הביטחון, קודם כול הוגש באיחור. מעבר לעובדה שהוא הוגש באיחור, הוא הוגש באופן מגוחך ולא עמד בסטנדרטים המינימליים של הייעוץ המשפטי, שהיה צריך לפנות אליהם. אז שלחו לנו חוברת נוספת, וגם החוברת הנוספת – ואני חייב להגיד את זה – ערוכה באופן כזה שהיא לא מאפשרת לנו כחברי ועדת הכספים, חברי ועדת חוץ וביטחון, לעשות ביקורת אמיתית ולהבין עד הסוף לאן הולכים הכספים הללו. עכשיו, אנחנו יודעים שיש מלחמה, ואנחנו מודעים לכל צוק העיתים שאנחנו נמצאים בו, אבל בכל הכבוד, האנשים שאמורים להכין את הדברים הללו לא נמצאים כרגע בפיקוד הקדמי בעזה, לא מנהלים את תוכנית התקיפה ולא עסוקים בשום הליכים מבצעיים, אלא תפקידם הוא בדיוק זה – לספק את הנתונים הכלכליים שנדרשים. הדבר הזה לא נעשה כמו שצריך בפני ועדת הכספים. היו גם פעמים שבהן נציגי משרד הביטחון התבקשו להגיע ולספק תשובות לנציגי הוועדה, והם פשוט לא הגיעו. הם הודיעו להנהלת הוועדה שהם לא מגיעים. ככה הם רוצים. הם החליטו שהם לא באים.

היו"ר אליהו רביבו:

מה תפקידם של אותם נציגים של משרד הביטחון?

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

תראה, אני אומר פה משרד הביטחון – כי לא נכון שאני כמחוקק אדבר על הצבא, אבל בגדול זה הצבא.

היו"ר אליהו רביבו:

אבל יש להם תפקידים.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

נכון.

היו"ר אליהו רביבו:

כי אי-אפשר לבוא ולהשתמש בכסות - - -

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

אני לא רוצה פה להגיד בדיוק מי לא הופיע, ואני גם לא יודע.

היו"ר אליהו רביבו:

השאלה היא אם בסמכותו של אדוני – אני מניח שכן – לדרוש ולהתנות את המשך השלב הבא, ככל שיהיה צורך, בהגעתם לוועדה, שישטחו בפניכם את הנימוקים ושיסבירו איך הם מגישים חוברת כל כך לא מנומקת ולא מקצועית.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

הסיפור של החוברת הוא דבר אחד, אבל זה לא מתמצה רק בחוברת. היו שם דברים נוספים.

היו"ר אליהו רביבו:

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

העניין הוא שמכיוון שמדובר פה בעצם באישור שהוא אישור כספים בדיעבד, הסבירו לנו נציגי אגף תקציבים ויתר המשרדים את החשיבות המכרעת שבאישור של התקציב הזה כמה שיותר מהר, כי הדבר הזה עלול להשפיע גם על הדירוג של מדינת ישראל וכן הלאה. ולכן אנחנו פה באמת עשינו את מה שצריך כדי להעביר את זה כמה שיותר מהר. נאמר ברחל בתך הקטנה לנציגי משרד הביטחון, וגם אני לא העברתי להם כל מיני דברים ולא קיימתי דיונים על דברים נוספים שהם ביקשו כשלא היו נציגים, כשעשו דין לעצמם והחליטו לא להגיע.

היו"ר אליהו רביבו:

אוה.

חנוך דב מלביצקי (יו"ר ועדת הכספים):

וככה זה הולך להיות מכאן ולהבא. וחשוב מאוד, חשוב מאוד – אנחנו פה לא מקשים סתם, אבל בסופו של דבר תפקידנו הוא לשמש סוג של זרוע בקרה על מה שקורה. ואם אנחנו מסתכלים למשל על נושא הפנסיות התקציביות כפי ששולמו במשך כל השנים הללו, הגדלות הרמטכ"ל, אנחנו רואים שמשרד הביטחון, מה לעשות, אות ניהול תקין על ניהול כספי מדינה הוא כנראה לא יקבל. ולכן חשוב מאוד לספק לנו את הנתונים שאנחנו דורשים. ואני אומר מפה, שיהיה מאוד מאוד ברור ושאף אחד לא יתבלבל, ושידעו להבא שמה שהיה בתקציב הזה – היה ולא יהיה שוב. ושמעתי היום גם מהיועצת המשפטית לכנסת שבמידה – אנחנו פשוט לא נאשר שום תקציב נוסף שיגיע אלינו אם הוא יבוא בלי חוברת שימושים כמו שצריך. בכלל לא נתחיל את הדיונים. לא נעשה את זה כמו עכשיו, שאנחנו מתחילים את הדיונים והם משלימים תוך כדי ושולחים את זה בלילה וכל מיני דברים כאלה. לא. אנחנו נדרוש את זה מראש, ואנחנו נהיה הרבה יותר אקטיביים בלוודא שאנשי משרד הביטחון שצריכים להגיע ולהופיע בפני ועדת הכספים יעשו את עבודתם, ויגרמו לנו לבצע את תפקידנו כמו שצריך. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים. מכובד לעלות מרכז האופוזיציה בוועדת הכספים, חבר הכנסת ולדימיר בליאק. ברוך הבא.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, השר חזר, נכון? האמת שאני קצת שותף למצוקה של הממשלה – יש רק 300 שרים, אז מאוד קשה למצוא שר שיהיה במליאה. יש לי 12 דקות, אדוני.

היו"ר אליהו רביבו:

כן, כן, אנחנו מתקנים את זה.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

שוב אני עולה כאן, אדוני היושב-ראש, בפתיחת - -

גלעד קריב (העבודה):

סדרתי.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

- - דיוני התקציב, בפעם השמינית, הפעם השמינית מאז הקמת הממשלה הזאת. זה תקציב מס' 8 תוך פחות משלוש שנים. האם ישנה הוכחה חותכת וחד-משמעית יותר מזה לכישלון המחפיר של שר האוצר בניהול כלכלת ישראל ובניהול התקציב? כלכלת ישראל נחטפה על ידי ממשלה שבאה פשוט לחבל בה. מה שאנחנו רואים בשלוש השנים האחרונות זה לא משבר, זה לא נסיבות חיצוניות וזה לא מלחמה, אלא הפקרות פיננסית שהיא באמת חסרת תקדים. נתניהו וסמוטריץ' לא מנהלים מדינה, הם מנהלים קופה קטנה של סקטורים מקורבים. כל שקל בקופת הציבור הפך לכלי משחק פוליטי, ואת המחיר משלם מעמד הביניים הישראלי, המעמד המשרת. בואו נסתכל על התוצאות: הגירעון עולה שוב, הפעם ל-5.2%, כנראה בדרך ל-6.5% לפחות, לקראת סוף השנה. אנחנו שלוש שנים ברציפות בגירעון שמרקיע שחקים ובצמיחה שלילית לנפש, והמשמעות של צמיחה שלילית לנפש היא ירידה ברמת החיים. זו בהחלט אזהרת קריסה. דירוג האשראי של מדינת ישראל הורד, שימו לב, לרמת של 1993. זה כתם שלא היה כאן מעולם; יוקר המחיה שוב שובר שיאים כמעט כל יום. מזון, שירותים, אנרגיה – הכול עולה; הייטק, מנוע הצמיחה העיקרי של המשק הישראלי, בורח לחו"ל; והמשפחות – זה אולי הכי חשוב – מילואימניקים, חיילים משוחררים, צעירים, אזרחים ותיקים, כולם נחנקים תחת הנטל. והכול למה? בשביל לקנות עוד חודש בשלטון, עוד קולות בהצבעה, עוד אתנן קואליציוני? זה לא ניהול הכלכלה, זו ביזת אוצר המדינה. אפילו בזמן המלחמה, כשאנחנו באמת חייבים כל שקל, כל שקל, לצבא או לעורף, הם לא עצרו לרגע. המשיכו להזרים מיליארדים לקבוצות לחץ פוליטיות, למשרדים מיותרים, לכספים קואליציוניים. בזמן שהחיילים שלנו נלחמו או נלחמים בשבע חזיתות, סמוטריץ' דואג למשרד של סטרוק, דרעי ופרוש למשתמטים וגפני מנצל כל הזדמנות, כדרכו, לגבות מחיר על כל הצבעה, ולקחת עוד עשרות מיליוני שקלים למערכת החינוך הפרטית שמחנכת, מה לעשות, לבורות ולהשתמטות. זה לא סתם כישלון, זה פשע כלכלי ומוסרי כלפי אזרחי מדינת ישראל, אותו מעמד הביניים – ואני אחזור על זה שוב ושוב – אותו מעמד הביניים שמחזיק את המדינה הזאת גם בשגרה, ודאי גם בחירום. נתניהו, שהיה מר כלכלה מתישהו בעבר, בטח לפני 20 שנים פלוס, הפך להיות קוסם של גירעונות. סמוטריץ', שמתגאה שהוא קפיטליסט, הוכיח שהוא רק גזבר של קבוצה פוליטית אחת בלבד, בעלת פנקס אדום עדכני, ולא באמת שר אוצר של מדינת ישראל. שניהם ביחד – צמד שמוביל את הכלכלה שלנו כמו משאית שדוהרת ללא בלמים. חייבים לומר את זה באופן חד-משמעי: מדיניות כזאת מסכנת את ביטחון מדינת ישראל לא פחות, לא פחות מטילים – כיוון שבלי כלכלה יציבה אין צבא חזק, אין עורף עמיד, אין עתיד כלכלי לילדים שלנו. הם יגידו והם אומרים כל שלוש השנים האלה, כמעט שלוש שנים – משבר, רפורמה משפטית, החל מ-7 באוקטובר מלחמה – הם יגידו "נסיבות". אבל העם רואה, יודע וגם מבין. זו לא רק מלחמה, זו בחירה מודעת. אתם זוכרים ששר האוצר, מתחילת המלחמה כל הזמן אמר: מה אתם נטפלים למשרדים מיותרים וכספים קואליציוניים? זה כסף קטן. בינתיים הכסף הקטן הזה, כביכול, הכספים הקואליציוניים מתחילת המלחמה, הצטבר ל-15 מיליארד שקלים. תחשבו על המספר הזה – 15 מיליארד שקלים כספים פוליטיים. משרדים מיותרים זה כל שנה לפחות 2, 3 מיליארד שקלים. אני מביא לכם פה הערכה שמרנית, כי במעגלים הרחבים של הביורוקרטיה זה הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. הם בחרו לבזוז את הקופה. אנחנו רואים את זה בוועדת הכספים מדי יום. הם בחרו להעמיק את החוב, והם מעמיקים אותו גם הפעם, גם בתקציב הזה. הם בחרו להפנות את המשאבים למקורבים במקום לציבור שעובד, משרת ונלחם וכורע תחת הנטל. אנחנו משלמים בסל קניות שרק מתייקר, במשכנתה שהריבית עליה לא יורדת – היא לא יכולה לרדת עם מדיניות כזאת מופקרת – ובצעירים הכי טובים שמחפשים את עתידם, לצערי, מחוץ למדינת ישראל. ואני אומר לכם, זו בגידה באמון הציבור. בגידה באמון הציבור. זו בריחה מבישה מאחריות מינימלית, אחריות לאומית. והשאלה היא אם הם יודעים בכלל מהי אחריות, עם הסירוב המקומם להקים ועדת חקירה ממלכתית על אירועי 7 באוקטובר. זה לא עוד ויכוח אידיאולוגי. ממש לא. זה לא ימין, לא מרכז וגם לא שמאל. אגב, אני חושב שבכלכלה, כמעט בוודאות, אני חבר הכנסת הכי ימני בכנסת הזאת, שמתמודד מול קואליציה שאין לה שום בסיס אידיאולוגי, ודאי לא בכלכלה. היא סתם מושחתת ומופקרת. היום זה כבר, מעבר לכול, שאלה של הישרדות לאומית. נתניהו וסמוטריץ' משחקים עם עתידה של מדינת ישראל כאילו זה ועד בית קטן. אני קורא מכאן: הגיע הזמן לעצור את שיגעון התקציבים, לשים סוף להפקרות ולהחזיר את המדינה לניהול כלכלי אמיתי, מקצועי ואחראי. לא עוד ארבעה תקציבים נוספים בשנה, כאשר כל העולם, באמת, כל העולם צוחק עלינו, כי אין ממשלה כזאת, ואני חושב שלא הייתה מעולם – בטוח בישראל, ואני כמעט משוכנע שגם בעולם – לא הייתה ממשלה שכל חודשיים מעבירה תקציב. אגב, הממשלה הזאת – ודיברתי על זה הבוקר בוועדת הכנסת – המציאה שיטה: מעבירים בתחילת השנה מסמך שנקרא תקציב המדינה, שלא באמת קשור למציאות בשום צורה, ואז במהלך השנה מאשרים תקציבים נוספים שהם לא תקציבים בכלל. תחשבו על זה, זה לא תקציב, זו התאמה של תקציב לביצוע בפועל. אנחנו מאשרים היום ביצוע בפועל, וכפי שגם יושב-ראש ועדת הכספים אמר עכשיו, אנחנו מאשרים את הכסף בדיעבד. זה לא תקציב, כי תקציב זה תוכנית כלכלית, כי פעם היה כבוד לתקציבים בבית הזה. היה כבוד לתקציבים. עכשיו, עם האירוע המופרע הזה, שמונה תקציבים תוך פחות משלוש שנים, זו זילות מוחלטת של האירוע. כך לא מנהלים שום מערכת פיננסית, ודאי לא מערכת פיננסית של מדינה. נכון לעכשיו, סוף ספטמבר 2025, לא מתקיימים כלל דיוני תקציב 2026. אגב, גם אין ראש אגף תקציבים, כבר חודשיים אין ראש אגף תקציבים, ולא מתקיימים דיוני תקציב 2026 בתוך משרד האוצר. בכלל, אין מסגרת מאושרת שאיכשהו הציגו אותה. לא הציגו אותה בכלל לראש הממשלה, שעוסק בדברים אחרים, אין סיכומים מול משרדי ממשלה, וכמובן אין גיבוש של התקציב עצמו. חבריי חברי הכנסת, זה אומר הלכה למעשה שגם אם יהיו בשורות הערב, ואני מאוד מקווה שנשמע בשורות הערב על סיום המלחמה והשבת החטופים, ואם ישראל מסיימת את המלחמה בשבועות הקרובים, ההזנחה הכלכלית המתמשכת של ראש הממשלה ושל שר האוצר עלולה להביא לאי-ניצול הזדמנויות לאחר המלחמה, קידום רפורמות משמעותיות וחזרה מהירה לפסי צמיחה, ואנחנו הכי צריכים את זה כדי לא להיכנס לעשור כלכלי אבוד, כפי שהיה אחרי מלחמת יום כיפור. נתניהו וסמוטריץ' נכשלים. הם גוררים אותנו לתהום, והגיע הזמן לשים לזה סוף, כי באמת אפשר אחרת, באמת אפשר לנהל את זה אחרת. סיום המלחמה, השבת החטופים וחתירה להסדר אזורי יכולים ליצור אווירה עסקית שונה לחלוטין, שתאפשר חזרה של ישראל לפסי צמיחה. יחד עם הקדמת הבחירות, החלפת הממשלה, סגירת המשרדים המיותרים, ביטול הכספים הקואליציוניים ושלילת ההטבות מחרדים שלא עובדים ולא משרתים בצה"ל, ניתן יהיה, שימו לב, כבר בשנה הבאה, להוריד את המע"מ ב-2%, מ-18% ל-16%, לבטל את הקפאת מדרגות מס הכנסה הלכה למעשה, להוריד מס הכנסה לאנשים שעובדים, משלמים מיסים ומשרתים, להעלות דיפרנציאלית את קצבאות האזרח הוותיק – הגיע הזמן לעשות את זה, והממשלה הזאת מסרבת לעשות את זה. בנוסף, גם שינוי בציפיות אינפלציוניות יאפשר לנגיד בנק ישראל להוריד את הריבית במשק ב-0.5% לפחות ולהוזיל את המשכנתאות. אפשר לעשות את זה. זה לגמרי אפשרי. אני מאמין בזה. המכשול היחיד בדרך להשגת המטרות הללו ולשיפור חיי אזרחי ישראל זה ממשלת נתניהו-סמוטריץ'. בקרוב מאוד היא תהפוך להיסטוריה, וביחד אנחנו נצא לדרך חדשה. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. הבאה בתור – חברת הכנסת אורית פרקש הכהן. 15 דקות לרשותך התחילו הרגע.

אורית פרקש הכהן (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, עוד דיון על התקציב כשאין פה שר אוצר, אין פה ראש ממשלה, אין כמעט שרים, וזה מספר את כל הסיפור. אז אדוני היושב-ראש, בעוד כמה שעות הכנסת הזו תצביע על תקציב שמיני מאז הקמת הממשלה הזו, פריצה חמישית של תקציב שלישי בתוך שנתיים, וזה לא הסוף. מגדילים את הגירעון בעוד 0.3%, כלומר, בעוד 6.4 מיליארד שקלים, ואת כל היתר נקבל מקיצוץ עתידי שכבר נגזר על כולנו בתקציב הבא עלינו לטובה בשנה הבאה, שנת 2026, שזה בכלל קצת מוזר – הממשלה בעצם אומרת: אני מגלגלת את זה הלאה. עוד אין תקציב, עוד לא יודעים מה הוא יהיה, אנשי האוצר אפילו לא יודעים ממה נקצץ ואיך נקצץ. אני לא מכירה קיצוץ רוחבי על תקציב שלא נקבע. בקיצור, מילים ריקות. אני רוצה לחדד היום כמה התקציב השמיני הזה כושל ולא מקצועי, וכמה הוא סיפור פניה של הממשלה שלנו. כלום לא מנוהל. אין אסטרטגיה, אין דרך, אין מנהיגות, לא יודעים לאן הולכים, הכול דיבורים מנותקים מהמציאות, וכמאמר הפתגם הידוע מאליס בארץ הפלאות, שזה סיפור על מדינת אנדרלמוסיה שהכול בה הפוך: כשאתה לא יודע לאן אתה הולך, כל דרך תוביל אותך לשם. מה אני אומרת? יש קו ברור שמחבר בין אי-ניהול המערכה הביטחונית והמדינית שלנו בתולדות ישראל לבין התקציב הרשלני הזה. קו ישיר מחבר בין הכאוס המדיני והביטחוני מאז 7 באוקטובר לכאוס התקציבי שעליו נצביע היום. קו ברור מחבר בין אי-ניהול המערכה החשובה בתולדות ישראל לבין התקציב הרשלני שמונח כאן היום. תראו את המגמות – המגמות תמיד מספרות את כל הסיפור לאן אנחנו הולכים, והתמונה היא מפחידה: כל רכיבי הצמיחה בישראל צונחים. לפי נתוני הרבעון השני של 2025, יצוא הסחורות והשירותים צמח כמעט ב-3%; היצוא לאירופה ירד ב-15.4%; עסקאות ביטחוניות עם חברות ישראליות במאות מיליוני יורו מתבטלות; החוב הממשלתי זינק לממדים מפלצתיים של 69% – אני זוכרת שאלה היו הנתונים של חברת החשמל כשהייתה לפני פשיטת רגל כשפיקחתי עליה; 17% מהנדסים לפחות – השכבה שהיא חוד החנית של אומת ההייטק – כבר עזבו את הארץ בשקט; כמותם רופאים, שלא חוזרים; יש לנו חרם שהולך וגובר על חוקרים ישראלים ואקדמאים מישראל. המגמה, חברים, מספרת סיפור של מדינה בסחרור. צונאמי של הכרזה על מדינה פלסטינית בשל גרירת המלחמה ובזבוז הישגי חיילנו וצונאמי של בידוד עולמי שמתרחש בכלכלה, כי הכול קשור בכול, כי אין נהג על ההגה. אז חברים, גם התקציב של היום הוא תקציב מנותק, לא מקצועי, פיקציה, שמראה אובדן דרך, ואני אראה את זה בארבע דוגמאות. נתחיל בנקודה הראשונה, שהיא ממש דרמטית: התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, לא משקף את המלחמה בעזה, לא משקף את העלויות שלה. כן, שמעתם נכון, התקציב הזה, שנצביע עליו היום, מכסה אחורה רק את עלויות עם כלביא ואת מרכבות גדעון א'. ומה הנחת היסוד של התקציב הזה – וזו כבר פעם שנייה לפחות? בט"ש מוגבר. כאילו המדינה נמצאת – זה ראשי תיבות של ביטחון שדה שוטף פלוס. זה נראה לכם נורמלי? אני רוצה לשאול אתכם. זה הרי לא נורמלי. האם ישראל לא במלחמה כבר שנתיים? איך ייתכן שהתקציבים של הממשלה הזו לא מניחים מצב של לחימה? למה אנחנו פעם אחר פעם לא מפנימים את תוכנית הממשלה למלחמה? אני רוצה לשאול יותר מזה: מה התוכנית של המלחמה? מישהו יודע מה התוכנית של המלחמה? הרי מסמך מטרות הלחימה – שהוא המצפן של כל מלחמה, שהוא מגדיר את המלחמה, הוא מגדיר את היעד שלה, הוא גוזר את העלויות שלה – לא אושר בממשלה הזו כמעט שנה, מספטמבר 2024. ואני רוצה לשאול עוד שאלה: איפה ראש הממשלה? איפה שר האוצר? בעולם מתוקן, דקה אחרי שאנחנו מעמיקים את הבור בעוד 30 מיליארד שקלים בגין הוצאות של מלחמה – שלא כוללות אפילו את עזה – הוא צריך לבוא ולהוסיף מה עוד מצפה לנו, לאן אנחנו הולכים, מה הלאה. אבל אין מנהיג ואין דרך. וכמו שאמרתי, בעליסה בארץ הפלאות, כשאתה לא יודע לאן אתה הולך, כל דרך תוביל אותך לשם. אבל כך לא מנהלים את הכסף שלנו וכך לא מנהלים כלכלה. זה לא דבר של מה בכך. המלחמה של עזה היא מלחמה יקרה ביותר. כל שלושה חודשי לחימה עולים יותר מ-30 מיליארד שקל, שלא משוקפים בתקציב הזה. אחריות לשירותים אזרחיים של יותר משני מיליון עזתים זה 10 מיליארד שקל. אתם רוצים מלחמת נצח? אתם רוצים בוננזה של קרקעות בעזה? ממשל צבאי עולה 20 מיליארד שקלים בשנה. לא נדבר על עלויות המילואימניקים בסבב חמישי, בהיעדר שוויון בנטל למשק. רק על סיוע הומניטרי הממשלה הזו לעזה כבר העבירה מעל 1.7 מיליארד שקלים, ועוד היד הנטויה. אתם רוצים מלחמת נצח, אז למה זה לא בתקציב? איך ייתכן ששר האוצר לא קיים דיון על הנושא הזה בממשלה ערב ההחלטות האסטרטגיות בנושא הביטחוני? אנחנו מאשרים היום תקציב בהנחה של בט"ש מוגבר. איזו בדיחה. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אני הייתי רגולטורית של חברת חשמל. בשנת 2014 הייתה מהומה שלמה, פיטרו סמנכ"ל כספים, הייתה חקירה של ועדה חיצונית. למה? כי חח"י פספסה 1.4 מיליארד שקל בהוצאות שלה. אמרו: איך יכול להיות שהדוחות הכספיים שלה היו פיקציה והטעו את המשקיעים, את המוסדיים? אדוני, שכחנו. הממשלה הזו כל כך דרדרה אותנו. תקציב זה דבר רציני; הוא התמונה, הוא התוכנית, הוא המראה לחברות דירוג, למשקיעים, אם ראוי לבוא ולהשקיע במדינה, שהכלכלה שלה מנוהלת. תקציב כזה הוא לא רציני והוא הפקרות כלכלית. זה מביא אותי לדוגמה השנייה בתקציב הזה, שמראה שכשאין דרך אין גם התנהלות כלכלית ראויה. גם בתקציב הזה הממשלה ממשיכה לצד זה להעביר כספים במקביל. בוועדת הכספים העברנו כאילו העסקים כרגיל בפעם אני לא יודעת מה עוד 30 מיליון ש"ח למשרד למורשת, עוד 80 מיליון ש"ח למשרד לשירותי דת. ג'ובים חדשים – התחלנו בפרויקט הקמת מועצות דתיות חדשות, כי עבר חוק הרבנים, חוק הג'ובים. הסבירו לנו שבכל מועצה כזאת אנחנו מקימים עוד 11 משרות לדורי-דורות. עוד 25 מיליון ש"ח למורשת הרב עובדיה יוסף; ויתור על חובות לרשתות החינוך החרדיות – 55 מיליון שקלים. והמשרד של סטרוק, הקופה הקטנה של שר האוצר שלנו – בכלל זה לא להאמין – מזנקת ל-0.5 מיליארד שקלים. אין כסף לשקם את בית חולים סורוקה, חיילים משנוררים תרומות לציוד, אבל העיקר – עוד עשרות מיליונים לישיבות של הנושרים. כשרואים את הביזה הזו מבינים שבכוונה התקציב הזה לא משקף את עלויות המלחמה שעוד נכונו לנו, שהרי כבר הוצאנו אותן מהכיס, כי כבר המלחמה בעזה קיימת, מתנהלת. למה? כי זה היה מוריד כזה גרזן על הממשלה מבחינת עלויות, שלא היה מאפשר לה לממן את שרידות הקואליציה. נקודה שלישית – שוויון בנטל. התקציב כמובן ממשיך במצב של היעדר שוויון בנטל. למה? עזבו מוסר, עזבו שזה מקומם, עזבו שזה כבר מגעיל, איך שהממשלה הזו מתנהגת כלפי החיילים שלנו, אבל מדובר פה גם בסוגיה כלכלית אדירה, עשרות מיליארדים במצטבר. בימים שמילואימניקים מקבלים צו חמישי וכבר גומרים 500 ימי מילואים, הממשלה הזו לא מטפלת כבר שנתיים בהבאת עוד חיילים סדירים לוחמים לצבא. היא מפטרת שר ביטחון, היא מפטרת יו"ר ועדת חוץ וביטחון כדי שזה לא יקרה, והדבר הזה שווה הרבה מאוד כסף. האובדן למשק מהמילואימניקים הללו – 30 מיליארד שקל בצמיחה. כל אחד מהם עולה פי 1.8 מחייל סדיר ובכללי למשק פי שלושה כמעט. זה אובדן דרך. זו בושה וחרפה. עוד דוגמה, אחרונה. בואו נדבר על עלויות הריבית של ההלוואות של מדינת ישראל, שכבר הוצגו לנו בתקציב הזה. האם אתם ידעתם שהריבית שמדינת ישראל משלמת על ההלוואות שלה זינקה מתחילת המלחמה ב-47 מיליארד שקלים? 47 מיליארד שקלים תוספת ריבית, שליש מתקציב משרד הבריאות. תחשבו מה יכולנו לעשות בכסף הזה אם היינו חוסכים רק חצי ממנו. איזה עתיד מחכה לצעירים שלנו פה? אתם הרי רוצים מלחמת נצח, לא? אז למה אתם לא חוסכים? למה הממשלה הזו לא חוסכת? מה שאני רוצה לומר זה שאני מתוסכלת מאוד מאוד, כי בסוף אין ואקום. כשממשלה לא מנהלת, כששר אוצר מועל בתפקידו, כשראש ממשלה מפקיר את כולנו בשביל הממשלה שלו – אין ואקום; מה שלא מטופל, מידרדר, הוא לא עומד סטטי. אנחנו רואים את זה – אנחנו רואים את זה במעמד של ישראל; במעמד שלה שקרס; בצונאמי הכלכלי; בעצם ההקטנה ובריסוק של כל מעמדה של ישראל. ואני רוצה לסיים ולומר: בעוד כמה שעות יעמוד ראש הממשלה שלנו נתניהו לצידו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שבעצם יורה לו כיצד לסיים את המלחמה ואיך לסיים את המלחמה. מה אנחנו נראה פה? אותו הדבר: ממשלה שלא עושה; מחליטים בשבילה. מי שלא מוביל, מובל. ממשלה שלא מנהלת את הכלכלה שלנו, גוזרת עלינו עוני, כלכלת ספרטה, בידוד וחוסר אמון במשקיעים. תמיד חשבתי שאנחנו נתקן, תהיה ממשלה חדשה ונתחיל לתקן, אבל באמת שהעומק והתהומות של הנזקים האסטרטגיים שהממשלה הזו גורמת לנו בכלכלה, בביטחון ובנושא המדיני, הם באמת כבר חריגים. וכשאין דרך, כל דרך תוביל אותנו לשם. אז אני רוצה לחזור על המשפט שהתחלתי בו. קו ברור מחבר בין אי-ניהול המערכה החשובה בתולדות ישראל לבין התקציב הרשלני שמונח כאן היום. קו ישיר מחבר בין הכאוס המדיני והביטחוני שאנחנו חווים פה מצד ממשלת ישראל מאז 7 באוקטובר לכאוס שאנחנו רואים בתקציב שמונח בפנינו. אני פונה לראש הממשלה שלנו, שעומד ומתבכיין כאילו שום דבר לא בשליטתו, ואומר: צר לי, אבל אנחנו הולכים להיות מבודדים, אנחנו הולכים להיות כלכלת ספרטה – הגיע הזמן שתשאל את עצמך איך הובלת אותנו, איך הובלתם אותנו, למקום הזה. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. רשות הדיבור ניתנת לחברת הכנסת שרון ניר. ברוכה הבאה. עשר דקות לרשותך, ברוכה הבאה.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, הלילה הותר לפרסום כי סמל ראשון ענבר אברהם קב, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, נפל בפעילות מבצעית בגזרת יהודה ושומרון. אני מבקשת מכאן למסור תנחומים למשפחתו, ואני רוצה לשים לכולנו תזכורת כואבת לכך שגם גזרת יהודה ושומרון היא גזרה מבעבעת, וביתר שאת בחגי תשרי. גזרה נוספת שחווינו את נחת זרועה בלילה הזה היא הגזרה החות'ית. גם הלילה מיליון אזרחים נכנסו למקלטים. שוב זו תוצאת השיגורים הבלתי-פוסקים מהזירה החות'ית. מדובר במערכה משמעותית, שיטתית וברוטלית נגד מדינת ישראל. חייבים, חייבים להכות בחות'ים – להכות בהם בתשתיות צבאיות, להכות בהם בתשתיות לאומיות ולהביא סוף למערכה המתישה. חובת מדינת ישראל לייצר הרתעה גם במעגלים הרחוקים. כאן המקום לדבר גם על מנגנון ה-Snapback, שהוחזר עבור איראן, שיכלול גם סנקציות כלכליות וגם סנקציות ביטחוניות על איראן. זה כמובן צעד מתבקש והכרחי, אבל אסור לנו לשבת ולשקוט על השמרים. ברור לחלוטין שכשהנחנו מאחור אריה פצוע, אז האריה הפצוע בשטח יושב וממתין כעת למערכה הבאה, מתחמש מחדש. לכן, חובתה של מדינת ישראל להבין שגם לשם אנחנו נצטרך לשוב. גם את האיום הזה נצטרך, בסופו של יום, להסיר באופן סופי ומשמעותי. אני רוצה מכאן לפנות לממשלת 7 באוקטובר, האוחזת בהגה: בזמן שהנשיא דונלד טראמפ מתעקש להציל את הממשלה הזאת מעצמה ושם כבר תמרור עצור, אני רוצה לומר לחברי הממשלה, לחברי הקבינט, שהדבר הראשון, בראש סדר העדיפויות, חייב להיות עסקה להשבת החטופים כולם, 48 חטופים וחטופה שנמקים בשבי החמאס, שהופקרו במשמרת של הממשלה הזאת ב-7 באוקטובר, ושממשיכים להיות מופקרים מדי יום ביומו. אני רוצה לומר, מלחמת נצח לא תשיב את החטופים ולא תביא לניצחון. מלחמת נצח רק מביאה לקרע ולפגיעה בסולידריות הכי בסיסית במדינת ישראל. השבת החטופים היא מבחן מוסרי ומדיני ראשון במעלה. המשימה ברורה: להשיב את החטופים לחיק משפחותיהם במהירות האפשרית, בלי להותיר אף אחד מאחור. כל שיקול פוליטי שאינו שם את השבת החטופים בראש סדר העדיפויות, הוא פסול ביסודו. ניצחון על חמאס עובר קודם כול דרך השבת החטופים כולם. זה לא נימוק רטורי, זה מדד הצלחה ממשי. השבת החטופים היא קריטית לביטחון ולתחושת הביטחון של אזרחי ישראל כולם. אחרי עסקה, אנחנו נדע לבוא חשבון עם כל מי שיעז להרים את ראשו ולאיים על ריבונותה של מדינת ישראל. מודל לבנון: הפסקת אש היא כלי שצריך להיות מלווה במנגנון אכיפה ברור וערבויות בין-לאומיות. מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, והיא סוברנית להגן על עצמה מפני כל איום על גבולותיה, גם הקרובים וגם מרחוק. אנחנו חייבים לשמר לצה"ל חופש פעולה מלא ואמיתי, ממש כפי שמאז הפסקת האש בלבנון חיסלנו מאות מחבלי רדואן שהעזו להרים את הראש ולשקם את תשתיות הטרור בלבנון. כל ניסיון התעצמות ביום שאחרי צריך להיענות בתגובה מיידית, גם אם זה אומר פשיטות על בסיס יומי. אני קוראת לממשלה להפסיק להתמהמה. אנחנו בימים גורליים. הפגישה של ראש הממשלה עם טראמפ היום היא פגישה גורלית – להציג כאן כוונות ברורות: מהלך השבת החטופים, מהלך מדיני, מנגנון אכיפה שעובד בשטח וקריטריונים ברורים לתגובה שתשבור כל ניסיון שיקום של האויב ותביא בסופו של דבר לפירוז מלא של הרצועה. זוהי שעת רצון וחובה. חובת הממשלה, דווקא עכשיו בימי התשובה, לגלות בה אחריות לאומית. אנחנו בימי תשובה. אני רוצה לפנות כאן למשפחות החטופים, שצריך לבקש מהם סליחה, לפנות ולומר להם: השבת החטופים היא קריטית, היא קריטית לכולם, לא רק עבור המשפחות. זאת חובה מוסרית וערכית בעבור כולנו, בעבור כל בית ישראל. ימים אלה הם ימי תשובה, בין כסה לעשור, לילות על גבי לילות של סליחות בבתי כנסת ותפילות. בדיוק בימים כאלה, כשהלב של העם פועם כולו בחשבון נפש ובבקשת סליחות – אדוני, אני מניחה שגם אתה פוקד את בית הכנסת כל לילה ולילה בבקשת סליחה – אנחנו צריכים להגיע לחשבון נפש לאומי, ואנחנו חייבים להשיב את החטופים. אני רוצה לפנות מכאן לקהל הלוחמים ולאנשי המילואים, שגם להם אנחנו חייבים סליחה. רק אתמול פורסם מחקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעקבות סקר שנערך בקרב משפחות של משרתי מילואים באפריל ובמאי. התמונה שחורה משחור: יותר ממחצית מבנות הזוג דיווחו על שינוי לרעה במצב הילדים של אנשי המילואים, ו-55% מהם נזקקו לסיוע נפשי. שליש מבנות הזוג הנשואות – שליש, כן – העידו שהפגיעה האדירה בחיים שלהן גרמה להם לשקול פרידה או פירוק הנישואים. ולא רק זה, ככל שמספר ימי המילואים גבוה יותר, כך עולה משמעותית שיעור הפגיעה במשפחה. כל זה, בזמן שיש משרתי מילואים שעשו כבר למעלה מ-600 ימי מילואים מאז השבת השחורה. יש משרתים שנוספו להם עוד 100 ועוד 150 ימי מילואים, וזה דופק על הדלתות ועל הבתים של כולנו. בזמן שלוחמינו מחרפים נפשם ונותנים הכול, משפחות המילואימניקים נקרעות וקורסות תחת הנטל, והילדים והילדות שלהם משלמים מחיר כבד מנשוא, ואני לא מדברת על הסטודנטים, שמשלמים מחיר כבד מאוד. בזמן הזה – אני מספרת לך, אדוני, שהבן שלי, אחרי ארבע שנים בשירות כקצין קרבי ולוחם, קיבל עכשיו 75 ימים, שהפכו ל-100, ולעתיד לבוא זה יכול להפוך ליותר מ-100 ימים. אתה יודע, צעיר שרוצה להתחיל את חייו, נרשם לפקולטה להנדסה, להנדסת חשמל, אז באותו יום שמתחילים הלימודים, מתחיל הסמסטר, הוא כבר את הסמסטר הראשון פספס. אנחנו נקווה לטוב, ונקווה שבאמת האוניברסיטאות גם יסתכלו על זה. הכי חשוב – שיחזרו בשלום, אבל אנחנו רואים שזה באמת בכל מקום, בכל מקום יש לזה את המחירים הכבדים. ובזמן הזה אני לא יכולה לסבול, אדוני, את עצם העובדה שהקואליציה בהובלתכם עוסקת במקום בהגברת השוויון בנטל, במקום לתת את המקסימום למען הלוחמים שלנו, שבסך הכול רוצים חילוף; אלה גיבורים שקורסים תחת העומס האדיר. יש אין-ספור דיונים שאנחנו משתתפים בהם בוועדת החוץ והביטחון. למה? לחוקק את חוק ההשתמטות כדי לשמר את הקואליציה. אז אני אומרת לכם, לא נסבול חוק השתמטות. עם ישראל מצביע ברגליים. שנת 2026 – זה יהיה המבחן: משתמטים או משרתים. ואני אומרת לכולם, אנחנו צריכים להציב את המשרתים בראש סדר העדיפויות שלנו. החוק הראשון של הקואליציה הציונית שנבנה, בעזרת השם, בשנת 2026, שנחוקק, זה חוק גיוס לכולם. מייד אחרי הבחירות יהיה חוק גיוס לכולם ללא יוצא מן הכלל, ומי שלא יתגייס, תישלל ממנו זכות ההצבעה. יהיה מסלול צבאי ויהיה מסלול אזרחי, ויהיה בקו"ם אחד במשרד הביטחון שיגיד מי לאיפה, בלי תירוצים, בלי קומבינות, בלי מכסות, בלי יעדים ובלי שטיקים. מגיעה לעם המיוחד הזה ממשלה ציונית אמיתית.

היו"ר אליהו רביבו:

אפשר בבקשה משפט אחרון?

שרון ניר (ישראל ביתנו):

חוק גיוס לכולם זה צו השעה. תודה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה לך. חברת הכנסת - - -

נאור שירי (יש עתיד):

היו"ר אליהו רביבו:

לא. היא סיימה בדיוק בשנייה. ביקשתי להתכנס למשפט אחרון. חברת הכנסת נעמה לזימי, ברוכה הבאה. עשר דקות לרשותך.

נעמה לזימי (העבודה):

כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לפתוח בשר החינוך, שיושב כאן. שר החינוך עלק, הייתי אומרת. עכשיו גם סרט צהוב למסעות לפולין מפריע לך, אחרי שבהיערכות לשנתיים לטבח הורדתם, בלי בושה ובלי חינוך, את נושא החטופים מהחומר הלימודי של משרד החינוך? אני רוצה לומר לך, שר החינוך יואב קיש, הסרט הצהוב היום הוא סמל לישראליות, עד שיחזרו כולם, כל החטופים והחטופה. זאת ישראל של הערבות ההדדית. זאת ישראל של פדיון שבויים. מי שמדבר על יהדות בלי סוף במשרד החינוך, שכח מה המצווה החשובה ביותר. זאת המהות של "כל ישראל ערבים זה לזה". אתה כמובן תכחיש ותגיד: לא היה, לא נברא, למה עושים, ותמשיך בדה-לגיטימציה. אני רוצה להגיד לך, יש לך עוד הזדמנות להוכיח ולוודא שיהיה מערך ברור במשרד החינוך על נושא החטופים, על פדיון שבויים, על הערבות ההדדית ועל "כל ישראל ערבים זה לזה". ואני רוצה לומר לך, כמי שנשואה למורה לתנ"ך, שהוא ישמח ללמד את המערך הזה. עד שיחזרו כולם. אני אמשיך כאן בנושא שטלטל אותי אתמול, כשראיתי. אדוארד קצ'ורה רצח את ליטל יעל מלניק, ואתמול בית המשפט המחוזי בחיפה קרא לזה "המתה ברשלנות". אני רוצה לומר, אדוארד קצ'ורה הוא רוצח, רוצח אכזרי שקבר נערה יפה ותמימה וטובה בעודה בחיים, ניצל סמכות ומרות, ניצל את מצבה ועשה את המעשה האכזרי ביותר. אני מאוד מקווה שמשפחתה, שנאבקת עבור צדק, תערער יחד עם הפרקליטות. אני רוצה לומר כאן, מעל בימת הכנסת: אנחנו איתכם. זה לא הוגן, לא צודק ולא נכון. רצח נשים בישראל צריך להיות מטופל בכל המערכות באופן הכי נחרץ וברור. יהי זכרה של ליטל יעל מלניק מהפכה. אני רוצה להמשיך כאן עם מקרה חמור. השופר שהפך לשטיח על מלא ינון מגל החליט להעביר את ההסתה שלו, נגד אזרחים שנאבקים עבור ישראל הדמוקרטית והצלת האחים והאחות שלנו. רעות ענבר ורן הר נבו עלו על המוקד אתמול רק בגלל שהם נתנו גיבוי להפגנות מול – מה לעשות – נבחרי ציבור. מי שבחרו להיות נבחרי ציבור – אנשים שיושבים בקבינט, בממשלה, על הכיסא פה, אנשים שבחרו להיות חלק מ-120, שבוחרים להישאר בקואליציית הדמים הזאת – מי שבוחר את הבחירה הזאת הוא לא שקול לאזרח, הוא לא שקול למי שנאבק. ההסתה לפגוע ולמרר את חייהם של אזרחים זה דבר שלא ייעשה. רק בערוץ התעמולה של הבית, מה שנקרא, רק שם אפשר לראות דברים כאלה. ואני רוצה לומר כאן: יש הבדל בין מי שבוחרים להצביע נגד עסקה להשבת חטופים, להאריך מלחמה, לחוקק חוקי דיקטטורה, לבין מי שנאבקים מבחוץ. אנחנו בחרנו להיות חלק מ-120, אנחנו במקום אחר, נצטרך להתמודד עם הציבור. זה מה שבחרנו לעשות. מי שלא רוצה, שיקום וילך. אני מחזקת את רעות, את רן ואת כל האזרחים האמיצים, ובהם גם איציק לוי, שמפגין מול אמיר אוחנה, וכל מה שהוא עושה זה להקריא שמות חטופים. זה כל מה שהוא עושה. נעצר כבר שמונה או תשע פעמים - - -

נאור שירי (יש עתיד):

עשר.

נעמה לזימי (העבודה):

עשר? טוב, נאור פה מעדכן. עשר פעמים נעצר על הקראת שמות חטופים.

נאור שירי (יש עתיד):

בניגוד לחוק.

נעמה לזימי (העבודה):

בניגוד לחוק, כמובן. משטרה פוליטית על מלא, משטרה שמשרתת את המשטר שרוצים לכונן פה, כן, חד-משמעית. ואני רוצה להגיד כאן: איציק לוי, אנחנו איתך. כולנו איציק לוי. הקראת שמות החטופים זאת ישראל היפה והחומלת והטובה. עכשיו, לא נשכח את שר הפיתות, נכון, נאור? השר לביטחון לאומי. האיש שהצביע נגד עסקה להשבת פעוטות וילדים; האיש שחזר לממשלה כדי לטרפד את שלב ב' בעסקה; האיש שאתמול דאג שיעבירו עונש מוות למחבלים בעודו יודע שזה גוזר עינויים על החטופים שעכשיו בשבי חמאס, הוא יודע שזה יביא לפעולות נקם כלפיהם, האחים שלנו. רגע לפני כיפור, תגידו לי, כשהוא יתפלל ויצום – איזו מחילה? כששערי שמיים ייפתחו, מה בורא עולם רואה? הוא רואה את מי שדואג שיענו את האחים שלנו? זה יהודי? אני רוצה להגיד לכם, מי שמעדיף נקם על חיים ועל הצלת חיים הוא לא יהודי. זה לא יהודי. תצום כל השנה – זה לא יהודי. והשר בן גביר הוא תמונת המראה ההופכית למה שישראל צריכה ויכולה להיות – מדינה של ערבות הדדית, של חמלה, של סולידריות ושל חיים. אתה, בן גביר, מראה לנו ממה צריך להישמר ולהיזהר. ואני רוצה גם להציע לך, בן גביר, לטפל בדבר החשוב ביותר, שזה פשיעה ורצח ואלימות, ורצח נשים בפרט. מירן ביתן, בת 37 משדרות, נורתה למוות. והיא התלוננה, היא התלוננה במשטרה, גם השנה. גם השנה יש לה הקלטות ותיעוד של הטירוף של בן זוגה לשעבר, שהחליט לרצוח אותה, המתועב. 31 נשים נכון לעכשיו, שנת 2025. אפשר למנוע רצח ואלימות כלפי נשים, צריך פשוט לרצות למנוע את התופעה הזאת. מירן ביתן, חביבה ושדי – נשים שהיו חיות. ואני רוצה להזכיר גם את הודיה פדידה, זכרה לברכה, בת 26 מירושלים, שנרצחה על ידי הגרוש שלה בעודה בהיריון. רצח נשים – נשים אינן הפקר. אנחנו צריכים לטפל בתופעה הזאת. אפשר לטפל בה. ואני אסיים. אני רוצה להגיד לראש הממשלה נתניהו שסליחה היא דבר יהודי. מי שלא מסוגל לומר סליחה למשפחות החטופים, לא ראוי להיות מנהיג מדינת העם היהודי. מי שהעיד על עצמו שהוא ישן עם מצפון נקי אחרי טבח, האסון הגדול ביותר שקרה לנו, ולא עושה חשבון נפש עמוק – הוא שכח מה זה להיות יהודי. מי שמימן את חמאס שנים ולא לוקח אחריות, יברח גם מאשמה ומהיכולת הבסיסית לומר סליחה. אבל אני רוצה להגיד לכם, משפחות יקרות, סליחה מכולנו, מכולנו, על זה שהם עוד שם, על זה שלא שמרנו, על הכאב הגדול, על זה שעוד תקופת חגים עוברת והם בשבי. השבת החטופים היא התרגום לחשבון נפש. זה התרגום המעשי להתבוננות פנימית, להתייחדות עם מה שאנחנו צריכים לעשות – מה המעשה, מה הפעולה. זאת החובה של מדינה, של אומה, של חברה, גם של פרטים, ובטח של מי שמחזיקים בכוח לעשות זאת. הצלת חיים, פדיון שבויים – המצווה החשובה ביותר. אני אצום השנה עם כאב גדול שהם לא כאן, אבל עם תקווה גדולה שבקרוב, אמן, נתבשר על עסקה שתשיב אותם, שתחזיר את האחים ואת האחות שלנו לכאן, לשיקום ולקבורה. אני חוזרת ואומרת: התרגום של חשבון נפש, של סליחה, אלה מעשה ופעולה והצלת חיים. אני מקווה מאוד שנראה את הימים האחרים בקרוב, את הימים הטובים. העם הזה, שהוא עם מדהים, ראוי לימים הללו. כל מי שמקריבים ועושים ומתפללים למציאות אחרת ופועלים, זכאים לראות את הימים האחרים – המשפחות, כמובן, וכל מי שנפגעו. חתימה טובה.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת נאור שירי. לרשותך עשר דקות, בבקשה.

נאור שירי (יש עתיד):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רואה שעדיין יש פה את הרמקולים ממבצע ההשפעה ההסברתי הנהדר. אגב, הוא עבד מעולה. תמיד כשאנחנו מדברים על תקציב – מה שנקרא, ברוך השם, כבר פעם שמינית שאנחנו מעבירים תקציב בכנסת הזו – אני תוהה אם לדבר על התקציב, להציג את הנתונים, כי יש כאלה שעושים את זה הרבה יותר טוב ממני. גם ולדי וגם אורית דיברו מאוד – כאילו באירוע של לדבר על הגירעון, לדבר על התוכנית הכלכלית, לדבר על הצמיחה, לדבר על הפריון, על הקושי בייצור. 30 מיליארד שקל – בקטנה. אני מת על ועדת הכספים מהסיבה הפשוטה שנזרקים שם סכומים כאילו עכשיו אני מלווה לוולדי איזה כוס קפה בחלבי פה, 12 שקלים, וזה בסדר גמור. 30 מיליארד שקל. הכול על חשבוננו. העמקת הגירעון – הכול בסדר. הציבור הישראלי הוא הכי פראייר בעולם, אנחנו עיזים על מלא, חולבים אותנו ומוליכים אותנו שולל ולאף אחד לא אכפת. עזבו את התושבים, עזבו את האזרחים, עזבו את התקשורת. אפס נציגות לקואליציה. בכל השבועיים של הדיונים, מלבד יושב-ראש הוועדה ואולי חבר הכנסת ינון אזולאי, את כל קואליציית 68 חברי הכנסת זה לא מעניין. זה לא מעניין אותם. אנחנו מזמן לא מעניינים אותם. הם חבורה של מנותקים. לדבר אליכם ועליכם זה פשוט הזיה, כי לאף אחד לא אכפת. עולה שרה לטיסה, עושה עשרה ימים בארצות הברית, הולכת ומעלה תמונות באינסטגרם כאילו היא טיקטוקרית. הסיבה לטיסה היא כנס שהיא לא מתכוונת בכלל להשתתף בו, כי הוא בשבת. אבל הכול בסדר, זה בסך הכול עוד יום נורמטיבי במדינת ישראל, שהיא כבר סדום ועמורה ומשאירה להן אבק. כשמגלים מעבדת סמים אצל שרה – לא אצל שרה, אצל ראש המטה של השרה – זה בסדר, זה עוד יום. כשיובל נוח הררי, הידוע בכינויו ניסים ואטורי, אומר שאנגליה וצרפת שיתפו פעולה עם הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה, גם זה בסדר. הכול בסדר. כשראש המטה של השר לביטחון לאומי שותק בחקירה ומח"ש מגיעה אליו עם צו מעצר, לראש המטה של השר, שאחראי למשטרת ישראל, זה עוד יום במדינה שלנו. אלו אפילו לא חדשות. אף אחד אפילו כבר לא קורא את הסוף של הכותרת, כי הכול נורמל פה. הכול. זה נורמלי לחלוטין. זו הזיה טוטלית, פשוט טוטלית. אף אחד כבר לא יתקשר להזמין אתכם לחקירות, כי אתם כבר עשיתם מנהג – אתם לא מגיעים, כאילו מזמינים אתכם לבר-מצווה. טוב שעכשיו לא ישלחו לכם זימון בווטסאפ ותסמנו: לא, לא מגיעים. מה אלו השטויות האלה? איזו מדינה נהיינו? מדברים על תקציבים? מי בכלל חושב על הדברים האלה? תוכנית עבודה? ניהול כלכלה? משק? יצוא? גדעון א'? גדעון ב'? חרטא ברטא, כאלם פאדי. יותר מעניין לעשות אתמול דיון על חוק הזיה, שלא יעבור, שאם כבר, אז הוא כבר קיים, שיודעים בפירוש – שבא גל הירש, לא נאור, בסדר? לא אורית ולא ולדי; בא גל הירש, שלא אנחנו מינינו אותו, ואומר: אתם פוגעים בחטופים. בא שרעבי ואמר את זה, אמר. אוהד בן עמי אמר את זה, הוא היה שם, לא פיתמר היה שם ולא פוגל. במקום שיעסקו ברצח נשים או רצח בכלל בחברה הישראלית, היה דחוף נורא אתמול להוציא את הפלייר. היה דחוף. הפלייר היה מוכן, הגרפיקאי היה מוכן. אז מה אם החוק לא עבר בכלל – הוא לא עבר – אז מה אם הגישו רביזיה ולא עשו אפילו דיון. אז מה, מה זה רלוונטי? יש פלייר. הכול פה זה כלאם פאדי, זה העניין. כאילו יש הרגשה שבנימין נתניהו בחו"ל והגננת או המורה – אני לא יודע איך אתם הייתם – המורה יצאה מהכיתה וחרבו דרבו, בואו עכשיו נצא ונשחק בכדור. ככה מתנהלת הממשלה הזו. ככה. שר החינוך, איך אני שמח – למרות שאתה עם אוזניות ובצד ולא מקשיב. באמת, מדהים. מאוד מכבד, מאוד. אבל זה לא משנה, כי יש שיגידו שהם התאכזבו – אפס ציפיות. אפס ציפיות. גם מתושב הוד השרון, שאמור להיות כאילו מקורב, מה שנקרא. הוד השרון. אפס ציפיות. אני רוצה, הייתי רוצה, להקריא לשר החינוך, אבל הוא עסוק נורא עכשיו, בטח בפרויקט AI – הוא שם 150 מיליון שקל וביטל אותו בגלל שהוא שמאלני, הוא נתן תשובות של שמאלני. תבינו איפה אנחנו חיים. 150 מיליון שקלים שמו על פרויקט AI במערכת החינוך וביטלו אותו. למה? כי הוא נתן להם תשובות מוזרות. כאילו המציאות, כן? אבל היא שמאלנית מדי, פרוגרסיבית. היא פרוגרסיבית. היה דחוף לעשות דיון בזהות היהודית, בוועידת הזהות היהודית, יחד עם ערוץ שנבחר במכרז, לגמרי במקרה ערוץ 14. זה חשוב יותר. אני רוצה להקריא לכם טקסט שכתבה רויה מנצורי – שהיא גם הייתה תושבת הוד השרון – שאימא שלה סיגל הגיעה להקריא לכבוד שר החינוך ביום – אתם זוכרים שהיה יום הזדהות עם משפחות החטופים. הגיעו להקריא מחוץ לביתו קטע. מה עושה שר החינוך? שם מוסיקה בפול ווליום. הוא בטח הביא את זה ממבצע ההשפעה וההסברה שהיה בעזה, הוא עוד חשב על זה ראשון. הוא שם מוזיקה בפול ווליום כדי שלא יישמעו את סיגל. סיגל איבדה את בנותיה ב-7 באוקטובר במסיבה. רויה ונורל, היא איבדה אותן. עזוב שאתה שר החינוך. אתה אבא? תגיד, אתה אבא? יש אימא לידך שקוראת ומקריאה קטע – אתה שם לה פול ווליום? תגיד, איפה אתה חי? איפה אתה חי, שאתה עושה את זה? איך אתה לא יכול להיות חצי בן אדם? עזוב שר החינוך. תצא, תחבק אותה, משהו. היא מסתובבת בעולם ועושה עבודת הסברה פי 42. דיברת איתה אחרי?

שר החינוך יואב קיש:

זה שקר.

נאור שירי (יש עתיד):

לא שקר.

שר החינוך יואב קיש:

זה שקר.

נאור שירי (יש עתיד):

לא שקר. שמת פול ווליום.

שר החינוך יואב קיש:

אתה שקרן.

נאור שירי (יש עתיד):

אני לא שקרן. מעניין שאת זה שמעת. אני הייתי שם. אתה אומר לי שקרן? אתה שמת פול ווליום כשסיגל ניסתה לדבר. אחרי זה עוד אמרת שאתה תתקשר להתנצל. לא שמת פול ווליום? אל תגיד שאני שקרן. אתה תגיד שאני שקרן, אדוני, שוויון בנטל?

שר החינוך יואב קיש:

אתה שקרן.

נאור שירי (יש עתיד):

אתה שקרן. אם אתה אומר שאני משקר על זה, אתה שקרן, כי אתה שמת פול ווליום. שקרן. ואני מבקש להוסיף לי את הזמן, כי הוא הפריע לי.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

הוא לא הפריע לך, פנית אליו והוא ענה לך.

נאור שירי (יש עתיד):

לא, דיברתי עליו. אבל בסדר.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

פנית אליו והוא ענה לך.

נאור שירי (יש עתיד):

בסדר גמור. אז זה שר החינוך. כשאתם מדברים על ציפיות, כשאנחנו מדברים על כלכלה, על פריון – אפס אנשים במדינת ישראל יכולים להיות בני אדם, כי זה מה ששר החינוך נותן כדוגמה. כי לבוא עם חולצות צהובות ב-1 בספטמבר כדי להזדהות עם משפחות החטופים ועם כל נושא החטופים זה לא חגיגי. זה מה שאמרת בסרטון. זה כמו שעשית סרטון מאושוויץ ואמרת: כמו שהיה ניצחון גדול פה לעם היהודי, כך אנחנו נגיע לניצחון המוחלט. ועכשיו גם תגיד שאני שקרן. ב-1 בספטמבר, במקום שאתה תלבש חולצה צהובה ותעביר מערכי שיעור ותגיע למשפחות החטופים, או להגיע אליהם בראש השנה, כשהם יושבים כמו כלבים פה, שאתם הבאתם אותם לכך שהם צריכים להתחנן על החטופים, להתחנן על משפחות החטופים, להתחנן על הילדים שלהם, הבאתם אותם למצב שהם שוכבים פה ואף אחד לא מתייחס אליהם. אף אחד מכל 4,100 השרים שיצרתם בממשלה המנופחת ביותר בהיסטוריה לא חשב להגיע ולחבק אותם, להזדהות איתם, להגיד להם משהו. אתה את יום כיפור צריך לצום 50 שנה, וגם זה לא יעזור לך. וגם לא יעזור לכם. אל תעלו לנו תמונות מהכותל ואל תגידו לנו "שנאת חינם" ואל תגידו לנו "סליחה", "מחילה", עם ציטוטים וליכוד. אל תעשו את זה. חלאס כבר. נמאס מכם. אתם לא סופרים הרי אף אחד. אתם לא סופרים אותנו בכספים, אתם לא סופרים אותנו בימים – לא בימים הנוראים, לא בבית כנסת, לא בכיפור, לא בתענית, לא בצום תשעה באב ולא נעליים. אתם מספרים לעצמכם סיפורים כל היום. כשמשפחות חטופים נמצאות מחוץ לכנסת, אף אחד מכם לא מוכן לצאת ולהגיד להם סליחה, להיות בן אדם. אל תעשה מערכי שיעור, אל תשים שם 150 מיליון שקל, אל תשים להם סרטים צהובים, כל השטויות שאתה מתעסק בהן כל היום. להיות בן אדם אתה מסוגל? לא. מישהו מפה מסוגל? לא. כי אתכם מעניין טיסות וניצחון מוחלט ורמקולים והסברה מעלי אקספרס של 1950. טוב שלא שמתם שם פקסימיליה עם תרגום סימולטני. אתם אשכרה כאילו מסתלבטים עלינו בפנים, צוחקים עלינו, ואנחנו סבבה עם זה, כי זה נראה לנו נורמלי. כי אתם הבאתם את המדינה הזו לטרלול מוחלט. וסליחה אחרונה שאני רוצה לבקש מפה, סליחה אישית שלי, למשפחת גולדין. אני הלכתי למסדר הדר כמה פעמים, אבל אנחנו שותפים כחברה ישראלית מלאה – תן לי משפט אחרון – אנחנו שותפים לנרמול הזה שיש גופות בעזה, ומ-2014 זה לא באמת משנה לנו וזה לא באמת היה אכפת לנו. וההפקרה הזו שהתבצעה פה בכנסת ובחברה הישראלית כלפי משפחת גולדין התנפצה לנו עכשיו בפנים פי 251. ככה זה – מי שהפקיר ב-2014, מי שצעק עליהם פה בוועדות הכנסת, על לאה גולדין, מי שצרח עליה והפך אותה למוקצה מחמת מיאוס ודאג להעביר מיליוני על מיליוני על מיליוני דולרים בעוד שהדר נמצא שם, בעוד שאורון נמצא שם, זה אנחנו. והסליחה שלי אליכם מפה – אנחנו נתנו יד לזה, ובגלל זה אנחנו מקבלים את החברה קרה, מנותקת ופשוט לא קשורה לעולם.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה.

נאור שירי (יש עתיד):

לא תודה, סליחה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת איתן גינזבורג. 12 דקות לרשותך, בבקשה.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אלה ימים שבהם הלב של כולנו כבד. בתוך מציאות שכבר נראית סוריאליסטית, יום הכיפורים בפתח, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום שבו עם ישראל עוצר לחשבון נפש. אלו ימי סליחות, של רחמים, של ענווה, של התבוננות כנה פנימה. זוהי הזדמנות אמיתית, למי שמעוניין בכך, לחשב מסלול מחדש ולעשות שינוי אמיתי. בימים האחרונים לא פעם נשאלתי: באיזה מחנה אתה? אתה בשמאל או בימין? אתה בעד ביבי או רק לא ביבי? תפסתי את הראש וחשבתי, האם חייבים להיות פה שני מחנות? האם באמת יש בישראל רק טוב ורע, שחור ולבן? איך דעה הופכת אותך לאויב; איך התרגלנו לפסול אחד את השני עוד לפני שניסינו להבין, לשמוע ולהקשיב. חברי הכנסת, איך הגענו למצב כזה? איך הפכנו לעם שמחולק נגד עצמו? איך קרה, אדוני היושב-ראש, שאזרח ישראלי שאוהב את המדינה ודואג לעתידה יכול להיחשב אנרכיסט או קפלניסט כמילת גנאי רק בגלל שהוא מבקר את הממשלה? איך קרה שמי שמפגין למען הדמוקרטיה נחשב לבוגד? הקיטוב הזה לא נפל עלינו משמיים. הוא לא התפתח מעצמו. אלו לא רק רחשי הציבור. הוא נוצר, הובל והודלק בכוונה מתוך חישובים פוליטיים קרים. פוליטיקאים גילו שחלוקה לשני מחנות עוינים מחזקת שליטה. הפרד ומשול. כשהכול הופך למלחמת קיום ואנשים מפסיקים לחשוב באופן ביקורתי ומתחילים לפעול מתוך פחד – זה אנחנו או הם, זוכרים את הסיסמה? נטמעה כאן תרבות של השלכת האשמות, תרבות שבה כל בעיה, כל כישלון, כל טעות – הכול תמיד באשמת האחר. אין לקיחת אחריות. תמיד יש מישהו אחר שאשם – השמאל, הימין, החילונים, הדתיים, הערבים, בג"ץ, היועמ"שית, התקשורת, הפקידים, מי לא. כל אחד אשם חוץ מאיתנו. יצרנו מציאות שבה מי שחושב אחרת אינו רק יריב פוליטי – הוא ממש אויב, הוא איום קיומי. הוא מישהו שצריך להביס אותו, לא רק לנצח אותו בבחירות. כך הפכו אזרחי ישראל לאויבים של אזרחי ישראל. כך הפך העם לעם שנלחם בעצמו. וכבר עתה אומר שיכול להיות, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, יכול להיות שגם אני חטאתי בכך. גם אני, אדוני היושב-ראש, נפלתי לחוסר ההקשבה לצד האחר, לחוסר הסובלנות, לקטלוג, להאשמות, ל"אנחנו או הוא", והיו לי כל הסיבות, האמן לי. ועדיין, תחשבו לאן הובלנו את החברה שלנו, מה יצרנו בכוחנו. כעס פוליטי תורגם לאלימות פוליטית, וזה קרה במשמרת שלנו, כלל נבחרי הציבור. ובמקום הזה אני מבקש סליחה. הייתי צריך להיות מי שעוצר את הגלגול הזה, לא מי שמאיץ אותו. זה החלק שלי. אבל הייתי רוצה לשמוע סליחה או חרטה גם מאלו האוחזים בהגה השלטון. הממשלה המכהנת כבר שנים, ובעיקר העומד בראשה – גם מהם ראוי לשמוע סליחה, נטילת אחריות, חשבון נפש עמוק. בראשית ראוי לממשלה לבקש סליחה מ-48 החטופים שעדיין בשבי כבר כמעט שנתיים. שנתיים. ישראלים שנעקרו באכזריות בלתי נתפסת ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים או מבסיס צבאי, שעוברים מאז עינויים, רעב, סבל, ונראה שהכול נעשה חוץ מהדבר הכי חשוב – להחזיר אותם הביתה. במקום לפעול בכל דרך להשבתם, לנצל כל הזדמנות, הממשלה עסוקה בהמצאות – פעם רפיח, אחר כך ציר פילדלפי, ציר מורג, מרכבות גדעון, מרכבות גדעון 2, ומי יודע עוד לאן נגיע. כמות האנרגיה והמשאבים שהושקעו במשך קיומה של מלחמה במקום להחזרת חטופים היא בלתי נתפסת, וראוי לממשלה לבקש סליחה מהמשפחות השכולות ומכלל המשרתים בצה"ל. הניסיון לתיקון חוק הגיוס והפיכתו לחוק שממסד השתמטות בחסות החוק לקבוצת אוכלוסייה מסוימת, בזמן שחיילים צעירים נקברים כמעט מדי יום בבתי העלמין ברחבי הארץ. סליחה מקורבנות 7 באוקטובר ומשפחותיהם, שעד היום לא זכו לוועדת חקירה שתסביר להם למה יקיריהם כבר לא איתם היום ואיך קרה הדבר הזה. היא צריכה לבקש סליחה מהלוחמים ומהמילואימניקים על ששלחה אותם לקרבות ללא תכלית מדינית ברורה, בלי אופק של פתרון, בלי אסטרטגיה של היום שאחרי, על החזרת הלוחמים לאותם המקומות שוב ושוב ושוב, בלי למצוא חלופה לחמאס ברצועת עזה, בלי להשיג רגל מדינית מסיימת למהלכים שמסכנים חיים. סליחה מאזרחי ישראל על השפל הכלכלי החמור, על מדיניות אוטרקית ומבודלת שמנתקת אותנו מהעולם במקום לחבר אותנו אליו, על יוקר מחיה גואה, על ירידה ברמת החיים, על הרס כלכלי ובריחת מוחות של ישראלים – נזקים שייקח שנים לתקן. הממשלה צריכה לבקש סליחה מעובדי המדינה, אנשי מקצוע מסורים שהפכו לשק חבטות ולאויבי הציבור. כולם נצבעו בצבעי הדיפ-סטייט. אלה שמובילים שנים במקצועיות את שירותי הבריאות, החינוך, הביטחון, המשפט, הוכפשו, הושתקו, חלקם אפילו הוחלפו בנאמנים פוליטיים שנבחנים לפי צייתנות עיוורת. הממשלה צריכה לבקש סליחה מהעם היהודי במולדתו ובתפוצות על הזנחת ההסברה, על מענה כושל אל מול צונאמי של ביקורת ובידוד מדיני, דיפלומטי, כלכלי, מדעי, תרבותי, כזה שפוגע אנושות בשמה של ישראל בעולם. בעת הקריטית ביותר, לאחר שהיינו בנקודה שבה רוב מדינות העולם תמכו בנו, נותרנו די מבודדים בזירה הבין-לאומית. ובעיקר, עליכם לבקש סליחה בפני עם ישראל כולו על הקיטוב העמוק שהובלתם. זה הנזק הכי עמוק, הכי מסוכן, הכי אסטרטגי וגם הכי קשה לתיקון. במקום להרגיע ליביתם; במקום לחבר פילגתם; במקום לראות יריב פוליטי סימנתם אויב. כך גרמתם לאזרחי ישראל לראות אחד את השני לא כאחים אלא כאיום. השסע שיצרתם הפך אותנו לעם מפוצל, לעם שנלחם בעצמו במקום להתמקד במלחמה באויביו האמיתיים. וכן, עליכם האחריות העודפת, ולמה? כי אתם בשלטון, אתם בהנהגה, אתם המובילים. ביקשתם להיות האחראים? זה לטוב ולרע. אבל אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום הזה לא רק הממשלה צריכה להביט על מעשיה ולעשות חשבון נפש. גם אנחנו, חברי האופוזיציה, צריכים להודות – גם לנו יש חלק בקיטוב. גם אנחנו לא תמיד חיפשנו את המכנה המשותף. לעיתים גם אנחנו חילקנו את העם לשניים במקום לנסות ולחבר. ואני אומר זאת כאן בכנות מלאה בימים אלה של חשבון נפש, חלק מהאחריות מוטל גם עלינו. כי כשהכול הופך למלחמה פוליטית כולנו נגררים למערכת יחסים שמחפשת ניצחון מוחלט במקום פתרון, הכרעות במקום הסכמות, כולנו נגררים לרטוריקה קיצונית, לביטויים חדים ולהשחרת היריב. כשהתחלקנו לשני גושים ברורים כשראינו שיש תיקו של ממש בבחירות ולא פעלנו מספיק כדי לחבר ולמנוע את העמקת השסע בין החלקים בעם, כשהתוצאות היו צמודות, הייתה לנו הזדמנות לחפש איזון, לנסות ולמתן, לנסות ולמצוא פשרות – במקום זה הלכנו לממשלה צרה. טובה אבל צרה. וזה חשבון נפש שלנו. וזה כואב לי להגיד אותו, אבל חשוב להודות בו, כי בלי חשבון נפש עמוק וכן, אין תיקון אמיתי. אין ריפוי אמיתי. שלוש שנים אין קול בממשלה שמייצג את המרכז הישראלי, את המתונים, את הרוב הישראלי הדומם. זה לימד אותנו לקח חשוב וכואב – כמה חיונית ממשלה רחבה שתייצג אותנו, את כולנו; כמה מסוכן זה כשהשוליים הקיצוניים קובעים את הטון; כמה הרסני שמדינה שלמה מונהגת על פי האג'נדה של אחוזים בודדים מהציבור, כשלמעשה המיעוט שולט ברוב. כי יש רוב להחזרת החטופים ולסיום המלחמה – אבל הקיצוניים; כי יש רוב לשוויון בנטל ולחוק ישראלי – אבל הבדלנים; כי הרוב הישראלי רוצה לחיות יחד – אבל הפריימריז, הפופוליזם וההקצנה. לא ממשלה כזאת אנחנו צריכים, אלא ממשלה שמייצגת את עיקר ורוב הציבור – ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מרכז, ליברלים, ציונים, כל מי שרוצה מדינה דמוקרטית, ציונית, מתוקנת ומוסרית; ממשלה שחותרת לאחדות ולא לפילוג; ממשלה שמקבלת החלטות משותפות בנושאי הליבה; ממשלה ששמה באמת את ישראל לפני הכול. זה, רבותיי, יהיה חשבון הנפש האמיתי. אדוני היושב-ראש, אנחנו מעט אנשים במליאה, ומי שמדבר בטלפון – גם שר וגם יושב-ראש הכנסת – פשוט מפריע.

היו"ר אליהו רביבו:

אתה צודק לחלוטין. אני מבקש לשמור על השקט, בוודאי מהיציע. תודה רבה.

איתן גינזבורג (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

אדוני השר, אדוני השר, אדוני שר החינוך, אתה גם מדבר בטלפון וגם מדבר בקול רם. לא חייבים. ביום הזה אני מבקש מאיתנו, חברי הבית, ומכל אזרחי ישראל, לנסות לראות אחרת. לראות לא רק את מה שמפריד אלא גם את מה שיכול לקרב. הלוואי שנדע להתווכח בלי לפסול, להקשיב בלי לשנוא ולמצוא את מה שמחבר בינינו גם כשלא נסכים על הכול. כפי שנכתב בספר תהילים: "נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" – מילים שנכתבו לפני אלפי שנים, אבל הן נשמעות כאילו נכתבו בדיוק עבור הרגע הזה, עבור המציאות שלנו היום. גמר חתימה טובה לכולם. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. סיום אופטימי. הדובר הבא, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, עשר דקות לרשותך. בבקשה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנציגים של החברה הערבית כאן בכנסת אנחנו מעלים כמעט בכל דיון כאן את הנושאים הבוערים בחברה שלנו. והנושא המדאיג ביותר, שהממשלה הפקירה אותו, זה נושא הפשיעה בחברה הערבית. 192 נרצחים, 192 נרצחים מאז תחילת השנה, ואנחנו רואים בצורה ברורה שהממשלה מפקירה את ביטחון האזרחים הערבים. אתמול התקיים דיון בוועדה לביטחון לאומי. במקום שהשר יגיע וייתן תשובות ומענה למה שקורה בחברה הערבית, הוא מגיע לנהל דיון על דברים אחרים, על דברים שלא קשורים לביטחון של האזרחים שלנו. איך יכול להיות שראש הממשלה נמצא בארצות הברית, והשר לביטחון לאומי לא דואג לאזרחים שלו, לא עומד לצד האזרחים במדינה? מי ידאג להם? מי ידאג לתושבים ברהט, בעראבה, בסח'נין ובנצרת, בבאר שבע, בלהבים, בהרצליה? צריכה להיות ראייה אחידה לכלל אזרחי המדינה. לא צריך להיות שר רק ליהודים, יש פה אזרחים. וכועס השר כאשר אומרים שהוא שר שמחפש תקשורת, אבל זו המציאות. כמה שנאים החליפו בערערה בנגב וברהט? ואנחנו רוצים ודורשים שהממשלה תדאג לאזרחים שלה, וגם המשטרה – שתעצור את האנשים שגורמים נזק לתשתיות. דרשנו ונמשיך לדרוש ממשטרת ישראל לעמוד ליד ולצד ראשי הערים שלנו. אדוני היושב-ראש, בשבוע האחרון ברהט – כמעט שלושה ימים בלי חשמל, חצי מהעיר. כנ"ל גם בערערה בנגב. לא יכול להיות שהאזרחים יירו על השנאים של חברת החשמל וישאירו משפחות, קשישים, תינוקות, ללא חשמל. ולכן צריכה להיות הרתעה חזקה, ואמירה של כל הגורמים – לטפל בתופעה הזאת. כאשר יש לנו משהו שהוא לא מייצג או משהו שהוא פוגע באוכלוסייה שלנו, אנחנו עומדים כאן ואומרים את זה מפורשות. לא מתביישים.

היו"ר אליהו רביבו:

גם מוקיעים את אותו ציבור? גם דורשים חינוך?

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בוודאי. בוודאי. אנחנו מוקיעים את כל הפעילות הזאת, את כל הפגיעה בתשתיות. לכן, אדוני היושב-ראש, זה מחובתה של הממשלה. כמעט בכל נאום שלי כאן בכנסת אני מתייחס לנושא הפשיעה. אנחנו רוצים שהממשלה תטפל בנושא הבוער הזה ולא תשאיר את המפתחות בידיים של גורמי הפשיעה. אדוני היושב-ראש, סוגיה אחרת שאנחנו רוצים שהממשלה תטפל בה היא נושא ההריסות בנגב, אלפי ההריסות בנגב. השר מנחה את המשטרה ואת כל הרשויות בנגב בכל שבוע להרוס בנגב, מקיים דיונים על הריסות בנגב. במקום לנהל דיונים ולקיים אותם על נושא הפשיעה, הוא מקיים על הריסות בנגב. במקום לבנות הוא הורס. במקום להציל חיי אנשים, הוא משחרר את החבל לגורמי הפשיעה. ומה יגידו המשפחות? עכשיו ביישוב א-סיר וביישוב אום מתנאן ובוואדי אל-ח'ליל מאות משפחות ללא קורת גג. אפילו משרד הרווחה לא דואג להם. גם משרד החינוך, שאמור לדאוג לילדים שאין להם בית, מפקיר אותם. אני לא מגיע לכאן רק לנאום. אני דרשתי ממנהלת המחוז להתערב בנושא הזה ולדאוג לילדים שלנו, אבל לא מקשיבים, לא שומעים, לא מטפלים. אנחנו לא צריכים את זה. אנחנו רוצים שהממשלה תדאג לאזרחים שלה. נקודה. זה מה שאנחנו דורשים. שהיא תפסיק את ההריסות בנגב, שתיתן אלטרנטיבה חיובית, טובה, לאזרחים שלה, ושהממשלה תקיים דיונים על הפשיעה בחברה הערבית. פמליה שלמה עכשיו בוושינגטון, רוצים להגיע לעסקה, להפסיק את המלחמה, להחזיר את החטופים – זה בסדר, אבל יש כאן אזרחים. 200 נרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה, מעל 2,000 אזרחים מאז שנות האלפיים. איפה השרים? איפה בן גביר, הליצן שמגיע לוועדות על מנת לצאת עם סרטונים ופלאשים מהוועדות? שר כזה לא צריך לכהן בממשלה. צריך לפטר אותו באופן מיידי. נכשל. עד מתי אנחנו נעלה לכאן, נגיע לכנסת? אני לא רוצה להגיע לכאן ולנאום, אני רוצה החלטות למען החברה שלי. מספיק. אתמול נרצח מישהו בעפולה – אני לא שומע קול אחד. אתם יודעים מה, קולות בודדים, אבל הם חברי כנסת – איפה השרים? אני רוצה לשמוע מהשרים. כמה דיונים התנהלו במשרד לביטחון לאומי על הפשיעה בחברה הערבית? איפה הפרויקטור? לא שומעים אותו. אני שומע את סגן יושב-ראש הכנסת מדבר בנושא הזה. יושב-ראש עיריית לוד כמה פעמים צעק ודרש מהממשלה, אבל לא מקשיבים, לא שומעים, כי יש מישהו שמשתלט על הליכוד מבפנים, כמו ואטורי, שהגיע עכשיו ורוצה לגרש את הערבים מהכנסת. הוא רוצה לגרש את הערבים מהמדינה. פרשן בערוץ הכנסת שמתגאה ורוצה, אומר שהאינטרס הישראלי הוא לגרש את הערבים מהמדינה.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא אמרתי את זה. אתה סתם ממציא שטויות.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני לא ממציא שטויות. אתה אמרת את זה אתמול.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא אמרתי את זה. לא אמרתי את זה. לא. תקרא עוד פעם.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תתביישו לכם.

היו"ר ניסים ואטורי:

תלמד עברית ואז תדע מה אמרתי.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תתביישו לכם. תדאגו לסוגיות הבוערות בחברה הערבית. הפקרתם את המזרחים – היהודים והערבים. לאן הגענו? (אומר בערבית: אנשינו המכובדים בחברה הערבית, היום הממשלה מצביעה על אישור תקציב נוסף למלחמה, ומתעלמת מכל מה שמתרחש בחברה הערבית. היא מתעלמת מכל מה שקורה בחברה הערבית. אמרנו ואנחנו אומרים - - -)

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

ואליד, ואליד, ואליד - - -

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אל תפריע לי.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

רגע, אבל תדבר בעברית, שיבינו אותך.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

דיברתי תשע דקות בעברית, אני אדבר דקה אחת בערבית.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

למה אתה בוכה על זה שיש - - - אבל אתה מדבר בערבית? כשאתה עושה את זה תדבר בעברית.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני דיברתי תשע דקות בעברית. אל תפריע לי עכשיו. אדוני היושב-ראש, יש לי עוד דקה.

היו"ר ניסים ואטורי:

כן, תסיים. יש לך עוד 38 שניות.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

מה אתה אומר? אנחנו לא מבינים.

היו"ר ניסים ואטורי:

אלמוג, אל תפריע לו. תודה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

אני מבקש לדבר בעברית.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

לא, לא, לא. אתה לא תדבר עליי בערבית.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

סליחה, אני רוצה להבין מה אתה מדבר.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני אדבר בערבית.

היו"ר ניסים ואטורי:

לא, אתה לא תדבר עליי בערבית.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

אני אומר לך, אל תדבר עליי בערבית. אני אומר לך.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. תם הזמן. נא לרדת.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

הסתיים הזמן.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

הסתיים הזמן. הסתיים לך הזמן.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

הסתיים הזמן, נא לרדת.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. ביי. להתראות.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

גזען שכמוך.

היו"ר ניסים ואטורי:

אני קורא אותך בקריאה ראשונה. על המילה שאמרת לי עכשיו יש לך קריאה ראשונה, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה.

סגן שר במשרד ראש הממשלה אלמוג כהן:

אתה בוחר לדבר בערבית. שהציבור הישראלי יבין מה אתה רוצה להגיד לו.

היו"ר ניסים ואטורי:

חבר הכנסת סמיר בן סעיד. חבר הכנסת משה סולומון, בבקשה. אני רוצה להגיד שכל מה שהוא אמר עליי בערבית ובעברית ולא משנה באיזו שפה, הכול שקרים והבלים ושטויות. עדיף לקרוא את הציטוטים במדויק, ואם יש למישהו בעיה, שידבר איתי. לא דיברתי על ערביי ישראל, בסיכומו של דבר. בבקשה.

משה סולומון (הציונות הדתית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, זו הפעם השמינית שאנחנו מאשרים תקציב מדינה. אומנם אישרנו שלושה תקציבי מדינה מקוריים, אבל נדרשו לאורך השנתיים האחרונות כמה תיקונים בחוק התקציב, שהובילו אותנו גם לרגע הזה. כחבר ועדת הכספים לא נוח לי עם תקציבים ותיקוני תקציבים חוזרים ונשנים. לא כך אמורה להתנהל המדינה, לא כך אמור להתנהל התקציב, אבל אנחנו לא בשנתיים רגילות. המלחמה הצודקת מובילה לשינויים תכופים בסדרי העדיפות, נדרשות הוצאות הולכות וגדלות לתחומים שונים, ולכן הגיע ומגיע תיקון התקציב. במהלך החודש האחרון נחשפתי בוועדת הכספים והן בוועדה המשותפת לתקציב הביטחון לבניית הקופסה הביטחונית, לשיקולים השונים, למטרות שאליהן הכסף העובר, וגם לדברים שמשרד האוצר, באחריות לקופת המדינה, לא אישר. אני רוצה להודות מפה לאנשי המקצוע במשרד האוצר ובמשרד הביטחון על התקציב שאנחנו מביאים כאן. מדובר באנשים מסורים שטובת המדינה לנגד עיניהם, שפעלו לילות כימים כדי לעשות את התקציב הנכון והאחראי ביותר. לעתים הם חוטפים ביקורת מאיתנו, חברי הכנסת מייצגי הציבור, אך הביקורת היא לא פרסונלית. ישנם חילוקי דעות על סדרי העדיפות וניהול התקציב, אך הפעולה הזאת היא מחלוקת לשם שמיים. תודה לכם על העבודה הקשה. המליאה היום, אדוני היושב-ראש, מתרחשת ממש בערב יום הכיפורים. בעוד יומיים יהודים רבים ברחבי המדינה ובכל העולם יעטו טליתות ויצעדו לבתי הכנסת. התפילות יקרעו שמי מרום, ובתוכן תפילותיהם של לוחמינו בכל מקום שהם, מרצועת עזה ועד הר החרמון בסוריה. ביום הכיפורים יש את אימת הדין, יש את המעמד מרטיט הלב של עמידה בפני בורא עולם בתחינה על חיינו ועל חיי משפחותינו. אך ישנו ממד נוסף, ממד של חשבון נפש. לקראת יום הכיפורים ובעיצומם של ימים אלו אנו נמצאים בתקופת הסליחות. תקופה זו דורשת מאיתנו התבוננות אחורה על המעשים שעשינו, על הפעולות שפעלנו ועל הבחירות שבחרנו. איש-איש עם פעולותיו, בחירותיו ואמירותיו. רגע זה של חשבון נפש, רגע התשובה, הוא המשמעותי ביותר בהתקדמות קדימה. ללא בחינת מעשינו, ללא הבנת המקום שממנו אנו פועלים ותיקון דרכינו, אין אנו יכולים לצעוד בדרך חדשה אל שנה חדשה. המשנה במסכת יומא אומרת: עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. אנו כאן בכנסת מייצגים את הציבור, 120 חברי כנסת שמייצגים מעל עשרה מיליון אזרחים במדינת ישראל. המליאה והוועדות משודרות באופן ישיר לכל אזרחי המדינה, כתבים מצטטים אותנו והפרוטוקול רושם, כל מילה שנאמרת כאן מתועדת לדורי-דורות – ומה אנחנו אומרים כאן? איך אנחנו מדברים? זה החינוך שלנו לדורות הבאים? זה מה שנרצה שילדים יראו וילמדו? איזו דוגמה אנחנו נותנים למדינה כולה? צעקות, העלבות, מילים גסות, מריבות, פגיעה אחד בשני. לאן הגענו? אני קורא מכאן לכל חברי הכנסת, לכל השרים: זה הזמן לחשבון נפש. אני מבקש מכאן סליחה מכל חברי וחברות הכנסת אם פגעתי, העלבתי, הערתי הערה שלא במקום, קיצרתי בזמן הנאום שלכם או כל פגיעה שאולי חלילה גרמתי לה. סליחה. אני מודיע מכאן כי אני מוחל לכל אחד ואחת מחברי הכנסת אם מי מהם, חס וחלילה, פגע. זאת גם הזדמנות, אדוני היושב-ראש, להתייחס לעוד קבוצה – עובדי ועובדות הכנסת: עובדי הוועדות, הייעוץ המשפטי, ערוץ הכנסת, אגף פרוטוקולים, אגף טקסים ואירועים, תחזוקה, בינוי, ניקיון, מחשוב, קשרי חוץ ועוד רבים, אם פספסתי, חלילה. אני רוצה לברך אתכם על עבודתכם המסורה, להתנצל בשמי ובשם לשכתי ומקווה שגם בשם שאר חברי הכנסת כאן אם פגענו, לא התייחסנו, התעלמנו, דרשנו, לחצנו. בראש ובראשונה – אנשי משמר הכנסת וסדרני הכנסת, שעוברים בשנתיים האחרונות ניסיונות ואירועים קשים ביותר. המצב שהעמדנו אותם בו קשה מנשוא. אני קורא מפה לחברי הכנסת, למוזמני ואורחי הכנסת, למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות: כבדו אותם. הם עושים את עבודתם במחיר קשה, נפשי ופיזי. סלחו להם. התייחסו אליהם בכבוד. מכאן אני רוצה להגיד לכל בית ישראל שנה טובה, שיהיה גמר כתיבה וחתימה טובה, ולהגיד תודה, סליחה וגמר חתימה טובה לכל חבריי כאן במליאה. שנה טובה.

היו"ר ניסים ואטורי:

שנה טובה, תודה רבה, וסלחתי לך. חבר הכנסת ירון לוי.

משה סולומון (הציונות הדתית):

גם אני סולח לך.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה. כמו שצריך.

ירון לוי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו ביום ה-724 של המלחמה הארוכה, הקשה והאכזרית בתולדות מדינת ישראל. הגענו למלחמה הזאת אחרי קרע נוראי בעם, קרע שהתפתח במשך שנים, שהיה ועדיין מלווה בסיסמאות "הם ואנחנו" – הם ייתנו את המדינה לאויבים; הם שכחו מה זה להיות יהודים, טקטיקה של הפרד ומשול שלצערי הצליחה לפלג ולפרק את המרקם החברתי, את הקהילתיות, את הסולידריות שמושרשת בחברה הישראלית. בימים הראשונים, בחודשים הראשונים של המלחמה, פגשנו את כל העוצמה שיש לחברה חזקה ומגובשת. מי שניהלה את המדינה בימים הראשונים הייתה החברה האזרחית. לא היו מחלוקות, אנשים לא השמיעו דעות פוליטיות. הייתה מטרה אחת משותפת לכולם: לעזור למולדת המדממת. הייתה תחושה של אופטימיות שעכשיו כולנו ביחד. אבל ככל שעבר הזמן, עבר איתו גם הביחד הזה; ביחד ננצח נותר סיסמה חלולה. חזרנו לנקודת ההתחלה של פילוג ושנאה, של מחלוקות. למדנו בעיקר בבית הזה שככל שאתה משמיע דעה קיצונית יותר, אתה מקבל יותר כפיים ולייקים. כשאני מדבר עם חברים, כשאני פוגש אנשים ברחוב, בסופר – שאלה שלאחרונה חוזרת על עצמה: תגיד, מה אתה אומר? מתי יהיה כאן טוב? אנשים וחברים שמפנים אליי את השאלה בטוחים שבגלל שאני חבר כנסת אני יודע משהו שהם לא יודעים, והם נוטים לחשוב שאת הטוב אני רואה מעבר לפינה והוא הולך להגיע כל רגע. זה שאנחנו חברי כנסת לא הופך אותנו לנביאים, וכדי שיהיה כאן טוב באמת, אנחנו צריכים להשתנות. הטוב שכולם מייחלים לו – הוא לא מסתתר בפינה; הוא נמצא כאן, בפה של האנשים ובמעשים. אז אני עונה שיהיה טוב, וכשאני אומר שיהיה טוב, אני מסגיר את זה שכרגע לא טוב, שאני חלק מהלא-טוב הזה. אני מרגיש שלא טוב כאן – לא טוב כי עדיין 48 חטופים וחטופה כלואים בשבי חמאס. אני בטוח שיהיה כאן טוב יותר ברגע שכולם יחזרו, החיים לשיקום והמתים לקבורה. יהיה כאן טוב ברגע שנסיים את המלחמה ונפסיק לשמוע "הותר לפרסום". אז אני מתחיל דיאלוג פנימי: האם מתישהו יהיה כאן טוב למשפחות השכולות, שאיבדו את היקר להן מכול? אין לי תשובה, רק תפילה שהן ימצאו את הטוב במציאות החדשה והלא-מוכרת הזאת, בשביל מה שנשאר להן. אולי כאן בכנסת, כנסת ישראל, יהיה מתישהו טוב; מתישהו נשמע את השרים שלנו מדברים לציבור ולא לבייס. אולי יהיה כאן טוב יותר אם אנחנו, חברי וחברות הכנסת, ננצל את הבמה הזאת לדבר על מהותם של דברים ולא על רכילות פרסונלית וסגירת חשבונות קטנים וריקים מתוכן. נזכור לרגע שאנחנו המראה של החברה הישראלית. בשביל שיהיה כאן טוב, צריך ממשלה חדשה, ממשלה שתשנה את סדרי העדיפויות ותפעל לחיזוק הכלכלה, לחיזוק הביטחון ולחיזוק החיים המשותפים שלנו כאן, ממשלה שמחוקקת באומץ חוק גיוס אמיתי. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס – היום יש לראש הממשלה פגישה על 21 הנקודות שהציג לו הנשיא. אני רוצה לאחל הצלחה לראש הממשלה ולנו, שאנחנו נראה במהרה את החטופים חוזרים הביתה, את צה"ל יוצא מעזה ואת כל החיילים שלנו חוזרים. עוד נקודה שאני רוצה להזכיר לראש הממשלה וחשוב שכולנו נזכור: אסור לנו להחליף את המילה "הסדרה" ב"שלום". בעתיד הנראה לעין לא יכול להיות שלום ואי-אפשר לדבר על שלום. לדבר על שלום אומר שעוד כמה עשורים אנחנו נראה את מה שקרה כאן חוזר. צריך לפרז את הרצועה וצריך לדאוג שהאירוע הזה לא יחזור. כדי שהאירוע הזה לא יחזור, צריך ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את מה שהיה לפני 7 באוקטובר, את מה שהיה ב-7 באוקטובר ואחרי 7 באוקטובר. אנחנו צריכים את זה בשביל שנוכל להשאיר כאן מדינה טובה יותר לילדים שלנו. יכול להיות שהימים האלה הם ימים של אופטימיות, אבל לצד האופטימיות אני חוזר ואומר: אסור לנו להתבלבל מול האויב שנמצא שם. הסדרה ולא שלום. מי שמחנך את הילדים שלו ודורות שלמים על רצח יהודים, על שנאה, על השמדה ועל כיבוש – הוא לא ישתנה לא ביום, לא ביומיים ולא בשנה. זה תהליך גדול שצריך להיות, והוא עדיין לא בעתיד הנראה לעין. אדוני היושב-ראש, אני רוצה בהזדמנות הזאת לאחל לכל בית ישראל גמר חתימה טובה. שנהיה ראויים לאנשים שנלחמים כאן ושנדאג לאלה שחזרו מהקרב, חבריי הלומי הקרב, שמנהלים מאבק בחודשים האחרונים, צודק ועיקש. אנחנו רואים סנונית של התקדמות, סנונית ראשונה כזאת שבאה ואומרת: יכול להיות כאן טוב יותר, אבל כדי שיהיה כאן טוב יותר, אסור רק לחכות להבטחות, צריך לראות מעשים. אנחנו כבר בשנתיים של מלחמה, ולא יכול לקרות מצב שלוחם חוזר מקרב והוא צריך לשלם לעורך דין כדי להכיר את התנאים שלו ואת הזכויות שלו ממשרד הביטחון. ולא יכול להיות שחודשים ארוכים מחכים לפסיכיאטר כי יש מחסור במטפלים. ידענו את זה לפני 7 באוקטובר, ובשנתיים האלה כלום לא השתנה. אלה סדרי עדיפויות. הלוואי שבשנה הזאת אנחנו נראה חוק גיוס אמיתי שמסתכל לכולם בעיניים ואומר: חבר'ה, זכויות וחובות יש במדינה הזאת. הנטל הוא על כולם, לא רק עליכם. אלה שנקראים לדגל – תודה לכם, אבל יש עוד אנשים שצריכים להילחם כאן במדינה. הלוואי שנהיה ראויים למתים ואלה שנותרו בחיים. תודה רבה. ברכות. בהצלחה.

היו"ר אליהו רביבו:

תודה רבה. שנה טובה ומתוקה.

מיקי לוי (יש עתיד):

תמשיך לדבר.

שר החינוך יואב קיש:

מותר רגע או אסור?

היו"ר אליהו רביבו:

הכול בסדר. קיבל אישור - - -

ירון לוי (יש עתיד):

רביבו, תגיד לו שאני לא קשור לפרשה.

היו"ר אליהו רביבו:

חד משמעית. את ירון אי-אפשר להאשים. חברת הכנסת שלי טל מירון, ברוכה הבאה. עשר דקות לרשותך. כן, אדוני השר? לא, לא – קודם כול, זאת לא הודעה אישית. זכותו המלאה להשיב – לא, לא, זה לא שייך לתשובת השרים ולא בהיותו שר. העלו את שמו על הדוכן – זכותו להגיב. זאת לא הודעה אישית. אוקיי, ברוכה הבאה. עשר דקות לרשותך.

שלי טל מירון (יש עתיד):

תודה רבה. אדוני היושב בראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, לפני שאתייחס בנאום שלי לדברים שאני רוצה לדבר עליהם, יש לי הזכות והכבוד להקריא בשמם של משפחת יהוד ובשמה של יעל יהוד מילים של יעל יהוד, אימא של דולב, שנרצח ב-7 באוקטובר 2023 כשיצא להגן על קיבוצו וחבריו ולהציל חיים. בממ"ד נותרו אשתו סיגל בחודש התשיעי להריונה ושלושת ילדיהם, ששרדו. דולב לחם בגבורה בקרב ונהרג. אימא גם של נטע, ששרד את הטבח עם בתו הפעוטה, ואימא של ארבל, ששבה אלינו אחרי ששרדה לבדה 482 ימים בגיהינום: יעל יהוד, אזרחית פשוטת עם, 12 שנות לימוד. תואר כבוד אחד העניקו לי הוריי: מוסר. מוסר אי-אפשר לרכוש, אבל אפשר לאבד אותו. ממשלת ישראל ה-37, כולה כאחד נאשמת באובדן בסיס מהות האדם – מוסר. אפשרה לאויב לגבות ממני וממאות אלפי אזרחים את המחיר הכבד ביותר: בדל ניצחון ורסיס של תיקון בעת הזו. חובתכם היחידה: השבת כל בני הערובה עכשיו וסיום המלחמה; לצאת מהבית הזה של כולנו ולעולם לא לשוב לתפקיד ציבורי. כעת אני רוצה לדבר על מה בעצם קרה לנו בתקופה האחרונה, בוודאי בתקופת החגים, שהתחלנו אותה – רק התחלנו את השנה החדשה, וכבר יש כל כך הרבה סקנדלים ופושים וחדשות וכל כך הרבה דברים שקורים לנו. זה התחיל מהשרה, שמבריחה את אימא שלה מחקירה משטרתית. עצם זה שהיא נחקרת במשטרה, זה כבר – מתעסקת בלהבריח מקורבים מחקירות – האם אזרחי ישראל היו יכולים לעשות דבר כזה? מעבדת סמים שנמצאה אצל הרל"שית של השרה – ולא רק בבית, מסתבר שגם ברכב השרד נמצאו סמים. עוד שר – בפרק של דודילו – השר אמסלם נותן משרות למקורבים בלבד – עוד חקירה שבאה עלינו לטובה; השרה הידועה בכינויה השרה "מירי טורס" תוקעת את נתיבי אילון יותר מהרגיל – רק כי יש לחץ של החרדים, אז עבודות בכביש נעשה שלושה ימים באמצע שבוע בתקופת החגים, למרות שכל הממשלות לדורותיהן כולל ממשלות הימין היו עושות את זה בסופ"ש – אנחנו פשוט נעמוד בפקקים קצת יותר. השרה סילמן, שטסה לכנס לארצות הברית על חשבון משלמי המיסים, אבל היא לא יכולה להשתתף בכנס כי הוא על החג. אבל כמובן שהדבר הכי חשוב זה לייצר פוטו-אופ עם ראש הממשלה ורעייתו ולרוץ מהר מהר מהר לאו"ם, כי חייבים להצטלם ביחד בתמונה לקקנית נוספת. שר האוצר, שר העוני, שלא עובר את אחוז החסימה בסקרים, וכמובן העבריין המורשע, השר בן גביר, שמצייץ על קווים אדומים, וכרגיל הסחיטות בעיצומן, וכמובן, היה לנו את הצבת הרמקולים בעזה, כאילו לעזתים אין טלפונים חכמים ולא ראינו אותם שולפים אותם בכל הזדמנות וצופים בחדשות, אבל אנחנו נסכן את החיילים שלנו ונשלח אותם להתפרס ברחבי עזה לשים רמקולים כדי לשמוע את הנאום, כאילו ראש הממשלה שנתיים אחרי לא יודע לפנות לחטופים ולא ידע לעשות זאת קודם. האם אי-אפשר היה להשתלט על הטלפונים בזמן, כמו שעשו בזמן הנאום לפני? האם הוא לא יכול לדבר לחטופים מעל כל הבמות האחרות שהוא עומד עליהן? אבל לצאת החוצה, רגע החוצה מבניין האו"ם, וללכת לחבק את אילנה, בת זוגו של מתן צנגאוקר, או את אבא של מתן אנגרסט, שעמדו שם בחוץ – את זה הוא לא עשה; ללכת להתפלל אצל קברו של הרבי מלובביץ' – כמובן שצריך לעשות, צריך להתפלל, אבל להוציא את משפחות החטופים – זה פחות חשוב. ראינו גם סרטון של אלון אהל, שעדיין בשבי. ראינו את המצב שלו, ראינו את העיניים שלו. ראיתי גם את הוויכוח שהיה כאן קודם, שר החינוך, בינך לבין חבר הכנסת נאור שירי, ואני רוצה באמת לשאול בלי התלהמות – חשבתי לעצמי על הנושא של החולצות הצהובות. הרי החטופים הם של כל עם ישראל, הם לא שייכים לאף מחנה.

שר החינוך יואב קיש:

את רוצה תשובה?

שלי טל מירון (יש עתיד):

רגע, עוד לא שאלתי את השאלה. שאלתי את עצמי: האם חולצה לבנה חגיגית שהיא נורא יפה ועושים אותה בהרבה טקסים בבתי ספר – יש לי ילדה במערכת החינוך ובוגרת מערכת החינוך, ואני אומרת, מה היה קורה אם היית מאפשר לילדים לבוא בחולצה צהובה? מה היה קורה? אות הזדהות עם משפחות החטופים שלנו, הכי ממלכתי ומאחד שיש.

שר החינוך יואב קיש:

לא אגזול מזמנך. את האמת? הינה, אני מסתכל לך בעיניים. אמרתי במפורש: כל ילד וילדה מוזמנים לבוא בחולצה צהובה או לבנה לפי מה שהם רוצים. כל השאר זה שקרים, פייק תעמולה, כמו נאור שירי, שישב פה בדיוק כמוך ושיקר, כי אני אומר לך חד-משמעית: הוא לא יודע על מה הוא מדבר. הוא פשוט שקרן. אז הינה אני אומר לך: כל ילד וילדה יכולים לבוא בחולצה לבנה או צהובה לפי בחירתם. עוד פייק: אתמול אמרו שבערוץ 11 – כאילו שיהיה דגל ישראל בפולין, אבל את הסמל לא – גם שקר מוחלט. לא היה ולא נברא. תפסיקו. יש תקשורת שקרנית עליי, ואתם מהדהדים שקרים בלי לדעת על מה אתם מדברים.

שלי טל מירון (יש עתיד):

קודם כול, אני כאימא של ילדה במערכת החינוך לא קיבלתי שום הנחיה כזאת או שום מכתב כזה ממנהל בית הספר. אשמח אם לא תסובב לי את הגב כשאני עונה לך, כי אני שתקתי וכיבדתי אותך כשאתה פנית אליי וקראת לי שקרנית - -

היו"ר אליהו רביבו:

הוא לא קרא לך שקרנית.

שלי טל מירון (יש עתיד):

- - אז כשאני עונה לך, תכבד אותי. אמרת לי: את מהדהדת שקרים ואת משקרת. אז לפחות תכבד אותי בזה שלא תסובב לי את הגב ותלך כשאני עונה לך. אתה שר חינוך, בכל זאת.

שר החינוך יואב קיש:

לך לא קראתי שקרנית. הינה אני יושב, והבהרתי שמי שאמר את זה, שיקר, כי אין שום מקום שאני אמרתי - - -

שלי טל מירון (יש עתיד):

אוקיי, אז אני אומרת לך כאימא שלא קיבלתי הנחיה כזאת, שאפשר לבוא בחולצה צהובה, ומכאן אני קוראת לך גם בפעמים הבאות לאפשר לתלמידי ישראל להזדהות עם משפחות החטופים.

שר החינוך יואב קיש:

הוצאתי מכתב שבו אמרתי, שיצא לכל המנהלים – לא להורים, אבל לכל המנהלים.

שלי טל מירון (יש עתיד):

אז אם ההורים לא יודעים, מה עשינו בזה?

שר החינוך יואב קיש:

אבל כל המנהלים קיבלו את זה. אני לא שולח להורים.

שלי טל מירון (יש עתיד):

טוב. נתקדם, כי אני רוצה לדבר על עוד דברים. תודה לך. אני רוצה לדבר על הנושא הכי חשוב בעצם, שמתקשר לכל הסקנדלים שדיברתי עליהם: המצב שהגענו אליו מבחינת מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. עכשיו, אתם יודעים, הבידוד הבין-לאומי הזה – אני יכולה להעיד עליו בעצמי, כי תודה לאל, אני יכולה להגיד שבשנתיים האחרונות אני מכתתת רגליי בזירה הבין-לאומית בלי סוף, את זה אף אחד לא יכול להכחיש, גם לא אנשי הקואליציה – רצה להתראיין ב-CNN וב-BBC וב-SKY ובערוצים הודיים ובכל זירה בעולם שמזמינים אותי – כדי להילחם על מדינת ישראל. במלחמת איראן – מהבוקר עד הלילה ראיונות שבהם אני מגינה על ממשלת ישראל שיצאה למלחמה הזאת, ומדברת על צדקת הדרך של מדינת ישראל. לפני שבוע הייתי בבריטניה. אני רוצה להגיד לכם, במקרה, זה קרה בסוף שבוע שבו ראש ממשלת בריטניה הצהיר באופן חד-צדדי על הכרה במדינה פלסטינית – הזדעזעתי מהמצב שהגענו אליו בבריטניה, הזדעזעתי. נפגשתי שם עם מנהיגים, נפגשתי שם עם נבחרי ציבור, וניסיתי לספר את הסיפור של הצד הישראלי, את הדברים המופלאים שיש במדינת ישראל, את מה קרה לנו ב-7 באוקטובר, על החטופים שלנו, על האלימות המינית, לדבר איתם על למה זה לא נכון להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית, בוודאי לא בעת הזו, בוודאי לא לתת פרס לחמאס. הגנתי על מדינת ישראל, ושאלתי אותם שאלה פשוטה: מי דיבר איתכם? מי פגש אתכם? התשובה הייתה: אף אחד. איפה אנחנו בזירה הבין-לאומית? איפה אנחנו, מדינת הסטרטאפ ניישן, עם 8200, עם חברות טכנולוגיות, עם חיל אוויר הכי טוב בעולם? איפה אנחנו בהסברה? למה אנחנו נכשלים? למה אין מסיבת עיתונאים של דובר צה"ל כל יום? למה אין לנו דוברים שמייצגים את מדינת ישראל שיתראיינו מהבוקר עד הלילה בכל יום בכל הרשתות? למה כשיוצאות ידיעות כוזבות, אנחנו לא במקום, מצליפים בהם ונותנים את התשובה לדבר? למה? למה אני כחברת אופוזיציה עושה את העבודה של הממשלה, של משרד החוץ, של שרים, שלא לוקחים את עצמם ונלחמים בזירה הזאת? אם אנחנו נוטשים את הזירה, אל תצפו שננצח בה. אני קוראת את התגובות של אנשים על סרטונים שאני מעלה על הנושא הבין-לאומי, שאומרים לי: מה את הולכת לבריטניה? הם התאסלמו, עזבי אותם. לא, מדינת ישראל לא יכולה להפקיר את הזירה הבין-לאומית. איך תהיה לנו לגיטימציה להגן על עצמנו? איך יהיה יצוא? איך יהיה יבוא? איך תהיה כלכלת חימושים? אנחנו לא יכולים לדמיין שמדינת ישראל מבודדת בעולם, שהיא יכולה לעשות הכול ולעולם חוסן. לא. אנחנו צריכים להיות בזירה הזאת ולהילחם בה. ובזה ממשלת ישראל נכשלת. עצם זה שממשלת הימין על מלא מלא הביאה אותנו למצב של הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית על הראש של כולנו, זה ההישג של הממשלה זאת. אתם הבאתם אותנו לשם, לא אף אחד אחר. איך הגענו למצב שחמאס מנצח אותנו בזירה התקשורתית וברשתות החברתיות? זה סימן שאלה ענק שאף אחד לא נותן עליו את התשובה בממשלה הזאת. הגיע הזמן שתהיה פה תוכנית אסטרטגית כוללת איך אנחנו משתלטים על הזירה הזאת. הזירה התקשורתית לא פחות חשובה משום זירה אחרת במלחמה הזאת ומהאויבים האחרים שלנו, במקרים מסוימים היא אפילו יותר חשובה, ואתם הפקרתם את הזירה הזאת. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

תודה רבה. חברת הכנסת קארין אלהרר. חמש דקות לרשותך, בבקשה.

קארין אלהרר (יש עתיד):

תודה רבה. תודה, אדוני יושב-ראש הישיבה. כנסת נכבדה, זה 724 ימים למלחמה, מלחמה שאלמלא ההתנהלות הכושלת של ממשלת ישראל, היינו יכולים לסיים אותה לפני חודשים רבים. לא רק שהמלחמה הזאת גובה מאיתנו אבדות בנפש, 48 חטופים וחטופה עדיין נמצאים בעזה, לוחמים שנפצעו בגוף ובנפש, אנשים שאיבדו את ביתם – למלחמה הזאת יש גם מחיר כלכלי ומדיני שפוגע בכולנו. ממשלת 7 באוקטובר הפכה את ישראל למצורעת ומנודה. שרי הממשלה מצהירים השכם והערב הצהרות שכולנו כאן מבינים שלא יקרו לעולם, שאין להן שום תוחלת. האחד אומר: גרגר אחד לא ייכנס לעזה; השני אומר: נטיל פצצת אטום; השלישי אומר: עונש מוות; האחר אומר: לא נורא שילדים מתים. כל הדבר הזה, נוסף לעובדה שמתגאים בסיכול עסקאות חטופים, מקשה מאוד גם על הידידים שיש לנו מעבר הים, מקשה עליהם מאוד להגן עלינו ולסייע לנו. תזכרו איך התחלנו. התחלנו את המלחמה הצודקת ביותר, עם התמיכה הגדולה ביותר, וכעבור שנתיים, איפה אנחנו נמצאים? אנחנו מבינים שהגענו למצב שבו אירופה רוצה להפסיק את הסכמי הסחר. אנחנו מבינים שהגענו למצב שבו לא רוצים שיתופי פעולה איתנו. זה פוגע לנו בכלכלה, זה יגיע לכל אזרח ואזרחית במדינה, זה יפגע בכיס של כולנו, ואנחנו רואים את זה כבר קורה: המזון מתייקר, הביגוד התייקר, חברות התעופה הבין-לאומיות בסוף יפסיקו את הטיסות לכאן, שלא נדבר על התיירות, שנפגעה גם מסיבות אובייקטיביות של מלחמה. הכול עולה. איפה הסטרטאפ ניישן? וזה לא רק המצב הכלכלי – זה הקהילה הבין-לאומית. כבר עכשיו יש תופעה שלא רוצים להשקיע במדע כאן, בהייטק כאן. למה? למה כל זה? כי אתם מסרבים לסיים את המלחמה. כתשתם, הרסתם. מגיע לכל אויבינו שלא יהיו איתנו, זה נכון, אבל יש סדר עדיפויות. יש סדר עדיפויות, ואתם התבלבלתם. העולם, לצערי – תמיד הייתה אנטישמיות, ותמיד היו מדינות שלא אהבו אותנו, וכנראה שזה יהיה גם בהמשך, אבל גם אלה שאיתנו, הם מתייאשים מאיתנו, ולצערי, ראינו ביום שישי, מוקיעים את מדינת ישראל. והכלים שנותרו לנו, נותרו לראש הממשלה. אני קוראת לו: תקבל את עסקת טראמפ. תעזור לנו לצאת מהסיטואציה הקשה שהגענו אליה. תודה רבה.

היו"ר אליהו רביבו (הליכוד):

תודה רבה, חברת הכנסת קארין אלהרר. הדובר הבא – חבר הכנסת אלון שוסטר. שמונה דקות לרשותך, בבקשה.

אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, שני לקחים אני נושא עימי בתקופה האחרונה: האחד, הלקח הנורא – כמה קל לגרור אותנו, הרפובליקה הדמוקרטית הישראלית, למלחמה ללא סוף. הממשלה החוקית, הלגיטימית, הנבחרת – כחייל לפני 43 שנים הייתי פצוע ויצאתי להילחם במלחמה שחשבתי שהיא מיותרת, בחלקה לפחות, משום שממשלה שלא הייתי בעדה, ממשלה דמוקרטית נבחרת, החליטה שזה מה שצריך לעשות, וכך חברים מצד אחר של המפה הפוליטית, הרכינו ראש בפני הממלכתיות הישראלית. אבל הממלכתיות הזו, אסור היה לה, אסור היה לה לגרור אותנו למלחמה ארוכה. הלקח המנחם, אדוני היושב-ראש, הוא שגם חושך גדול, גם התברברות גדולה, יכולים להסתיים. אני מקווה שזה יקרה, אני מקווה שאני מדבר בשם כולנו, למען השבת החטופים, חברות וחברים, ולמען הרחקת החמאס. גם השבת החטופים וגם פירוז הרצועה מכוחות לאומניים קיצוניים – נצטרך להתאפק. נצטרך כולנו להתאפק: חלקנו יתאפק מחלום הרחבת ישראל וחלקנו יתאפק מחלום הקמת פלסטין. זהו לא הזמן למהלכים שנויים במחלוקת, זה הזמן לאיחוד כוחות לעשות את המובן מאליו. אנחנו מגיעים לנקודה הזו, שאני מקווה, אדוני היושב-ראש, שהיא נקודת מפנה, עייפים וכואבים, מתבוננים בדם וביגון. אנחנו זועמים ומתוסכלים על המחירים האיומים שהצטברו לאורך השנתיים הללו; אבל אנחנו גם חדורי אמונה וחדורי תקווה שאפשר לחזור לדרך הישר. הציונות המעשית והציונות המדינית – שני האגפים הגדולים, האידיאולוגיים המעשיים, שעשו עבודה מדינית במאה הקודמת – השלימו זו את זו. כך הוקמה ישראל. האחת הדגישה את מה יעשו היהודים והשנייה חידדה משפט העמים. השילוב הזה – שאין לו בלעדיות – אבל השילוב הזה של מה אנחנו נעשה, מה אנחנו עשינו, עם קבלת ברכת העמים – חבר העמים, האומות המאוחדות, הידידים הגדולים – שתי הצִיּוֹנוּיוֹת האלה לא התעלמו מהעולם. אגיד יותר מזה: גם קיר ברזל צריך ברזל, ואת הברזל עם כל הכבוד למכרות הנחושת בערבה, באילת, לא כורים אצלנו. אנחנו זקוקים לעולם כדי לחיות; אנחנו זקוקים לעולם כדי להתפרנס, אנחנו זקוקים לעולם כדי לשמר את הנס הגדול של תקומת ישראל. הציונות, אדוני היושב-ראש, יצרה חוצץ נגד ההיסטוריה הפסיבית של היהודים, אבל גם נגד גישת העולם כולו נגדנו. בין שני המסלולים הללו, בין האחריות שלנו לקחת את גורלנו בידינו, לבין התובנה שלא כל הגויים חפצים בהשמדתנו. יש מהם אויבים גדולים, ועימם אנחנו נלחמים, ויש בהם ידידים גדולים, ידידי אמת. כך היה, כך קורה וכך יהיה גם בהמשך. אומר יותר מזה: לאיש מאיתנו אין גישה ישירה לאלוהיו. הוא יכול לנחש את אשר עם ליבו, אך אף אחד לא יודע ואין לו קשר ישיר לריבונו של עולם, אבל לכל אחד מאיתנו חובה לייצר קשר ישיר, קשר אמיץ, קשר משמעותי עם ידידים ועם יריבים. והינה אנחנו, באיחור נורא של שנה וחצי – אם אני מנתח את מהלכי המערכה בעזה – ייתכן שנעשה את הדבר הנכון. אני מקווה, מייחל, להצלחת המתווה של טראמפ. אני מקווה שנצליח לגייס בעצמנו את תעצומות הנפש, את ההסכמה הרחבה, לעצור את הלחימה, לקבל את החטופים, לשחרר את המילואים, להקטין את ההוצאות, לקרב לבבות כאן בבית, ולהרחיק את החמאס, לפרז את עזה, ולהגיע למציאות שבה אפשר יהיה לשקם את החורבן הגדול שקורה מעבר לגדר – מעבר לגדר הבית שלי. ושוב אנחנו נפגשים, אדוני היושב-ראש, עם אמת החיים. עת להילחם ואת לנצור את הנשק. סילוק החמאס, כמו הקטנת החיזבאללה בלבנון, הוא שילוב של מהלך צבאי מוצלח ומוצדק עם צעדים מדיניים חיוניים. 7 באוקטובר היה הרגע שבו, בבוקרו, הוכשרו הלבבות למלחמה קשה וצודקת. טוב שיצאנו אליה; טוב שהיינו נחושים; טוב שהוכחנו שאומת ההייטק, עם הספר, יודע להתאחד ולהשיב מלחמה שערה. אבל אסור היה לראות בכך היתר גורף למלחמה ללא סוף. זה לא היה היתר לחזיונות אפוקליפטיים של ממשל צבאי ושל הקמת יישובים ישראלים בעזה. אסור להתבלבל בין פרמטרים ביטחוניים, בין התעקשות על חופש פעולה גם בעתיד – כמו בלבנון, כמו ברחבי המזרח התיכון, גם בעזה – לבין לקיחת אחריות, התיישבות והסתבכות חוזרת. חובתו של נתניהו בשעות הללו, לאמץ את מתווה טראמפ, באיחור נורא, אבל בשעה ראויה. כל שעה, מאז אביב 2024 לפני שנה וחצי, הייתה שעה ראויה לעצירת המלחמה, לריפוי פצעי לוחמים, משפחות ואומה. כל שעה ראויה להחלפת שלטון בעזה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה, אדוני.

אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי):

כל שעה ראויה לפתיחת דף חדש לישראל בין העמים, ולישראל כאן בבית פנימה. תודה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה. נעבור לדובר הבא, חבר הכנסת אבי מעוז. חמש דקות, לרשותך, אדוני.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתנגד היום לחוקי התקציב. אני מסכים עם שר האוצר, שהכריז שאפילו גרגר אחד של סיוע הומניטרי אסור שייכנס לעזה. אז איך אפשר להצביע בתקציב שכולל סיוע הומניטרי למחבלי החמאס? אדוני היושב-ראש, מכאן לדבר אחר לגמרי. שאלה: מה המשותף לדברים הבאים: הרדיפה של אנשי ארגון השומר את אנשי מחתרת ניל"י עד לירי ביוסף לישנסקי, ה' יקום דמו; עלילת הדם כנגד אברהם סטבסקי וחבריו בהאשמה של רצח ארלוזורוב; השכחת חלקה המכריע של פאבל פרנקל ואצ"י, ארגון צבאי יהודי במרד גטו ורשה; פרשת הסזון הנוראית של עינוי לוחמי המחתרות והסגרתם לבריטים על ידי אחיהם; הפצצת אלטלנה; רדיפות משפטיות פוליטיות של אנשים כמו יעקב נאמן, אביגדור קהלני ועוד; תיקי נתניהו התפורים; תקרת הזכוכית הצבאית והדחות של קצינים לוחמניים כמו עופר וינטר ועוד; חוסר האפשרות לפטר את הרצי הלוי ורונן בר, למרות שכשלו בצורה כל כך מזעזעת; היאחזות היועמ"שית בקרנות המזבח; המלכת יצחק עמית את עצמו לנשיא בית המשפט העליון; וכעת הניסיון למנוע את מינוי דוד זיני לרשות השב"כ, ועוד דוגמאות רבות מספור. המשותף, אדוני היושב-ראש, במילה אחת, אחוס"לים. יודע, אדוני, מה זה אחוס"לים? אחוס"ל הוא מונח שטבע פרופ' ברוך קימרלינג. זה ראשי תיבות של אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי. אחוס"לים זו קבוצה קטנה והולכת, ברוך השם; אחוס"לים זו הקבוצה שבטוחה שהיא לבדה בנתה את המדינה; אחוס"לים זו הקבוצה שחושבת שהמדינה שייכת לאבא שלה; אחוס"לים זו הקבוצה שחושבת שהיא עושה טובה לשאר חלקי החברה הישראלית בזה שהיא בכלל נותנת להם להיות שותפים במדינה, אחרי שהיא ברוב טובה וחסדה העלתה אותם לכאן; אחו"סלים זו הקבוצה שמבחינתה כל שאר חלקי החברה בהחלט כשירים להיות בשדה הקרב וגם למות שם, אבל חס ושלום שמישהו יעלה בדעתו שתהיה לו שותפות בהנהגת המדינה של אבא שלהם; אחוס"לים הם אלו שלא מוכנים לקבל את הכרעת העם, אם הוא לא מכריע לטובתם. אומנם הם לא ממש מועדון סגור – אין להם כמובן שום בעיה להכניס לתוך המועדון גם מזרחי שהוא לא אשכנזי, מסורתי, דתי או חרדי שהם לא חילונים, עולים חדשים שהם לא ותיקים, ואפילו, לא עלינו, קפיטליסטים שהם לא סוציאליסטים – עיין ערך אנשים כמו רובי ריבלין, אריק שרון, דן מרידור, אלעזר שטרן, בנט ועוד ועוד – אבל בתנאי שהם מבינים את מקומם, שהם יודעים מאין הם באו, שהם יודעים למי המדינה באמת שייכת ושכמובן לא יעזו להרים ראש ולנסות להכניס אג'נדות שלא מקובלות במועדון הוותיק. אחרת האחו"סלים ייאלצו לרמוז להם, כמו שמקובל במאפיה, מי כאן שולט ומי בעל הבית. כמו שבנימוקי ועדת גרוניס הם דאגו להבהיר לגיבור ישראל אלוף דוד זיני – מי שהיה מספיק טוב בשביל להקדיש עשרות שנים מחייו ומחיי משפחתו למען עם ישראל – שהעניין לא סגור לחלוטין, ואם יהיה צורך הוא ייאלץ להתפטר או להיות מודח, עיין סעיפים 13, 14. אבל, ברוך השם, כל הטרגי-קומדיה הזאת בדרך לסיום. עם ישראל הולך ומתעורר. עם ישראל רוצה יהדות וציונות, עם ישראל רוצה חינוך שאיננו מנוכר לזהות שלנו כעם – הזהות היהודית והלאומית, עם ישראל בהמוניו, כן, כן, גם במעוזי האחוס"לים, יותר ויותר מתעטף בציצית, מניח תפילין, שומר כשרות ושבת ונוהר לאמירת סליחות. גמר חתימה טובה לכל האחו"סלים ולכל המוני בית ישראל, שהם הרוב המכריע של עם ישראל; גמר חתימה טובה לראש הממשלה בשליחותו המדינית ובפגישתו עם הנשיא טראמפ – בעזרת השם, שיהיה לברכה ולהצלחה לעם ישראל. חזק ואמץ, אדוני ראש הממשלה, אל תירא ואל תיחת; וגמר חתימה טובה לכל חיילי ולוחמי צה"ל, לכל חטופינו. בעזרת השם, כולנו תפילה שבקרוב מאוד – הכרעת חמאס, ומתוך כך השבת כל חטופינו לביתם. גמר חתימה טובה לכם.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה רבה לדובר. נעבור לחבר הכנסת הבא – חבר הכנסת חמד עמאר. עשר דקות לרשותך, אדוני.

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני רוצה לאחל לך בהצלחה כסגן יושב-ראש הכנסת. חבריי חברי הכנסת, עכשיו חזרתי מסיור בארצות הברית. נפגשתי שם עם חברי קונגרס והצגתי בפניהם את הטבח ואת תמונת האימה של הטבח שבוצע בדרוזים בסוריה על ידי ג'יהאדיסטים רדיקליים צמאי דם, שרצחו תינוקות, ילדים, אנסו נשים, ערפו ראשים. ואני רוצה להגיד לכם עכשיו, חבריי חברי הכנסת, הג'יהאדיסטים האלה מובלים על ידי אל-ג'ולאני, שבאו"ם – העולם הצבוע אפשר לו לדבר שם. והוא דיבר והציג את העמדה שלו. שום דבר לא שינה אותו. הוא היה רוצח, אנס, ויישאר רוצח ואנס. אבל מה שמדאיג אותי זה שמתנהל עכשיו משא ומתן, משא ומתן מתקדם, עם השלטון של אל-ג'ולאני. הרבה פגישות בין השר דרמר וא-שיבאני, שר החוץ הסורי, ואני שומע גם את ראש הממשלה אומר שאנחנו מתקדמים ואנחנו לקראת הסכם עם הסורים, ודרום סוריה יהיה מפורז מנשק. אבל, אדוני ראש הממשלה, אני רוצה להגיד לך: מפורז מנשק זה אומר שאין טנקים, אין תותחים, אבל אני רוצה להזכיר לך שב-7 באוקטובר נכנסו על טויוטות, ואנחנו יודעים בדיוק מה קרה בדרום ב-7 באוקטובר. אנחנו יודעים על הטבח הנורא שבוצע נגד תושבי העוטף. ולכן אני פונה לעם ישראל ואומר לכם: בדרום היינו עם כמה אלפים. בצפון נהיה עם מאות אלפים של ג'יהאדיסטים קיצוניים, צמאי דם, שכל מה שמעניין אותם זה לרצוח. ואסור לנו לאפשר לאותם קיצוניים, לאותן מפלצות, שישבו לנו על הגבול הצפוני. מפורז מנשק זה לא פוטר אותנו מאותם קיצוניים. כשהם יחליטו להיכנס יהיו מאות אלפים, ואז תהיה לנו בעיה מאוד רצינית בצפון, אם לא יגיעו עד המרכז. אני אמרתי את זה גם לאמריקאים, ואני אומר עכשיו גם לראש הממשלה: כל הסכם שיהיה עם השלטון הקיצוני הזה צריך לכלול בתוכו את הפתרון של א-סווידא, של הדרוזים בהר הדרוזים. אנחנו לא יכולים להתקדם בלי לוודא שאנחנו שומרים על ביטחונם ושאין אפשרות לבצע עוד פעם טבח כמו שבוצע בהם. אבל גם – דבר מאוד חשוב – הם חייבים להיות מעורבים במשא ומתן. לא יכול להיות שמישהו ידבר בשמם. אף אחד לא יכול לדבר בשמם, לא אני ולא אף אחד בארץ ולא אף דרוזי אחר, רק הם יכולים לדבר בשמם. הם מכירים את הבעיות שלהם, הם עברו את הטבח הנוראי, הם יודעים מה הם רוצים, לכן חשוב מאוד שהם יהיו מעורבים והם יחליטו על גורלם, על עתידם. אנחנו יכולים לעזור להם, אבל חייבים לתת להם את האפשרות להחליט על גורלם, ואין לאף אחד הסמכות להחליט על גורלם, ואין לאף אחד הסמכות להתקדם במשא ומתן בלי שהם יהיו מעורבים. ואני אמרתי את זה לאמריקאים: אתם נפגשים עם א-שיבאני, אתם נפגשים עם הטרוריסט אל-ג'ולאני, אבל אתם שוכחים את המיעוטים בתוך סוריה. כל המיעוטים היום בסוריה סובלים מהשלטון הנוראי הזה, השלטון הקיצוני הזה, השלטון שמדבר רק על רצח – כל מי שהוא לא כמוהם דינו מוות. לכן חייבים להכניס גם את המיעוטים לכל משא ומתן, לכל פתרון, לכל התקדמות, כי הם חייבים להמשיך לחיות שם, ולחיות בכבוד. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, א-סווידא קרוב לשלושה חודשים נצורה. אין אוכל שנכנס. קמח – לפעמים לא מכניסים להם שלושה ימים קמח בשביל לחם; מים – מפסיקים להם מתי שהם רוצים, הרי פוצצו להם את כל מאגרי המים שלהם; חשמל – לפעמים שעה ביום, לפעמים לא; תרופות – אין להם, הרי הרוצחים האלה נכנסו לבית חולים ורצחו רופאים, רצחו את כל החולים, כל מי שהיה מאושפז נרצח. וראינו את הסרטון שהם צילמו. ראינו את הסרטונים של עריפת ראשים – שהם צילמו, הרוצחים האלה. ואני אומר לך, אמרתי את זה, ואני אומר שוב: אנחנו כמדינת ישראל שמים את ביטחוננו בידיים של רוצחים צמאי דם, ואסור לנו לאפשר את זה. בשום מצב אסור לנו לאפשר את זה. אני רוצה לגעת בעוד נקודה, שלא קשורה למה שדיברתי. אני אומר לכם, חבריי חברי הכנסת, מדינה וממשלה ושר לביטחון פנים בן גביר: 188 נרצחים עד עכשיו – וזה לפי קרן אברהם. יש עוד נתונים שמדברים על 192 נרצחים במגזר הערבי מתחילת השנה. ומה עושה הממשלה? לא עושה כלום. וממשלה יכולה לעשות. יושב כאן ניצב – מיקי לוי היה ניצב במשטרה, והוא יודע שהמשטרה יכולה לעשות יותר אם הממשלה תאפשר לה ותיתן לה. אבל כשאתה מדבר על אחוזי פענוח של רציחות במגזר הערבי – פחות מ-10%. כל אי-פענוח של רצח מזמין את הרצח הבא, כי אנשים יודעים שהמשטרה לא מצליחה לתפוס את הרוצח, זה אומר שאני יכול לרצוח עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אם המשטרה לא יכולה – ואני אומר לכם שהמשטרה יכולה – תכניסו את השב"כ, השב"כ יכול, תבצעו מעצרים מינהליים, מעצרי מנע – לא הרחקת מנע, מעצרי מנע – תמררו את החיים לאותם עבריינים, אל תאפשרו להם לנשום. ממשלה יכולה לעשות את זה. אבל הממשלה לא עושה כלום, זה לא מעניין אותה. לא מעניין את הממשלה. לא מעניין את השר מה שקורה במגזר הערבי. אבל הביטחון – אפס במגזר הערבי, הביטחון אפס. אזרח בתוך מדינה לא יכול להסתובב בלילה. שמעתי את הנשיא טראמפ כשהוא דיבר על וושינגטון, ואיך הוא הצליח להחזיר את הביטחון שם, והיום אנשים יכולים להסתובב בלילה. אבל בישראל לא יכולים להסתובב בלילה. ביום לא יכולים להסתובב, הרי רוצחים גם ביום וגם בלילה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה.

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

מי שנכשל בלתת ביטחון לאזרחי ישראל, מי שנכשל בכלכלה ובניהול הכלכלה, מי שנכשל בלתת ביטחון אישי לציבור הישראלי – זה כאילו שהוא יושב באופוזיציה.

היו"ר יעקב מרגי:

נא לסיים.

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

הגיע הזמן שנלך לבחירות, והציבור יחליט מי יוביל אותו.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה. תודה לדובר. נעבור לדובר הבא, חבר הכנסת סימון דוידסון. בבקשה, עשר דקות לרשותך, תודה רבה, אדוני.

סימון דוידסון (יש עתיד):

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, כאזרח מדינת ישראל קודם כול כולי תפילה שצוות המשא-ומתן בראשות ראש הממשלה, שנמצא היום בניו יורק, יחזור עם בשורות שעם ישראל מצפה להן כבר שנתיים – להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה, ולצאת לדרך חדשה של מדינת ישראל. אנחנו צריכים להתפלל בכל הכוח כדי שהדבר הזה יקרה.

מיקי לוי (יש עתיד):

בוושינגטון, אמן.

סימון דוידסון (יש עתיד):

ואם זה לא יקרה, באמת זה יהיה עוד אחד מהדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לראש הממשלה, שבאמת אחרי 7 באוקטובר חייב את זה – חייב את זה קודם כול למשפחות החטופים, לכל המשפחות השכולות, לכל מדינת ישראל. זה הזמן שלו לעשות קצת תיקון – קצת – מהדבר הנורא שנקרא "7 באוקטובר". אדוני היושב-ראש, המליאה הזאת מתקיימת בין ראש השנה ליום הכיפורים. אנו נמצאים כעת בעיצומם של הימים הנוראיים. במסורת היהודית אלו ימים של חשבון נפש ובקשת סליחה לכפרה. אבל לצערי הרב, הממשלה הזאת, שהיא הממשלה הכי דתית שהייתה פה אי פעם, כנראה שכחה את זה, שכחה את הימים הנוראיים, שכחה את ימי הסליחות. בעוד קצת יותר משבוע – וזה לא יאומן שאני אומר את זה – נציין שנתיים, שנתיים שלמות מאז הטבח המזעזע ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. לא יאומן ששנתיים עברו מאז 7 באוקטובר – 7 באוקטובר 2023; שנתיים שלמות שבהן הנהגת המדינה והעומד בראשה לא לוקחים אחריות. עדיין אין לקיחת אחריות של ראש ממשלת שב-7 באוקטובר היה ראש המדינה. על נושא של הקמת ועדת חקירה ממלכתית לא מוכנים לדבר, לא מוכנים לשמוע. אני באמת רוצה להבין – ויושב פה השר קיש – מה היה קורה – כי אני מכיר את השר קיש כאיש אופוזיציה, מה הוא עשה פה – מה היה קורה אם אנחנו היינו בקואליציה ב-7 באוקטובר? מה אז היה עושה השר קיש לנו כקואליציה? לא היינו יכולים לצאת מהבית, היו סוגרים אותנו עם מקלות. מה היה עושה השר קיש אם לא היינו מקימים ועדת חקירה ממלכתית בעקבות 7 באוקטובר? באמת, לא היינו יכולים לתפקד. היום, כשהם נמצאים בקואליציה, והם אשמים ונמצאים ואחראים על 7 באוקטובר – לא מוכנים אפילו לדבר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. שנתיים שלמות שבהן חברי הממשלה נמנעים מחשבון נפש נוקב מול הציבור שהופקר, נרצח, נחטף ונלחם; שנתיים שלמות שבהן הבנים והבת שלנו נמקים בשבי האויב האכזרי, החלאות הכי גדולות של העולם, אנשי החמאס. אותה ממשלה שבמשמרת שלה קרה האסון הנוראי לא מוכנה לעמוד מול המראה ולהכות על חטא, לא מעיזה להביט בעיניים של אזרחי ישראל, ולומר: אשמנו, בגדנו, כשלנו. ואני שואל את אותם אנשי ממשלה: האם בבית הכנסת בכיפור תעמדו מול ספר התורה, מול ארון התורה, ותדפקו על החזה ותגידו: אשמנו, אשמנו, אשמנו? אני לא בטוח שזה יקרה גם ביום כיפור. בעולם מתוקן חברי הקואליציה היו קוראים בעצמם לבחירות. שלא לדבר אם זה היה ביפן, כבר כולם היו עושים חרקירי. בעולם מתוקן שרי הממשלה היו תובעים בעצמם הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הם בעצמם היו קוראים לזה. אבל הממשלה הזאת לא מתוקנת בשום צורה. במקום לעמוד לדין הבוחר, הממשלה כמנהגה נוהגת, והשרים ממשיכים להיצמד לכיסאות הרועדים שלהם. בואו נעבור קצת על משרדים של מדינת ישראל: משרד הביטחון – תגידו לי אתם, האם שר הביטחון שעמד ואמר – אני מצטט: לא עומד להיכנס שום סיוע הומניטרי לעזה – לקח אחריות, כשבפועל נכנסו מעל 2 מיליון טונות של מזון וסיוע? ואת הנתון הזה לא אני אומר, את הנתון הזה אמר בנימין נתניהו ראש הממשלה בנאום באו"ם – 2 מיליון. האם שר הביטחון ביקש סליחה כשבמהלך המלחמה הזו חמאס התעשר מכל משאיות הסיוע? האם שמענו ממנו איזה צער או חרטה? וכל זה בזמן שחטופינו גוועים ברעב בשבי תחת מחבלים אכזריים ומפוטמים באוכל. משרד האוצר שלנו, אני רוצה לשאול אתכם: האם שר האוצר, שאמר שחשב להתפטר לאחר 7 באוקטובר – זה עבר לו מהר מאוד – ביקש סליחה מאזרחי ישראל כשבסוף הוא נשאר בתפקיד שלו? או שבסוף התהפך כשאמר ברשת ב', ואני מצטט: הטבח של 7 באוקטובר לא קשור אליי בכלל. האם סמוטריץ' ביקש סליחה מהמגזר שלו, שיוצא בהמוניו למילואים, כשבינתיים הוא עצמו אחד מעמודי התווך של ממשלת ההשתמטות? האם סמוטריץ' כואב את הצער של אזרחי ישראל, שבמצבם הכלכלי הרע מתקשים לסגור את החודש? לא שמעתי חרטה פעם אחת. משרד החוץ המדהים שלנו, שעושה עבודה נהדרת – אנחנו רואים כמה אנחנו מקובלים בעולם. האם גדעון סער עושה התבודדות על כך שבמשמרת שלו מדינת ישראל חווה בידוד בין-לאומי? האם הוא חש אחריות קטנה, פיצקל'ה, על כך שיותר ויותר מדינות מכירות במדינה פלסטינית? על כך שמאשימים אותנו ברצח עם? אותנו מאשימים ברצח עם, כאשר מי שבאמת חווה רצח עם זה אנחנו ב-7 באוקטובר. על כך שבקרב ההסברה של מדינת ישראל אנחנו חווים הפסד צורב, והנרטיב הפלסטיני השקרי שולט במדיה. היום, בבוקר זה, נערך דיון בוועדת החוץ והביטחון, בניהולו של חבר הכנסת קינלי. דיברנו על נושא הבידוד של מדינת ישראל באקדמיה, בספורט, בתרבות וכן הלאה. מי לא הגיע לדיון, אדוני היושב-ראש? אני יודע כמה לך, כשר, היה חשוב להיות חלק מכל הדיונים בכנסת, לא היית מוותר על זה. לדיון שהיה על הבידוד של מדינת ישראל ולא הגיע נציג של משרד החוץ. נציג של משרד החוץ לא הגיע. אין בושה גדולה מזו. בנושא התחבורה שלנו, השרה שבמשמרת שלה בשנת 2024 נהרגו הכי הרבה אנשים בכבישים מאז 2007 – האם היא חשה כאבי בטן? האם זה קצת מפריע לה? או שבעיות בכבישים כלל לא נוגעות לשרה המעופפת, כי היא זזה ומתניידת רק בטיסות? עכשיו למדה ממנה, קופי-פייסט, השרה סילמן, שטסה לכנס על חשבון מדינת ישראל עם הצוות שלה, ובכלל לא יכלה להשתתף בו, כי הוא נערך בחג; השרה – שנמצאת פה, בבית הזה, כשרה במדינת ישראל, כי שיקרה, רימתה והונתה את כנסת ישראל, והפרס שקיבלה הוא להיות שרה. ביטחון הפנים שלנו, חברים – בראשות המשרד שלכם בממשלה הזאת יושב השר בן גביר. אתמול בכנסת ישראל בבוקר, בחטף, נערך דיון בוועדה לביטחון לאומי בנושא עונש מוות למחבלים. אחרי שראש הממשלה נגד, אחרי שהמל"ל נגד, אחרי שכל היועצים נגד, אחרי שהסבירו לו שזה לא חוקי ולא יעבור, הוא עשה דיון על הראש של ראש הממשלה, פה בכנסת ישראל. אבל אני אספר לכם עוד משהו, חברים. מי יושב בראש הוועדה? חבר הכנסת מטעמו של בן גביר. השר הוא בן גביר ובוועדה יושב חבר הכנסת מטעמו. זה הביזיון הכי גדול של כנסת ישראל. הרי זה התפקיד שלנו, של חברי הכנסת – לבקר את המשרד. איך אתה יכול לבקר את המשרד אם השר הוא הבוס שלך? ורואים את זה בעולם. האם מספר הרציחות בחברה הערבית, שבשנתיים האחרונות עלתה בצורה דרסטית, בכלל מזיזה לשר? מה עשה בן גביר בשנת 2024 כדי למנוע רצח של 230 אזרחיות ואזרחים בחברה הערבית? 230. האם אכפת לו בכלל? האם זה מזיז לו? האם אכפת לו שכמות הפענוחים עומדת על 15% בלבד? אני אגיד לכם מה מעניין אותו: טיקטוק, פייסבוק, אינסטגרם, לראות את עצמו בכל מקום, רק תקשורתית. תודה.

היו"ר יעקב מרגי:

תודה לדובר. נעבור לדובר הבא, חבר הכנסת משה טור פז. אחריו – יבגני סובה. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לקרוא לך ודרכך לחברי וחברות הכנסת, בבקשה, אל תשמעו, האזינו. למה האזינו? כי השבת מיד אחרי יום הדין, יום הכיפורים, אנחנו נקרא בתורה: "האזינו השמיים ואדבֵּרה ותשמע הארץ אִמְרֵי פי". לעומת זאת, אדוני היושב-ראש, אתה בטח זוכר שבספר ישעיהו כתוב אחרת: "שמעו שמים והאזיני ארץ". עכשיו מה ההבדל? אומרים חז"ל שההבדל הוא מידת הקרבה: מי שקרוב מאזין, ומי שרחוק הוא רק שומע. למה ההבדל? כי אצל משה רבנו השמיים מאזינים, אז משה אומר: האזינו השמיים. לעומת זאת, אצל ישעיהו שהוא לא באותה דרגה, הוא יכול לומר: שמעו שמיים, כי זה יותר רחוק. אז "שמעו שמים והאזיני ארץ כי פי ה' דיבר, בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי", כי הבנים שגידלתי ורוממתי פשעו בי. זה מה שקורה כשלא מקשיבים לתוכחות, כשסוגרים אוזניים מפני ביקורת, כשפושעים, כשמאשימים את כולם, אז הם מתרחקים מהאזנה ונשמרת רק שמיעה. מי שקרוב מאזין. אדוני היושב-ראש, האזנה זו פעולה אקטיבית, נדרשים גם רצון וגם קירבה. מי שמתרחק או שבוחר להתרחק, בוחר להרחיק את עצמו, המילים עוברות לידו, הוא לא מאזין, הוא רק שומע. האזנה זו מחויבות. אדוני היושב-ראש, אני יודע שכשר הרבה חודשים לא היית פה, אז אני מספר לך משהו, שתדע: בבית הזה אין מספיק האזנה. שומעים. שומעים מרחוק, אבל האזנה, חסרה האזנה. אתן לך דוגמה.

היו"ר יעקב מרגי:

אני חושב שבכלל החברה, קצת חסרה לה האזנה.

משה טור פז (יש עתיד):

נכון, נכון. ואני אתן לך דוגמה כואבת. שנתיים שמשפחות החטופים ומשפחות השכול זועקות פה בוועדות, זועקות ברחובות, ויש אנשים שהפכו להיות אלופים בשמיעה מרחוק, שומעים אזעקות, שומעים מפונים, שומעים מצוקה, שומעים את יוקר המחיה, שומעים את זעקת המורים, שומעים את קריסת המילואים, שומעים את החרם הבין-לאומי, שומעים באוזן אחת וזה יוצא מהאוזן השנייה, כי אם באמת היו מאזינים – אם באמת מאזינים, אז חייבים לפעול, וזה כבר קשה. נמשיך עם ישעיהו.

היו"ר יעקב מרגי:

כל עוד אתה לא עובר לירמיהו, זה בסדר.

משה טור פז (יש עתיד):

חכה, נגיע גם לירמיהו. כשישעיהו אומר: "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי" – אתה יודע מה הנמשל גם אז וגם בימינו? הנהגה לא אוהבת ביקורת, הנהגה שונאת שמבקרים אותה, ככה זה. מי הייתה האופוזיציה של תקופת התנ"ך? לא אנחנו, לא אני, לא סימון דוידסון, לא יאיר לפיד. האופוזיציה של ימי התנ"ך הם הנביאים. הנביאים עמדו והתריעו על כל מה שדורש תיקון, כי ביקורת זה לא סתם לכיף; זה לא משהו לא בסדר, זה כי צריך לשנות את המצב הקיים. נחש מה, אדוני היושב-ראש? אז לא הקשיבו לנביאים וגם היום לא מקשיבים, לא מאזינים לאזהרות, לא מבית, לא מחוץ, כי ההנהגה היהודית, ואולי זו דרכן של הנהגות, לא אוהבת ביקורת. מי שרוצה את כל התנ"ך על רגל אחת – קיש, שמעתי שאתה רוצה שילמדו יותר תנ"ך, אז הינה, שיעור קצר בתנ"ך – כל הנביאים בתנ"ך, כולם מביעים ביקורת, ובאופן עקיב ההנהגה שחוטאת מסרבת להקשיב, גם עכשיו. בוא נתחיל. אליהו הנביא, איך קרא לו השלטון?