ישיבת מליאה בתאריך 17/05/2023 בשעה 11:00

היו"ר אוריאל בוסו:

חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום רביעי כ"ו באייר, 17 במאי 2023. הסעיף הראשון על סדר-היום הוא, כמובן, שאילתות דחופות. יש לנו היום שאילתה דחופה אחת בלבד, של חברת הכנסת מירב בן ארי, לשר הרווחה והביטחון החברתי, בנושא: הפסקת פעילות מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ברחובות. אני מזמין את שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי לדוכן. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה. 30. הפסקת פעילות מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ברחובות

מירב בן ארי (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב בראש. אדוני השר, מרכז הסיוע ברחובות ניזוק קשה לאחר שרקטה פגעה בו במהלך מבצע מגן וחץ. מ-14 במאי לא יהיה למרכז מקום לבצע את עבודתו החשובה. רצוני לשאול: האם משרדך מתכוון לסייע במציאת מבנה חלופי על מנת לאפשר להמשיך את פעילות מרכז הסיוע? תודה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

תודה, אדוני היושב-ראש. תודה לחברתי חברת הכנסת מירב בן ארי. כפי שאמרתי בתחילת הקדנציה, כל שאילתה, כל הצעה לסדר-היום, מבורכת. אני רוצה להעשיר ולפתח את השיח החברתי במליאה, ולכן אני מזמין שאילתות, ואני חושב שזה מגלה כמה חברי הכנסת מעורבים בזכויות האלה. במענה על השאילתה שלך, חברתי, אני אשיב לך כדלקמן: קודם כול, אנחנו מצירים מאוד על הפגיעה הקשה והנזק שנגרם למבנה מרכז הסיוע. אנו מכירים ומוקירים את פעילותו המקצועית והמבורכת של מרכז תאיר ברחובות, ונציגי המשרד מקיימים קשרי עבודה שוטפים עם המרכז. בעקבות האירוע שוחחו אנשי המקצוע במשרד עם מנהלת מרכז הסיוע, ונמסר כי בסיוע הרשות המקומית וגופים נוספים שנרתמו, נמצא מבנה זמני שמאפשר את המשך פעילות המרכז ומתן שירותים לנפגעי ונפגעות פגיעות מיניות. חשוב להבהיר, כדי שלא נערבב בין הדברים: מרכז תאיר נתמך על ידי המשרד באמצעות מבחן תמיכה לפי סעיף 3א. המרכזים מקבלים תמיכה שנתית ולא נמצאים בהתקשרות. יש הבדל בין התקשרות חוזית ובין תמיכה. הם לא נמצאים בהתקשרות ובהפעלה ישירה של המשרד, ולכן האחריות הישירה למבנה היא לא של המשרד, כמובן, לא עלינו, אך אנשי המקצוע במשרדי לא עמדו מנגד – הם עמדו בקשר עם העמותה ודאגו כי תימצא חלופה ראויה. בימים אלה בוחן משרד הרווחה והביטחון החברתי את הבקשות לקבלת תמיכה כספית לשנת 2023 במסגרת מבחן התמיכות שפורסם, ובהן בקשת מרכז הסיוע תאיר. בעקבות המקרה, פעלתי מייד להעביר מקדמות של מבחן התמיכה ל-2023, בהתאם לנוהלי החשב הכללי, כשעדיין אין לנו תקציב מדינה מאושר. אני עדיין לא יודע מי יזכה בתמיכה, אבל על סמך העבר ביקשתי, לפחות לעמותות שזכו בעבר והגישו, למרות שעדיין לא נבדקו. אני לא יודע מה תהיה התוצאה, אבל ביקשתי להעביר מקדמות, כי הבנתי שמרכז תאיר – אצלו להיערך זה קיומי כרגע. מי שראה את התמונות, ראה איך הטיל פירק כמעט את כל המבנה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אתה יודע בכמה משרד הרווחה מתכוון לסייע למרכזי הסיוע?

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

כפי שאמרתי, זה עוד צעד שיקל משמעותית על העמותה. אני אמשיך את התשובה ולאחר מכן תוכלי לשאול. נוסף על כך, משרדנו תומך כספית בפעילותם של 13 מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ברחבי הארץ בכלל המגזרים. מרכזי סיוע אלה תומכים, מלווים ומעניקים סיוע ראשוני בשעת משבר לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ולאנשים בסביבתם. מרכזי הסיוע אף מספקים שירותים נוספים דוגמת הפעלת קווי חירום ברחבי הארץ 24 שעות ביממה, קבוצות תמיכה וטיפולים נוספים. בשנתיים האחרונות עומד היקף הסיוע בתמיכות על סכום של 11,750,000 ש"ח, ומרכז הסיוע תאיר קיבל בכל אחת מהשנים 2021 ו-2022 תמיכות בסכום של כ-770,000 ש"ח עבור פעילותו למען נפגעי תקיפה מינית. אם אנחנו יודעים שהם קיבלו את ה-770,000 ש"ח, אז המקדמה תהיה בהתאם למה שהם קיבלו בשנים עברו. נוסף לכל אלו, אציין כי משרד הרווחה והביטחון החברתי מממן באופן ישיר כ-100 מרכזי טיפול ועוד עשרות שלוחות עבור קטינים ובגירים נפגעי אלימות מינית. מרכזים אלו מעניקים טיפול רגשי ונפשי, פרטני וקבוצתי. בשנה החולפת טופלו אלפי ילדים ובגירים בטיפול מקצועי ארוך טווח שנמשך שנים רבות. לסיכום, אני אומר, אין התקשרות חוזית בינינו לבין מרכז תאיר, אבל זה גוף נתמך, ואנחנו מברכים על כך. סקרתי את כל הפעילות של כלל הגופים. הצוותים שלנו מעורבים, יצרו קשר, יש שיתוף עם הרשות המקומית. הרשות המקומית – – –

מירב בן ארי (יש עתיד):

מצאה כבר מקום.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

מבנה חלופי. הנחינו להעביר את המקדמה, כדי לתת להם חמצן, לחדש את הפעילות שלהם, ואם יש עוד צרכים, גורמי המקצוע שלנו ודאי ימשיכו לעזור ולסייע ככל האפשר, ככל הניתן, במגבלות.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אני מבקשת שאלה נוספת לשר.

היו"ר אוריאל בוסו:

את רוצה שאלת המשך – בבקשה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אדוני, עכשיו כשאני לא מוגבלת ב-40 המילים שלי.

היו"ר אוריאל בוסו:

זה עדיין לא הרצאה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

לא הרצאה, ממלא מקום היו"ר, אבל אני כן רוצה לנצל את המעמד הזה ושתגיד לנו איך משרד הרווחה לא מאפשר את העברת החוק של האיזוק האלקטרוני, כאשר ב-19 במרץ עמד השר לביטחון לאומי, השר איתמר בן גביר – אני מזכירה לכם: היום זה חודשיים שהוא עמד בוועדת השרים, אמר שהוא מביא חוק – – –

היו"ר אוריאל בוסו:

מירב, שאלת המשך.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אני לא נותנת הרצאה.

היו"ר אוריאל בוסו:

זו שאלת המשך לנושא ששאלת.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אני רק רוצה לתת את האירוע. תאמין לי, תן לי קרדיט מול השר הזה, יש לנו הרבה שנים ביחד. אדוני השר, החוק מוכן, מתוקצב, המשרד שלך היה שותף מלא במשך שנה בוועדה שעמדתי בראשותה, המשרד לביטחון פנים, וגם שר המשפטים נמצא פה, וגם המשרד שלו מעורב. תן לנשים, לנפגעות האלימות, איזה אופק הגיוני למצב הזה שבו חוק שמוכן ומתוקצב לא מגיע לידי מימוש. תודה, אדוני.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה. שאלה נוספת מהצד – חבר הכנסת יעקב אשר, בבקשה.

יעקב אשר (יהדות התורה):

אדוני היושב-ראש, מכובדי שר הרווחה, בהמשך לפרסומים שהיו גם אתמול, אני בא לחזק את ידך בנוגע למעונות היום השיקומיים. אני חושב שהתגלגלה אליך הזכות – – –

מירב בן ארי (יש עתיד):

מה שמגיע, מגיע.

יעקב אשר (יהדות התורה):

מירב, עוד לא סיימת את הנאום?

מירב בן ארי (יש עתיד):

רק אמרתי "כל הכבוד" מספסלי האופוזיציה.

יעקב אשר (יהדות התורה):

אני שוב בא ואומר: אני חושב שהתגלגלה זכות שבתחילת הקדנציה שלך תפתור את הבעיה הזאת, שמתמשכת תקופה ארוכה בזחילה איטית אבל מאוד מאוד מסוכנת. מעונות היום השיקומיים – אנחנו לא צריכים להסביר את החשיבות שלהם, ודאי לא לך ולא לאחרים. אני מבין שיש הסכמות, אבל זה תלוי הרבה מאוד באוצר. אני קורא לך כאן, ואני אומר לך גם יותר מזה – אני לא יודע אם מקובל לומר את זה במליאה: אני חושב שחובתנו כולנו כיושבי-ראש ועדת והכול – את כל המשאבים שאנחנו יודעים לתת, גם בלחץ על משרד האוצר. אני אומר לך שאני אשמח לעמוד מאחוריך כדי לתת את הגיבוי לדבר הזה, כדי שתוכל לסיים אחת ולתמיד את הנושא הכאוב הזה של מעונות היום השיקומיים. זה הורים שאין להם חיים, זה ילדים שמפסידים איכות חיים כשהטיפול נחות, כשאין סייעות, כשאין תגמול נכון. אני מחזק את ידך. אשמח גם לשמוע באמת מה ההתקדמות שקורית. שוב אני אומר: אנחנו בעניין הזה, אדוני, מאחוריך עד הסוף.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה. שאלה נוספת מהצד – חבר הכנסת עודד פורר.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

ראשית, תודה, אדוני השר, גם על ההתייחסות המהירה בהקשר של מרכז הסיוע. המבנה שנפגע שם ברחובות נפגע באופן מאוד מאוד קשה ומשמעותי. אגב, מדובר במבנה ישן שלכתחילה הוא בעייתי.

היו"ר אוריאל בוסו:

איש רחובות.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

אנחנו קיימנו היום דיון בוועדת העלייה והקליטה. באותו מבנה נמצא גם מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת עולם השנייה ובמערכות ישראל. גם שם נפגעו חפצים אישיים של הרבה מאוד לוחמים שהעבירו את זה לשם. השאלה שאני רוצה לשאול היא מדוע הממשלה לא לוקחת על עצמה את כל הליך השיקום הזה, כולל מבנה חלופי, לא זמני. כי הארגון ומרכז הסיוע הזה לא נותן סיוע רק לתושבי רחובות; מרכז הסיוע הזה הוא מרכז סיוע אזורי. מכאן, אני חושב שדווקא ספציפית, בגלל הפגיעה – שהיא פגיעה כתוצאה מירי על מדינת ישראל – צריך לתת פה איזשהו תקציב מיוחד, שהוא תקציב של בינוי ממשי, כדי שהמקום יהיה גם מקום ראוי.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה. בבקשה, השר.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תודה לחברי הכנסת השואלים. אני אתחיל ראשון ראשון, אחרון אחרון. חברתי מירב בן ארי, אני חושב שהפתיח שלך לא היה נכון. לא התכוונת, אבל אני אומר לך, קודם כול, מי שאמור ליישם את החוק הוא לא אני. אישור החקיקה וקידומה זה השר לביטחון הפנים. גורמי המקצוע שלי יישרו קו עם הצעת החוק כפי שהיא. נתבקשתי לתת להם רוח גבית, נתתי רוח גבית, אבל היא אבן נגף בקידום החוק, כי אם תאמרו לי ליישר קו עם השר לביטחון הפנים, מחר זה יהיה. אני לא מיישר קו עם השר לביטחון לאומי.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אבל אתה יודע, אנחנו חברי כנסת באופוזיציה, אתה שר בתוך הממשלה. צריך אותו, יש 16 נשים שצריכות – – –

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

תני לי. תני לי. מירב, לא השלמתי את התשובה. אני נזהר בהרבה דיונים דומים לקחת – סליחה על המושג המושאל – בעלות על סוגיית רצח נשים, כדי לא לתת למשרד לביטחון לאומי פטור או הנחות. לכן, רבותיי, שימו לב, פה צריך להתנהל בשום שכל. אני חשבתי שהסייגים ששם השר לביטחון לאומי הם בעייתיים קצת. אפשר לאזן אותם, אפשר למצוא נוסחה מאזנת בין הדרכים. הוא מבקש את ההסכמה הגורפת שלי. אני לא נתתי הסכמה גורפת לסעיפים שלו. אני יכול לעדן חלק ובחלק לא. לכן, אני לא מעכב. אני מחכה לחוק הזה כדי לשתף פעולה וליישם אותו. גורמי המקצוע שלי מיישרים קו עם הרצון של ועדות הכנסת וחברי הכנסת. לכן, העיכוב הוא לא פה. אני מייחל לזה שהחוק הזה ייושם אתמול, ויחד איתכם, אנחנו מאחורי הקלעים לוחצים ומאיצים בהם. אני יכול לקדם אותו, להחזיר אותו לוועדה לדיונים ולמליאה, אם אני רק משחרר את – גם עומדת לו אפשרות לדלג על חוות הדעת שלי ולקדם אותה, את הצעת החוק. גם את זה הביאו בחשבון. אני חושב שסוגיית האיזוק האלקטרוני צריכה למצוא את הנוסחה המאזנת, כי זה לא בהליך פלילי או משטרתי, זה בצו הגנה. רבותיי, צריך לרדת לעומק הדברים. התכלית ראויה ב-99%. צריך למצוא את הנוסחה של אותם 5% או 10% שיכולים לנצל את זה למאבקים כוחניים; לא רציני. צריך למצוא את הנוסחה, וצריך לומר את זה ביושר, באומץ, לא לחשוש לומר את הדברים. צריך לומר אותם באומץ וביושר. תודה. לגבי מעונות היום השיקומיים – – –

מירב בן ארי (יש עתיד):

שיביא לוועדה. שיביא – – – אני רוצה להגיד לך שאני סומכת עליך – –

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

תודה. אני יודע.

מירב בן ארי (יש עתיד):

– – שתדבר איתו, ושהוא בכל זאת יביא את זה לוועדה, שיהיה שיח.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

מתקיים שיח.

מירב בן ארי (יש עתיד):

– – – בסוף, כשחלילה – – – בסוף היא מוצאת את עצמה במשרד הרווחה. לפעמים גם – – –

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

ברשותך, אדוני, יש עוד סוגיה – סוגיית הטיפול בגברים אלימים. אנחנו בדילמות.

מירב בן ארי (יש עתיד):

נכון. זה שלך.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

נכון. אבל האם את יודעת למה לא מיישמים אותה? מצוקת כוח האדם והעובדים הסוציאליים במחלקות הרווחה. עכשיו 40 תקנים – שאני אשים אותם, והאוצר מוכן לשים אותם – אני לא אוכל לגייס אותם למחלקות שירות הרווחה. רוצים לעשות את זה במיקור החוץ. גורמי המקצוע והאיגוד שלו אומרים לי: אנחנו מעדיפים לחכות ולא לתת את הטיפול והמענה. חשוב שהדברים האלה ייאמרו ברבים, בפרהסיה, שנדע. יש דילמות. מבחינתי, ליישם את המודל מחר; במיקור חוץ – זה ישים.

מירב בן ארי (יש עתיד):

גם זו עמדה שחשוב לשמוע.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

חשוב.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

מעונות היום השיקומיים – אתמול היינו בעין הסערה.

היו"ר אוריאל בוסו:

יישר כוח.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

הייתה אמורה להתרגש עלינו היום שביתה במעונות היום השיקומיים, שהייתה מכניסה את ההורים, שגם כך הם גדולים מהחיים והם מתמודדים יום-יום עם אתגר לא פשוט – אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת יעקב אשר, אין לי בעיה עם האוצר. מה היה הוויכוח שלי עם ארגון מעונות היום השיקומיים? קיבלתי גיבוי והסכמה משר האוצר, שהוא יודע להכיל ויודע לתקצב אותי בעלות של הסכם השכר, שדומה להסכם השכר של הסייעות, כמו בשלטון המקומי. כמו כל הסוגיות בחברה הישראלית, המתקיימות בחצי מידע או ברבע מידע ולא יודעים את העובדות – נדלקות פה פטריות גרעיניות. כדאי לדעת את העובדות. האוצר גיבה אותי ואמר לי: יעקב, מה הוא לא מוכן? ובצדק. הוא אומר לי: יעקב, אני לא עובד תחת איום בשביתה. אין שום סיבה. הבעיה נחלקת לשניים: יש את שכר הסייעות ויש שמלינים על סוגיית התעריפים. אז בוא אני אגלה לך סוד שלא היה ידוע לאף אחד: כמעט בכל נושא מתוך שלושת אלפים הנושאים שמוטת השליטה של משרד הרווחה נוגעת בהם יש בעיה עם עדכון תעריפים. אז נשבור עכשיו את הכלים ונוציא את המוגבלים מהמעונות הביתה? נוציא את הילדים שצריכים את המעונות? אז ביקשתי להתנהל בשום שכל. אני שמח שלאחר יום ארוך ומתיש – חטפתי עלבונות, היה קמפיין מתוזמר. אתם מכירים את הקמפיין ש-800 איש נותנים לך את אותה הודעה מנוסחת אחת לאחת, מתוזמנת? לא נפגעתי, חיבקתי. יאמרו לך ההורים, אם היו יכולים לומר לך עכשיו, שעניתי אישית. מתוך כמעט 800 הודעות, עניתי במהלך יום עמוס עבודה וניהול המשבר על קרוב ל-400 מהווטסאפ שלי באופן ישיר. אני שמח שבשעות הערב ההנהגה הבינה שזה לא נכון וסמכו על מה שאמרתי להם. המשבר היה מיותר, כי נפגשתי איתם ואמרתי להם: תסתכלו לי בלבן של העיניים. גם אם האוצר לא יגבה אותי, אני יודע להביא את המקורות מאצלי, ואני אשפה אתכם. אבל הם רצו כנראה להביא ריאקציה. לא דן אותם.

יעקב אשר (יהדות התורה):

לא משנה מה היה, חשוב מה יהיה עכשיו.

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

לא, חשוב לציבור. אני לא מדבר רק אליך; לפרוטוקול ולציבור. חשוב שידעו. חבר הכנסת יעקב אשר, אני מחויב שאחרי שנתקצב, עם אישור התקציב, נשפה אותם על שכר הסייעות. נקיים צוותי עבודה כדי לבחון את סוגיית התעריפים. אנחנו לא נבהלים מזה, אנחנו לא מטאטאים בעיות מתחת לשטיח, אבל רבותיי, סבלנות. תראו מה קורה כשרוצים לגמור ולנהל את כל המדינה הזו בשלושה חודשים. מה קרה? באנו לעבוד, באנו לקדנציה ארוכה, ואנחנו נעשה את זה. האתגרים רבים, ואנחנו מתמודדים איתם ביושר, מסתכלים בגובה העיניים על כל בעיה. ונדע להתמודד איתם. לא משנה מה הוותק ומה אורך או זקנת הגיל של אותו נושא, אני אדע להתמודד איתו, לא מעניין אותי מתי הוא התחיל. אנחנו נתמודד עם הבעיות. אני רוצה לומר לכם, תתפלאו – – –

יעקב אשר (יהדות התורה):

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

אני מכיר את הקשיים לאורך כל שירותי הרווחה, והם יועברו לך גם בבריאות ובחינוך ובעוד משרדים שנותנים שירותים. יש סוגיות שהתעריפים לא עודכנו בגלל צורת העבודה של המדינה. יש יוקר מחיה. יוקר המחיה לא יודע להתמודד עם אישור תקציב המדינה, הוא בועט בכל רגע נתון. אנחנו מתקשרים בחוזים, יש הסכמים חוזיים, יש אילוצי אוצר, אילוצי משרד. החוכמה היא לשבת ולדבר, להבין שהסוגיות על השולחן ומתקדמות לכדי פתרון.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

עודד, הלוואי. האופטימום הוא שהמדינה עושה הכול. תן לי, הלוואי – קח, תבנה להם בניין, תעשה. אני לא שם, לצערי. אנחנו לא שם.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

לא על כל אחד נורה טיל על – – –

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי:

רגע. לכן, למרות שהיא לא עמותה נתמכת, נכנסנו לפעולה. חרגנו, הוצאנו מקדמות, למרות שתקציב המדינה עוד לא אושר. אני לא יודע מה הם יקבלו השנה. אני אומר לך: כן, אנחנו ממשיכים ללוות את העמותה. אם נראה – גורמי המקצוע בקשר רציף, גם עם הרשות המקומית וגם עם העמותה. אם נדע ונראה שהפתרון הזמני לא מחזיר את המצב לקדמותו, לפני הטיל – קחו בחשבון שגם האוצר בתמונה, גם מס רכוש, אז אנחנו יודעים. בוא, מרחב הגמישות שלי במשרד הרווחה – אני מודה, שוב, רציתי לומר את זה במענה שלה. הלוואי שהרבה משרדים אחרים בכנסת – שיקנאו, לא אכפת לי שיקנאו – שיהיה להם קשב אוצרי כמו שיש למשרד הרווחה. תודה רבה לכם.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לך, אדוני השר.

היו"ר אוריאל בוסו:

אם כן, רבותיי חברי הכנסת, נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום. הנושא הבא הוא ציון יום ירושלים וציון זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. כידוע, יום זה מצוין מדי שנה במליאת הכנסת לפי הנוהג. משנת 2019 יום ירושלים אוחד כנושא הנדון בכנסת גם עם זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. אנחנו מקדמים בברכה את מי שהגיעו כאן מהאורחים, וגם את חברי הכנסת לשעבר שנמצאים כאן, באולם המליאה. אני רוצה להזמין את חבר הכנסת דן אילוז לפתוח את היום המיוחד הזה, בבקשה.

דן אילוז (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ירושלים היא לא כמו כל עיר אחרת, ירושלים היא חזון שהפך למציאות. ירושלים היא עיר שבה הקודש והחול מתערבבים ביחד – עיר ארצית, אמיתית, שהיא גם מקום אלוהי. ירושלים היא עיר שמחברת בין המזרח למערב, בין הציוויליזציות הגדולות של כל העולם, שנפגשות כאן ומוצאות בה השראה. ירושלים היא עיר שבה יהודים מכל הסוגים – דתיים, חרדים, חילונים ומסורתיים, ימנים ושמאלנים, אשכנזים וספרדים, עולים וצברים – יהודים מכל הסוגים נפגשים בה יחד וחיים חיים משותפים. ירושלים היא חיבור בין עבר, הווה ועתיד, עם היסטוריה עשירה, הווייה מרתקת ומשגשגת ועתיד מזהיר; העיר היחידה בעולם שאני מכיר, שבה קמות חברות סטרטאפ במבנים לשימור עם יסודות בני אלפי שנים. במשך אלפי שנים, מאז הגלות הנוראית, חלמו יהודים לחזור לירושלים ולהחזיר את ירושלים לעם היהודי. מכל קצוות תבל, מארצות הברית ועד אוסטרליה, דרך מרוקו, פולין, פרס ואתיופיה, יהודים מכל העולם פנו לירושלים שלוש פעמים ביום והתפללו לחזור אליה. גם אחרי נס הקמת מדינת ישראל, ירושלים נשארה מחולקת כשהלב הפועם שלה תחת שלטון זר. עם כל השמחה על הקמת מדינת היהודים, משהו היה חסר. שרשרת הדורות שהתפללו לחזור לירושלים לא נתנה מנוח בליבם של יהודים, והם המשיכו לקוות שיום יבוא וירושלים המאוחדת תהיה תחת שלטון ישראלי. לפני 56 שנה קרה נס נוסף: במלחמה שלא ביקשנו, עם ישראל חזר הביתה לירושלים. כוחות הצנחנים שחררו את העיר העתיקה בגבורה ומוטה גור צעק בקול: "הר הבית בידינו". אני מאמין שהמשמעות העמוקה של הרגע הזה היא בלב המחלוקת על הזכות שלנו – – –

היו"ר אוריאל בוסו:

שקט במליאה, חברי הכנסת. לכבד את היום ואת הנואם.

דן אילוז (הליכוד):

אני מאמין שהמשמעות העמוקה של הרגע הזה היא בלב המחלוקת על הזכות שלנו על הארץ. כן, יש עדיין בין השונאים שלנו בעולם אנשים שטוענים שלמדינת ישראל אין בכלל זכות קיום. אנשים אלה, שבהם אקדמאים באוניברסיטאות בעולם, טוענים שמדינת ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי מערבי. כשאני מסתובב בעולם בשליחות הסברתית למען ישראל, אני שומע את הטענה הזאת מהשמאל הקיצוני בעולם. הם אומרים: באתם מאירופה, הגעתם לארץ זרה והשתלטתם עליה. זה קולוניאליסטי. לצערי, גם בבית הזה יש חברי כנסת שמשמיעים טענות כאלה. עזבו רגע שמשפחתי ממרוקו ולא מאירופה. הטענה של אותם אקדמאים בורים – עם ישראל מבחינתם לא קשור לארץ ישראל אלא בא לארץ זרה כדי לפתור בעיה אירופית של אנטישמיות, ולכן ערביי ארץ ישראל הם קורבנות של קולוניאליזם – כך לטענתם. מה לעשות שזה פשוט לא נכון. איך אמר שמעון מתתיהו בספר מקבים? "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש נוכרים מָשָלְנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה; ואנחנו כאשר הייתה לנו עת השיבונו את נחלת אבותינו". ירושלים היא הסמל החזק ביותר לעובדה הזאת. אי-אפשר לחשוב על ההיסטוריה המפוארת של ירושלים בלי לחשוב על העם היהודי. אי-אפשר לבקר באתרים ארכיאולוגיים בירושלים בלי לראות היסטוריה יהודית ענפה, למרות כל הניסיונות למחוק אותה. לצד ירושלים, גם יהודה ושומרון הם סמלים לקשר החזק הזה. הם לב-ליבה של ארץ ישראל ההיסטורית והמקום שבו הסיפור התנ"כי התרחש. אני מזכיר לכם שבמלחמת ששת הימים גם הם שוחררו. בית אל, שכם, וחברון לצד ירושלים הם ההוכחה שמדינת ישראל היא לא פרויקט קולוניאליסטי אלא שיבת עם לארצו אחרי גירוש אלים, בסיפור ייחודי שצריך להפוך להשראה לכל העמים המדוכאים בעולם. זה לא אי-צדק אלא הצדק ההיסטורי הטהור ביותר שיש; לא רק פתרון לבעיית האנטישמיות על חשבון אחרים אלא שיבת ציון.

היו"ר אוריאל בוסו:

לסיים.

דן אילוז (הליכוד):

זה נס גלוי, וירושלים היא ההוכחה לכך. צדקת הדרך שלנו עוברת בירושלים כי בלי ירושלים אין לנו זכות קיום אמיתית גם בתל אביב. האויבים שלנו יודעים את זה. עם ירושלים השורשים שלנו בכל חלקי ארץ ישראל ברורים. ביום ירושלים הזה אנחנו מצהירים שוב אמונים לירושלים, ומתוך כך נובעת הצהרת אמונים שלנו למדינת ישראל כולה. תודה רבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחבר הכנסת דן אילוז. הדובר הבא – חבר הכנסת זאב אלקין, גם כן מיוזמי היום המיוחד הזה, לשעבר השר לירושלים. בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך.

זאב אלקין (המחנה הממלכתי):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, באמת היום הזה, שהמדינה כולה תציין אותו החל מהיום בערב בואכה מחר, בעיקר, והכנסת מציינת אותו היום, הוא אחד מהימים המרגשים בשבילי בלוח השנה שלנו כאן, של החגים הלאומיים והחגים הדתיים של מדינת ישראל. הוא יום מאוד מרגש לא רק בגלל שהוא יום שמדבר על חגה של עיר בירתנו, שלמעשה חוברה לה יחדיו מחדש ומשם ממשיכה להתפתח ולצמוח; הוא יום מרגש כי זה אירוע שהשפיע במידה רבה על עצם העובדה שאני עליתי לכאן, למדינת ישראל, ואני עומד כאן היום, זכיתי לעמוד כאן היום, כמו גם בשנים עברו, על דוכן הכנסת. הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים שינה רבות – שינה רבות במדינת ישראל ושינה רבות גם בעולם היהודי כולו, בין השאר בעבור הקהילה היהודית, למרות שכבר לא כל כך הייתה קהילה. בעבור מה שנקרא "יהדות הדממה" – יהדות ברית המועצות – הניצחון הזה למעשה שינה המון. הוא הביא להקמה ולהתפתחות במהירות עצומה של התנועה היהודית במחתרת בברית המועצות על הזכות לעלות לכאן, למדינת ישראל, הביא גאווה לאומית ליהודים רבים שהרימו את ראשם. בסופו של דבר, בזכות התנועה הזאת והמאבק הנחוש שלה, גם אני הקטן זכיתי – עוד לא נולדתי אז, ב-1967, נולדתי רק ארבע שנים לאחר מלחמת ששת הימים, אבל בזמנו, עוד כנער בתיכון, זכיתי להצטרף לתנועה הזאת, ונדבקתי ברעיונות של ציונות, חזרה ליהדות, חזרה לזהות הלאומית שלי. לאחר מכן, בזכות הצלחת התנועה הזאת לשבור את מסך הברזל, זכיתי לעלות לכאן, למדינת ישראל. לכן, בשבילי יום ירושלים הוא לא רק יום איחודה של ירושלים, הוא גם יום האיחוד האישי שלי עם האומה היהודית ועם היהדות הארץ ישראלית וההגעה לכאן. לכן מרגש בשבילי שבעתיים היה לאחר מכן, דווקא כמי שבזכות היום הזה עלה לכאן וגר היום בירושלים, להיות כאן, במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות שמשפיעות על עתידה של העיר הזאת, קודם כיושב-ראש שדולת ירושלים בכנסת במשך כמה קדנציות, לאחר מכן כשר ירושלים ומורשת פעמיים, בשתי ממשלות שונות, והיום, שוב, כיושב-ראש שדולת ירושלים יחד עם חברי חבר הכנסת דן אילוז, שדיבר כאן לפניי. זו התרגשות עצומה להרגיש שבזכות היום הזה עלית לכאן, ועכשיו אתה תורם את תרומתך לפיתוחה של העיר הזאת ולהתמודדות עם האתגרים שלה. אנחנו קיימנו רק עכשיו דיון מרתק בישיבת ההשקה של שדולת ירושלים עם ראש העיר ועם השר לירושלים ומסורת, וגם עם חברי מועצת העיר ונציגי גופים אחרים. יש הרבה מאוד חדשות טובות ובשורות טובות בירושלים. מצד שני, יש עדיין הרבה אתגרים. למשל, הוצג לנו מאזן הגירה שלילי מאוד מירושלים. אגב, הגירה מירושלים, בניגוד למה שאולי פעם הייתה התדמית, היא היום של כולם. פעם דיברו על זה שחילונים ומסורתיים מהגרים מירושלים; היום 50% מההגירה היא הגירה חרדית. אנשים עוזבים את ירושלים בגלל יוקר הדיור, למשל. לכן, אני רוצה מכאן לברך את ראש העיר ואת כל מי שעוסק במלאכה הזאת על קידום חסר תקדים של הבנייה בירושלים בשנים האחרונות. אני חושב שבעוד כמה שנים כאלה אנחנו נגיע למצב שבסופו של דבר המחסור הזה, שהצטבר במשך שנים רבות בירושלים, ייסגר, ואני חושב שההשפעה על מחירי הדיור תשפיע גם על העצירה של ההגירה השלילית מהעיר, ואנחנו נראה תוצאות אחרות. עוד נושא שאי-אפשר שלא להתייחס אליו בסיום דבריי, דווקא בדיון הזה לציון איחודה של ירושלים: איחודה של ירושלים חייב להיות בפועל, ולא רק על הנייר ולא רק ברמת הצהרתית. הממשלה – וחבריי השרים, גם שר המשפטים וגם השר לירושלים ומסורת, שנמצא פה ועוד מעט יעלה לדבר כאן – מכינה החלטת ממשלה חשובה מאוד, שנייה כבר, תוכנית חומש לפיתוח של השכונות הערביות בירושלים. מי שמאמין בירושלים מאוחדת חייב לדאוג לכך שהחיים בירושלים הזאת, חמש דקות מהכנסת וחמש דקות מהכותל, לא ייראו כמו רצועת עזה, לכן יש פה אתגר גדול אחרי הזנחה של 50 שנה. בזמנו הרמנו את הכפפה עם החלטת ממשלה של יותר מ-2 מיליארד שקלים השקעה בשכונות הערביות של ירושלים – אני מעדיף את הביטוי הזה מאשר הביטוי מזרחה של העיר. אני מאוד שמח מאוד שהממשלה מכינה לקראת יום ראשון הקרוב החלטת ממשלה חדשה, עם השקעה אפילו גדולה יותר, כי מי שמאמין בירושלים מאוחדת לנצח-נצחים, חובתו גם לדאוג שהיא תיראה מאוחדת בכל חלקי העיר הזאת. בכך באמת יבואו לידי ביטוי גם הריבונות וגם האחריות שיש לנו באזורים האלה. תבורך הממשלה, בהנחה שבאמת תאשר את ההחלטה הזאת ביום ראשון, ותוכיח שוב את הנאמנות של מדינת ישראל לאחדותה של ירושלים ולריבונות שלנו שם, גם במעשים ובתקציבים ולא רק בדיבורים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחבר הכנסת זאב אלקין. אני רוצה להזמין את הדוברת הבאה, חברת הכנסת צגה מלקו. בבקשה. חמש דקות, בבקשה.

צגה מלקו (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הקהילה ביתא ישראל, האורחים הנכבדים שנמצאים פה ושאר האורחים, מחר אנו מציינים את יום הזיכרון לזכר הנספים מעליית יהודי אתיופיה. מחר אנו גם מציינים את יום שחרור ירושלים. לכאורה, מבלבל: מה לעצבות אצל השמחה? מה עושה יום האבל הזה ביום החג? במבט ראשוני זה באמת מבלבל, אבל כשמסתכלים פנימה, מבינים שלא כך הוא. החיבור הזה של יום הזיכרון לנספים שאיבדו את חייהם בדרכם לירושלים עם יום החג של העיר הוא כל כך מתבקש וכל כך נכון. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", נשבעו עולי בבל לאחר חורבן הבית הראשון. בכך הם הביעו קשר בל יינתק של העם היהודי לירושלים. שורש העניין של עולי אתיופיה נעוץ בכמיהה לירושלים; קודם, ירושלים, (אומרת דברים באמהרית.) באמהרית. בדרך פלאית ונסתרת מתחבר סיפורם. סיפורה של עליית יהודי אתיופיה הוא גם סיפורם של לוחמי ומשחררי ירושלים. זהו סיפור של אומץ. האומץ של לוחמים יהודים בשירות הצבא העברי להסתער קדימה ולהילחם על העיר הקדושה מגיע מאותו המקום שממנו הגיע האומץ של רבבות בני קהילת ביתא ישראל להניח מאחוריהם הכול ולצאת אל הלא-נודע בדרכם אל אותה העיר בדיוק – ירוסלם, ירושלים. זה סיפור על נחישות ואמונה. עם השנים נחשפתי לסיפורם של חלק מן הלוחמים על העיר, ובניגוד למה שנראה לנו במבט שטחי, זה בכלל לא היה קל, ודרש מידה של נחישות ושל אמונה בצדקת הדרך – שני ערכים שהחזיקו את יהודי אתיופיה, ביתא ישראל, שעברו את המסע המפרך מארץ הולדתם, מאתיופיה, לירושלים הקדושה. זה גם סיפור של על אובדן, אובדנם של חברים לנשק, פקודים ומפקדים בקרבות על העיר הנכספת מזה, ואובדנם של אלפי בני הקהילה, ביתא ישראל, חברים שלהם, שכנים, בני משפחה ואף משפחות שלמות שנספו בלי להגיע לקבורה ישראלית. בדרך, במסע, הם סבלו ממחלות, משודדים, ואפילו לא ידעו מתי קברו אותם, באיזה מקום, באיזו שעה ומי קבר אותם. זה הסיפור של הציונות. ירושלים היא ציון, היא שורש השם "ציונות", ובשם אותה ציונות צעדו חיילינו ופרצו את שערי ירושלים בדרכם אל הכותל; בשמה צעדו גם אלפי בני קהילת ביתא ישראל בדרכם אל ירושלים, ירוסלם. זהו בעיקר סיפורו של חלום. אנו זכינו להיות בדור שהגשים את חלומם של דורות על גבי דורות של יהודים מכל רחבי הגלות הקשה. זה שזכינו, לא פוטר אותנו מאחריותנו לזכור אותם. תרשו לי להגיד כמה מילים באמהרית. (אומרת דברים באמהרית.) את זה אנחנו צריכים ללמד במערכת החינוך בבית הספר, להעביר מדורות לדורות. זו האחריות שלנו. מערכת החינוך בישראל עדיין מתעלמת מסיפורה של יהדות אתיופיה, ביתא ישראל; המחיר ששילמנו כדי להגיע לירושלים.

היו"ר אוריאל בוסו:

נא לסיים.

צגה מלקו (הליכוד):

זה סיפור של כל עם ישראל כולו. לפני סיום, אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת הזו ולקרוא לחבריי המכובדים ולכלל הציבור הישראלי להצטרף אליי ולכבד את הנספים בטקס הממלכתי שיתקיים מחר בשעה 11:00 בהר הרצל. יהי זכרם ברוך. תודה רבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחברת הכנסת צגה מלקו. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

ליבנו עם אחינו יוצאי אתיופיה, שבאמת במסירות רבה מסרו נפשם על העלייה לירושלים לאורך הדורות. "שיר המעלות לדוד שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך. עֹמדות היו רגלינו בשערַיך ירושלם. ירושלם הבנויה כעיר שחֻבּרה-לה יחדׇו. ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להֹדות לשם ה'. כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דויד. שאלו שלום ירושלם ישליו אֹהביך. יהי שלום בחילך שלוׇה בְּאַרְמְנוֹתׇיִך. למען אחַי ורֵעָי אֲדַבְּרָה-נא שלום בך. למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך". "ששם עלו שבטים" – בעבר עלו שבטים. מי עולה לירושלים היום? מה עשינו ליום ירושלים? בוא נגיד את האמת, גם אם היא כואבת. מי חוגג את ירושלים בבאר שבע, באילת, בתל אביב, בחיפה? איך לבושים אלה שעולים לירושלים? כמוני – כיפה וציצית – הם החוגגים. למה? בדקנו גם הבוקר – מצעד הדגלים בהפרדה מגדרית. מישהו שבא עם הבת שלו – אמרו לו: תפריד. אתה רוצה יחד? לך למשפחתי, כאילו זאת בריכה מעורבת. כן, ככה גם ביישוב שלי – כדי לא להגיד רחצה מעורבת אז אומרים משפחתית. יש עוד גברים? בסדר. יש עוד נשים? בסדר. אבל האם זה מה שרצינו לעשות למצעד הדגלים? אלא אם כן רצינו לקחת לנו את ירושלים. לקחת לנו, אבל גם לקחת אותה מאחרים. כמו שפעם היה, כשההתיישבות העובדת עלתה לחגוג את ירושלים; שיום ירושלים לא היה שייך למגזר שמתכנס מחר בערב בבתי הכנסת ומוחרתיים בבוקר, ואומר הלל עם חולצות לבנות – כן, ככה נעשה. אבל מה הרווחנו מזה? כמו מה שאנחנו עושים לכל היהדות במדינה, גם בתקציב הזה – מחזקים את מי שלא צריך חיזוק. מי שיחרר את ירושלים? לכו לגדוד 66, לעצרת מחר. טלי, את מכירה אותם. לכו לגדוד 71, תעשו שם בדיקה איך הם היו לבושים – כן, גם כמונו, חלק עם כיפה וציצית, אבל האם רק? כבר לא אומר לכם איפה הרוב. "ששם עלו שבטים" – אילו שבטים עולים היום? מתווה הכותל – העפנו את הרפורמים והקונסרבטיבים; זה לא שלכם, אתם לא שבט. אתם שבט, אתם אחים בנאום ראש הממשלה בניו יורק או בוושינגטון, לא בירושלים. שם אתם אחים. פה? לא נתנו לכם את הכותל. רצינו בצד, באתר ששייך לרשות העתיקות, ששם יהיה מקום, אולי, ושם יכולה להיות משפחה לחגוג בר-מצווה או בת-מצווה. מה אמרנו? לא. למה? כי אנחנו יכולים, כי הכוח אצלנו. אז לא יבואו לירושלים. אז לא יבואו לירושלים? אז יגידו: זאת גם לא היהדות שלנו. למה? כי אנחנו חוגגים. למה? כי אנחנו החזקים. ובאמת, מה עובר לנו בראש עכשיו? אני אגיד לכם: איזו פרובוקציה יעשו שרי ממשלת ישראל מחר במצעד הדגלים? יש מתח, בגלל שיש לנו כבר ניסיון עם פרובוקציות במצעד הדגלים. אולי, שמא תהיה גם תחרות, כמו שאנחנו התרגלנו, אני מקווה שיום יבוא, וגם הפסוק האחרון בשיר המעלות על "שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך" – אם רוצים שתהיה שמחה – –

היו"ר אוריאל בוסו:

נא לסיים.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

– – אז שנזכור גם את הפסוק האחרון: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", בתנאי אחד: כולם, דתיים, חילונים, חרדים, רפורמים, קונסרבטיבים – כולנו אחיי ורעיי. תודה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה. חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, בבקשה.

פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב בראש, השר, שר המשפטים, חברי וחברות כנסת יקרים, אני עומדת כאן ביראת קודש לציין את היום לזכרם של יהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לישראל דרך סודאן. אין נכון יותר לציין זאת אלא ביום לציון חגה של ירושלים, כי בעבורה הם יצאו לדרך, בעבורה הם צעדו בלי להפסיק ובעבורה ובקדושתה אלפים מתו. מי היה מאמין ש-39 שנים חלפו מאז המסע האמיץ והקשה, יציאת מצרים של ממש של ימינו, של קהילה יהודית עתיקת יומין, ביתא ישראל, שכל חלומה היה הגשמת שיבת ציון וחזרה הביתה לירוסלם; קהילה שקמה על רגליה כאיש אחד בלב אחד וצעדה במסע בן אלפי קילומטרים להגשמת חלום בן אלפיים שנה. אדוני היושב-ראש, 39 שנים חלפו מאז הגשמנו חלום של דורי-דורות, אך רבים מאיתנו לא הגשימו את החלום. הציווי לנו, אלה שכן שרדו את המסע, הוא לא לשכוח ותמיד לזכור את מי שלא זכו להיכנס לארץ המובטחת; לא לשכוח את הקדושים הגיבורים והגיבורות שבכל פסיעה אהבו בכל מאודם את ירושלים, חלמו עליה, כפי שאמרתי, וחזו אותה לנגד עיניהם, אך לא זכו להתהלך בשעריה וכמונו לרקוד ברחובותיה ולחגוג את יומה. לא נשכח את אלפי הילדים שגוועו מרעב, שמתו מצמא ונפטרו ממחלה; לא נשכח את אלפי האימהות שהיו כלביאות והגנו מכל רע כל המסע על הפעוטות ועל המשפחות ובסוף נקברו באדמת ניכר; לא נשכח את אלפי האבות – אפשר שקט, בבקשה? סליחה.

היו"ר אוריאל בוסו:

מאוד מפריע, מאוד מפריע, הדיבורים.

פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):

זה ממש מפריע. גם ככה זה מביש שהמליאה הזאת ריקה. זה לכולם, זה לא רק לך, עליזה. לא נשכח את אלפי האבות שהיו אמיצים כנחשון בן עמינדב, והיו הראשונים לעזוב חיים שלמים, לצאת למסע בלי לשאול מה יהיה המחיר, מה תהיה ההקרבה, רק ללכת קדימה אחר הגעגועים כדי לצמצם מרחק של אלפי שנים. לא נשכח את זקני העדה, שגם הם יצאו לדרך, והסבתות שבכוחן הדל נתנו את הרוח והחזון לא לעצור, לא לחשוש ולא לפחד, ולצידם הקייסים, באמונה באלוהים שאין כמותה, לקחו אחריהם קהילה שלמה. לא נשכח את הרוגי המלכות ואסירי ציון שהקדישו חייהם בעבור חילוץ יהודי אתיופיה, עם ישראל, בעבור כולנו. אני הייתי בת שלוש, אדוני היושב-ראש. יש לי זיכרונות בהבזקים, אך הרגעים שהיו לפני ארבעה עשורים, נדמה כאילו הם היו ממש במרחק נגיעה. כך בעבור רבים. התמזל מזלי ששרדתי במסע; כך גם בני משפחתי, על אף האירועים הקשים. היה לנו פיצול של המשפחה במהלך הדרך, והמדבר – מדבר קשה, וסודאן – מחנה ארור. ברוך השם בסוף התאחדנו כאן בארץ. אדוני היושב-ראש, בשבילי מבצע משה וכל המבצעים בשנות השמונים הם צוואה וציווי לזכור ולא לשכוח את ההולכים. בשבילי הזכות לעמוד כאן אינה יכולה להיות שלמה בלי רוח גבורתם ומורשתם של הנספים, שמלווה אותי כל העת בשליחות. כל כך הרבה ילדים שהזכרתי, בני גילי, נקברו במקום שאינו נודע, במות קדושים; כל כך הרבה ילדים וצעירים הגיעו ארצה יתומים; כל כך הרבה הורים קברו בנים ובנות בלי קבורה ראויה, בלי מצבה, בסודאן, ואני מאוד מקווה שתהיה פריצת דרך. בעזרת השם, כשיתגבש הסכם עם סודאן, אני מאוד מקווה שאנחנו נחזור למקום הארור ונדע להנציח אותם ואף אפילו לחפש את מקום קבורתם. אני אומר לך שמחר מציינים את היום הממלכתי לזכרם בהר הרצל. שם עומד גלעד עם שמות-שמות. זו הייתה הפעם הראשונה שהמשפחות שאין להן קבר יכולות לעמוד שם ולהזדהות. עד אז השתיקה רועמת, והדמעות התחילו באמת להיפרץ. אני יכולה להגיד לך שכשרת העלייה והקליטה – ובזה אסיים – הייתה לי הזכות לפתוח ולתת תמיכה לרשויות שמנציחות את יהודי אתיופיה. נפתחו עשרות חדרי הנצחה. לצד זה, יש דוח ומסקנות שהובלתי בהחלטת ממשלה, לסיוע למשפחות של השורדים ושל הנספים. אני קוראת לממשלה, ולך, השר דיכטר: אמצו את המסקנות, סייעו לאלה שעדיין בחיים. הם בפוסט-טראומה, יש להם הרבה קשיים, והם חיים את הכאב יום-יום. יהי זכרם של הנספים ברוך. תודה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת ארז מלול, בבקשה. צריך לציין שאת הובלת, בהיותך שרת הקליטה, את האיחוד של היום הזה עם יום ירושלים לזכרם של העולים מאתיופיה. חמש דקות לרשותך, אדוני.

ארז מלול (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, השר לענייני ירושלים, חבריי חברי הכנסת, היום יום ירושלים, היום שבו אנחנו מציינים את שחרורו של החלק המזרחי והחשוב של העיר ירושלים; היום שבו קיבלנו בחזרה את המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי, הכותל המערבי והר הבית; היום שבו זכינו לשוב למקום שבו עמד אבי האומה אברהם אבינו והקריב את בנו. עלינו לזכור שהניצחון שהושג במלחמת ששת הימים היה נס גלוי. מורנו ורבנו הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, סיפר לנו פעם על החוויות שלו במלחמה. הרב סיפר שבמלחמה הוא היה שכן של אחד מפוסקי הדור דאז, הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, ושניהם ירדו למקלט במהלך המלחמה ושהו במקלט ולמדו כל הזמן תורה, כשבחוץ הם שומעים את הדי ההפצצות. בסיום המלחמה, כשניתן האות לצאת מהמקלטים, אמר הרב אבא שאול לרב עובדיה יוסף: נעשה לעם ישראל נס גדול, ולכן לא נאמר תחנון. כלומר היום הזה, היום שבו הסתיימה המלחמה, הוא יום של נס, יום שכולנו מודים על הדבר הגדול שנעשה לנו, ששבנו לירושלים אחרי אלפי שנים של גלות, שיהודים מכל הארצות, מכל הגלויות, התפללו על היום שבו הם יזכו לראות את ירושלים בתפארתה. היום הזה הוא יום של שמחה אבל גם יום של אחריות. מסע של אלפי שנים, ציפייה של דורות רבים מוטלת על כתפינו. חובה עלינו לדאוג לפיקדון שהופקד בידינו. אנחנו הדור שזכה לראות את ירושלים מאוחדת; אנחנו הדור שגדל לתוך הנס הגדול הזה של תקומת ישראל ואיחוד ירושלים. אנחנו צריכים לדאוג שירושלים תפרח ותשגשג, שכל ילד בירושלים יהיה זכאי לקבל את המגיע לו, שכל ילד בירושלים יוכל לחיות בה בבטחה; להבטיח את העתיד של ירושלים ושל כל התושבים שלה ללא יוצא מן הכלל. ביום חגה של ירושלים עלינו לזכור את החשיבות של ירושלים לעם היהודי ולעולם כולו. ירושלים היא לא רק עיר, היא סמל של היסטוריה לעם היהודי, לתרבות שלנו ולזהות שלנו. ירושלים היא בירת העם היהודי למעלה משלושת אלפים שנה, וחובתנו לשמור על עיר קדושה זו לדורות הבאים. אנחנו רואים בכל העולם מדינות רבות שנאבקות לשמור על המורשת והזהות התרבותית שלהן. לנו יש מתנה מיוחדת: ירושלים, שהיא עיר שמשמרת את כל העבר וההיסטוריה שלנו. ביום חגה של ירושלים עלינו לחדש את המחויבות שלנו לעיר הגדולה הזו, לערכים שהיא מייצגת ולמורשת המפוארת של העם היהודי שנטועים בירושלים. הבה נפעל יחד לבניית עתיד ראוי להיסטוריה העשירה של ירושלים ולמען העתיד של העיר ירושלים. לסיום, אני רוצה לשבח את השר לשירותי דת, הרב מיכאל מלכיאלי, אשר עושה רבות למען שימורו של הר הזיתים, וכן לרגל יום העלייה מאתיופיה. בכוונתי לציין את פועלו של הרב של השר, ביחד עם רבה הראשי של יהדות אתיופיה, הרב ראובן וובשת, הפועלים במשרד לשירותי דת למען עדה זו, בשימור המסורת של העדה האתיופית, בשימור הרבנים, הקייסים, כל מנהגי יהדות אתיופיה, בחיזוק הכשרות, בגידול תקציב האגף. יישר כוח. תודה רבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחבר הכנסת ארז מלול. חבר הכנסת יצחק פינדרוס, בבקשה, חמש דקות.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השרים הנכבדים, השר לענייני ירושלים הרב פרוש, אנשי העדה האתיופית, האורחים, הכנסת מציינת היום את יום העלייה לזכר יהודי אתיופיה שנהרגו בדרך, נהרגו בדרך בעלייה לארץ ישראל, ואת יום ירושלים, ואני רוצה לומר שזה לא בכדי. אנחנו מדברים על מה שקרה לירושלים, ושמעתי דוברים קודמים לי – את חבר הכנסת אלעזר שטרן מדבר – וכשאנחנו מדברים על ירושלים, אנחנו צריכים לזכור מהי ירושלים ומה עבר העם היהודי בדרכו לירושלים, אם זה מאתיופיה, אם זה מצפון אפריקה, אם זה מאירופה, אם זה מרוסיה, אם זה מכל המקומות. אנחנו מדברים על מסירות נפש של אלפי שנים של יהודים, אלפי שנים, מכל קצות הארץ, מיציאת מצרים ועד ליהודי אתיופיה, שעדיין חלקם בדרך, במחנות, בתנאים-לא-תנאים, עדיין בדרך, עם כמיהה לציון. מהי אותה כמיהה לציון? מה זה? ממתי עם חולם? אני לא מכיר אמריקאי שיושב בלילה וחולם על וושינגטון. אני מכיר אולי צרפתי שאוהב לדבר על פריז, זה בסדר; יש מי שמדבר על לונדון. אבל כזאת כמיהה? אנשים מוכנים למות בדרך, וכולנו רוצים להגיע לאיזשהו מקום. מהו הדבר הזה? מהו החיבור הזה של העם היהודי לירושלים? וכאן אני רוצה להתייחס למה שאמר אלעזר שטרן. אני רוצה להזכיר את סבו של השר לענייני ירושלים, הרב משה מגיד, המנהיג הראשון בירושלים שהגיע להסדר עם הטורקים, עם הערבים, ולהסדר בין היהודים כאן, החסידים והספרדים, הרב משה מגיד, שהיה סבו של השר לענייני ירושלים. השנה שבה הוא עלה לירושלים היא 1838 – אנחנו מדברים על 69 שנים לפני הרצל בבזל, לפני הקונגרס הציוני העולמי הראשון – עם כמיהה אמיתית לירושלים, במסירות נפש. כקוריוז לשר לענייני ירושלים ומירון, חנוכת הבניין הראשון הקהילתי על ידי הרב משה מגיד, סבו של הרב פרוש, הייתה בל"ג בעומר 1842, הבניין בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, שבו נחנך 20 שנה אחר כך בית הכנסת, במסירות נפש. על מה? ירושלים הוא מקום חיבורו של העולם הזה עם העולם הבא, מקום החיבור לשכינה. "מקדש ה' כוננו ידיך" ו"ה' ימלך לעולם ועד" – הקדושה של ירושלים, מקום החיבור. ירושלים היא לא עוד עיר הייטק, היא לא עוד עיר תעשייתית, היא לא עוד עיר היסטורית של תיירות. היא עיר של מקום חיבור, מקום של חיבור בינינו – יחד כולנו כעם יהודי אבל לאבינו שבשמיים, ואת זה צריך לזכור ביום הזה. האנשים שעוסקים בבניינה של ירושלים, השר לענייני ירושלים, ראש העיר ירושלים – תפקיד היסטורי בחיבור בינינו לירושלים של מעלה. היה אומר רבי משה מגיד, סבו של הרב פרוש: ציון "דורש אין לה – מכלל דבעי דרישה" – צריך לדרוש את ציון, בשביל מה? כחיבור בינינו לבין אבינו שבשמיים. לפני סיום, אני רוצה לומר עוד משפט אחד: עולה מדי פעם – אם יש לנו כזאת כמיהה לירושלים, למה אנחנו לא עולים להר הבית? אם יש לנו כמיהה למקום המקדש, למה אנחנו לא עולים? אני מצטט את הרב משה מגיד, שהיה אומר תמיד: אם השם לא יבנה עיר – שווא עמלו בוניו; "אם השם לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו"; בסוף, מהחיבור שלנו לשכינה, מהחיבור שלנו בבניין ירושלים, נזכה שהקדוש ברוך הוא יבנה את בית המקדש. תודה רבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחבר הכנסת הרב פינדרוס. חבר הכנסת משה סולומון, בבקשה, חמש דקות לרשותך.

משה סולומון (הציונות הדתית):

אדוני היושב-ראש, שרים, חבריי חברי הכנסת, בני קהילתי שנמצאים כאן במליאה ובאו לכבד את ציון היום המיוחד כאן, חיילים שאני רואה כאן, אזרחים ואורחים יקרים, יום ירושלים, יום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל בשנים 1979–1985 – יום חג שהוא גם יום זיכרון; יום זיכרון לחברים, למשפחה, מי שצעדו איתי בדרך הארוכה לישראל ולירושלים, מי שכוחם לא עמד להם, מי שנפגעו מחיות רעות, מחלות, ומי שנהרגו בידי מרצחים בדרכם לירושלים. המסע הפיזי תם. רבים לא צלחו אותו, אך רבים יותר צלחו והגיעו לירושלים המאוחדת, הקימו משפחות, וברוך השם, גם קהילה לתפארת בארץ ישראל. המסע הפיזי תם, אך המסע המהותי, המסע ללב החברה הישראלית, עוד לא הסתיים. כפי שאמרתי בנאום הבכורה שלי, הנוכחות שלי כאן, בכנסת ישראל, היא-היא הגשמת המסע והחלום לירושלים. מי העלה על דעתו אי-שם במדבריות סודאן כי אחד מבני הקבוצה שלנו לא רק שיגיע לירושלים, אלא יהיה חבר בכנסת ישראל בליבה של העיר ירושלים? ופה אני מוסיף – יחד עם חברותיי חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, שהיא כבר ותיקה כאן, וחברת הכנסת ד"ר צגה מלקו. זה חלום, רבותיי. זה מגוף ראשון – זה רק לחלום מגוף ראשון – שלושתנו הלכנו במדבריות ואנחנו זוכים להיות כאן, בירושלים, בכנסת ישראל. זה דבר נפלא, דבר של גאולה, דבר של הגשמת חזון הנביאים. החיבור בין ירושלים, יום חגה של העיר, המצוין בעת איחודה מחדש, לבין היום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל הוא לא חיבור טכני במסע לארץ לנגד עיניהם של הצועדים. לנגד עיניי עמדה מטרה אחת: ירוסלם, עיר שכולה זהב, עיר אבותינו, עיר שבה שוכן בית המקדש, שבעזרת השם, ייבנה במהרה. צעדנו אליה, חלמנו עליה, שאפנו אליה. מי שכוחו לא עמד לו התנחם בכך שמת בדרכו לירושלים, ומי שהגיע לכאן – אין מילים לתאר את ההתרגשות והשמחה מההגעה לירושלים. אחד המהלכים שאני רוצה להוביל כחלק מכנסת ישראל יחד עם שר העלייה והקליטה חברי חבר הכנסת אופיר סופר הוא הפרדת יום ירושלים מיום לזכרם יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל – ואני שמח על ההגדרה הזאת. זאת לא הפרדה מהותית, חברותיי, אלא הפרדה טכנית. אנחנו מתכוונים לעגן את היום הקודם ליום ירושלים כיום לזכרם של היהודים שנפלו בדרכם לירושלים – כפי שיום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, כך גם יהיה סביב יום ירושלים. אני יודע שמי שקבעו את היום הזה קבעו אותו באופן מהותי, כדי שאותם נופלים שנפלו בצעדה לירושלים באמת ייזכרו דווקא ביום הזה. הוא חשוב, אבל יש עוד משהו חשוב. היום לזכרם של יהודי אתיופיה שעשו את דרכם לישראל ראוי ליום בפני עצמו, יום שבו החברה הישראלית ומערכת החינוך ילמדו, ישתתפו בפעילויות ובפרויקטים להנצחת היום ולזיכרון ירושלים. אך אל לנו להפריד את הימים, ולכן הימים יישארו סמוכים. כפי שיום הזיכרון מנציח את מי שהוביל ליום העצמאות – לחימתם והקרבת חייהם של חיילינו למען הקמת המדינה – כך גם היהודים שנלחמו על ירושלים, שמתו על ההגעה אליה, יצוינו בערב יום ירושלים. לכן, אני חושב שיש חשיבות עילאית, מצד אחד, להיות כגמד על גבי ענק. היו פה ענקים שבנו דברים נפלאים – חברינו שציינו את היום הזה. אבל כגמדים, לצעוד צעד אחד קדימה – כן להנציח את היום הזה, אבל לחבר את הקהילה שלנו, קהילת יהודי אתיופיה, ליום ירושלים הגדול, לאיחודה יחד עם כל שבטי ישראל – – –

היו"ר אוריאל בוסו:

נא לסיים.

משה סולומון (הציונות הדתית):

אני רואה בזה חשיבות גדולה מאוד. אני קורא לכם להצטרף למהלך, ללמוד וללמד על היום המיוחד הזה, ומחר, במהלך החגיגות החשובות, לא לשכוח את היהודים הללו שמתו מתוך כיסופים וציפייה גדולה להגיע לירושלים ולהתאחד עם כלל ישראל. תודה רבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחבר הכנסת משה סולומון. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בבקשה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

חג שמח, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אני מברכת על היום הזה. יום ירושלים מבטא עבורי את האהבה והקשר ליסוד שורש קיומנו כאן, למקום שממנו אנו יונקים – העיר ירושלים ובמרכזה הר הבית. לא סתם אנחנו משתמשים בביטוי "עולים לירושלים". ירושלים היא מקום שבשביל להגיע אליו צריך לעלות – לעלות גשמית ולהתעלות רוחנית. מגיל צעיר לימדו אותי לחלום על ירושלים. סיפרו לי עליה ועל נפלאותיה. מספר הרב אוריאל אלעזר על המסע שלו מאתיופיה אל ארץ ישראל, לירושלים: "היינו יושבים ביחד עם בני המשפחה ושומעים את הסיפורים עליה. בדמיוני ירושלים הייתה עשויה כולה זהב וממוקמת במקום שמיימי, שכדי להצליח להגיע אליו צריך לחצות כמה רקיעים". הרב אוריאל מספר כי כילד קטן עבד כרועה צאן: "את רוב השעות שביליתי בשדה העברתי במחשבה על בירת הנצח, על החלום להגיע אליה ולראות אותה בחיי. היא הייתה נוכחת בכל שיחה ובכל מחשבה שלנו. ירושלים הייתה המהות והמטרה". עד שבלילה אחד, בהיותו בן חמש, אביו ניגש אליו ואמר לו שהוא צריך ללכת לישון מוקדם, כי בבוקר הם יוצאים לירושלים. "את הלילה הזה אני זוכר היטב. לא הצלחתי להירדם בו מרוב התרגשות. רק קיוויתי שנגיע אליה מהר. לא ידעתי שזה ייקח עוד הרבה זמן". באתיופיה משפחתו של אוריאל נחשבה עשירה. "אבא שלי היה הנפח האזורי, היו לנו צאן ובקר ולא חסר לנו כלום. בבוקר קמנו מוקדם ויצאנו לדרך רק עם מעט ציוד ואוכל. לקחנו רק את מה שיכולנו לסחוב וגיליתי שאנחנו משאירים מאחורינו את הכול. כילד, לא דאגתי לזה – רק חשבתי על הזכות שאנו מצליחים להגשים את חלומנו. התחלנו ללכת לעתיד בלתי ידוע". ואז החל המסע בן 900 הקילומטרים לגבול סודן. "ישנו בצידי הדרכים. לפעמים עלה בידינו לשכור אוהלים או צריפים וזכינו לשנת לילה טובה יותר. לעיתים נאלצנו לעצור ולעבוד כדי להרוויח את פת הלחם לאותו היום ולימים הבאים. מכרנו עצים ומים והלכנו מרחקים ארוכים כדי להרוויח כמה מעות. אבא שלי, שהיה נכה, לא היה מסוגל לעשות הרבה, ולכן האחריות לקיים את בני משפחתי נפלה עליי, ילד בן חמש, ועל אחי, שהיה גדול ממני בכמה שנים". אחרי מסע שארך יותר משלוש שנים, שבו איבד אוריאל בני משפחה רבים, דודים ודודות, בני דודים וחברי משפחה, הם הגיעו לגבול סודן. "היינו צריכים לשחד את שומרי הגבול כדי שייתנו לנו לעבור; שהינו שם במחנה פליטים. בתחילה הצלב האדום סייע לנו, אך מהר מאוד הם אמרו לנו שאנו צריכים לדאוג לעצמנו. רעבנו ללחם, וכילד בן תשע נאלצתי לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי להאכיל את בני משפחתי. במהלך התקופה הזו, ניסיתי להמשיך למכור עצים ומים בכפרים מרוחקים. בכל בוקר פחדתי וחששתי שלא אצליח להביא אוכל הביתה. בכל יום הלכתי רחוק ולא התעצלתי. אפילו נתקלתי פעמיים בקניבלים שרצו להרוג אותי. זה היה מפחיד מאוד אבל היה עוד יותר מפחיד שמשפחתי ואני נרעב ללחם ולכן המשכתי בשגרה הזו". אוריאל מסכם: "ירושלים הייתה ועודנה חלק נכבד מזהותי. בליבי צרופה תמונת הנוף הראשונה שראיתי בירושלים והאהבה אליה רק גדלה לאחר שראיתי אותה. אני מלא גאווה על כך שירושלים לא נמצאת בגדר חלום בשביל ילדיי, אלא היא ממשית. ההצלחה הגדולה ביותר בחיי היא המציאות שבה ילדיי גדלו עם האהבה והכיסופים לעיר, אך לא היו צריכים לעבור מסע מפרך כדי להגיע אליה, אלא היא נמצאת במרחק נסיעה קצר". ואני שואלת אתכם, חבריי: מה יש בה, בירושלים? מה יש בה שלמענה הלכו אותם יהודים אלפי קילומטרים בדרך? מה יש בה שלמענה היו מוכנים להקריב את חייהם? מתוך עדויות של העולים שומעים משפטים כמו: תמיד הזכירו לנו שהמקום שלנו הוא לא שם, שאנחנו לא שייכים למקום הזה, ואנחנו נלך לירושלים כשיגיע הזמן. ואחד מהם גם העיד על עצמו: אני ידעתי להגיד ירוסלם עוד לפני שידעתי להגיד את שמי. גם כיום, למרות שירושלים איננה בנויה ופוגשים את מורכבות החיים, יש כאלה שעדיין ליבם לא גס בירושלים של החלום. וכך מתארת אחת מהעולות לארץ: "בחג הסיגד אני הולכת להתפלל ולהתנקות מכל הבלגן. אני רואה מולי את בית המקדש, את התקווה לשלום שיהיה בין כולם, את התפילה שתהיה פרנסה ושיהיו חיים טובים". יש עוד הרבה סיפורים לספר, ויש כאלה שלצערנו לעולם לא יסופרו. אנחנו, שזכינו להיוולד ולגדול בתוך ירושלים, לעיתים ליבנו גס בירושלים, אך ליבם הטהור של עולי אתיופיה, לב מבין, ידע לחוש את עומקה ומעלתה של ירושלים. דוד המלך, משורר ספר תהילים: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו"; דורש על כך רבי יהושע בן לוי – מה הכוונה "חוברה לה יחדיו"? שזו העיר שעושה את כל ישראל חברים. שנזכה כולנו במהרה בימינו, אמן.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחברת הכנסת לימור סון הר מלך. הדוברת הבאה – חברת הכנסת שרון ניר, בבקשה. חמש דקות לרשותך.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, יום ירושלים הוא יום חג ואחדות לעם ישראל, מועד שבו אנו מציינים את שחרור ירושלים, העיר המקודשת לעם היהודי לאורך שלושת אלפים שנה. בשנים ארוכות של גלות והיסטוריה מסועפת עם ישראל קיווה והתפלל לשוב לירושלים. מאז שחרור העיר במלחמת ששת הימים המדינה פועלת לשמור מכל משמר על אחדות ירושלים כבירתה הנצחית. ירושלים היא לא רק הלב הפועם של העם היהודי; ירושלים מהווה סמל לתקופות של גלות וחוסר יציבות, ממש ככתוב בתפילת נעילה: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. סיירתי אתמול ברובע היהודי יחד עם חברי סיעת ישראל ביתנו. התרגשתי לפגוש ברובע היהודי את כל חלקי החברה הישראלית: דתיים, חילונים, מבוגרים, צעירים, גברים ונשים. כמו מדינת ישראל, העיר הזו חשובה לכל תושביה בלא יוצא מן הכלל. לדאבוני, בעת האחרונה אנחנו חווים קרע בחברה הישראלית בין האוכלוסיות, בין היתר גם סביב סוגיות כמו שוויון בנטל. הציבור שיוצא לעבוד ומתגייס הבין שהוא פשוט לא יכול עוד לשאת לבד בנטל. הוא צריך עזרה. במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, בתקופת המצור על ירושלים, לא דיברו על שוויון בנטל, כי זה היה המובן מאליו – כשיש איום על המדינה, כולם יוצאים להגנתה. רוב הציבור החרדי אוהב את מדינת ישראל לא פחות מכל ציבור אחר, אז למה אנחנו לא רואים אותם גם תורמים לחיזוקה והגנתה?

קריאה:

תורמים, תורמים.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

בסיור שבו לקחתי חלק אתמול, נחשפנו לסיפור על הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, זכרו לברכה. בתחילת המצור הערבי על ירושלים, במאי 1948, שהה הרב בירושלים החדשה, אך שב מייד לעיר העתיקה. שם שאלו אותו, את הרב: למה אתה מתעקש לרדת דווקא למקום הסכנה? ענה להם הרב: אם נגזר על מאן דהוא לעלות קורבן על קדושת ירושלים העתיקה ומקומותיה הקדושים, הרי אני מחויב בכך מכל אדם אחר. ביתו, שעמד על הגבול בין הרובע היהודי ובין הרובע הערבי ושימש עמדה לאנשי המגן, נחרב כולו ועלה באש על ספרייתו הגדולה וכתבי היד החשובים שלו. אבל הרב לא התייאש; הוא התייצב מייד בשורת ראשוני המגינים ונתמנה למנהל העניינים, כמו מפקד. במשך שלושת החודשים שבהם כיהן בתפקיד זה, הראה הרב את יכולותיו בהסדרי עבודה, בהגנה, במשטרה עברית ועידוד הרוחות בכלל, ולמעשה היה אחראי לכל שטחי החיים. יומיים לפני נופלו סייע הרב בידיו ממש להביא לידי קבורה בקבר אחים את הלוחמים מגיני הרובע שנפלו באותו שבוע, וכאבי היישוב הישן הוא אמר את הקדיש האחרון על קברם. אולם למוחרת השבת פגע בו כדור האויב, ואף אשתו הרבנית נפצעה פצעי מוות. שניהם הובאו לקבורה באותו מקום, ביחד עם שאר מגיני העיר הלוחמים. ביחד. היום אנחנו מציינים את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. בשנים 1980 עד 1984 החלה יציאה המונית של יהודי אתיופיה, קהילת ביתא ישראל, מן הכפרים באזור גונדר לעבר סודן. רבים מיהודי אתיופיה, שחלמו כל השנים לעלות לישראל, הצליחו לברוח לגבול אתיופיה וסודן, ושם המתינו במחנות זמניים לעלייה לישראל. העלייה דרך סודן התאפשרה בשל הסכם שבשתיקה שפרטיו היו ידועים רק לבכירים מעטים בסודן. סוכני המוסד שהמתינו לעולים במחנות שבגבול סודן הורו להם, ליהודים, להצניע את זהותם. בדרכי הבריחה ובמחנות בסודן סבלו היהודים ממגפות, מרעב, ממעשי התנכלות, אונס ושוד רצחני. ההליכה של משפחות, קשישים וילדים נמשכה לעיתים חודשים, ולאחריה נאלצו העולים להמתין במחנות הפליטים בסודן כשנתיים עד לחילוצם ולהעלאתם לארץ. כ-4,000 מבני העדה נספו בדרכים ובמחנות בניסיונם לעלות לישראל.

היו"ר אוריאל בוסו:

נא לסיים.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

על פי הוראות סוכני המוסד, הצנעת הזהות היהודית הקשתה מאוד על העולים את השמירה על הלכות הכשרות והטהרה. במדבר לא היו העולים יכולים לקבור את מתיהם מפני שחששו משודדים, ואילו במחנות הם לא היו יכולים לקבור את המתים בטקס יהודי מאימת השומרים הסודנים. כדי להגיע לכאן יהודי אתיופיה עברו קשיים שקשה לדמיין.

היו"ר אוריאל בוסו:

משפט לסיכום.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

אחרי כל המסע הזה הגיעו יהודי אתיופיה למדינת ישראל וחשבו שהמסע נגמר. אנחנו חייבים לעשות הכול גם היום כדי לשפר את מעמדם ואורח חייהם של יהודי אתיופיה, לעשות הכול כדי לספק להם שוויון הזדמנויות. הקהילה האתיופית היא חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית, מהעם היהודי, ואנחנו צריכים להשתפר כדי שנוכל לגרום להם להרגיש כך באמת. כקצינה בכירה בצה"ל אני יכולה לומר לכם שככל שהצלחנו להסמיך יותר ויותר קצינים אתיופים על מגרש המסדרים בבה"ד 1, כך זכינו לצבא חזק, מגוון, שוויוני ומגובש. כך זה צריך להיות בחברה כולה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחברת הכנסת שרון ניר. חברת הכנסת נעמה לזימי, בבקשה. לאחר מכן חבר הכנסת אבי מעוז, והשר מסכם.

נעמה לזימי (העבודה):

כבוד יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, יום ירושלים, ירושלים בירתנו על ראש שמחתנו. אני אתחיל במשהו אישי: ירושלים היא גם עיר האהבה שלי. היא הייתה העיר שהייתי מחכה להגיע אליה ומחכה להרגיש את אווירת הקדושה כבר בכניסה אליה; עיר שגם ביום-יום הסיזיפי הניכר בה כל כך, יש רוחניות קסומה ששורה על כולה. כשהכרתי את בעלי, אבי, האהבה הזאת הפכה למשותפת. את הצעת הנישואין הוא הציע לי למרגלות חומות העיר העתיקה, חקוק לנצח עם אהבתנו אחד לשנייה ולירושלים. בלי שתכננו, בחתונה שלנו הרב יצחק דוד גרוסמן, שחיתן אותנו, הרקיד את כולנו ושר לירושלים. כשסיימנו את החופה, דודי היקר, רבי משה דהאן, עלה לשיר את "שבחי ירושלים". כך אהבתנו לירושלים נשזרה בטקס נישואינו. היה זה רק מתבקש שהבן שלנו יחלוק את האהבה הזאת, הראל ציון ירושלים הקטן שלי. קראנו לו על שם סבא של אבי, אך גם על שם הכמיהה של המשפחות שלנו להגיע לציון לאורך הדורות. ירושלים – תקווה לחזית אחרית הימים שבה יעלו כל האנושות לעבוד את השם: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים; והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה באורחותיו; כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם; ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים; וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות; לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". ישעיה ב' – אמן. אבל כבוד יו"ר הכנסת, לצד הקדושה והרוח של העיר האהובה הזאת שלנו, בירתנו, אני רוצה גם לדבר על ירושלים של מעלה ושל מטה: ירושלים כמו חיבור של ארציות, חומר של מטה וירושלים של מעלה – קדושה, עלייה לרגל, תפילה; ירושלים של מטה – הבתים והאנשים עצמם, שצריכים לחיות יחד בשלום ושלווה. ירושלים של מעלה היא עיר של שכינה, שממנה יוצאת תורה ונבואה, הרגש לירושלים והתפילה בין האנשים לאלוהים. לירושלים עולים לרגל שלוש פעמים בשנה כחיבור לאלוהים ולבית המקדש. בירושלים של מטה 490,000 מתושבי הבירה גרים בשכונות שמדורגות באשכול 1. העוני בעיר מושך למטה גם את השכונות החזקות שנמצאות במגמת ירידה בדירוג החברתי-כלכלי. יהודה עמיחי כתב על ירושלים: "האוויר מעל ירושלים רווי תפילות וחלומות / כמו האוויר מעל ערי תעשייה כבדה / קשה לנשום". אנחנו אוהבים לאהוב את ירושלים, אבל המדיניות שאנחנו מקדמים בה לא מבטאת שום אהבה. בואו נפעל גם למען החיים בירושלים. ירושלים היא עיר שיש בה הרבה כאב, עיר של חיים שקופים ללא זכויות או משאבים, עיר המגלמת את הפער הבלתי-נתפס בין השקעה, כספים, יוקרה ומעמד ואף משרד ממשלתי מיוחד שקיבל רק עכשיו מיליונים רבים, לבין העוני, האי-שוויון והמתח הפנימי הגדול בה. אהבת ירושלים היא צמצום הפער הזה בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, בין ירושלים המזרחית לירושלים המערבית. יו"ר הכנסת, תתחבר אולי גם לשורה הבאה, כי הקשיש שמחפש בפח עומד בסתירה לירושלים של מעלה. איזו רוחניות גבוהה אפשר לקיים מול האי-צדק הזה? ואני אומרת פה, במקום הבאמת-מדהים – אני אפילו אגיד, המקום הקדוש הזה בעיר הקדושה שלנו – שההבנה שיופייה של העיר ואהבתנו לעיר נמדדים גם במצב החיים בה, באפשרויות שהיא נותנת להם, ההבנה שהחיים בעיר צריכים להיות משותפים לכלל האוכלוסיות והדתות בכבוד ושוויון, הן צוואתה של ירושלים. אני רואה פה את האורחים. תודה שבאתם לכאן לכנסת ביום המיוחד הזה למען ירושלים. שנדע לראות את ירושלים הרוחנית, המשגשגת מהתורה שיש בה, אבל גם השוויונית והצודקת, שבה חיים בכבוד ורווחה, ולא באשכול 2-1 של עוני מחפיר. תודה רבה, רבותיי.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחברת הכנסת נעמה לזימי. אחרון הדוברים – חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, אורחים מאוד נכבדים, ברוך השם, אשרינו שזכינו לעמוד פה ולציין 56 שנים לנס המופלא של מלחמת ששת הימים, שהחל היום, כ"ו באייר, ואת שחרור חבלי המולדת ובראשם ירושלים העתיקה, הכותל המערבי ומקום המקדש. לפני קום המדינה היו בהנהגת היישוב מי שהיו מוכנים להסתפק בהמשך המנדט הבריטי. אבל להשגחה האלוקית היו תוכניות אחרות. השאיפות הפנימיות של עם ישראל, שבאו לידי ביטוי במאבק הנחוש והבלתי-מתפשר של לוחמי האצ"ל והלח"י והכרחים נוספים, גלגלו את המציאות לידי כך שפרצה מלחמת העצמאות ושהבריטים יעזבו את הארץ. מדינת ישראל נולדה ונהייתה למציאות חיה וקיימת. אבל הארץ נותרה מחולקת, וכפי שסיפר מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, בעצרת יום העצמאות, שלושה שבועות בלבד לפני תחילת מלחמת ששת הימים, הוא לא היה מסוגל להצטרף לחוגגים ולרוקדים לאחר החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, וכדבריו אני מצטט: "ישבתי בדד ואדום כי נטל עליי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה כי אכן התקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר, ואת ארצי חילקו. איפה חברון שלנו, אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו, אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו, אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן? איפה כל רגב ורגב, כל חלק וחלק של ארבע האמות של ארץ ה'? הבידנו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום". לפני מלחמת ששת הימים, למרות שבסופו של דבר נפתחה על ידנו במבצע מוקד המופלא שבו הונחתה מכה מוחצת על חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן וגם על זה של עיראק, ממשלת ישראל ניסתה להימנע ממנה והעבירה למלך ירדן את המסר שהיא אינה רוצה במלחמה עימו, והיא לא מתכוונת ליזום שום פעולה התקפית בגזרתו. אבל ההשגחה האלוקית תכננה אחרת. הכרחים שונים הובילו לכך שלא היה אפשר להימנע מהמלחמה, ולכך שמלך ירדן הוטעה על ידי המצרים ונכנס למערכה, כי המציאות תובעת מעם ישראל להיות נאמן לייעודו. ברוך השם, זכינו אז לחזור אל מרחבי ארצנו ואל הלב שלנו, ירושלים עיר קודשנו ותפארתנו. אין לנו אפשרות להיתקע רק בשלב בניית הגוף הלאומי. הנשמה והזהות תובעות את שלהן, להופיע במציאות. יהודה ושומרון, ירושלים, הכותל המערבי ומקום המקדש שבהם פעלו אבותינו ואמותינו, אלו שבהם התנבאו נביאנו, שפטו שופטינו ומלכו מלכינו, נושאים ייעוד עמוק ותובעני. אבל אי-אפשר לברוח מהייעוד של ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אנחנו צריכים לדעת להיות קשובים לתביעה העמוקה שהכותל המערבי קדוש לכל אורכו, כפי שפסקו גדולי הדורות האחרונים. למסור את חלקו למי שמעוניינים להשתמש בו לטובת זיוף היהדות והמאבק שלהם כנגד זהותה היהודית של המדינה זה ההפך הגמור מנאמנות למה שהכותל תובע מאיתנו. אותם ערגה, שקיקה וכיסופים שדחפו אותנו חזרה לירושלים ולמקום המקדש, הם אלו שבערו בליבה של קהילת ביתא ישראל במשך מאות ואלפי שנים והובילו לניסיונות העלייה ארצה, ניסיונות שקשה לתאר את עוצמת הקשיים והייסורים שהיו כרוכים בהם ושעלו בחייהם של אלפים רבים. הערגה, השקיקה והכיסופים הללו לא חדלו ולא יחדלו, והם שיובילו אותנו, בהובלת היד האלוקית המנהלת את ההיסטוריה, עד למימוש ייעודנו הגדול של "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", שיביא ברכה לאנושות כולה, עד למצב של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". יום ירושלים שמח. תודה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחבר הכנסת אבי מעוז. אני רוצה להזמין בבקשה את השר לירושלים ומסורת ישראל, הרב מאיר פרוש, לסכם את היום המיוחד הזה. בבקשה. כמה דורות בירושלים אתם, הרב פרוש?

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

דור שביעי.

היו"ר אוריאל בוסו:

דור שביעי בירושלים – אין יותר מתאים מזה.

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים נכבדים.

היו"ר אוריאל בוסו:

חברת הכנסת לזימי, הקשיבו לך.

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

אני רוצה לקדם בברכה את הנציגים הנכבדים של ציבור עולי אתיופיה שנמצאים איתנו ומכבדים אותנו בנוכחותם ביציע. ראשית, אני רוצה לתת כמה נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נתונים עדכניים. ביום ירושלים תשפ"ג יהיו בירושלים 984,500 נפש. בסוף שנת הכספים 2022 היו בירושלים 60.8% יהודים ו-39.2% לא יהודים. אני מבקש לציין שכאשר הכותל שוחרר בתשכ"ז, 1967, אחוז היהודים בירושלים היה 72% ואחוז הלא-יהודים היה 28%.

היו"ר אוריאל בוסו:

רגע. מישהו פה – סליחה, סליחה, הדיבורים פה – – –

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

במהלך שנת הכספים 2022 גדלה אוכלוסיית ירושלים ב-13,200 תושבים. המספרים הם כדלהלן: 20,000 נוספו בשנת הכספים 2022 מריבוי טבעי. נוסף לכך, 8,500 נוספו בירושלים מהגירה בין-לאומית לעיר. יחד זה 28,500. הייתה הגירה שלילית באותה שנה של 15,500 שעברו לערים אחרות. מה שנשאר זה 13,200, שזה הגירה חיובית לירושלים פחות הגירה שלילית. עוד נתון שהוא אולי יבש, אבל אני אומר זאת: כשני שלישים, 65% מתושבי ירושלים בני 20 ומעלה, גרים בעיר מאז לידתם, כלומר 34% – דומה לממוצע הארצי – גרים פה ולא נולדו כאן, בירושלים. בשנת הלימודים תשפ"ב למדו בבתי הספר העבריים – אני אומר "העבריים", ואני אסביר כבר, מייד, מה זה – 85,144 תלמידים, מתוך זה 58,000 בפיקוח חרדי, 15,000 ממלכתי-דתי וכ-12,200 בממלכתי. כששאלתי קודם את איש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – או שזה מכון ירושלים – אתה כותב בחוברת: בתי הספר העבריים, שלומדים שם עברית, אבל אין לך את המספר של התלמידים שלומדים יידיש. אז הוא אומר: אין לי את הפטור. אז אני מציע, ומספר לכם שיש 85,940, או 144,000 תלמידים בפיקוח החרדי, ויש כמה אלפים טובים נוספים שגרים בירושלים, לומדים בתלמודי תורה בירושלים, לומדים בשפה יידיש. מאמצע שנת הכספים 2021 עד אמצע שנת הכספים 2022 נוספו 2,567 דירות, שזה גידול של 1.1% בירושלים, לעומת 1.9% בכל הארץ. בשנת הכספים 2022 הונפקו היתרי בנייה עבור 7,280 דירות חדשות בירושלים, ובשנת הכספים 2022 החלה בנייתן של 4,460 דירות בעיר. זו עלייה של כ-41% לעומת שנת הכספים 2021. לשם ההשוואה, בכלל הארץ הייתה עלייה בין 2021 ל-2022 של 5.3%. נתון שלכאורה צריך לשמח אותנו: 89% מהירושלמים בני 20 ומעלה מרוצים מחייהם פה בעיר, כאשר החלוקה היא ש-93% מהיהודים מרוצים, וערבים – רק 82%. אני רוצה לעבור קצת להיסטוריה שלנו. כמו שנאמר כבר על ידי רבים, ביום שישי הקרוב אנחנו נציין 56 שנה לחזרתנו לכותל המערבי. הכותל המערבי זה שריד בית מקדשנו. חזרנו אז לעיר העתיקה, לחלקים נרחבים בירושלים החדשה ולחבלי ארץ הקודש ביהודה ושומרון. הכותל שוחרר ביום רביעי, כ"ח באייר; יומיים לאחר מכן, ביום שישי – הייתי נער בגיל 12 – הייתי כבר בכותל המערבי בפעם הראשונה בחיי. אז באתי עם אבי, זיכרונו לברכה, עם סבי, זיכרונו לברכה, ועם עוד בני משפחה. אבל הפעם אני לא רוצה לספר לכם מה אני חוויתי באותו יום שישי, אותו יום שישי שבו עדיין הכותל צר, כמו שהוא היה לפני מלחמת השחרור. אני מבקש לספר לכם על הפעם השנייה שהייתי בכותל. אם בפעם הראשונה הייתי ביום שישי, ביום שלישי שלאחר מכן, ה' בסיוון תשכ"ז, כאשר טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, לא נמצא וממלא המקום היה סבי, רבי משה פרוש, מועצת עיריית ירושלים יצאה למה שידוע היום ככביש הר ציון. למרגלות הר ציון חנכו כביש חדש שסללו בפאתי הר ציון לכיוון שער האשפות. מועצת העיר חנכה את הכביש הזה. אחרי שחנכו את הכביש הזה, באנו לתפילת שחרית בכותל המערבי ולמוחרת, יום חג השבועות – זה היה היום שבו המוני בית ישראל הורשו להגיע לכותל המערבי – צעדתי יחד עם אבי, זיכרונו לברכה, ומשפחתי, לכותל המערבי דרך אותו כביש בהר ציון לשער האשפות, ומשם לרחבה הענקית שנוצרה עם הריסת שכונת המוגרבים. מיותר לספר מה זה אומר ליהודי שמתפלל שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כאשר אין לנו את בית המקדש ועדיין אפשר להתפלל ליד הכותל המערבי, מקום שהשכינה לא זזה משם. וככה אני נמצא בין מאות אלפים שבאים לכותל. אצלם זו פעם ראשונה, אצלי זו פעם שלישית. והיינו שם ילדים וצעירים כמוני. אני הייתי אז בן 12. הם היו פעם ראשונה בכותל, והיו שם מבוגרים יותר, שיכולנו לראות על פניהם כמה הם השתוקקו לרגע הזה, חיכו לרגע הזה בכיליון עיניים ממש. היו כאלה שממש רצו לחבק את האבנים הקדושות שמול קודש-הקודשים. וכשאנחנו היום, אחרי 56 שנה, התקדמנו, צריך תמיד לזכור ולהסתכל על ההיסטוריה של ירושלים. 56 שנים הן כלום בשביל העיר היהודית השוקקת מזה אלפי שנים, שבהן היו בה שני בתי מקדש. כמו שאמרתי, אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום לבנייתו של בית המקדש השלישי. 56 שנים זה מבט חטוף, אבל בשבילנו זה הרבה זמן. זה זמן שנוצל להפיכתה מחדש של העיר ירושלים למעצמה של רוחניות, ולהבדיל, גם של גשמיות. ירושלים היא העיר עם הכי הרבה מוסדות תורה בעולם; היא העיר עם הכי הרבה בתי כנסת; היא העיר עם הכי הרבה גופי חסד של כל המגזרים והקהלים. לא אגזים אם אומר שרוב מוחץ מיהודי העיר מתרגשים מהנתון הזה, גם אם יש אי אילו חילוקי דעות על הפרטים, אבל על העיקרון אני חושב שכולנו נסכים, או כמעט כולנו. כשנכנסים לירושלים רואים גם את היותה מעצמה כלכלית. גשר המיתרים המיתמר בשערי העיר הוא רק הקדימון לעולם כלכלי משגשג, שמשפיע לא רק כאן ולא מעט על העולם, כי יש כאן בעיר גם מיזמי הייטק שמשנים את העולם, ניתוחים רפואיים שמצילים רבבות מרחבי העולם ועוד. כממשלה, יש חובות נוספות, ואני אומר חובות נוספות גם ברוחניות וגם בגשמיות. צריך להבטיח שכל ילד בעיר, דתי או חילוני, חרדי או ערבי, יקבל את מלוא התנאים לחינוך בריא וטוב, לחינוך שיבטיח לנו דור חדש של תושבי ירושלים נפלאים, שידעו מה זה ירושלים, כמו הדורות הקודמים שפיארו את העיר. אנחנו מציינים ביום ירושלים גם את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה – שנכבדיהם יושבים כאן – שנספו בדרכם לישראל. לא סתם היום הזה מצוין יחד עם יום ירושלים, כי אין עלייה שמסמלת יותר את ההשתוקקות של כל העם היהודי לציון מאשר האנשים שעשו את הדרך אליה בחירוף נפש, וחלקם אף שילמו על כך בחייהם. את הדרך המרגשת שאני עשיתי לכותל בגיל 12, בהליכה של שעה – הם, האתיופים, עשו את זה במאמץ אין-סופי שנמשך שנים על גבי שנים. הם ויתרו על מקום החיים הקודם שלהם בלי שיש להם מושג מה צפוי להם כאן, בלי שיש להם מושג אם יגיעו בשלום. הם עשו את הדרך לירושלים, כמו שאמרתי, הרבה הרבה זמן עד שהגיעו לפה. העלייה הזאת, יחד עם העליות האחרות של יהודי העולם לישראל, מחייבת אותנו, כי אם אנשים באים לפה מרחוק, אז אנחנו חייבים להוכיח להם שאנחנו ראויים לזה. כתושב ירושלים מזה שבעה דורות מצד אבי ומצד אימו של אבי 11 דורות, אני יודע בזכותם להעריך יותר את מה שזכיתי לו, וכנציג הממשלה כאן, אני יודע שאנחנו צריכים לעבוד קשה יותר למענכם, ביחד עם העבודה שלנו למען כלל ישראל. במשפט קצר אני רוצה להתייחס לתוכניות החומש שאנחנו אמורים להגיש לממשלה ביום ראשון הקרוב, כאשר החומש לפיתוח מזרח ירושלים מסתיים בימים האלה. אנחנו מגישים תוכנית חומש חדשה, שנייה, ובכותרת אני אומר: אם החומש הקודם הסתכם בחמש שנים עם תקציב של 2 מיליארד ו-100 מיליון שקל, תוכנית החומש החדשה, שאנחנו מגישים ביום ראשון, תהיה בעלת יותר מ-3 מיליארד שקל. שני מיליארד ו-400 מיליון שקל הם מתקציבי משרדי ממשלה, שאנחנו, בצוות היגוי של המשרד, האוצר ועיריית ירושלים, מהווים ביחד צוות היגוי בעניין הזה, והעירייה משתתפת עם 740 מיליון שקל באותו תקציב של פיתוח מזרח ירושלים. נוסף לכך יש תוכנית חומש חדשה שמתייחסת לאגן העיר העתיקה, והיא מטפלת יותר בתחומים שקשורים ליהודים. עם החומש שמסתיים עכשיו – היה לו 350 מיליון שקל, לחומש שעבר. תוכנית החומש החדשה, הרביעית, שאנחנו מציגים ביום ראשון, תהיה בעלות 500 מיליון ש"ח לחומש. תחומי הפעילות יהיו תיירות, תחבורה, ניקיון, פיתוח עסקי-כלכלי, פיתוח ושמירה על הגנים הלאומיים, חיזוק המעמד הבין-לאומי. אתם יודעים שגם בעבר וכך בעתיד, אנחנו חושבים לחזק דברים חשובים שקשורים לרובע היהודי, אם זה סיום בנייתו של בית הכנסת תפארת ישראל, שהגה אותו הרב הקדוש מרוז'ין, זכותו תגן עלינו, ובנו, האדמו"ר הראשון לבית סדיגורה, שהביא את הכסף הראשון; היום אנחנו משקיעים הרבה כסף כדי להשלים את הבנייה, ובתוך שנה היא תסתיים. כך גם בעזרה שנגיש לדברים משותפים שנתבקש על ידי רב הכותל המערבי, הרב רבינוביץ', בתחומים שנוכל להוסיף עליהם מהתקציב של אגן העיר העתיקה. אדוני היושב-ראש, כמו שאומרים, בקצירת האומר התייחסתי לדברים האלה, ואני רוצה לקוות שהכנסת מסתפקת בדברים שהזכרתי כעת. תודה לכם על כך.

פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לשר ירושלים והמסורת – – –

פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):

אבל מה עם התקציבים – – –

היו"ר אוריאל בוסו:

הוא אמר שהבשורות הן בשורות בתקציב שיעבור בשבוע הבא.

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

מה השאלה?

פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):

השאלה מה – – – האדמו"ר בתקציבים למשפחות, הסיוע.

היו"ר אוריאל בוסו:

תקציבים למשפחות – – –

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

זה לא תקציב שלנו. לנו אין תקציב שאנחנו נותנים למשפחות. יש משרדי ממשלה, אם זה משרד הרווחה שצריך לטפל בזה או משרדים אחרים. זה לא תקציב שאנחנו צריכים לטפל בו. אנחנו מטפלים יותר בפיתוח, לא בדברים שאת מזכירה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לשר.

היו"ר אוריאל בוסו:

אם כן, רבותיי חברי הכנסת, נעבור לנושא הבא שעל סדר-היום – הצעות חוק פרטיות לקריאה הטרומית. הצעה ראשונה היא הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת העיסוק בפודולוגיה), התשפ"ג–2022, של חבר הכנסת יוסף טייב, יושב-ראש ועדת החינוך, וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני.

יוסף טייב (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני מעלה היום בפניכם את הצעת חוק הפודולוגים. מדובר בהצעת חוק חשובה, שיזמתי לאחר פניות רבות של פודולוגים רבים שפנו אליי – חלקם עולים וחלקם היו רוצים לעלות לישראל, אבל בעקבות זאת שהתואר שלהם לא מוכר, הם מחליטים להישאר שם. מקצוע הפודולוגיה נלמד במדינות רבות בעולם, והמתמחים בו עוסקים במקצוע זה במתן מענה רפואי לטיפול בכף הרגל. במדינות כמו צרפת וספרד קוראים למקצוע הזה מקצוע הפודולוגיה. באנגליה למשל קוראים לזה פודיאטריה. בישראל מקצוע זה אינו נלמד ואינו מוכר כאחד ממקצועות הבריאות המוסדרים בחוק, וממילא נוצרת בעיה שפודולוגים רבים העולים לישראל שבאו ממדינות שבהן למדו את המקצוע בכמה שנות לימוד – שלוש או ארבע שנים – התמחו בו ועסקו בו במשך שנים, אין הם יכולים לעסוק בו במוסדות המדינה בישראל, אלא רק במסגרת קליניקה או מרפאה פרטית. יתרה מכך, פודולוגים רבים אשר היו שמחים לעלות לישראל ולהתיישב בה נמנעים מלעלות לישראל ונשארים בארצם מכיוון שהם יודעים בידיעה ברורה שלא יצליחו להשתלב בשוק התעסוקה הישראלי, ועם עלייתם לישראל יצטרפו למעגל האבטלה. חברים, מקצוע הפודולוגיה דומה למקצוע הפודיאטריה. מקצוע הפודיאטריה כלול בחוק, אבל מקצוע הפודולוגיה עדיין אינו כלול בחוק ולא הוכלל בחוק זה. לכן אנחנו פה היום – כדי לתקן את המעוות. למרות הדומה בין שני המקצועות הללו, הם עדיין שונים זה מזה בכמה תכנים וסמכויות, ולפיכך יש צורך להסדירם בנפרד, כמקצוע נוסף בחוק. תיקון החוק שאני מציע בפניכם כאן היום יאפשר למאות בעלי השכלה בתחום הפודולוגיה שעלו לישראל ממדינות רבות – ובפרט מצרפת – לעסוק במקצוע ולהשתלב בשוק התעסוקה הישראלי. זאת ועוד, חקיקת החוק תגרום לעידוד עלייה של ממש, של רבים אשר לומדים או כבר עוסקים במקצוע זה, שלמדו במדינות רבות. הם ידעו שמדינת ישראל מכירה בתחום המקצוע הפודולוגיה, וממילא, זה יתרום גם לשוק העבודה הישראלי, שיקבל לשעריו ולשערי הרפואה הפודולוגית, שתתרום רבות לכלכלת ישראל. אבל הדבר היותר-חשוב שנרוויח מאישור החוק הוא המענה הרפואי החשוב של רפואת כף הרגל שייפתח בישראל ויתפתח עם הסדרת המקצוע, שייתן מענה למחלות שונות בתחום. לשם כך, מוצע בחוק שבפניכם להחיל על מקצוע זה את ההסדר הקיים בחוק לגבי הכרה והשכלה במקצועות שאינם נלמדים בישראל. בנוסף, מוצע להחיל על המקצוע את הסדר ההכרה במקצועות שנלמדו במוסדות שאינם אקדמיים, שכן כיום מקצוע שנלמד בצרפת במוסדות שאינם אקדמיים, אינו מוכר בישראל. תיקון חוק זה הוא לא פחות מבשורה של ממש למאות פודולוגים שכבר עלו לישראל, בפרט מצרפת, למאות פודולוגים שממתינים לעלות לישראל, שעם העברת החוק הם יצטרפו למעגל התעסוקה ויעסקו במקצוע שבו הם התמקצעו בחוץ לארץ, ויוכלו להתפרנס בכבוד כאן בישראל, להשתלב במערכת הבריאות הישראלית ולתת מענה הולם לכל אזרח בישראל. אני קורא לחבריי חברי הכנסת, אופוזיציה וקואליציה, מכלל סיעות הבית, לתמוך בהצעה המוצעת לפניכם. תקראו את החוק, תראו שאין ספק שאישורו ייטיב עם ציבורים גדולים בישראל. זה ייתן מענה לעולים שכבר חיים בישראל, זה יתמרץ את אלו שעדיין לא עלו לישראל ורוצים לעלות ויגרום לצירופם למעגל התעסוקה, ויתרום רבות לכלכלה הישראלית. מעל הכול, קידום העיסוק בתחום הבריאות הפודולוגי ייתן מענה רפואי לישראלים הסובלים ממחלות שונות בכף הרגל – בעיקר לטיפול בכף רגל סוכרתית; ימנע את כריתת הרגל. על ידי פתיחת מכונים ועל ידי פודולוגים רבים, מומחים בתחום הפודולוגיה, נוכל לפתור בעיות רבות. הצבעה בעד חוק זה היא הצבעה בעד העלייה, היא הצבעה בעד הכלכלה ובעד בריאות אזרחי ישראל. אני רוצה לומר תודה לארגון "קעליטה", שבא ופנה אליי, מר אריאל קנדל, מנכ"ל העמותה; גב' אסתר בלומה יושבת פה, מנהלת תחום ההכרה בתארים בארגון "קעליטה"; גב' אריאלה מילר, פודולגית, שיושבת כאן. חברים, מפלגת ש"ס חרטה על דגלה במשך הבחירות האחרונות לבוא ולטפל בנושא ההכרה בתארים של עולים לישראל, ובפרט עולי צרפת. בתחומים רבים התארים עדיין לא מוכרים. היום אנחנו נמצאים כאן באירוע של הנחת אבן הפינה. נמשיך בעבודה זו בכל כוחנו, ונדאג להכרה בתארים של העולים לישראל בכלל והעולים מצרפת בפרט. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחבר הכנסת יוסף טייב, יושב-ראש ועדת החינוך, על הצעת החוק המצוינת הזאת.

היו"ר אוריאל בוסו:

להצעת החוק הזאת הוצמדה הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת העיסוק בפודולוגיה), התשפ"ג–2023, 2194, של חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. בבקשה.

טטיאנה מזרסקי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש כמה מקצועות בריאות המוכרים במדינות שונות בעולם וטרם קיבלו הסדרה בישראל. בשנים האחרונות הוגשו כמה הצעות חוק להסדרת מקצועות בריאות. חלק עברו את כל התהליך של אישור החוק, חלק נעצרו בקריאה טרומית, מסיבה כזאת או אחרת, ואפתיע אתכם שגם המקצוע של אח ואחות במערכת הבריאות, נכון להיום, הוסדר רק בתקנות ולא בחוק. אתמול, בכנס שערכתי לציון יום האחים והאחיות, חווינו נחת רבה מהרמה הגבוהה של צוותי הסיעוד אשר דיברו בכנס והציגו את תפיסת עולמם המקצועית ואת ההתחדשות בתחום. לדעתי, הגיע הזמן לסדר את כל מקצועות הבריאות בחוק, לחדד קריטריונים למתן רישיון עיסוק בתחום, לנהל רישום מסודר ולדאוג לפיקוח יסודי של משרד הבריאות. הצעת החוק שאני הגשתי וחבר הכנסת יוסף טייב מקדם וקידם גם בכנסת הקודמת מציעה להסדיר מקצוע חשוב מאוד: טיפול רפואי בכף הרגל. פודולוגיה היא טיפול במגוון רחב של בעיות כף הרגל, הכוללת בעיות עור וזרימת דם, הפרעות בציפורניים, דלקות וזיהומים, בעיות יציבה והפרעות אורתופדיות. הפודולוגים גם מוכשרים להתאמה מדויקת של אביזרי שיקום לכף הרגל ומדרסים. שימו לב, לא מדובר בשירות בתחום היופי. לא מדובר בפדיקור. כאשר מטפל או מטפלת בכף הרגל סיימו קורס מקצועי כפדיקוריסטים, הם אינם רשאים לייצג את עצמם כמישהי או מישהו המתמחים בפודולוגיה. פניות לבעלי מקצוע לא מוסמכים לטיפול בלקויות שונות אשר מצריכות מומחיות בתחום ולמידה מעמיקה, יכולות ליצור מצב שעושה הבדל של שמיים וארץ, ולגרום נזק משמעותי. מי ניזוק? כמובן, הציבור. אנו מדברים על נזקים קשים לאנשים הסובלים ממחלות סוכרת, מנגעים ומתופעות שונות הפוגעות בהליכה, גורמות לכאבים ומשפיעות על איכות החיים של בן אדם. המקצוע הזה מוסדר ומאוד פופולרי, כפי שציין חבר כנסת יוסף טייב, ומבוקש בצרפת, ויש הרבה עולים חדשים שקיבלו הכשרה אקדמית ראויה ומוכרת במדינות שונות בעולם, והם יכולים לעבוד כאן בארץ. הגיע הזמן להסדיר את מקצוע הפודולוגיה, ובהמשך גם לאפשר את הלימודים בתחום בישראל. אני מבקשת, חברי הכנסת וחברות הכנסת: תצביעו בעד ההסדרה בחוק, ונביא בשורה לציבור העוסקים והמטופלים בתחום. תודה רבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. ישיב על ההצעות החוק הללו שר הבריאות חבר הכנסת הרב משה ארבל, בבקשה.

שר הפנים משה ארבל:

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברי הכנסת מציעי החוק, חבר הכנסת יוסי טייב, חברת הכנסת מזרסקי, חבר הכנסת בצלאל, שגם הוא נמנה עם יוזמי החוק, כנסת נכבדה, ההצעה שהובאה כאן בפני הכנסת היא עוד הזדמנות לראות באמת את היכולת שלנו, בסוגיות שנוגעות לבריאות, להתעלות מעל חילוקי דעות של קואליציה ואופוזיציה ולקדם את הטוב המשותף, וזו בשורה נהדרת. מקצוע הפודולוגיה עניינו טיפול בכף הרגל, ובכלל זה פדיקור, מדרסים ועוד. מדובר במקצוע אשר קיים ומוסדר בכמה מדינות, בין היתר בצרפת, והוא שונה ממקצוע הפודיאטריה בתכנים ובסמכויות. לדוגמה, פודולוגים אינם מורשים לבצע פעולות פולשניות וניתוחיות. במדינת ישראל מקצוע הפודולוגיה אינו נלמד ואף אינו נכלל בין המקצועות המוכרים במסגרת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח–2008. להבדיל מהפודיאטריה ומשאר המקצועות המוסדרים בחוק, לא מדובר במקצוע אקדמי. הצעת החוק מבקשת להסדיר מתן תעודה גם לבוגרי לימודי פודולוגיה מחוץ לארץ, ובכך ליתן בידי הציבור מידע מהימן בדבר השכלתם והכשרתם של נותני שירותים רפואיים בתחום זה. בשלב זה, תמיכת הממשלה ותמיכת משרד הבריאות היא באישור קידומה של הצעת החוק בקריאה טרומית בלבד, בכפוף לתיאום והסכמה עם משרד הבריאות טרם המשך קידום ההצעה, שכן יש עוד נושאים שונים שיש לבחון בנושא זה. בין היתר, יש לבחון את נחיצות הסדרת המקצוע, למשל, את מספר העוסקים וכדומה, ובעיקר את אופן הסדרתו, קרי, אם להכלילו בחוק הסדרת מקצועות הבריאות, אשר מתייחס למקצועות אקדמיים בלבד, או באופן אחר. לאור האמור, אבקש לתמוך ולהצביע בעד ההצעה בקריאה הטרומית, בכפוף להסכמות הנזכרות. תודה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לשר הבריאות, הרב משה ארבל. מציעי ההצעה, מקובלת עליכם, כמובן, תשובת השר. אם כך, חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. ההצבעה תהיה אלקטרונית. תחילה נצביע על הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת העיסוק בפודולוגיה), 918, של חבר הכנסת יוסף טייב וקבוצת חברי הכנסת; אגב, גם אני נמנה עימם. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת העיסוק בפודולוגיה), התשפ"ג–2023, לוועדת הבריאות נתקבלה.

היו"ר אוריאל בוסו:

חברי הכנסת, אם כך, 16 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת העיסוק בפודולוגיה), של חבר הכנסת יוסף טייב, התקבלה בקריאה הטרומית ותעבור להכנתה לקריאה הראשונה בוועדת הבריאות. כעת נצביע על הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת העיסוק בפודולוגיה) של חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, 2194. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת העיסוק בפודולוגיה), התשפ"ג–2023, לוועדת הבריאות נתקבלה.

היו"ר אוריאל בוסו:

20 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הסדרת העיסוק של חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, 2194, אף היא התקבלה בקריאה הטרומית ותעבור להכנתה לקריאה הראשונה בוועדת הבריאות.

היו"ר אוריאל בוסו:

נעבור לנושא הבא בסדר-היום – הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – החמרת ענישה בעבירות טרור לאומני), 2639, של חברי הכנסת לימור סון הר מלך ויצחק קרויזר. חברי הכנסת, נעבור לנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור הנפת דגל של ישות עוינת), של חבר הכנסת אלמוג כהן – אף הוא לא נמצא. נעבור לנושא הבא בסדר-היום – אני מבקש שכל מציעי החוקים יהיו פה. אנחנו לא בייביסיטר של אף אחד, ומה שעובר, לא יעלה שוב. הצעת חוק שירות חובה, של חבר הכנסת אביגדור ליברמן וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני. אף הוא לא נמצא. נעבור לנושא הבא בסדר-היום – הצעת חוק החברות (תיקון – פרסום דוחות כספיים של מונופול), של חבר הכנסת ולדימיר בליאק וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני, תעלה. תודיעו להם שאין להם מה לרוץ. חוקים שירדו כרגע לא יעלו. הוא אומר שההצעה נומקה. מי צריך להשיב לו? שר המשפטים נמצא כאן? חברי הכנסת צריכים לכבד את המליאה. יש לוח זמנים מאוד מפורט, יש מסכים בכל החדרים ובכל הבניין, ואף אחד לא יכול – האם שר המשפטים רוצה להשיב? שר המשפטים ישיב להצעה לפני כן. אני לא רץ. היו פה חברי כנסת שמציעים הצעה. השר בסדר, אבל מבחינת המציעים – זה גם לא תפקידן של מנהלות הסיעות לקרוא להם. למה יש חבר'ה שיודעים להקדים בעשר דקות? בן אדם הציע הצעת חוק. אתה – הצעת חוק החברות (פרסום דוחות כספיים של מונופול). חבר הכנסת ניר ברקת בשם שר המשפטים. אם אתה – אתה. הוא כבר נימק. כתוב שניר ברקת משיב בשם שר המשפטים. אתם תהיו פה במליאה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

הייתי פה הרבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

מה זה משנה הרבה? תהיו פה מהבוקר עד הערב, כי זאת הצעת חוק שלך. זה חשוב לך – תעקבו אחרי האולם. אנחנו לא צריכים לומר לכם. יש זמנים.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אני מתנצלת.

היו"ר אוריאל בוסו:

אבל זה לא עוזר. בבקשה, את יכולה לעלות. מנהלות סיעות, תודיעו לכל המציעים של החוקים שזאת הפעם האחרונה שמציע החוק לא נמצא ואני מאפשר לו לחזור. הצעת חוק שנדלג עליה תרד מסדר-היום, והיא תעבור בפעם אחרת, וזה לא משנה אם זה על חשבון הסיעות או על חשבון המכסה. בבקשה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

סליחה, אני מתנצלת על האיחור הזה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, לאה הייתה רק בת 18 באותו בוקר שבו היא עשתה את דרכה לבית הוריה בשכונת מנחת בירושלים. ילידת הונגריה הייתה לאה, ניצולת שואה ובוגרת תנועת נוער בני עקיבא שעלתה לארץ במסגרת תנועת בית יעקב. בדרכה לבית הוריה היא הותקפה על ידי קבוצת ערבים, והם אנסו אותה ורצחו אותה. רק לאחר כמה שבועות נמצאה גופתה במערה סמוכה ועליה סימני אלימות קשים. בעקבות הפיגוע יצא צה"ל לפעולת תגמול בכפר שממנו יצאה חוליית המחבלים. לאה הוכרה כנפגעת פעולות איבה. הסיפור הזה התרחש ב-6 בדצמבר 1951, אך הוא כמובן אינו מעשה בודד ואינו עומד לבדו. במשך השנים שחלפו נאנסו בנות יהודיות שוב ושוב על רקע לאומני. ביום העצמאות 2006 יצאה ליפז חימי בת התשע מביתה שבבית שמש לחגיגות במרכז העיר. אנואר, שוהה בלתי חוקי מהכפר צוריף ופעיל בתנזים של פתח, פיתה את חימי להגיע לחדר המדרגות, ושם אנס אותה ורצח אותה בגרזן. מאחר שהמעשה כלל גם אונס, במשרד הביטחון סירבו להכיר בחימי, זיכרונה לברכה, כנפגעת פעולת איבה. המשפחה לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. פרקליטת המשפחה, עו"ד אלוני-סדובניק, שאלה את המחבל בדיון מדוע ביצע את המעשה, והוא השיב – תקשיבו: "הילדה הזו מחר תגדל, תתגייס לצבא ותרצח את הילדים שלנו". בתשובה על השאלה לשם מה הוא התאמן באימוני ירי, ענה המחבל: "כי אנחנו במצב של מלחמה".

היו"ר אוריאל בוסו:

סיעות, שוב מפריעים הדיבורים. סדרנים, להרגיע שם בסיעות, זה מפריע מאוד כאן.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

בתשובה על השאלה לשם מה הוא התאמן באימוני ירי, ענה המחבל: "כי אנחנו במצב של מלחמה". "מלחמה בילדה בת תשע?" שאלה השופטת. "אין אצלנו תשע שנים ואין עשר שנים", השיב הרוצח, והוסיף כי ביצע את המעשה כנקמה על הסבל של האימהות הפלסטיניות. לאחר דיונים ממושכים קבעה השופטת דליה גנות תקדים: היא קיבלה את התביעה והורתה למשרד הביטחון להכיר בחימי ז"ל כנפגעת פעולות איבה. עבירות טרור, כך אני יודעת ממקור ראשון, מותירות על הנפגע צלקות נפשיות שאינן מתאחות לעולם. גם הטרדות מיניות – אני לא יכולה לצעוק.

טלי גוטליב (הליכוד):

להיות בשקט. תכבד. עומדת פה נפגעת טרור על הדוכן, כבוד – – – עכשיו שקט.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

עבירות טרור, כך אני יודעת ממקור ראשון, מותירות על הנפגעת צלקות נפשיות שאינן מתאחות לעולם. גם הטרדות מיניות, כך אני יודעת, מותירות על הנפגעות צלקות נפשיות שאינן מתאחות לעולם. שילוב של הטרדה מינית שנעשית על רקע לאומני, מותיר בנפגעות צלקת כפולה – גם את הצלקת האישית כנפגעת מין וגם כנפגעת הטרור שנעשה לה רק בגלל היותה יהודייה. על כן אין שום סיבה שהענישה לא תהיה כפולה. לפני כמה שנים, בדיון שיזמה חברתי חברת הכנסת יוליה מלינובסקי בוועדה לקידום מעמד האישה, נשים סיפרו כי הן מפחדות לצאת מהבית בערים מעורבות. חלקן הוטרדו מינית והותקפו בזמן טיול עם הכלב, חלקן בזמן שחזרו הביתה מבילוי או בזמן המתנתן בתחנת אוטובוס, וחלקן בזמן שירדו לזרוק זבל מתחת לבית. אחרות סיפרו כי הן מפחדות ללכת לבית הספר ולאוניברסיטה עקב הטרדות חוזרות ונשנות של בני מיעוטים מהאזור, וחיילות שחוזרות הביתה מהבסיס סיפרו כיצד בני מיעוטים בערים אלו מטרידים, מקללים אותן ויורקים עליהן. בשנה האחרונה שמעתי עשרות עדויות של נשים שנוסעות יום-יום באוטובוסים באזור השומרון. ההטרדה המינית שהן עוברות על רקע לאומני מחייבת התייחסות מחודשת של החוק. טרור מיני, גם אם יכחישו אותו, הוא תופעה קיימת ומחרידה; אדם שפל ונתעב שיוצא מביתו במטרה אחת – לפגוע פגיעה מינית באישה על רקע היהדות שלה. כולנו זוכרים את הפיגוע המחריד שבו נרצחה אורי אנסבכר, השם ייקום דמה, נערה צעירה, רגישה, עם לב ענק. המחבל הארור בחר לאנוס אותה ואז לרצוח אותה. למה? משום שהיא יהודייה. החלאה לא רצה לפגוע רק בה; הוא רצה לפגוע בכולנו באמצעות המעשה הנתעב הזה. לפני כמה שבועות דווח כי שופט בית המשפט העליון ח'אלד כבוב הורה לשלוח לתסקיר מבחן ולבחון אפשרות לשחרר את מוחמד טוויל, אנס ארור, למעצר בית. לא רבים דיווחו על כך שבמהלך החקירה הוא עוד הספיק לומר שרצה לעשות את זה מזמן ליהודייה. כן, אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על אונס על רקע לאומני. יש מי שיאשים אותי בלאומנות או משיחיות, אבל אני לא אירתע, כי גם כולכם, כלל היושבים במליאה, מודעים לתופעה, אך רובכם פוחדים לקרוא לה בשם. גם החוק הבין-לאומי מכיר באונס על רקע זה כפשע מלחמה. על כן אני מבקשת ודורשת מכל חברי הכנסת הציוניים בבית הזה להצביע בעד הנפגעות על רקע לאומני, בעד הצדק ובעד מה שנכון. תודה רבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחברת הכנסת לימור סון הר מלך. ישיב שר המשפטים וסגן ראש הממשלה חבר הכנסת יריב לוין, בבקשה.

שר המשפטים יריב לוין:

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. השר, חברות וחברי הכנסת, הצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – החמרת ענישה בעבירות טרור לאומני), שנימקה כאן חברת הכנסת לימור סון הר מלך, ושותף לה גם חבר הכנסת יצחק קרויזר, מבקשת לקבוע כי המבצע הטרדה מינית או התנכלות כמפורט בסעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מינית ועושה זאת מתוך מניע של גזענות, דינו כפל העונש הנקוב לעבירה. כמו כן, מוצע לקבוע שבית המשפט יוכל לפסוק כפל פיצוי ביחס לסכום שקבוע בסעיף 6(ב) לחוק ללא הוכחת נזק. לפי דברי ההסבר – ונדמה לי שהדברים גם פורטו כאן בצורה שלא היה אפשר להישאר אדיש לה – מטרת ההצעה היא להתמודד עם תופעה של הטרדה מינית של נשים על רקע זהותן הדתית או על רקע הזהות הלאומית שלהן, ולצערי הרב, הדבר הזה הוא תופעה רווחת. כפי שתיארה כאן היטב חברת הכנסת סון הר מלך, יש בו שילוב גם של פשיעה לאומנית וגם של פשיעה של עבירות מין, ושני הדברים האלה ביחד הם דברים שמותירים לא רק צלקת קשה אצל קורבן העבירה – אני חושב שכל אחד יכול רק לדמיין את התחושה ואת המצב כשהדבר הזה קורה. אגב, זה קורה גם לא אחת במצבים שבהם זה נעשה על ידי חבורות של אנשים ולא של אדם אחד, שמנצלים נוכחות של בחורה או של אדם או שניים לבד, ונדמה לי שהנסיבות האלה הן בהחלט נסיבות שמצדיקות החמרה בענישה והגברת ההרתעה. יש כמובן צורך לעשות כל מיני תיקונים והתאמות בהצעת החוק, לכן, חברי הכנסת סון הר מלך וקרויזר, רק אנא, תהיו איתי בקשר לעניין הזה. הממשלה החליטה לתמוך כמובן בהצעת החוק החשובה הזאת בכפוף לקידומה בהסכמת משרד המשפטים ובכפוף לכך שבאופן טכני נראה שיותר נכון לשלב את ההצעה הזאת בסעיף 144ו' לחוק העונשין, התשל"ז–1977, אבל זה באמת עניין טכני שלא גורע מהמהות, כמובן. אני רוצה לברך אתכם על ההצעה החשובה הזאת ולבקש מהכנסת כמובן לתמוך בה בקריאה הטרומית. תודה רבה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לשר המשפטים, סגן ראש הממשלה חבר הכנסת יריב לוין. ביקש להתנגד להצעת החוק הזאת חבר הכנסת עופר כסיף. בבקשה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, נתחיל מהברור: אונס, תקיפה מינית, זה אחד מהדברים המחליאים ביותר שיכולים להיות, והעונש כנגד פושעי מין באשר הם צריך להיות חמור מאין כמותו. אבל זאת לא הצעת החוק. הצעת החוק הזאת – ועל ראש הגנב בוער הכובע – היא הצעת חוק שכולה גזענות. המקור שלה, הבסיס שלה והמוטיבציה שלה הם לא להתמודד עם חלאות, אנסים ועברייני מין, אלא למצוא תירוץ כדי להתעמר ולהשתלח בערבים באשר הם.

טלי גוטליב (הליכוד):

המחבלים גזענים. המחבלים הטרוריסטים גזענים. הם גזענים. הם אונסים יהודיות. אונסים יהודיות – – –

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

אני אומר לכם פה רק שלושה דברים – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

אונס נשים יהודיות בישראל.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

הינה, הינה עוד אחת.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היושב-ראש – – –

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

סליחה, ווליד.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אפילו – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

אונס – – –

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

תראו מי מדברת – הסנגורית של האנסים. זאת שהתעללה בקורבנות של אונס בבתי משפט – –

טלי גוטליב (הליכוד):

סנגורית – עורכת דין.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

– – מעיזה לפתוח את הפה ולהעליל על כך שאני יוצא נגד גזענות.

טלי גוטליב (הליכוד):

טרוריסטים שאונסים יהודיות.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

תראו איזו אירוניה. תראו איזו צביעות. מעודדת האנסים – –

טלי גוטליב (הליכוד):

טרוריסטים שאונסים יהודיות.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

– – מעריצת האנסים – היא פותחת את הפה. לאן הגענו?

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני, תרשמו אותי לזכות תגובה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

חוץ מזה אני אומר – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

תרשמו אותי לזכות תגובה. אני לא מסכימה לזה.

היו"ר אוריאל בוסו:

חברת הכנסת גוטליב.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

תשימו לב. ב-22 באוגוסט – – –

היו"ר אוריאל בוסו:

חברת הכנסת גוטליב, בהצעות חוק טרומיות לא – – –

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

אני יכול להמשיך?

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני, שיהיה ברור שכסיף שוכח מה זה זכות לייצוג.

היו"ר אוריאל בוסו:

חברת הכנסת גוטליב – –

טלי גוטליב (הליכוד):

להבא, כשאני אכניס מחבלים לכלא, אני אדע לא לתת להם עורך דין.

היו"ר אוריאל בוסו:

– – צריך לאפשר לו, גם אם אלו דברי הבלים, לשיטתך.

טלי גוטליב (הליכוד):

שהמחבלים שלי ישבו בכלא בלי ייצוג, זה מה שצריך.

היו"ר אוריאל בוסו:

חברת הכנסת גוטליב, גם אם הוא מדבר דברי הבלים, לשיטתך, צריך לאפשר לו לדבר בשלוש דקות.

טלי גוטליב (הליכוד):

יש לי זכות תגובה. הוא קרא את השם שלי פה ודיבר עליי.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

אותה אחת שפותחת את הפה – –

טלי גוטליב (הליכוד):

יש לי זכות תגובה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

– – אותה אחת שהתעמרה והתעללה בקורבנות אונס בבתי המשפט לא פעם ולא פעמיים – ויש רשימה ארוכה שבהזדמנות אני עוד אקרא פה – היא גם אמרה עכשיו בעצמה: ערבים אונסים יהודיות.

טלי גוטליב (הליכוד):

מחבלים.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

אין בכלל אונס של יהודים כלפי יהודיות. אין אונס של יהודים כלפי ערביות.

טלי גוטליב (הליכוד):

מחבלים אונסים יהודיות.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

זה לא מעניין אותם. זה רק חושף את הצביעות.

טלי גוטליב (הליכוד):

אדוני, אני לא מוכנה שהוא ישקר על חשבוני. אמרתי מחבלים, לא ערבים.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

תוציא אותה. אי-אפשר ככה.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

טלי גוטליב (הליכוד):

לא ערבים, מחבלים אונסים יהודיות.

היו"ר אוריאל בוסו:

היא אמרה "מחבלים".

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

ב-22 באוגוסט – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

מחבלים טרוריסטים.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

עופי מפה, עופי מפה.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה לא תגיד לי לעוף. אתה תעוף מפה, כמו שאיימן עודה פרש.

היו"ר אוריאל בוסו:

חבר הכנסת כסיף, היא אמרה מחבלים, היא לא אמרה ערבים.

טלי גוטליב (הליכוד):

ואמרתי מחבלים, לא ערבים.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה. הנקודה הובהרה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

ב-22 באוגוסט – אי-אפשר ככה. אני מבקש.

קריאות:

היו"ר אוריאל בוסו:

חברי הכנסת, תודה רבה, אני לא צריך עזרה. תודה רבה.

קריאות:

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה. חברת הכנסת טלי גוטליב, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חברי הכנסת, אני לא צריך עזרה. בבקשה, תמשיך.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

ב-22 באוגוסט 1949 כתב דוד בן-גוריון על אונס מחריד, אונס סדרתי, אונס בידי חיילים רבים, כשעברה בחורה ערבייה בדואית, והוא כתב ביומנו כך: "הוחלט וקוים, רחצוה, גזזו שערותיה, אנסוה והרגוה". את זה בן-גוריון כותב נגד אונס של ערבייה בידי יהודים. זה לא ייכלל בחוק הזה, כי מבחינתם, אמרו גם חברים בסיעה שלהם, אין טרור יהודי. כנראה הם גם חושבים שאין אנסים יהודים. זה רק חושף את הגזענות שלהם. שני משפטים אחרונים: החוק הזה, מעבר להיותו צבוע וגזעני או צבוע בגזענות, גם אין בו צורך, משתי סיבות: א. ב-2004 התקבל תיקון לחוק העונשין שהגדיר מה זה פשע שנאה, ואפשר בהחלט וצריך בהחלט – אם ככה הראיות מראות, כמובן – תקיפה מינית, לא משנה מי כלפי מי, אם זה על רקע לאומי לצורך העניין או דתי, היא פשע שנאה שהעונש עליו ממילא כפול. אין צורך בחוק הזה. זה דבר אחד; דבר שני, ובזה אני אסיים, כבוד היושב-ראש – אני הגשתי הצעת חוק שאלימות כלפי נשים תיחשב גם היא כפשע שנאה. תצביעו בעד זה במקום. תודה.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה. האם חברת הכנסת לימור סון הר מלך רוצה להגיב על הדברים, או שאתם רוצים לעבור להצבעה? בבקשה. שלוש דקות לרשותך.

טלי גוטליב (הליכוד):

בהצלחה, חברת הכנסת סון הר מלך.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר שזה ביזיון לכנסת ישראל שיש מי שעומד על הבימה שלה וככה מבזה את הבנות ואת הנשים בעם ישראל. פשוט ביזיון. להקשיב ולא להאמין שזו מציאות. אני יושבת פה – יש רגעים שאתה באמת אומר: איפה עובר הגבול? ופה הוא נחצה מזמן. כבר אי-אפשר להבין אם זו מציאות או שזה שקר. אתה כבר לא יודע מה זה הדבר הזה. להעלות על נושא כזה שהוא תופעה, הפך להיות תופעה – תתעוררו, יש תופעה כזאת. הם מגדירים לפגוע בנשים רק כי הן יהודיות, לפגוע בהן על רקע מיני רק כי הן יהודיות. אם נשות ישראל וכבודן של נשות ישראל חשוב לנו, אני חושבת שכל אחד מהיושבים פה צריך למחות על הדבר הזה, על סגנון כזה, על השקר הזה, שקר אחרי שקר שאותו אחד מביא פה פעם אחר פעם. תהיו קשובים, תהיו ערניים. לא ראיתי פה, בנקודה הזו, את כל ארגוני הנשים, שצריכות לקום ולזעוק על כבודן של הנשים. למה? כי זה לא פופוליסטי? כי זה לא נשמע טוב? הגיע הזמן לומר את האמת, גם פה וגם במקומות אחרים. אני אומרת את הדברים מדם ליבי, אני אומרת את הדברים מכאב שדואג ומביט ורואה תופעה של פגיעה בנשים, פגיעה וסריטה בנפש. זה רצח. תקשיבו, זה רצח, זה בנות שעוברות רצח. למה? כי הן יהודיות. אי-אפשר להגדיר את זה אחרת. תודה רבה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

– – – לא נשים מעניינות אותך – – – חבורה של גזענים – – –

היו"ר אוריאל בוסו:

חבר הכנסת עופר כסיף.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

אנחנו איתך. כל הכבוד לך.

היו"ר אוריאל בוסו:

חבר הכנסת עופר כסיף, תודה רבה. חבר הכנסת עופר כסיף, חבר הכנסת עופר כסיף, תודה רבה. חבר הכנסת אלמוג כהן. רבותיי, אם כך, נעבור להצבעה.

קריאה:

היו"ר אוריאל בוסו:

לא, אין הערות ביניים באמצע הצבעות. הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – החמרת ענישה בעבירות טרור לאומני), התשפ"ג–2023, 2639, של חברי הכנסת לימור סון הר מלך ויצחק קרויזר – הצבעה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 44 נגד – 8 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – החמרת ענישה בעבירות טרור לאומני), התשפ"ג–2023, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.

היו"ר אוריאל בוסו:

אם כן, רבותיי חברי הכנסת, להלן תוצאות ההצבעה: 44 בעד, שמונה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – החמרת ענישה בעבירות טרור לאומני), התקבלה בקריאה הטרומית, ותעבור להכנתה לקריאה הראשונה בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי.

קריאה:

היו"ר אוריאל בוסו:

תכף ייבדק. אם כן, נוסיף.

קריאה:

אבל הייתה – – –

היו"ר אוריאל בוסו:

זה יעבור לוועדת הכנסת לקביעת ועדה. כך נאמר.

היו"ר אוריאל בוסו:

הנושא הבא על סדר-היום – הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור הנפת דגל של ישות עוינת), התשפ"ג–2022, של חבר הכנסת אלמוג כהן. בבקשה. מזכירות, לוודא שמציעי החוקים נמצאים באולם; לא רק בסיום הדיבורים, אלא כל הזמן. הצעת חוק שתרד לא תשוב.

קריאה:

מה זה?

היו"ר אוריאל בוסו:

חבר הכנסת בוארון, חברי כנסת לא יושבים סביב שולחן הממשלה. השר יכול לעבור איתך אחורה.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי השרים, אנחנו היום מעלים הצעת חוק איסור הנפת דגל ישות עוינת, בהמשך להצעת החוק של כבוד השרה מאי גולן. חברים, ההצעה הזו היא בעיקר שינוי תפיסתי של המשטר במדינת ישראל. האמירה בו היא מאוד ברורה ופשוטה: מדינה שעוינת את מדינת ישראל, אסור יהיה להניף את דגלה בשטח המדינה. הדבר הזה, על פניו, אמור להיות מאוד ברור, אבל בתקופה האחרונה נוכחנו לדעת – – –

קריאות:

ישות, ישות.

סימון דוידסון (יש עתיד):

רגע, זה מדינה או ישות?

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

ישות, ישות עוינת. סליחה, אני מתקן את עצמי: ישות עוינת. סליחה. חברים, הדבר הזה, על פניו, אמור להיות מאוד ברור ומובן מאליו. אבל לאחרונה התחלנו להבחין פעם אחר פעם, כאשר דרומה של מדינת ישראל מטווח באלפי טילים, כמעט מיליון אנשים נשארים במרחבים המוגנים, ובקפלן, מיעוט שאינו מייצג את אחיי לאופוזיציה, שאינו מייצג את אותה מחאה של האחים שלנו, שהיא חשובה וטובה – פתאום יש שם דגלי אש"ף. חברים, החשיבות של החוק הזה היא כמו החשיבות שבה נהגו ב-10 במרץ 1949, כאשר כבשו הלוחמים שלנו במלחמת העצמאות את משטרת אום אל-רשרש, משטרת אילת.

היו"ר אוריאל בוסו:

ששש. הרעשים במליאה מאוד מפריעים.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

הדבר הראשון שהם עשו, לפני שהם חבשו את הפצעים, לפני שהם החליפו את החגור, לפני שהם מילאו מחדש את המחסניות – הם לקחו פיסת בד וציירו את דגל ישראל, הניפו אותו בגאון השמיימה. כי דגל הוא לא רק פיסת בד; דגל הוא גם ריבונות, דגל הוא גם אחיזה בקרקע, דגל הוא גם אמירה מאוד ברורה שהאדמה הזו היא שלנו. אין לנו כוונה להתנצל עליה. כל מי שמחפש את המקור, יפתח את הקושאן, את התנ"ך, ויבחין למי ניתנה האדמה הזו, למי שייכת הארץ הזו. אז אני מצפה, חברים, שבהצעת החוק הזו, כמו בשנת 2018, כאשר היא עלתה לקריאה – שימו לב למספר: 87 חברי כנסת תמכו בה. ולא בגלל שזו פיסת בד, ממש לא. דגל זה לא רק פיסת בד. עם הדגל אנחנו עוטפים את יקירינו, עם הדגל אנחנו נעטפים בעצמנו בשמחה ובצער, בכאב, ביגון, ובעתיד לבוא לעצמאותה האמיתית של מדינת ישראל. אני מבקש מכל חברי הבית, מכל מי שציונות זורמת בדמו – כל האנשים בבית הזה שקוראים לעצמם ציוניים ודם ציוני זורם בדמם, חייבים להצביע בעד ההצעה הזו על פי שוויון ההדדיות: מה שמקובל שם, אמור להיות גם מקובל כאן. ולא יכול להיות שישות עוינת תחלחל לתוך מדינת ישראל ובזמן מבצע צבאי יונפו דגלי אש"ף. חברים, בואו נעשה לזה סוף. אני מבקש לקבל את תמיכתם של אחיי לאופוזיציה, של אחיי לקואליציה ושל כל מי שציונות זורמת בדמו. תודה רבה לכולם. תודה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר אוריאל בוסו:

תודה רבה לחבר הכנסת אלמוג כהן. ישיב שר המשפטים וסגן ראש הממשלה חבר הכנסת יריב לוין, בבקשה. השרה גולן, את תוכלי אחר כך כשרה נוספת. אני אקרא לך. באישור היוזם אלמוג, היא תשיב אחר כך.

שר המשפטים יריב לוין:

אדוני היושב-ראש, השרים, חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת אלמוג כהן, אם אני לא טועה זו ההצעה הראשונה שאתה מביא בקריאה טרומית, אז ברכות גדולות. וגם הצעה ראויה וחשובה, שבאמת עוסקת בסוגיה שמקוממת, ולפעמים נראית ממש בלתי נתפסת. סוגיה – המיקרופון לא עובד.

היו"ר אוריאל בוסו:

לא שומעים פה טוב. אם אפשר להגביה לו. מגביהים עכשיו.

שר המשפטים יריב לוין:

שומעים עכשיו? לא נראה לי שהשתנה משהו.

היו"ר אוריאל בוסו:

הם מטפלים בזה. בבקשה, השר.

שר המשפטים יריב לוין:

בכל אופן, ההצעה היא באמת הצעה שעוסקת בדבר שקשה מאוד להבין אותו – הפגנות המוניות שנעשות עם דגלי האויב באופן מתריס; אגב, לא פעם בלב קמפוסים אוניברסיטאיים, במקומות שבאמת אי-אפשר לקבל את הדבר הזה. צריך לומר – – –

קריאות:

שר המשפטים יריב לוין:

מה אני אעשה?

קריאה:

כשאתה רוצה לדבר בקול רם, אתה יודע.

היו"ר אוריאל בוסו:

מטפלים – – – אבל שומעים קצת. מתקרב, בסדר.

שר המשפטים יריב לוין:

נחכה רגע, נחכה עוד דקה.

היו"ר אוריאל בוסו:

אה, גם לא נכנס להקלטות?

שר המשפטים יריב לוין:

נחכה, נחכה. הינה, עכשיו שומעים, לדעתי. עכשיו שומעים.

היו"ר אוריאל בוסו:

עכשיו יותר טוב. תודה.

שר המשפטים יריב לוין:

בכל אופן, ברור לחלוטין, אדוני היושב-ראש, שהתופעה הזו היא תופעה שאי-אפשר לקבל אותה ואי-אפשר להשלים איתה. מצד שני, צריך לומר, חבר הכנסת כהן, שיש אתגר לא פשוט באיך מתמודדים עם העניין הזה. בסוף אנחנו גם לא רוצים לעשות משהו שיהפוך לאות מתה ולא יהיה אפשר לאכוף אותו ולא יהיה אפשר בסוף לממש אותו בפועל. נדמה לי שברור לגמרי שהממשלה תומכת בהצעת החוק, אני בוודאי תומך בה, אבל היא תצטרך כמובן לעבור איזשהו דיון ואיזשהן התאמות, כדי שנוכל בסופו של דבר לעשות משהו שישיג את המטרה, ויאפשר לשוטר או למי שנמצא בשטח יכולת אכיפה אמיתית, ולא ישאיר אותו חסר אונים מול איזה אתגר שבלתי ניתן להתמודד איתו.