Заседание пленума 28.05.2025 в 11:00

היו"ר אמיר אוחנה:

חברות וחברי הכנסת, שלום. שלום גם לשרים. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום רביעי א' בסיוון התשפ"ה, 28 במאי 2025. זהו היום ה-600 למלחמה, שעודנה נמשכת, וזהו גם מניין הימים שבהם 58 מאחינו ואחיותינו, שתמונותיהם מביטות עלינו כאן ממעל, עודם נמצאים בשבי. אנו כולנו מתפללים לשובם המהיר למשפחותיהם. הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

ברשות יושב-ראש הכנסת, הינני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה, הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי (תיקון מס' 7), התשפ"ה–2025. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

חברי הכנסת, הנושא הבא שעל סדר-היום הוא ציון יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. אני מבקש לקדם בברכה את נציגי ונכבדי העדה של יוצאי אתיופיה שנמצאים איתנו כאן ביציע, וכן גם את נציגי המשפחות השכולות שנפלו במערכות על שחרור העיר ואיחודה. ביום ירושלים זה, שבו אנו מציינים את יום שחרורה ואיחודה של בירתנו הנצחית, אני מציע שכל אחת ואחד מאיתנו יזכרו איזו זכות נפלה בחלקנו לחיות את התממשות חלום הדורות של עם ישראל, "לשנה הבאה בירושלים". במשך אלפיים שנות גלות שנכפתה עלינו, ברגעי הייאוש הקשים ביותר, כמו גם ברגעי האושר העילאיים, העם שלנו בכל קצוות תבל ייחל לאותו הדבר בדיוק, "לשנה הבאה בירושלים". אחרי מאה דורות תפילה וציפייה עמד חייל יהודי מול אבני הכותל וידע: לא עוד דמעות של כיסופים, כי אם דמעות של גאולה. מכאן ואילך נכתב פרק חדש בדברי ימי עמנו: העם היהודי שב אל בירתו הנצחית, והפעם כדי לא לעזוב אותה שוב לעולם. נצח ישראל הוא שמניע גם את חיילינו שנלחמים ממש עכשיו בשדות הקרב. אנחנו לא שוכחים לרגע, גם ביום המיוחד הזה, כי כבר 600 ימים ש-58 מאחינו ואחיותינו עודם חטופים בשבי חמאס. חיילינו נלחמים כעת באויב האכזר והמרושע ביותר מאז הנאצים במטרה להשמידו ולהשיבם למשפחותיהם כחלק מאותו רעיון, מאותה הבטחה, שנהיה עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. במסע לציון רבים קיפחו את חייהם. השבוע השתתפתי בטקס הממלכתי לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. איבדנו כ-4,000 מאחינו ואחיותינו מביתא ישראל, שהציונות פיעמה ברוחם והובילה אותם למסע רגלי במדבריות ובדרכים לא זרועות ומלאות סכנה כדי להגיע אל הארץ המובטחת. אנו זוכרים אותם היום ומחבקים את המשפחות שלהם ואת הקייסים והמנהיגים, מובילי העדה. ירושלים יודעת מהו כאב, היא יודעת מהו אובדן, אך היא יודעת גם מהי תקומה. אנחנו עם חזק, עם שקם, עם שנלחם. כך היה וכך יהיה. לזכרם של הנספים בדרך, לזכרם של גיבורי ישראל לדורותיהם שלחמו ונפלו למען ירושלים, למען עם ישראל, אנחנו מציינים את יום ירושלים, כדי למלא יחד את ההבטחה הנושנה: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני". אני מתכבד להזמין כעת את חבר הכנסת עמית הלוי להיות ראשון הדוברים ביום המיוחד. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך.

עמית הלוי (הליכוד):

תודה. מכובדי היושב-ראש, אדוני השר, חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, אוהבי ירושלים, שואלי שלום ירושלים בכל העולם, אנחנו מציינים עכשיו, כפי שאמרת, את יום ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, ואני מבקש, אדוני היושב-ראש, לפתוח ולהציע לשיקולך שני תיקונים לשם שנקבע ליום הזה. הראשון – לא "יום ירושלים" אלא "יום שחרור ירושלים". שחרור ירושלים, כיוון שאנו מציינים היום את העובדה שלפני 58 שנים לוחמי ישראל, חיילי צה"ל, שחררו את ירושלים כולה; שחררו את ליבה של ירושלים מעול זרים ונוכרים שהחריבוה, שפרסו יד על כל מחמדיה, שהפכו את העיר שזכתה בתשעה קבין של יופי לכזאת שספקו עליה כפיים כל עוברי דרך ותהו: "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ". במשך 19 שנה מאז חידוש עצמאותנו המדינית, על זה "שבת משוש לבנו – – – על זה היה דָוֶה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הִלכו בו". עד כ"ח אייר תשכ"ז, עד היום שבו שחררנו את ירושלים מעול השועלים והזרים והסרנו את חרפת הגלות הזו משמי ירושלים; עד היום שבו "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר", היום שבו שופר קרא בהר הבית בעיר העתיקה – קרא מגרונו של הרב הראשי לצה"ל, הרב הצנחן, שפרץ יחד עם הכוחות הלוחמים לעיר העתיקה, הגאון האמיתי, הרב שלמה גורן. ועוד משהו קרה באותו היום: לא רק שחררנו את ירושלים מזרים – שחררנו אותה גם משקרים, שקרים מתועבים שטפלו וטופלים עליה עד היום. שני שקרים מרכזיים אציין, ברשותך: השקר הפלסטיני ושקר עיר שלוש הדתות, חילול הקודש וחילול האמת בהגדרה של ירושלים כעיר פלסטינית, ויש מחציפים ומגדירים אותה כבירה פלסטינית. זהו ההדהוד של השקר הישן של מחריב ירושלים, מחריב הארץ, הקיסר הרומי אדריאנוס, שלא הסתפק בחורבן ובנהרות הדם שהוא שפך כאן, אלא החליט לנקום על המרד של גיבורי ממלכת יהודה – מרד בר-כוכבא וכמובן המרד שלפניו באימפריה הרומית – ולמחוק את יהודה וירושלים גם מהמפה, ואת זה הוא עשה כשהוא שינה את שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה ואת שמה של ממלכת יהודה דאז לפלשתינה. זו לא הייתה בחירה רנדומלית, כידוע, לא משהו אקראי. הוא בחר בשם שייצג את שבטי הפלישתים, אלו שבתרגום השבעים אגב מתורגמים לזרים, foreigners – ולא סתם, כיוון שהם אכן היו זרים, והם היו פולשים, ופלשו מאיי הים לשפלת החוף שלנו. דווקא את השם הזה ביקש אדריאנוס הרשע להנציח, כדי למחוק את השם שמייצג את הילידים האמיתיים, את בעלי הארץ החוקיים – היהודים, שעל שמם נקראה יהודה. השם השקרי הזה של היחידה הגיאוגרפית הזו נשמר מאות שנים, עד ועד בכלל ימי המנדט הבריטי. לכן, כמו שנהגה לומר ראשת ממשלתנו גולדה מאיר כששאלו אותה מהם הפלסטינים, היא אמרה: אני פלסטינית, והצביעה עליה. היא החזיקה את הפספורט הפלסטיני שבו החזיקה מימי המנדט. אבל השקר הזה התפתח כידוע על ידי הרוצח יאסר ערפאת, ממשיך דרכו של חברו של היטלר חאג' אמין אל חוסייני, כיוון שהם הבינו שלא מספיק השקר של שם הארץ. כך הם המציאו את העם הפלסטיני – שקר שכידוע אין לו רגליים, אין לו ידיים, אין בו כלום: לא זהות ייחודית, לא זהות לאומית, לא שפה, לא מורשת, לא תרבות. רק דבר אחד יש בפלסטיניות הזאת: שלילה – שלילת ישראל, השמדת ישראל. שום ערך עצמי, שום ערך חיובי. לירושלים מעיזים להדביק את השקר הזה? לעיר הקודש והמקדש, עיר שנושאת מטען יהודי של שלושת אלפים שנה? אולי השיא היה בהכרזה של אונסק"ו, שהיא אחראית לשימור מורשת ותרבות, אבל כשזה מגיע לישראל, הם איכשהו מקפידים על סילוף התרבות והמורשת. גם את השקר השני שדבק לירושלים צריך לנקות ולטהר – שקר עיר שלוש הדתות. לא היה, גם לא יהיה. ירושלים היא בירת העם היהודי, העם היהודי בלבד. עיר המלכות והתורה; עיר המקדש של אלוהי ישראל; העיר שבה הוא מתגלה לעמו ולנביאיו; העיר שבקודש-הקודשים שלה מוצב הארון ובו לוחות הברית עם עשרת הדיברות, תמצית התרבות הישראלית. אמת, וחשוב לומר, התרבות הזאת שלנו נועדה להביא ברכה לעולם כולו; לא רק לנו, לא רק לעמנו, אלא לעמים כולם, בדיוק כפי שהבטיח ה' לאבי האומה שלנו, לאברהם: "לך לך מארצך" וכו' וכו', "אל הארץ אשר אראך", היא תהיה שלך, היא תהיה של זרעך, תהיה שם חזק – אם אנחנו לא חזקים בשכונה, אז אנחנו לא שורדים – תהיה חזק, "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך", אבל "והיה ברכה" לא רק לעצמך אלא "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". ירושלים נועדה להיות מרכז עולמי לתורה ולחוכמה, לרוח ולאמונה, אבל בשביל החזון הזה, דווקא בשביל החזון הזה, היא חייבת להיות יהודית. העם היהודי צריך להיבנות בה כעם גדול וחזק, להתגבר על הסכנות הקיומיות – שכמו שאנחנו רואים עדיין מידפקות על דלתותינו – ולטפח בירושלים, בישראל, את התרבות של הצדק והמוסר, את הדעת והחוכמה העליונה. ורק כשהיא כזאת, רק כשירושלים תהיה כזאת, היא תוכל להביא גם ברכה לעולם כולו. רק באחרית הימים, כלומר אחרי ימי ההתבססות הלאומית והתרבותית שלנו, אז, כפי שאמר ישעיהו, "באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וְיֹרֵנוּ מדרכיו ונלכה בְּאֹרְחֹתָיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". גם אז, אגב, היא תישאר בירת ישראל. היא תשפיע על עמים רבים, כפי שהיה בעבר, כפי שקורה במידה לא מועטה גם היום, אבל לנצח תישאר בירת העם היהודי. השינוי השני – אני מסיים בזה, אדוני היושב-ראש – נוגע לאחינו ואחיותינו בני העדה האתיופית. אני מציע לקרוא לו "יום שחרור ירושלים ויום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים" – לא בדרכם לישראל. לא לחינם חיברה הכנסת את זכרם של העולים מאתיופיה ליום ירושלים, כי הם עלו לארץ ישראל, אבל הם היו בדרכם לירושלים. נמצאות פה פנינה וצגה, הן יודעות את זה בעל פה: "שמלה, שמלה" – כמו שהיו נוהגים ההורים לומר לילדיהם באתיופיה – חסידה, חסידה, "אגרצ'ין, ירוסלם דהנה", כלומר הארץ שלנו, היא ירושלים, מה שלומה? כשאתם רואים את החסידות הנודדות, תשאלו אותן מה שלום ירושלים. הדבקות הזו של עולי אתיופיה, שחצו מדבריות, היא אותה דבקות של חיילי צה"ל, ובהם גם רבים מבני העדה האתיופית, שנלחמים בימים אלה ברחובות עזה. הם נלחמים בעזה, אבל נלחמים על ירושלים, על השייכות לירושלים, על הצדק שבבעלותנו על ירושלים ועל הבשורה הירושלמית הגדולה, שניצחה ותנצח את כל התרבויות הברבריות שמאיימות על החברה האנושית כולה – בשורת ציון וירושלים שהעולם כולו מחכה לה. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לחבר הכנסת עמית הלוי. אני מתכבד להזמין כעת את חבר הכנסת משה טור פז, בבקשה.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יום שחרור ירושלים, יום לציון החיבור המיוחד של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. המשנה במסכת קידושין, פרק ב', אומרת: עשרה קבין של יופי באו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, אחד נטל שאר העולם. אי-אפשר להתעלם ביום הזה לא מ-600 הימים שכבר עברו היום מפרוץ המלחמה. יש משהו קצת אירוני אפילו בכך שהצטרכו שישה ימים, אפילו פחות, לשחרר את העיר הזו, אבל ב-600 ימים עדיין לא סיימנו את המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, ועדיין 58 אחינו ואחיותינו נמצאים בעזה. לכן, את החגיגיות של יום ירושלים, את אותם תשעה או עשרה קבין שירדו ארצה, נציין כאן, אבל על אחד נשים כאן כוכבית, ויותר נכון אתגר; היופי קיים, אבל האתגר לצידו. קב ראשון של יופי: עיר יפהפייה. ראש העיר ירושלים משה ליאון שם, בכניסתו הראשונה לתפקיד לפני שש שנים, דגש מיוחד על ניקיון העיר. ניקיון העיר ירושלים התקדם דרמטית. ראויה ירושלים להיות נקייה. מצד שני, ירידתה באשכולות הסוציו-אקונומיים לאשכול 2, שהופך אותה לעיר ענייה – היא מקבלת יותר כסף אבל לא עומדת בזכות עצמה – זו כוכבית על הקו הראשון. קב שני של יופי – עיר שעושה את כל ישראל חברים. בעיניי זה לא רק מוטו, זו דרישה. ירושלים צריכה להיות עיר שעושה את כל ישראל חברים. האם אנחנו עומדים בזה? אני מקווה שכן. יש לנו עוד הרבה עבודה. קב שלישי – עיר הבירה של מדינת ישראל, ראשונה לכל ערי ישראל. על פי חוק, כל משרדי הממשלה צריכים לשכון בירושלים. האם ככה? לא ככה. עדיין בימים אלה, ואפילו לפעמים דווקא בימים אלה, רוב משרדי הממשלה נמצאים במקומות אחרים – בתל אביב, במודיעין – בניגוד לחוק. למה החוק לא מיושם? תירוצים יש. ראויה ירושלים שכל משרדי הממשלה כולם ישכנו בה ורק בה. קב רביעי – של אחדות. היום א' בסיוון. ראש חודש סיוון מצוין כיום האחדות לזכרם של שלושת הנרצחים בפיגוע בגוש עציון לפני 11 שנה. לפעמים כשאני נמצא בירושלים ויש הפגנה, ולא משנה מאיזה צד, אני מרגיש שיש לנו הרבה עבודה דווקא בירושלים לחזק בה את האחדות. קב חמישי – מוסדות השלטון. כאן, בטווח נגיעה – הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון. האם נשכיל להסדיר את היחסים שלהם? ראויה ירושלים שאנחנו נפסיק את ההתקוטטות בין הרשויות שבה; שניתן לשלושתם לעמוד זקופים, עצמאיים, עומדים כל אחד ברשות עצמו. קב שישי של ירושלים – יופי היסטורי, יופי שיש כמוהו אבל כמוהו אין. האם נצליח להחזיר את התיירים לירושלים? זה 600 ימים שמעט מאוד תיירי חוץ פוקדים את ירושלים. חברות התעופה עדיין מדירות את רגליהן, בחלקן, ממדינת ישראל. אנחנו רוצים כל תייר שיבוא לכאן לירושלים. קב שביעי – הצלחות ספורטיביות. תסלחו לי, לא בגללך, חברי חבר הכנסת דוידסון, אבל הפועל ירושלים משחקת השבוע במשחק השני של חצי גמר הכדורסל בפלייאוף. בית"ר ירושלים בעוד יומיים בגמר גביע המדינה בכדורגל מול הפועל באר שבע. נאחל לירושלים הצלחה. אבל אני אומר משהו: קשה לי כבר לשבת ביציעי בית"ר – לי באופן אישי כבר יותר מעשור – בגלל חלק קטן מהאוהדים והדיבור שלהם. הייתי מעדיף בלי קללות, בלי גזענות. זו הקבוצה שלי, קשה לי לא להגיע למשחקים שלה. קב שמיני של יופי של ירושלים – אתרים יפהפיים מרגשים: הר הבית, הכותל, ארמון הנציב, מגדל דוד, גבעת התחמושת. האם כל אזרח מגיע אליהם? מבקר בהם? לצערי הרב, אזרחים רבים לא מגיעים אל העיר שלנו. קב תשיעי – מוזיאונים. האם ידעתם שירושלים היא אחת מבירות המוזיאונים בעולם? למעלה מ-50 מוזיאונים יש בעיר היפיפייה הזו. האם כל תלמיד מגיע אליהם? בזמני כמנהל מינהל החינוך של ירושלים עשיתי פרויקט, שעובד עד היום, שכל תלמיד בעיר מקבל סבסוד להגיע למוזיאון, ויום אחד שזה חינם. האם נשכיל לעשות את זה לכל תלמידי ישראל? ולבסוף, קב עשירי, אולי החשוב מכולם – אחריות לאומית ומנהיגות. האם נצליח להוציא בשורה כזאת מירושלים? או כמו שאתמול אמרו לי בכפר עזה ובשדרות: תתאפסו על עצמכם שם בירושלים. ירושלים, בירת הנצח של ישראל, ההיית או חלמתי חלום?

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. מצטרף לברכות ההצלחה לקבוצות הירושלמיות. חבר הכנסת מישרקי, בבקשה אדוני.

יונתן מישרקי (ש"ס):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, יום ירושלים הוא יום של חגיגה ויום של זיכרון; יום שבו אנו חוגגים את איחוד עירנו הנצחית, ויום שבו אנו זוכרים את אלה שלא זכו לראות את הניסים שאנחנו חווים. אלפיים שנה חזרו יהודים בתפילותיהם על המילים "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני". לא היה זה ביטוי פיוטי בלבד, זו הייתה התחייבות נפש שנחקקה בליבו של כל יהודי בכל מקום ובכל זמן. כאשר אנו מביטים אל עברנו הרחוק, אנו רואים כיצד תמיד, בכל דור ודור, נישאו עינינו אל הר הבית. "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כְּחֹלְמִים", כך כתב דוד המלך, וכך חלמו אבותינו לאורך הדורות. היהודים בגולה חיו את זיכרון ירושלים בכל תפילה, בכל חג, בכל שמחה ואבל. כשבנו בית השאירו קיר לא גמור לזכר החורבן. כשהתחתנו שברו כוס תחת החופה לזכר בית המקדש. ירושלים לא הייתה מקום גיאוגרפי בלבד, היא הייתה הנשמה שלנו. היום אנו מציינים גם את יום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל. יהודי אתיופיה שמרו במשך מאות שנים על חלומם לעלות לירושלים בתנאים בלתי אפשריים. הם קראו לעצמם "בית ישראל" ושמרו על מסורת עתיקה הקושרת אותם לציון. כשהם התפללו "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", הם ידעו שהדרך אליה עוברת דרך מדבריות ומכשולים שקשה לתאר. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם", כך ניבא ישעיהו הנביא, וכך האמינו יהודי אתיופיה – שגם בהיותם במרחק אלפי קילומטרים מירושלים, התורה והאמונה יגיעו אליהם וישמרו את זהותם היהודית. היום, כאשר אנו יושבים כאן בכנסת ישראל בירושלים הבנויה, עלינו לזכור שהנס הגדול שלנו בנוי על כתפיהם של אין-ספור יהודים שלא זכו לראות יום זה. יהודי אתיופיה, שחלקם נספו בדרכם אל ארץ הקודש, יהודי תימן, יהודי מרוקו, יהודי פולין ורוסיה – כולם חלמו את החלום הזה. "עֹד ישבו זקנים וזקנות בִּרְחֹבות ירושלים", כך הבטיח זכריה הנביא. היום אנו רואים את הגשמת הנבואה הזאת בכל פינה ברחובות עירנו. זקנים וזקנות מכל קצווי תבל יושבים בגינות ירושלים, מספרים לנכדיהם סיפורים מהמולדת הרחוקה ובונים עימם מולדת חדשה. בזמן שאנו חוגגים אנו גם נושאים באחריות כלפי זכרם של אלה שלא זכו להגיע, יהודי אתיופיה שנספו במסעם אל הארץ המובטחת נשאו את ירושלים בליבם ולא זכו לדרוך על אדמתה. כמי שגדל בירושלים, אני מודע לכך שמה שנראה עבורנו מובן מאליו – ללכת ברחובות העיר, ללמוד בה ולחיות בה – היה במשך דורות חלומם של אבותינו בגלות. הזכות לחיות בירושלים אינה מובנת מאליה. עבור דורות רבים היא הייתה תקווה רחוקה. יום ירושלים הוא יום של הכרת תודה על הנס, אך גם יום של התחייבות להמשיך לבנות את העיר, לפתח אותה ולרומם אותה, להיות מאוחדים כולנו סביב ירושלים בירתנו, בירת הנצח של העם היהודי לנצח-נצחים. ויתקיים בנו הפסוק: "שאלו שלום ירושלָ͏ִם יִשלָיוּ אֹהבָיִך". תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה. חברת הכנסת פנינה תמנו.

פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):

תודה, אדוני היושב-ראש. השר, כנסת נכבדה, חברי הכנסת, יושב-ראש המחנה הממלכתי חבר הכנסת בני גנץ, אורחים נכבדים, תלמידים יקרים שנמצאים ביציע, "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". ירושלים, ירושלים, "שאי סביב עינַייך וראי, כֻּלם נקבצו באו לך". והיום אנחנו מציינים את יום ירושלים, ובאותה נשימה – את היום לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. אנחנו רגילים לספר את הסיפורים האלה כאילו הם נלקחו מסיפורים של פעם, סיפורים שהדמיון שלהם לאירועים בתנ"ך כל כך גדול. אני חייבת לומר שהשנה הסיפור של העלייה שלי ושל רבים שכמותי במבצע משה – אנחנו מציינים השנה 40 שנה למבצע משה – דווקא נוגע ופוגש אותי במקום הזה שאנחנו מדברים על דור שנמצא כאן, של צעירים, ששילם מחיר מאוד מאוד כבד, דור של אימהות, של אבות, של שורדים, של גיבורים, שהכאב מלווה אותם יום-יום, צעד-צעד, דקה-דקה. השבוע הגעתי להר הרצל, לטקס הממלכתי – יחד איתך, בני – היו שם הנשיא, ראש הממשלה, טקס מאוד מכובד. עלתה קרובת משפחתי, דמבולו סבהאט, שבמשך 40 שנה – אפשר שקט בבקשה, ולדימיר? במשך 40 שנה דמבולו – תקשיב לסיפור. היא הגיעה במשקל גוף 30, ניצלה בקושי, כשהיא משאירה מאחור – קברה מאחור באדמת נכר את שלושת ילדיה הקטנים, את ששת האחיינים שלה ואת אחותה הגדולה. עשרה בני משפחה. 40 שנה של שתיקה רועמת, של כאב בלתי פוסק, וכל בקשתה הייתה – עכשיו כשהיא מזדקנת – להדליק את האבוקה כדי לסגור מעגל. אין קבר לילדים האלה שמתו בדרך, אין קבר לאימהות שנותרו מאחור, אין קבר לאותם קשישים אמיצים שהלכו אחרי ירושלים, שהיא לא חלום, היא מציאות מוחשית שלא דהתה ולא משה מלב יהודים רבים בכל רחבי העולם ובייחוד מקרב יהודי אתיופיה – שאם אין ירושלים לא הייתה קהילה. ואני יכולה לומר לכם – ודווקא כאן אני מבקשת את תשומת ליבכם, השרים – כשהייתי שרת העלייה והקליטה רציתי לתקן עוול שמוכר לי היטב. אמרתי שאין קברים, יש אנדרטה ועליה שמות, שמות, שמות של נספים רבים, אלפים. הקהילה הגיעה לארץ בטראומה קשה, אחד הקצינים בשב"ס שעלה לדבר בהר הרצל סיפר איך הוא כילד החזיק את אחותו, לקח אותה למרפאה של הצלב האדום בתוך מחנות המוות – פליטים בסודאן – והיא פשוט מתה. אימו נקברה שם, כל האחיות שלו מתו שם, הוא עלה עם אביו. האנשים האלה זקוקים עדיין לעזרה בהתמודדות עם פוסט-טראומה. הקמנו ועדה בין-משרדית, יושב פה עו"ד דוד אבטה, שהיה המשנה למנכ"ל במשרד העלייה והקליטה. הוועדה ישבה על המדוכה ודנה בדרכים היצירתיות שבהן אפשר לעזור לילדים שהגיעו לכאן יתומים, והם בני גילי. יש לי חברה שהגיעה בלי אבא ואימא. עדיין צריך לעזור לאנשים האלה במעטפת הרגשית, במה שהמדינה יודעת לעשות. כי אני אסבר את אוזנכם: יש לנו מענקים לנפגעי צ'רנוביל, יש לנו מענקים לווטרנים, יש לנו מענקים רבים ואנחנו יודעים לעזור – בטח לקשישים האלה, שהם כל כך צנועים, שאני מצדיעה להם, שבלעדיהם לא היינו כאן, ובלעדי הקייסים, שהאמונה שלהם היא ענקית. ואני רוצה מכאן למסור להם כמה אני אוהבת אותם, ואני בטוחה שכל עם ישראל. אבל תעשו את התיקון הזה, לא מדובר בהרבה מאוד תקציב. תעשו את התיקון שיסייע להם – גם אם לא לשכוח, ברור שזה לא יכול לקרות – אבל לטיפה מזור ולהחלים, תודה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. חבר הכנסת פינדרוס.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, השר לירושלים, ואיש ירושלים, ראש העיר ירושלים לשעבר, שר הכלכלה, שזכיתי להיות איתך עשור יחד בעיריית ירושלים, אני רוצה להתחיל אולי במה שסיים בו חבר הכנסת יוני משריקי. "שאלו שלום ירושלָ͏ִם יִשְׁלָיוּ אֹהבָיִךְ". הפירוש הפשוט של הפסוק הזה זה שירושלים מביאה שלום, אבל לא רק ירושלים מביאה שלום אלא השלווה מגיעה גם לאלה שרוצים בטובתה של ירושלים. ירושלים היא החיבור של שמיים וארץ, שם מקום החיבור. היא מקום המקדש, שם אנחנו מתחברים. המהות של ירושלים זה הדבר הזה. כשאנחנו נמצאים היום בירושלים – וכן, יש לך מאות אלפי ילדים שיושבים ולומדים, יש לך מאות אלפי תלמידים שיושבים ולומדים; דבר שלא היה פה – אני לא יודע אם בבית שני היה אבל בטח מבית שני לא היה דבר כזה. זו ברכה שכולנו צריכים לא להפסיק להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא על הדבר הזה. אבל אנחנו צריכים לזכור מהי מהותה של ירושלים. קיבלתי מכתב לפני שבועיים על יהודי מתלמידי הגר"א שהגיע לירושלים בתקע"ה, למניינים זה 1815. הוא נרצח, זה היה פיגוע הטרור הראשון. הוא זה שסגר את העסקה עם הערבים על חצר האשכנזים בירושלים, והוא נרצח ב-1851 למניינם, תרי"א. אתם יודעים שבהר הרצל הוא רשום בשורה של מ-1860. שלחתי מכתב לשאול: הרי הוא נרצח ב-1851, למה 1860? מה זה הדבר הזה? אני חייב להגיד לכם, אני מצטט את התשובה: אנחנו סופרים את נפגעי הטרור לפי התנועה הציונית, והרצל נולד ב-1860. תשובה רשמית של פקיד במדינת ישראל; אני לא אגיד מי בשביל לא להביך אותו. תשובה רשמית. הרצל נולד ב-1860 אז משם התחילה ירושלים. בלידה שלו, אפילו לא בחזון שלו. יהודים מסרו נפש כל ימי חייהם – וכפי שאמרה פנינה קודם, מאתיופיה, מפולין, מליטא, ממרוקו, מתימן, מהכול – להגיע באמת למהות, לחיבור בין שמיים לארץ. את הדבר הזה אנחנו צריכים לזכור. וזו הסיבה, דרך אגב – הפירוש לפסוק "שאלו שלום ירושלָ͏ִם, ישלָיוּ אֹהבָיך": מי שאוהב את החיבור הזה הוא יראה שלווה, זה הפירוש האמיתי של הדבר הזה. אם אנחנו באמת רוצים להגיע לשלום ושלווה בארץ – זה לראות את המהות הזאת של החיבור בין שמיים וארץ, לראות את החיבור של האנשים שמסרו נפש, ושהעם היהודי מחובר לשמיים. על ידי החיבור לשמיים יבוא "שאלו שלום ירושלָ͏ִם ישלָיוּ אֹהבָיך". שנזכה להודות על מה שיש לנו, נזכה לייחל ולהתפלל שנראה את החיבור הזה במהרה בבניין בית המקדש. תודה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. חברת הכנסת וולדיגר.

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית):

אדוני, כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברותיי, חבריי, חבר הכנסת, עם ישראל היקר, אני עומדת כאן היום בכנסת ישראל, בליבה הפועם של הדמוקרטיה – היום ובארבע השנים האחרונות – עם הכרת הטוב לבורא עולם על קיומו של הבית הזה, ולא פחות מכך – על כך שהוא עומד וניצב בלב ירושלים, העיר של כולנו. ירושלים היא לא רק עוד נקודה על המפה, היא לא רק בירת ישראל, היא בירתו הנצחית של העם היהודי מאז דוד המלך ועד היום. היא שלנו. גם כשהיא לא הייתה בידינו היא לא חדלה להיות שייכת לנו – בתפילות, בשירים, בזיכרון ובתקווה. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" – אמרו את זה חבריי פה – זה לא רק מזמור, זה נדר חיים של עם שלם. ירושלים היום היא סמל לניצחון – לניצחון הרוח, השורשיות; ניצחון של צדקת הדרך; ניצחון של עם ששב לארצו ולבירתו אחרי אלפיים שנות גלות, גירוש, דיכוי והרבה תפילות. ובעזרת השם, נעשה הכול כדי שהיא תישאר שלנו ובידינו לנצח. "ירושלים העיר שחברה לה יחדו" – פסוק ממזמור בתהילים, שטומן בחובו משמעות כבירה. ירושלים היא לא רק עיר שנבנתה מחדש, אלא עיר שמחברת. מחברת בין לבבות, בין אנשים, בין זמנים, וזו בעיניי תמצית החזון. עיר שמחברת, לא מוחקת; עיר שמאפשרת קיום של ריבוי גוונים, תפילות ומנהגים, אבל בלי להתבלבל; בריבונות ישראלית מלאה, בלתי מתפשרת, מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה. ירושלים באמת איננה סיפור של אחידות, אלא של ביחד ברוח הישראלית, ברוח ישראלית אחת, של דורות שהלכו בה; של תפילות מהתפוצות – אשכנז וספרד ותימן ועדות המזרח ועוד כהנה וכהנה; של שווקים סואנים וסמטאות עתיקות; של ילדה חרדית, סטודנט ערבי, עולה חדש מאתיופיה, חיילת קרבית, סב ממאה שערים ונכד מגבעות יהודה – כולם נמצאים כאן. זה היופי של ירושלים, זה הכוח שלה. לא בטשטוש זהות, אלא בחיזוק השורש ובהכלה של השונה. והיום, היום הזה הוא גם יום זכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. הכמיהה שלהם, המסירות שלהם לתורת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל, הן דוגמה ומופת. שמעתי את חברתי פנינה תמנו שטה, את חברתי צגה, שמן הסתם נשמע עוד מעט, ואת חברי משה סולומון, ואני חייבת לומר לכם שמכולם שמעתי שוב ושוב ושוב איך ירושלים העירה והאירה להם כל הזמן, גם שם באתיופיה. יהי זכרם של כל הנספים ברוך. אני חוזרת רגע לניצחון, ואני רוצה לומר שראינו אותו אתמול ברחובות העיר, בריקוד הדגלים. עשרות אלפי צעירים, נערים ונערות מכל רחבי הארץ, מניפים את דגל ישראל בגאווה, בצבע כחול-לבן, וצועדים בשירה ובהודיה דרך שער שכם, רחובות העיר, אל עבר הכותל. אני גאה ברוקדים, אני גאה בדגלים, אני גאה בעובדה שנוער ישראלי אינו מתבייש בזהותו. אין בזה שנאה, יש בזה הרבה מאוד אהבה. ומול כל אלה שמנסים לערער מבית ומחוץ, התשובה שלנו ברורה: נבנה, נתחזק, נחנך ונאהב. ונגדל דור צעיר שלא רק מניף דגל, אלא חי את המשמעות שמאחוריו. ואני מאחלת לכולנו שיהיה כמובן יום ירושלים שמח – היה אתמול – שימשיך להיות, כי אנחנו כל יום חוגגים את יום ירושלים מתוך שלום, מתוך ריבונות, מתוך אהבה, מתוך עוצמה. ויחד ננצח. תודה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה. חברת הכנסת סגנית יושב-ראש הכנסת סון הר מלך, בבקשה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, אורחים נכבדים, בראשית דבריי נתבקשתי לקרוא, על ידי חבר הכנסת משה סולומון, את הדברים המרגשים מאוד שהוא כתב. אז אני קוראת את הדברים ככתבם וכלשונם: כשהייתי בן ארבע קרא לי אבי אליו, הביט בי בעיניים לחות ואמר: בני מחמדי, דע לך כי ירוסלם היא מטרתו של כל יהודי. דורות על גבי דורות אנחנו רוצים להגיע לירוסלם. ארשת פניו הביעה כמיהה למשהו קסום ופלאי. הוא הגה את שמה של ירושלים כמו הייתה גן של עדן, כמו הייתה עשויה זהב טהור ואבניה יהלומים. אחר כך הרים את קולו ואמר בטון מלא תקווה: אנחנו עוד נגיע לירוסלם. איני יודע אם היה בי הכוח לעבור את מה שעברתי בדרכי לירושלים אלמלא טבע בי אבא את החלום, אלמלא צרב בנפשי את הכמיהה לירושלים, עיר הקודש. בינתיים הייתי בשירה וליבי בירושלים. תודה רבה, חבר הכנסת משה סולומון. באמת, הדברים מאוד מאוד מרגשים. ובאמת הכמיהה הזאת שההורים שלנו מעבירים לנו, הכמיהה – אני אומרת שבכל דור ודור זה הדבר שהוא הבשורה, הוא הכוח, הוא מקור הכוח שלנו לפעול ולצעוד ולדרוש באמת את ירושלים. ובעיניי זו הגאולה השלמה. תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אני מבקשת לפתוח את דבריי היום בהנצחה. הנצחה של צעיר יפה תואר, אהוב, צנוע, שקט, שכולו טוב. לפני קצת יותר משנה ניחמתי – הרעש, אני מצטערת.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

מנהלות הסיעה שם, אם אפשר טיפה בווליום נמוך יותר. תודה.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

רק הזמן. טוב. לפני קצת יותר משנה ניחמתי את משפחתו של אנדועלם קבדה, השם ייקום דמו, לוחם בהנדסה הקרבית שנפל בקרבות בעזה. עוד בכניסה לבית הרגשתי בעומק הלב שהגעתי למקום של קדושה, לבית שחיים בו אדם ומשפחה יוצאי דופן. ככל שהקשבתי לסיפורו – הבנתי עד כמה תחושה זו הייתה נכונה. אנדועלם, בן בכור במשפחתו, עלה לישראל מאתיופיה כשהיה בן שלוש. אימו הצעירה והיפה שיתפה אותי בדמותו: אישיות אצילה, ילד של חסד ואהבה, ענווה נדירה שזכתה להערכה עמוקה לא רק מצד בני המשפחה אלא מכל מי שפגש אותו. חבריו ליחידה היו מבקשים ממנו ברכות לפני כל כניסה לעזה. כך, פשוט, כי הם הרגישו את הטוהר והזוך שהיו טבועים בנשמתו. הם ראו בו צדיק, כך סיפרה לי אימו. ניר עמרן, חברו מיחידת צמ"ה 603, סיפר על אדם שכולו לב: אנדו היה מהאנשים שלא מסוגלים להגיד לך לא, הוא אמר. תמיד חיפש איך לעזור, איך להקל, איך לתמוך. במהלך הלחימה הוא היה הגיבור של הפלוגה. הוא נכנס לשטח מהיום הראשון, ונשאר עד הרגע האחרון. הוא פעל באזורים הקשים והמסוכנים ביותר, ביצע פעולות שרק מי שלחמו לצידו יודעים עד כמה היו מורכבות. איתור מנהרות באמצעות D9, הריסות בתים ממולכדים, פתיחת צירים, פירוק מטענים – הוא עשה הכול. ואפילו כשהכלי שלו חטף שני טילי נ"ט הוא לא עצר, הוא המשיך. אי-אפשר לתאר את האומץ של אנדו, כך סיכם חברו ניר. אנדו היה בן לעדה האתיופית. סיפורו האישי הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הגדול שאנחנו מציינים היום, יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל, בדרכם לירושלים. היום אנחנו זוכרים את המסע, מסע של דורות, שנקטע עבור רבים עוד לפני שזכו לגעת באדמת הקודש. אבל גם אנדועלם וגם הם, שצעדו בדרך המייסרת ולא זכו להגיע, חולקים את אותה אהבה, את אותה אמונה, את אותה התשוקה הבלתי-נתפסת לציון, לירושלים. מסע העלייה של יהודי אתיופיה הוא אחד מהסיפורים הציוניים העוצמתיים והמרגשים ביותר. קהילה שלמה, מנותקת גיאוגרפית ותרבותית במשך שנים, שומרת באדיקות על יהדותה. במשך דורות הם חלמו על ירושלים. הכמיהה הזו לא הייתה סמלית, היא הייתה מצפן. וכשנפתחה האפשרות הם לא המתינו דקה מיותרת – הם קמו, עזבו הכול ויצאו למסע. זה לא היה מסע רגיל, זו הייתה דרך חתחתים, הליכה רגלית מייסרת במדבריות סודאן בתנאים בלתי אנושיים – שודדים, רעב, מחלות, אובדן בלתי נתפס, קשישים שנפטרים בדרך, ילדים, הורים שקוברים את ילדיהם בידיים חשופות באדמה זרה – וכל זה בשביל ירושלים. כי מבחינתם, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" הייתה חזות הכול, והם התעקשו להפוך את הפסוק הזה מחלום למציאות. המסע הוא לא רק סיפור היסטורי, הוא יסוד בזהות שלנו כחברה; לא סיפור שלם עם התחלה, אמצע וסוף, אלא סיפור חי, ממשיך, שנכתב בכל יום מחדש עד לגאולה השלמה. העולים לא זכו להגיע, אבל צאצאיהם חיים בינינו, ומקימים כאן בתים מלאי אידיאליזם, ציונות ואמונה. כולנו פוגשים אותם, כולנו מדברים איתם, וכולנו מכירים את האור בעיניהם. זהו דור שגדל על זיכרון ההקרבה והופך את הכאב לכוח. המסע של יהודי אתיופיה שזור בכאב ובתקווה, בדיוק כפי שהמסע הציוני כולו שזור בכאב ובתקווה. ועל כן, ביום הזה שבו אנו מתייחדים עם זכרם של הנספים, אנו גם מחזקים את מחויבותנו להבטיח שהמדינה שלנו תהיה מקום חם, מחבק, שמכיל ומכבד כל בן ובת בקהילה. וכמובן, שיעניק את הטיפול הראוי להם. תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. חברת הכנסת מלינובסקי, בבקשה, גברתי.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר לירושלים, חבריי חברי הכנסת, שני ימים אנחנו מציינים היום: יום לזכר הנספים, לזכרם של יהודי אתיופיה – ואני מאמינה שלכל אחד יש מקום בארץ; אסור לשכוח את המסע הקשה שעברו יוצאי אתיופיה בדרך לארצנו, לארצם, כולנו ביחד, ותפקידנו לדאוג שלכולם יהיו זכויות ויהיה שוויון ושאף אוכלוסייה בארץ לא תרגיש מקופחת. וכמובן שצריך לדאוג שהילדים, במיוחד הדור הצעיר, ידעו וילמדו מה היה המסע הזה לארץ ישראל ומה האנשים עברו שם בדרך לפה. אנחנו גם מציינים היום את יום ירושלים. יום ירושלים, הרבה שמחה, דגלים, שירים, ריקודים, ישיבות ממשלה חגיגיות. אני מאמינה שהריבונות היא לא בשירים, ולא בריקודים, ולא במילים יפות, ולא ב"תחזיקו". הריבונות היא אחיזה בשטח. ריבונות זה לתת לאוכלוסייה שירותי חינוך, בריאות, זבל, לפנות אשפה – זאת הריבונות. זה לא בחגיגות. ריבונות זה כל יום. והשטח, האדמה, זה הדבר הכי חשוב. ככה נבנתה מדינת ישראל. זה היסוד. היום פתאום הבנתי שבמלחמת ששת הימים שחררנו את ירושלים בשישה ימים. אגב, בדקתי עכשיו, אנחנו שחררנו את ירושלים כבר ביום השלישי. כבר ביום השלישי שחררנו את ירושלים, כן.

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

את הכותל לא.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

בנוסף. זה בונוס.

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

את הכותל ב-10:30 ביום הרביעי.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

יופי, אז עוד קצת. אנחנו 600 יום במלחמה. אני רק אומרת שטוב שאז, באותה תקופה, מי שניהל את המדינה זה לא אתם, כי אחרת אותה מלחמה לא הייתה נגמרת לא בשישה ימים ולא אף פעם, כי זאת המדיניות של הממשלה הזאת. זה פשוט לא היה קורה. כי אז היה יושב ראש הממשלה וחושב: האם פוליטית שווה לי לשחרר את ירושלים? האם שווה לי לסיים את המלחמה? אז כנראה שאלוהים יודע לאיזה מסקנות הוא היה מגיע. וגם עכשיו, אתה, השר פרוש, בישיבת ממשלה חגיגית בעיר דוד, איפה שישבתם שם, דיברת שזהו, אנחנו שחררנו את ירושלים מאונר"א. אני יכולה לבשר לך שלא. אני באותו יום הייתי בגבעת התחמושת – – –

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

אמרתי שאני הבאתי את זה בשנה שעברה לישיבת ממשלה – –

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

יש לי את זה כתוב: זהו, שחררנו את ירושלים מאונר"א.

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

– – ואמרתי שאחרי חצי שנה עבר חוק. לא הזכרתי את יוליה, אבל – – –

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא חשוב, אני אחיה עם זה בשלום. אמרת: שחררנו את ירושלים מאונר"א, זרקנו אותם מפה. זהו, אין פה את אונר"א. באותו יום הייתי במתחם אונר"א בגבעת התחמושת – ואללה, חי וקיים. הכול בסדר. ותראו את רוב חוצפתם – אני רוצה לצטט. אחרי שנכנסנו לשם – אנחנו ישראלים, אני חברת כנסת, אדמת מדינה – הם הזמינו משטרה; באה משטרת ישראל וגירשה אותי משם, לא אותם. שני ערבים ששומרים שם על כל המתחם הענק הזה בגבעת התחמושת, 32 דונם – אני לא יכולה להיות שם, הם יכולים. אז זה אפרופו ששחררת את ירושלים מאונר"א – חי ובוער. ואז באה התגובה של נציב אונר"א, רולנד פרידריך, החמוד הזה, מה הוא אומר? מזרח ירושלים מהווה שטח כבוש. הוא מגנה אותי על זה שאני, חברת כנסת, נכנסתי לשטח שלי, אדמות מדינה, ומביאה דגלים – אנחנו העזנו להביא דגלים בירושלים, ביום ירושלים, לשטח שלנו בגבעת התחמושת. קבוצה הביאה דגלים והקימה שלטים. שמתי שם שלט שתקום שם שכונה ירושלמית חדשה לזכרם של נרצחי 7 באוקטובר, והכול במטרה לתבוע את המקום עבור הקמת שכונה ישראלית חדשה. תראה את חוצפתי. אני רוצה שם שכונה חדשה. כן, אני רוצה את זה. משטרת ישראל שהוזעקה למקום כשלה בהגנתה – זה מה שהוא כותב – על חסינותו של השטח. הוא גם טוען שזה שטח עם חסינות. כן, משטרת ישראל בסוף גירשה אותי משם, ואותם השאירה, ברוב חוצפתם. אז יש לי מתנה בשביל השר פרוש. זה מנעול מהשער הראשי של אונר"א – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חברת הכנסת מלינובסקי.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

– – עם מפתחות של השער הראשי של אונר"א.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חברת הכנסת מלינובסקי, את יודעת שזה אסור.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אני מגישה לך את זה. קחו ותיכנסו לשם. הינה, כתוב פה בערבית – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חברת הכנסת מלינובסקי, אני אצטרך להוריד אותך.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

– – "שער ראשי של אונר"א".

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אני אצטרך להוריד אותך.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

בבקשה. תיכנסו לשם.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

נא לרדת.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תקבעו ריבונות בפעילות, ולא בריקודים – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

נא לרדת.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

– – ולא בשירים.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

נא לרדת. נא לרדת.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

כן, חבר הכנסת קריב.

גלעד קריב (העבודה):

המפתחות זה לפרוש, לא?

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חבר הכנסת קריב, אתה מעוניין לדבר? בבקשה.

גלעד קריב (העבודה):

אני לא עושה גימיקים היום.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אני מקווה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אתה רוצה את זה? זה האוריגינל. אוריגינל. אולי ראש העיר לשעבר רוצה את זה? אוריגינל לשער, לשער הראשי. קחו את זה, תעשו את זה.

גלעד קריב (העבודה):

לי מותר, נכון?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אני מחליפה מקצוע.

גלעד קריב (העבודה):

אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת, מכובדיי השרים, חודש טוב ומבורך. 600 ימים – 600 ימים לטבח הנורא, 600 ימים להפקרה, 600 ימים לבריחה מן האחריות, 600 ימים שאחינו ואחיותינו עדיין נמקים בשבי החמאס. השבוע הזה אנחנו מציינים את יום ירושלים, אך השנה הזו, היום הזה, השבוע הזה, יכולים לעמוד רק בסימן "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". 58 אחים ואחיות נמקים בשבי החמאס כבר 600 ימים. 58 שנים למלחמת ששת הימים, המלחמה הקצרה בתולדות המדינה, שאנחנו זוכרים בעיצומה של המלחמה הארוכה ביותר בתולדותינו. שישה ימים אז, 600 ימים עכשיו – פי 100. 100. לו הייתה לממשלת ישראל הנוכחית מאית מן האחריות של ממשלת ישראל השלוש-עשרה; לו הייתה לנתניהו מאית מן האומץ והמנהיגות של לוי אשכול; לו הייתה לממשלת ישראל מאית מן התבונה שהייתה לדרג המדיני ב-1967, שידע מתי לצאת לקרב, כיצד להכריע ומתי לסיים את המערכה; לו הייתה לנתניהו הפחדן והמושחת מאית מן התבונה והאחריות של מנחם בגין, עליו השלום, שהצטרף באותם הימים לממשלה אמיתית של אחדות לאומית. כך אמר יצחק רבין בנאום הר הצופים לאחר הניצחון בששת הימים: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם". הלוחמים בקווים הקדמיים "ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון אלא גם את מחירו – חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני" – הקשב, היושב-ראש – "ויודע אני", כך אמר רבין, "שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים". אלה היו הדברים של רמטכ"ל ששת הימים, שידע לחוש אל שדה הקרב כמפקד הצעיר של חטיבת הראל בירושלים, שידע להוביל את צה"ל לשחרור העיר ב-1967, ושידע גם שעת מלחמה ועת לסיים מלחמה, שעת מלחמה ועת חתירה לשלום. ביום שבו אנו מציינים את שחרורה של ירושלים, לא נשכח כיצד דמו של משחרר ירושלים הותר ברחובות העיר, כיצד קריאות "בוגד" מילאו את הרחובות ואת הכיכרות, וכיצד הפרחח האלים, העבריין המורשע, שתלש סמלים ממכוניות שרים בממשלת ישראל, מעז לעמוד היום מעל הדוכנים ולחזור על המילה "בוגד" כאילו לא עברו 30 שנים. ביום חגה של ירושלים, ביום שבו אנחנו זוכרים את ערגת הדורות לעיר, ובתוכה גם את הערגה הקדושה של קהילת ביתא ישראל, נשמיע גם קול אזהרה: הבית הראשון חרב בשל השתקת קולם של נביאי האמת, שהיה להם האומץ והייתה להם הנחישות לעמוד ולהתריע בשל זחיחות הדעת והשחיתות של השלטון; הבית השני חרב בשל שורפי האסמים הקנאים, ובעיקר בגלל שתיקתם של אותם חכמים שלא הבינו את גודל ואת גורל השעה. אסור לנו לתת לבית השלישי לעמוד תחת סכנה מחמת הקנאות של יורשיהם. והכתובת, חבריי וחברותיי, על הקיר. אני מסיים, אדוני. שישה ימים אז, 600 ימים עכשיו, וביום ירושלים הזה יש רק דבר אחד שצריך לזעוק – סיימו את המלחמה, החזירו את החטופים הביתה בעסקה, ולכו אתם הביתה, כי אינכם ראויים לעיר הזו, אינכם ראויים לעם הזה ולקורבנו הגדול.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חבר הכנסת מישל בוסקילה, בבקשה. אני מצטרף, אדוני, לזעזוע שלך מקריאות ה"בוגד". אני בטוח שאתה מזועזע באותה מידה מקריאות ה"בוגד" שמשמיע השכם והערב מי שעומד בראש המפלגה שלך היום, יותר מפעם אחת. יותר מפעם אחת.

גלעד קריב (העבודה):

אתה טועה, אבל תעזוב, מה לך ולאמת. תבדוק.

מישל בוסקילה (הימין הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדיי כולם, ב-6 ביוני 1999 נבחר לראשות הממשלה אהוד ברק. אהוד ברק נבחר ברוב עצום, כמו שאתם יודעים, אבל לימים, מה שצד את אוזניי ועיניי זה המשא ומתן על ירושלים. חלק מהאנשים אמרו שזה רק משא ומתן טקטי, חלק אמרו שזה משא ומתן רציני, ממש על חלוקת ירושלים. ואני מוצא את עצמי במוצאי שבת, כאשר המשא ומתן מתנהל – חלק במחשכים, חלק בצורה מאוד מאוד גלויה וברורה – יושב וכותב שיר. אמרתי, איך אני אעביר את המסר שלי? אני אשב, דרך שירה אפשר להעביר מסר יותר מאשר בצעקה. בשירה יש משהו מאוד מיוחד – אפשר להעביר גם מסר, אפשר להעביר גם רגש. ואני יושב וכותב. אני רוצה להקריא לכם את השיר, לי הוא מאוד חשוב. אחרי זה אני אספר מה עמד מאחורי השיר וכמובן ממי ביקשתי גם שיקריא לי את השיר במקום הזה לפני כמעט 20 שנה. הבטיחו שיקריאו אותו אבל לא הקריאו. כנראה הוא חיכה לי. הוא חיכה לי שאני אקריא את השיר.

לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית):

הוא חיכה לך 20 שנה.

מישל בוסקילה (הימין הממלכתי):

הוא חיכה 20 שנה. הוצאתי אותו מהמגירה, הדפסנו אותו, ואני אקריא אותו. וזה הולך כך: לירושלים שרים, לירושלים רוקדים, / לירושלים סוגדים, על ירושלים חולמים. / ירושלים היא לנו, היא לנו, ירושלים, ולאוהבינו. / ירושלים היא בירתנו ובירת עולם. / כולם רוצים בה, / כולם חושקים בה, / רק אנו זכינו בה. / הון עולם ייתנו, / כל העולם ירצו, / אך לנו היא. / נרצה שלום, נרצה שלווה, אך בלי חלק מירושלים, / לא תהיה נחמה. / בירת עולם תהיי, אך לעולם, לעולם, לא תיחצי. אני כל כך נרגש שהקראתי פה את השיר. כשבאה אותה נציגה וביקשתי ממנה – זה מה שאני רוצה, אם תהיי במקום הזה. ואכן היא הגיעה למקום הזה, והיא נמצאת במקום הזה, ואני רוצה להודות לה שהיא חיכתה עם הדבר הזה עד שאני אגיע לכנסת ישראל ואקריא את השיר. אני אקריא לכם שיר נוסף שכתבתי על ירושלים, כי זה יום מיוחד היום, היום זה יום ירושלים. מדי פעם אני חוטא בכתיבת שירה, אז זה חלק: יפה את, בירתי. ככתר לראשי אשימך ובראש חוצות אזמר, / את יופייך אהדר / ועם פעימות ליבך אשורר./ קול נגינה ושיר יוצא מגרונך, להנעים באי חצרך. / כינור ונבל, צליל וזמר, / אתהלך בחצרך בגלימה ובכתר./ להאדיר שמך ולזכך יופייך, / לכל אוהבי מלכותך. / בפיוט ומזמור, בכינור דוד נצא במחול. / בפסיעות רגלינו נעלה אלייך, / לחגוג לך את ביכורי בנייך. / חומות סביב לך ככתר על ראשי, / יפה את בירתי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, תודה רבה לכולם.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. חבר הכנסת מעוז.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדי השר לענייני ירושלים, אנחנו נמצאים לקראת סיום תקופת ספירת העומר. ספירת העומר מחברת בין חג הפסח שבחודש ניסן לחג השבועות שחל בחודש סיון. פסח הוא חג החירות, הגאולה הלאומית שלנו שבה נולדנו כעם כאשר יצאנו ממצרים. בחג השבועות קיבלנו את התורה משמיים כאשר עמדנו למרגלות הר סיני, קיבלנו את התוכן של הזהות שלנו, התוכן של הנשמה שלנו. בדורות שיבת ציון, שאנחנו זוכים לחיות בהם, קיבלנו שני מועדים מקבילים בחודש אייר, בין ניסן לסיוון, בין פסח לשבועות. בה' באייר תש"ח לפני 77 שנים קמה מדינת ישראל. עם ישראל חזר לחיות כעם, כקולקטיב בארצו, ולא רק כפרטים מפוזרים בקצוות תבל או אפילו כיחידים בארץ אבל תחת שלטון זרים. יום העצמאות, בדומה לחג הפסח, חג החירות, הוא הביטוי של גאולת הגוף הלאומי וחזרתו לחיים לאחר אלפיים שנות גלות. 19 שנים לאחר מכן, בכ"ח באייר תשכ"ז, זכינו באיחודה של ירושלים ובשחרור הכותל המערבי ומקום המקדש. יום ירושלים, שאותו ציינו שלשום, מקביל לחג השבועות, חג מתן תורה, שהוא חג הנשמה והזהות הלאומית שלנו – וגם ירושלים היא המשמעות של חיינו הלאומיים, היא הזהות, היא הנשמה. ירושלים היא עיר הקודש והמקדש, ועם ישראל הוא עם הקודש שהקדוש ברוך הוא שוכן בקרבו. ירושלים היא אורו של עולם, ועם ישראל איננו עם של הורגי ילדים כתחביב, כפי האמירה המחליאה שנאמרה בזמן האחרון, אלא הוא העם שנושא בקרבו את ייעודו להיות אור לגויים ולהביא ברכה לעולם כולו. כמו כל הגלויות של עם ישראל בכל קצוות תבל, גם קהילת ביתא ישראל שבאתיופיה חלמה על ירושלים ונחשפה אליה. לכן כאשר ילדי הקהילה היו רואים חסידות בשמיים הם היו קוראים אליהן "שמלה, שמלה, חסידה, חסידה, ארצנו ירושלים, מה שלומה?" לכן הקהילה היקרה הזאת מסרה את נפשה, פשוטו כמשמעו, על המסע לירושלים. אחרי 58 שנים הגיע הזמן שנפנים מהי המתנה שקיבלנו ונפסיק לנסות לברוח ממנה. אחרי 58 שנים הגיע הזמן שניישב את כל ירושלים, וגם מזרחה יימלא ביהודים כמו מערבה. אחרי 58 שנים הגיע הזמן שנכיר בכך שאותה השגחה אלוקית שחוללה את כל הניסים המופלאים של מלחמת ששת הימים ואת גבורת הלוחמים היא-היא ההשגחה האלוקית שמוליכה גם כיום את גבורת לוחמינו בסדיר ובמילואים, את גבורת משפחותיהם ואת גבורת כל עם ישראל בדרך לניצחון המוחלט בשבע החזיתות, ומתוך כך – השבת כל חטופינו. אחרי 58 שנים הגיע הזמן שנחתור להכרעה ברורה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית; כלומר, ליישם את התוכן שירושלים הקדושה לנו, ורק לנו, מעלה אותה אליו. דהיינו, הזהות היהודית של המדינה והמשמעות העמוקה של שיבתנו לירושלים ותהליך שיבת ציון כולו. תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה, אדוני. השר לירושלים ומסורת ישראל, השר פרוש, בבקשה, אדוני.

השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש:

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנו מציינים כאן היום בישיבה מיוחדת של מליאת הכנסת את יום ירושלים ואת זכרם של העולים מאתיופיה שנספו בדרכם לישראל. בימים שבהם אנו מציינים ומזכירים את הניסים שנעשו לנו במלחמת ששת הימים, שהסתיימו אז בניצחון מוחלט על אויבינו ובהחזרת הגישה של העם היהודי אל שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, אנו מתפללים להשם ביתר שאת וביתר עז שגם המלחמה הנוכחית תסתיים בקרוב בניסים, עם שובם בשלום של אחינו ואחיותינו החטופים משבי החמאס אל ביתם בשלום, ובניצחון מוחלט של כוחות הביטחון, בסייעתא דשמיא, על אויבי ישראל בכל החזיתות. בעומדי כאן היום ברצוני לשתף אתכם בהישגים שאליהם ירושלים הגיעה בשנה החולפת, לצד האתגרים שעומדים לפניה בשנה הקרובה, בשנים שיבואו, כפי שאני רואה אותם מזווית עיניי. כמו בכל ארץ ישראל, השנה החולפת הייתה מאתגרת. המלחמה משפיעה גם על העיר ירושלים, אשר נשענת רבות על תחום התיירות והמסחר הבין-לאומי. עמלנו על עניין זה והצלחנו אט-אט לשפר את המצב, בין היתר באמצעות שורה של כנסים בין-לאומיים שהתקיימו בירושלים בנושא זה ובכלל. אני מבקש להזכיר פה את ידידי מר אייל חיימובסקי, זיכרונו לברכה, מנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים, אשר הלך לעולמו לפתע פתאום לפני כשבוע וחצי והשאיר את ירושלים המומה ואבלה. אייל, זיכרונו לברכה, היה שותף משמעותי מאוד בכל הנוגע לפיתוח ירושלים. הוא הקדיש את חייו לפיתוחה, קידומה, שגשוגה ובניינה של עיר הקודש ירושלים, ופטירתו היא אובדן קשה לכל מי שעסק בבניין ירושלים. יהי זכרו ברוך. כשמדברים על אתגרי העיר ירושלים אי-אפשר שלא לדבר על האתגר הגדול ביותר, בעיניי, ההגירה השלילית, או אם נתבטא באופן פחות פוליטיקלי קורקט – האם העיר ירושלים תישאר עם רוב יהודי לאורך זמן. בקצב הנוכחי – התשובה שלילית. לפני 58 שנים, בשנת תשכ"ז, השנה שבה ירושלים שוחררה, 1967 למניינם, כאשר קיבלנו לידינו מחדש את מזרח ירושלים, היחס היה 72% יהודים בירושלים על כל חלקיה ו-28% לא יהודים. היחס הזה הלך והשתנה עם השנים והוא מידרדר. בשנת תשפ"ב, לפני שלוש שנים, 2022 למניינם, אחוז היהודים עמד על 60%. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו בשבוע שעבר, הנתון הזה כבר עומד על 57%, וכולל גם מי שזהותו לא מוגדרת. כלומר, מספר היהודים בבירת ישראל הוא לא הרבה יותר ממחצית. הנתון הזה אמור להדיר שינה מעיני כולנו. כאשר אני הייתי חבר במועצת עיריית ירושלים לפני 30 שנה ויותר, סיפרו לי שיש הגירה שלילית מהירה כי לצעירים חילונים אין מספיק אתרי בילוי בירושלים בשבת. זה לא המצב היום. לצערי, יש כאלה שאפילו מתגאים, רחמנא ליצלן, שבשבת קודש אתרי הבילוי בירושלים פתוחים, שלא לדבר על מה שקורה באמצע השבוע. אז גם אם הדברים אולי לא לרוחי האישית, משרדי שותף לפעילות הפנאי בירושלים במהלך ימות השבוע מתוך החזון שאותו קבעתי עם כניסתי לתפקיד לפעול למען כלל התושבים והמבקרים בעיר ירושלים, אם כי הדרך לשוויון עוד ארוכה. עם זאת, ולמרות זאת, מאזן ההגירה השלילי עדיין מידרדר לרעתנו, ונשאלת השאלה מה עושים, כיצד הופכים את הגלגל. לדעתי יש פתרון, שאולי חלקכם לא תאהבו לשמוע אותו, אבל הוא בהחלט טוב יותר מהמצב הנוכחי, ולטעמי הוא גם פתרון מצוין. הנתונים מדברים בעד עצמם. המשפחות החרדיות והדתיות בירושלים ברוכות בילדים בפער משמעותי מהמשפחות במגזר הכללי. ככל שיהיו יותר משפחות ברוכות ילדים בירושלים נתמודד טוב יותר עם מאזן ההגירה ואולי אף ננצח אותו. וכאן נשאלת השאלה שהזכרתי קודם, שאותה שאלו לפני עשרות שנים בכיוון ההפוך: אולי אין בירושלים מספיק מקומות ראויים שבהם החרדים והדתיים נוהגים להיות? אולי לא נותנים למגזר החרדי והדתי, שהוא הרבה יותר מרוב בקרב היהודים, את המימון ואת האפשרויות של שעת קורת רוח לפני המקום ברוך הוא? אולי אין מספיק גינות משחקים לילדים בשכונות שבהן החרדים והדתיים גרים? אולי יותר מדי ילדים חרדים ודתיים לומדים במבנים לא מוסדרים? הדברים שאני מעלה כעת כאן אומנם לא משתלבים עם האווירה החגיגית של יום ירושלים, אבל אם אנחנו רוצים שלא להיות במצב שהרוב היהודי בירושלים מידרדר, הדברים האלה צריכים להישמע ועל דברים כאלה צריכים להתריע. מעל במה מכובדת זו אני מבקש להתייחס לסערה זוטא בימים האחרונים סביב תקציב הפיתוח של מזרח ירושלים. כנראה שבקרב מעטים כאן בבניין הזה ומחוצה לו נוצר בלבול ביחס לחלוקת התפקידים בין הרשויות השונות. תפקידו של משרד החינוך לדאוג לחינוך ראוי ולמחנכים ראויים לילדים בכל מדינת ישראל, גם במזרח ירושלים. תפקידה של עיריית ירושלים לשרת את כל תושבי העיר ירושלים, גם במזרח ירושלים. משרד ירושלים הוקם לפני 35 שנה, בשנת 1990 למניינם, על ידי ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, במטרה לפעול למימוש חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, ולקדם בעיר עדיפויות מיוחדות לפיתוח בנושאי משק וכלכלה. בסעיף 4 נקבע כי הממשלה תשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ועל רווחת תושביה על ידי הקצאת משאבים מיוחדים. עוד נקבע כי לירושלים יינתנו עדיפויות מיוחדות בפעילויות של רשויות המדינה לפיתוחה של ירושלים בנושאי משק וכלכלה ובנושאים אחרים. בהתאם, מיום כניסתי לתפקיד משרדי מרכז מאמצים מרובים בקידום החלטות, פרויקטים, מיזמים, תקציבים ופעולות שונות ליישום מחויבות זו. בין היתר העברנו לפני כשנתיים החלטת ממשלה לצמצום פערים במזרח ירושלים בהיקף של יותר מ־3 מיליארד שקל. תקציב זה לא בא כתחליף לתקציבים אחרים שגורמים אחרים, כמו המל"ג, אמורים לתקצב עבור כלל מדינת ישראל; תקציב זה נועד כתוספת, בשביל לצמצם פערים, לא לשמר אותם. עם מלוא ההערכה לכל הגורמים הרלוונטיים הפועלים בנושא, הייתי ועודני מחויב למשימה שהוטלה עליי, ובהתאם לכך אני אפעל. בקרוב משרדי יציג לצוות המשנה הרלוונטי הצעות ליישום סעיף התעסוקה בפריון גבוה, אשר עוסקות בתעסוקה בפריון גבוה, ולא ברעיונות אחרים אשר חוטאים למטרת ההחלטה. ביום זה, שבו אנו עוסקים בשחרורה של ירושלים ובקשר שלנו לעיר הקודש והמקדש, אנו מציינים בנוסף את זכרם של כ-4,000 מאלפי העולים מאתיופיה שנפטרו מרעב וממחלות או נרצחו על ידי שודדים בעת שעשו את דרכם לעבר ארץ הקודש. הם עשו זאת להגשים את החלום שליווה רבבות רבות של יהודים בכל ארצות הגולה, לפקוד את אדמתה של ירושלים. לפני הסיוטים הרבים שעברו בדרכם לארץ המובטחת, הם תיארו בהתרגשות רבה את העלייה הצפויה. אני מקריא מתוך דף העדות של גטו, אבי הילדה אדיסה, שנפטרה בדרך. כך הוא כותב וכך הוא אמר: בצאת החשכה בשעות הלילה המאוחרות סוף-סוף הגיעה העת המיוחלת שחיכינו לה מזה זמן רב – העת להגשים את החלום להגיע לציון, ארץ הקודש; ארץ זבת חלב ודבש. תמיד ריחפה ידיעה באוויר, גם אם לא נהגו להכריז על כך בראש חוצות, שיום יבוא – וניגאל. אך הם לא ידעו כי בדרכם יסבלו כל כך הרבה. הם הסתבכו עם מורי דרך שרימו אותם בדרכם מאתיופיה לסודאן, לשם הגיעו באפיסת כוחות, עד שהוא מתאר את מצבה של רעייתו: היא חלתה מאוד והייתה במצב אנוש, כל שיער ראשה נשר, סבלה מתת-תזונה – וניצלה בנס – עד שהגיעו למה שהם כינו "אוהל המוות", שם איבד את הבת הקטנה שלו, אדיסה, והיא בת שלוש בלבד. בכל זאת הוא מתאר בהתרגשות רבה: כשהגעתי לארץ ישראל, כל נוסעי המטוס היהודים, ברגע שדרכה רגלם לראשונה, מייד נפלו אפיים ארצה והחלו לנשק את האדמה – אדמת היהודים, ירושלים הקדושה, מדינת החלומות. יהודים רבים נפטרו במשך כל השנים בדרכם לארץ הקודש, היום אנחנו מציינים את זכרם של אלפי חברי קהילת ביתא ישראל, שנפטרו בדרך הקשה. נזכור אותם לעד מתוך תפילה כי נזכה בקרוב לראות בעינינו "בשובך לציון ברחמים", בגאולה האמיתית והשלמה. בחיבור הזה בין יום ירושלים לציון זכרם של יהודי אתיופיה, שנספו בדרכם לישראל, אין ראוי מלסיים בדבריו של דוד המלך בתהילים: "שאלו שלום ירושלָ͏ִם ישלָיוּ אֹהבָיִךְ, יהי שלום בחֵילֵךְ שלוה בארמונותָיִךְ, למען אַחַי ורֵעָי אדבְּרָה נא שלום בָּךְ, למען בית ה' אלהינו אבקְשָה טוב לָךְ". תודה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

נעבור לנושא הבא על סדר-היום – הצעות חוק לדיון המוקדם. ההצעה הראשונה היא הצעת חוק כליאתם והעמדתם לדין של המשתתפים באירועי 7 באוקטובר, התשפ"ה–2024, של חברי הכנסת שמחה רוטמן ויוליה מלינובסקי. אני מזמין את חברת הכנסת מלינובסקי להציג את החוק. בבקשה, גברתי. גבירותיי, מנהלות הסיעה מכל הסיעות, כבר כמה זמן יש רעש נורא נורא גדול, אנא – אני מבקש מכל מי שמסביב שיפנה את עצמו משם כדי לא להפריע לעבודה החשובה והמסורה שעושות מנהלות הסיעות. ולמנהלות הסיעות, בכל זאת, קצת להוריד ווליום, אם אפשר, זה מאוד מפריע. תודה רבה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יש פה שר? השר פרוש עדיין פה, חבל שאני לא רואה, שר המשפטים בדרך?

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

יהיה מישהו שימסור – – –

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, לא, זה לא העניין. תודה רבה לך, אדוני, שותפי לדרך, שמחה רוטמן. כשאנחנו העלינו את הצעת החוק לסדר-היום של ועדת השרים, העיתוי – שזה יעלה ביום 600 למלחמה – לא חשבנו, זה יצא במקרה, וזה מאוד סמלי. 600 ימים אנחנו במלחמה, ונגד מחבלי 7 באוקטובר, אותם מחבלים מטורפים, עדיין לא הוגש כתב אישום אחד. זה לא קרה סתם. ברשותכם, אעשה השתלשלות עניינים, שאף אחד חלילה לא יחשוב שאנחנו תופסים טרמפ על האירוע הזה. כי שמעתי: מה פתאום התעוררתם עכשיו? אז אני רוצה להגיד שלא התעוררנו עכשיו. אני פניתי לחברי חבר הכנסת שמחה רוטמן ב-9 בנובמבר 2023, וביקשתי להקים ועדה חסויה, ועדה כלשהי שתדון בנושא העמדה לדין של מחבלי 7 באוקטובר; נובמבר 2023, זאת אומרת ממש בעיצומה של המלחמה. הייתה כאן גם מעורבות של היועצת המשפטית של הכנסת, ואכן הוועדה הזאת הוקמה. כי כשאנחנו היינו בשיא המלחמה כבר התחלנו לחשוב מה יהיה הלאה, וחשוב לחשוב על הצעדים הבאים. הוועדה הזאת הוקמה ב-4 בדצמבר 2023, וכן היו דיונים בוועדה הזאת. ב-21 בינואר 2024 הוועדה החסויה קיימה דיון ראשון בנוכחות היועמ"שית לממשלה ושר המשפטים. לדעתי זו הייתה הפעם הראשונה אחרי הבלגן של המהפכה המשפטית ששני האנשים האלה ישבו בחדר אחד. לדעתי אדוני היושב-ראש חבר בוועדה הזאת, אם אני לא טועה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

לצערי, לא.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

לא, אז סליחה. אמרנו להם, די, לא למריבות, לא לחרמות, כולכם באים, גם היועמ"שית לממשלה, גם השר לוין – וכולם יישרו קו וכולם באו. היו עוד כמה דיונים, כולל רק לפני שבועיים. אנחנו בדקנו וחשבנו ושמענו כל מיני גורמים, מה לעשות עם אותם מחבלים, אותם נוח'באים, איך להעמיד אותם לדין, באיזו דרך, ומה נכון לעשות. כי ברור לנו, עבדנו על זה יד ביד עם שמחה – אני יודעת שיש הרבה מחלוקות בינינו, באמת, ב-90% אנחנו לא מסכימים, והוא מוציא אותי מדיונים ואני צורחת עליו, אבל הנושא הזה הוא קונסנזוס. אנחנו נעשה את זה ביחד. כפי שאותם מחבלים לא שאלו בטבח: אתה בעד המהפכה המשפטית, אתה נגד, אתה שמאל, אתה ימין, את אשכנזי, אתה מזרחי – אנחנו נעשה את זה ביחד. אני יודעת שהנושא הזה מורכב, אני יודעת שהוא מעורר הרבה מאוד שאלות. הצעת החוק שניסחנו, סביר להניח שזה יעבור עוד הרבה מאוד שינויים, וזה בסדר. למה עכשיו אתם רוצים להקים טריבונל מיוחד? כן, אנחנו רוצים להקים טריבונל מיוחד, שנוכל להעמיד שם לדין את המחבלים הכבדים, שכן – בסופו יש עונש מוות. אנחנו מאמינים בזה, רצח עם – עונש ומוות. כי הזוועות שהם ביצעו פה, אין עונש מתאים אחר שאפשר להטיל עליהם. אנחנו עושים פה משהו שלא קיים – חדש, אחר. וכולם שואלים: אבל למה לא במערכת המשפט הרגילה? כי אי-אפשר. כי אם עכשיו נעמיד כ300 מחבלים במערכת המשפט הרגילה בסדר דין פלילי רגיל, הנכדים של הנכדים שלנו עוד יהיו עדים לכל ההליכים האלו. כי זה המצב. לכן בהצעת החוק אנחנו מבקשים להקים טריבונל מיוחד עם הרכב מיוחד, שידון רק בזה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

לפי איזה חוק? השיפוט הצבאי?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

החדש – לא, לא. זה חוק חדש. השיפוט הצבאי קיים שם. פה אנחנו מבקשים להקים טריבונל מיוחד שבו יהיה ניתן להעמיד לדין מחבלים כבדים, שבסופו יש את רצח העם שכולל בעצמו ביזה, חטיפה, אונס – הכול בפנים – בהרכבים מיוחדים שיתעסקו רק בזה, ושגם יהיו רשאים בסוף לקבוע עונש מוות – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

להטיל עונש מוות.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

– – וכמובן במנגנון ערעור וכן הלאה. אנחנו רוצים סדר דין מיוחד, שר המשפטים כמובן יתעסק בזה. אנחנו מקימים ועדה מיוחדת, כי האירוע הזה הוא לא משפטי גרידא. אנחנו בהצעת חוק – כן, זה חדש, ועדת היגוי, נכון? ככה אמרנו, שזו ועדת היגוי, שחלילה לא תתערב במהות העבודה של הפרקליטות. זה לא האירוע שם. אבל בוועדת ההיגוי יהיו נציגי שר המשפטים, שר הביטחון ושר החוץ, כי לאירוע הזה יש היבטים בין-לאומיים. לאירוע הזה יש היבטים ביטחוניים כבדים. צריך להחליט את מי, מה, מו, באילו נסיבות. כי יש לנו נסיבות, לצערי הרב. אני יודעת שזה מעורר הרבה מאוד שאלות. אבל כפי שהיועצת המשפטית לממשלה אמרה בעצמה בדיון – וטוב שזה היה דיון בוועדה ויש פרוטוקול – האירוע הזה הוא לא אירוע משפטי. בסוף באירוע הזה של העמדה לדין של מחבלי 7 באוקטובר, מחבלי נוח'בה, אלה החלטות של הדרג המדיני. תפקידם של הייעוץ המשפטי, של גורמי המשפט, הוא לתת את כל האפשרויות, להכין את כל התשתית. אבל בסוף בסוף בגלל גודל הדבר המטורף הזה, שלא חווינו עד כה – ואני מקווה מאוד שלעולם לא נחווה יותר – אלה גם ההחלטות של הדרג המדיני. האמת, חשבתי שמי שצריך להגיש את הצעת החוק הזו בצורה כזו או אחרת, כאילו על הנושא – הוא הממשלה, כי זה באמת כבד. אני חשבתי שזה יהיה הרבה יותר נכון. אבל לצערי הרב – וגם אז אפשר להתווכח אם זה נכון, אם זה לא נכון – כרגע אין לנו על מה להתווכח, לכן החלטנו להריץ את האירוע עם שמחה. חשבתי שנכון שזו תהיה הצעת חוק ממשלתית; זה לא קרה. שמענו הרבה פעמים שיש התנגדות של גורמי הביטחון בכלל להתעסקות בנושא הזה. גם ראש הממשלה אפילו מנע כמה פעמים את כינוסי ועדות. אבל לדיון שקיימנו בוועדה – וזה כבר פורסם, אז אני יכולה להרשות את זה לעצמי – הגיע נציג של גורמי הביטחון ואמר שמבחינה ביטחונית או שיקולים כאלו אין שום מניעה להתחיל להתעסק בזה. כשנגיע לכתבי אישום – וכמובן, שם איפשהו, משם מתישהו גם לגזר דין ולעונש, זה אירוע אחר, אני מקווה מאוד ששם כבר לא יהיו לנו בכלל את השיקולים האלה. אבל כרגע זה על השולחן. אני מקווה מאוד שהכנסת תתמוך בהצעת החוק הזו, ונצא לדרך, כי אני מאמינה שאנחנו חייבים לקחת אחריות על עצמנו כל עוד הממשלה לא עושה את זה, לצערי הרב, ולהתחיל להתקדם. אנחנו נתווכח בוועדה. אנחנו נשמע את כולם – תומכים, מתנגדים, מומחים – את כולם. אבל לפחות יהיה לנו על מה להתווכח. כרגע הנושא הזה פשוט לא מטופל בכלל, כליל, לא קיים. אני מקווה מאוד – לא, לא, אני לא מקווה – אני בטוחה שהצעת החוק הזאת לא תקבל זווית פוליטית בשום דרך, בשום נקודה. אסור שזה יקרה. יהיו כאלה שיסכימו, יהיו כאלה שלא. נתווכח, נגיע לעמק השווה. זה מורכב, זה מסובך, זה לא פשוט. אנחנו נעשה את זה, כפי שאחרי 7 באוקטובר הקמנו פה בכנסת את חמ"ל חברי הכנסת ועבדנו ביחד, עם כולם ביחד, בצירוף. אתה, שמחה, הלכת עם גלעד קריב, לדעתי, לשדה תימן לטפל במשפחות, בכל מה שהיה שם; אני עם בוארון התעסקתי עם הנשק לחיילינו, ועם הח"כים האחרים. לא, בכלל לא התייחסנו למאיפה אתה, קואליציה–אופוזיציה – היינו ביחד בהצעת החוק הזו. אני רוצה שנהיה ביחד. אני לא אקבל שום הטפות מוסר. אני לא אקבל ביקורת שמאל–ימין. זו חובתנו, חובתנו המוסרית כלפי המשפחות, כלפי הנרצחים, כלפי עצמנו. בסוף זה גם המשפט, זו החשיפה. קצת נחשפנו, למה שיש שם, בחומרי החקירות, שמחה, נכון? האמת, אני חייבת להגיד, היה עדיף לי לא להיחשף לדבר כזה. זה גם חשוב למדינת ישראל – אני מסיימת – זה חשוב למדינת ישראל מבחינת הצדק העולמי, המשפט. הכי טוב שכולם יראו וישמעו מה קרה פה. אסור להסתיר את זה. כמובן שאנחנו בתחילת הדרך, יש הרבה שאלות, ואני כבר שומעת ביקורת – תירגעו – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

– – זה חוק מסגרת. נעבוד ביחד עם כולם, כולל הממשלה, כמובן, ונגיע למשהו שיהיה, אתה יודע, איך אומרים את זה – המיינסטרים. זה יהיה – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

בוועדת החוקה, לא בוועדת החוץ והביטחון.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

ברור שזה בוועדת החוקה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

צריך לסיים.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אנחנו נגיע לנוסחים ולהבנה שמקובלת על כל עם ישראל, כמובן, ובכנסת, שהחוק הזה יעבור מתישהו שם ברוב עצום בלי התנגדויות. תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה, חברת הכנסת מלינובסקי. השרה גולן תשיב בשם שר המשפטים.

השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן:

כנסת נכבדה, אני משיבה בשם שר המשפטים יריב לוין. הצעת חוק כליאתם והעמדתם לדין של המשתתפים באירועי 7 באוקטובר, התשפ"ה–2024, של חברי הכנסת שמחה רוטמן ויוליה מלינובסקי, נועדה להסדיר היבטים הנוגעים לניהול הליך משפטי נגד המחבלים הקשורים לאירועי 7 באוקטובר, ומציעה גישה משפטית ייחודית בכל הנוגע לנושאים הבאים: העמדה לדין – יוקם צוות היגוי במטרה לקבוע את מדיניות התביעה בהעמדתם לדין של הנאשמים באירועי 7 באוקטובר, וחבריו יהיו נציגי שר המשפטים, שר הביטחון ושר החוץ. הצוות יחליט בדבר הגשת כתב אישום נגד לוחם בלתי חוקי שהשתתף באירועי 7 באוקטובר מתוך אלה שפרקליט המדינה קבע שניתן להעמידם לדין פלילי בגין השמדת עם ואישומים נוספים. שפיטה – יוקם בית דין מיוחד, וימונו לו 15 שופטים, שבהם מי שכשירים לכהן כשופטי בית המשפט העליון וכן זרים ששר המשפטים, בהתייעצות עם שר החוץ, קבע כי מחזיקים בידע ובניסיון המתאימים לכהן בבית הדין המיוחד. בית הדין המיוחד יהיה רשאי לסטות מדיני הראיות ומסדרי הדין המקובלים, ושר המשפטים רשאי לקבוע הוראות לעניין זה בתקנות. כליאה – מוצע תיקון לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב–2002 – חוק הלב"חים – שמשמעותו הסמכת הרמטכ"ל להוציא צו כליאה נגד מי שיש לו יסוד סביר להניח כי השתתף באירועי 7 באוקטובר. הצו יובא לאישור בית המשפט המחוזי תוך 14 יום. מוצע להחריג את צווי הכליאה הללו מהביקורת השיפוטית העיתית לפי חוק הלב"חים. ראשית אציין כי מיצוי הדין עם מי שהשתתף באירועי 7 באוקטובר עומד בראש סדר העדיפויות של גורמי האכיפה בישראל. הוקדשו ומוקדשים מאמצים ומשאבים עצומי היקף לחקירה זו בשיתוף כלל הגורמים: משטרה, שב"כ, צה"ל ופרקליטות המדינה. הממשלה פועלת תוך ראייה רוחבית של כלל ההסדרים העלולים להשפיע על אינטרסים רחבים של מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. ההחלטה באשר לאופן שבו תנהג המדינה במחבלים שנתפסו כרוכה גם בהיבטים ביטחוניים ומדיניים משמעותיים ביותר, ועל כן ראוי לציין כי אני והדרג המדיני מעודכנים לאורך הדרך בהתפתחות החקירה ובסטטוס הטיפול. בדיון שהתקיים בוועדת השרים לענייני חקיקה נמסר לי מהגורמים הביטחוניים – המטה לביטחון לאומי ומשרד הביטחון – כי אין להם התנגדות לקידום הצעת חוק זו. משכך, החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה כי הצעת החוק תעבור בקריאה הטרומית, בכפוף לכך שהמשך הליכי החקיקה יקודם בהסכמת שר המשפטים ומשרדי החוץ, הביטחון, האוצר, ראש הממשלה והביטחון הלאומי ובתיאום עם משרד המשפטים. בנוסף לכך החליטה הוועדה כי הצעת החוק תוחזר לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה לפני הקריאה הראשונה. לבסוף, בגלל ההיבטים שציינתי לעיל, יש לשים לב אליהם ולאופן שבו הממשלה מטפלת בנושא. במידה שתונח על שולחן ועדת השרים ותאושר טיוטת חוק ממשלתית בנושא, הצעת החוק הפרטית תוכפף לה ותמוזג איתה. עכשיו אני רוצה לדבר על עוד כמה דברים בוערים, בתקופה הבאמת-בלתי נתפסת שאנחנו עוברים תחת הדיפ-סטייט על סטרואידים שהוקם לנו פה – ולומר שפעם בישראל היה ביטוי "לעשות מהמקפצה"; בתמימות הישראלית הישנה נושנה, ההסתכלות הצנועה שלנו כחברה ראתה את המקפצה כשיא הגובה שממנו יוכל אדם חצוף, יהיר, זחוח ומלא ביטחון עצמי מנופח, להתנשא על כל סביבתו, לשפוך עליהם את הרפש שנמצא בתוכו, ביודעו שהוא חסין מכל פגע. כמה אנחנו מתגעגעים לימים ההם, כמה היינו שמחים לחזור לשם. אבל בימינו, כידוע, יכול ממלא מקום נשיאת בית המשפט העליון יצחק עמית למנות את עצמו בחינניות נפוליאונית, כיאה לאדם שהפער בין מידותיו האישיות להתנהלותו כה זועק, לקיסר בית המשפט הגלקטי. אותו נפוליאון יכול אחר כך גם לנאום בכנס לשכת עורכי הדין ולתקוף בעזות מצח את רשויות השלטון האחרות כאילו היה בן האלים, בעודו דן במקביל, בהרכב שהוא מינה – בהתעקשות שחס ושלום לא יהיו מינויים אקראיים, כי הרי הוא היחיד שיודע ויכול – בדין שעוסק ישירות בלשכת עורכי הדין, ורשויות השלטון האחרות הן צד בו. מישהו יעז לצייץ? לזעוק? הוא הרי ימצא את עצמו במעצר עד תום ההליכים. וגם אם יימצאו שופטים ישרים והגונים בערכאות נמוכות, הרי יגנו ויבזו אותם. כתבלבי מערכת המשפח ילעגו ויגחיכו אותם, בעוד יצחק נפוליאון עמית יניף את ידו ויבטל את החלטות בני התמותה ההגונים. כמה קטנים אנחנו נראים שם מלמעלה, יצחק נפוליאון עמית? אני שואלת. כמה בזויים נציגי העם בעיניך? עבירות אינן חלות עליך, ניגודי עניינים אינם נוגעים לך, הבלי החוקים הקטנים לא מלחכים את שולי גלימתך ההדורה. אתה הרי רואה אותנו כבני כיתה ד', אלה שעדיין מאמינים בתמימותם בשלטון החוק, בשלטון הרוב, בשלטון העם. מתיימרים לקבל החלטות, מגוחכים וקטנים, ולא יודעים שאתה, אתה, יוצא למערכה הגדולה והמכריעה בחזית המזרחית, להכריע את כל יריביך, להראות לכולם כמה אתה גדול וחזק. אז מה אם הפסיקות שלך מחרידות כל אדם שומר חוק? אז מה אם אתה מבטל חוקים כאילו היו מטרד מעיק? אתה תמנה את הנציב, אתה תמנה את ראש השב"כ. אתה העליון, אתה הגדול. אמרתי מספיק פעמים כמה אתה גדול, יצחק נפוליאון עמית, או שעליי לצפות שיושבת-ראש האופוזיציה מיארה, בשבתה כיועצת המשפטית הגלקטית, תשלח את מיליציות מח"ש לנקות אחריך? או אולי תשלח את הפצ"רית הגלקטית עם רעולי פנים לשלוף כמה חיילי מילואים ממיטתם, להדליף כמה סרטונים מבושלים ולהסיט את תשומת הלב ממעלליך. אבל האמת שאפילו יצחק עמית מתגמד אל מול שמש העמים, הלוא הוא יאיר סטלין גולן. אתה, שחולם להקים מחנות לחינוך מחדש לגיבורי הציונות הדתית – אוי ואבוי, קראו לך "בוגד", אחרי שהשמצת את לוחמי צה"ל מול כל העולם. מי אתה שתעליל נגדם שהם הורגים תינוקות כתחביב? אני חוזרת, הורגים תינוקות כתחביב. אתה תבוא כמו איזה רמבו להציל לוחמים משוחררים כשייעצרו במדינות העולם כפושעי מלחמה? ערוצי הטלגרם של חמאס ודובר החות'ים חגגו וצהלו מול הזוהמה ששפכת מהפה. אמרתי ואגיד שוב: כן, יש חפים מפשע. 58, ליתר דיוק. הם החפים מפשע היחידים, אדון יאיר גולן. אפילו הלפיד הרזרבי נזעק להגן על יאיר גולן כששנייה אחר כך אותו גולן בעצמו קרא "בוגד" לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שבמקרה נבחר על ידי רוב העם, לא על ידי שלושת המנדטים של מיליציות קפלן. זה כמובן בסדר בעיני צמד היהירים, שמש העמים והרזרבי. צ'רצ'יל, אתם יודעים, טבע ב-1940 את המשפט האלמותי שלו: "מעולם בהיסטוריה האנושית לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך". הוא התכוון, שמש העמים יאיר גולן, לטייסי חיל האוויר הבריטי שלחמו נגד הנאצים; אלה שלימים הפציצו את דרזדן, אלה שאתה כנראה היית מזהה תהליכים אצלם, אדון גולן, איש המוסר הנעלה, שמש העמים שלנו. ואני טוענת שעליך אפשר לטבוע את הביטוי המקביל: מעולם בהיסטוריה האנושית לא הזיק מנוול אחד הרבה כל כך לרבים כל כך – אתה, שמש העמים, שחולם להקים לבני הציונות הדתית, שמגינים עליך בגופם, מחנות לחינוך מחדש; זה כשאתה לא מכנה אותם תתי-אדם. ואם הם לא יבינו, תתי-האדם, האגרוף שלך תמיד יהיה מוכן – נכון, יאיר גולן – נגד תושב קריית שמונה שמעז לפצות פה נגד שמש העמים המחנך מחדש, נגד שוטרים. אתה גם תמיד מוכן להטיל מצור על רעיית ראש הממשלה, גב' שרה נתניהו, שהעזה לבקר במספרה. הרי למה לך לדאוג, בעצם? מערכת המשפט מגינה עליך ונמצאת כאן לצידך. ולא רק עליך, גם על החברים המופרעים שלך, מבעירי וחוסמי הכבישים, מרביצי השוטרים ומטרידי השוטרות, מדליפי המסמכים מוועדות מסווגות. ככה זה כשאתה שמש העמים מהמפלגה של יצחק נפוליאון עמית. ואף על פי כן ולמרות הכול, למרות שמש העמים, למרות יצחק עמית, הקיסר הגלקטי שמינה את עצמו, למרות יושבת-ראש האופוזיציה מיארה עם ההמלצות המפוברקות וניגודי העניינים המובנים, למרות מבעירי הכבישים ומדליפי והמסמכים וכל חבר מרעיהם, עם ישראל חי וימשיך לשגשג ולפרוח. כי העם הזה גדול יותר ממשוגעי הגדלות שמשתררים עליו, גדול יותר מהזחוחים המתלהמים שמטנפים על חייליו, גדול מאלה שמבזים כל הליך תקין ומפברקים כל אות בספר החוקים. העם הזה חפץ חיים וחפץ יהדות, על אפכם ועל חמתכם, ציונות ואהבת ישראל – כל המילים שלמרות שיגעון הגדלות הגדול שלכם, חברי האופוזיציה, אתם אף פעם לא תבינו. כנראה שעל החסך הזה אתם צריכים לפצות. תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

נעבור להצבעה על הצעת חוק כליאתם והעמדתם לדין של המשתתפים באירועי 7 באוקטובר, התשפ"ה–2024. אנא תפסו מקומותיכם. הצבעה. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 39 נגד – 2 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק כליאתם והעמדתם לדין של המשתתפים באירועי 7 באוקטובר, התשפ"ה–2024, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

39 בעד, שני מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק כליאתם והעמדתם לדין של המשתתפים באירועי 7 באוקטובר, התשפ"ה–2024, אושרה בקריאה טרומית ותעבור לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט לצורך הכנתה לקריאה הראשונה.

קריאות:

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

לוועדת הכנסת, שתקבע את הוועדה הנכונה. חבר הכנסת רביבו טוען שהייתה תקלה בהצבעה שלו. יחידת המחשב תבדוק את זה. אנחנו נשנה, ככל שזה יקרה.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

ועדת החוץ והביטחון.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אתה תפסיק לצעוק.

עופר כסיף (חד"ש-תע"ל):

לוועדה אחרת.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אדוני, תפסיק לצעוק, בבקשה. אם יש לך משהו לדבר עם מזכיר הכנסת, גש ותדבר אליו מפה. תודה. הבנת אותי? לא לצעוק. תודה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

נעבור לנושא הבא על סדר-היום – הצעת חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה) (תיקון – הרחבת תקופת הגנה מפני פיטורים למשרתים במילואים), התשפ"ה–2025, של חבר הכנסת משה טור פז. אני מזמין את חבר הכנסת טור פז. בבקשה, אדוני.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם, ברשותכם, סיפור אישי, איך כבר כמעט איבדתי תפקיד בגלל מילואים. את שומעת, טלי? עמדתי להתמנות למנהל בית ספר, והגעתי – עברתי כבר ריאיון וקבלה, הכול, ואמרו לי: בוא תפגוש את חדר המורים. לכאורה, לא מזיק, אבל שהמורים יראו מי אתה. הגעתי לחדר המורים, ישבו שם כמה עשרות מורים, והצגתי את עצמי. ואמר נציג הוועד המנהל: זה משה טור פז, הוא מועמד להיות מנהל בית ספר בשנה הבאה. ואז אמרתי כמה מילים על עצמי, ופתאום אחת המורות הרימה את היד ואמרה: סליחה, אדוני, אבל ראינו שאתה סמג"ד במילואים, זה נכון? אמרתי כן. אמרה לי: איך תהיה מנהל בית ספר וסמג"ד במילואים? זה לא מסתדר. אתה בטח כמה עשרות ימים לא תהיה, אחר כך אתה תרצה לראות מג"ד. מתי תנהל בית ספר? עכשיו הבנתי שאני בבעיה, כי מה שאני אגיד ישחק נגדי. מה אני אגיד? "לא, לא, אני כן אהיה"? זה לא יישמע רציני. למזלי הרב היה בחדר המורים מורה ותיק ממלחמת ששת הימים בשם אהרל'ה. הוא ראה שאני שותק, ואמר: על מה אתם מדברים? כשקינלי לא יהיה בחדר המורים כי הוא יהיה במילואים, התלמידים ידעו שהוא לא פה בגלל שהוא במילואים. תגידו לי אתם, יש חינוך יותר טוב מזה? קיבלתי את התפקיד. הייתי המנהל של בית הספר הזה. אכן נעדרתי הרבה ימים, גם כסמג"ד וגם כמג"ד. היום בידיעות אחרונות תמר טרבלסי חדד מספרת ככה: "כשתלמיד בתיכון שקד דרכא בעמק המעיינות מפריע בשיעור, המורות לא ממהרות להעיר לו. 'כאשר ילד מתנהג אחרת, כועס, רגיש, מפריע, פוגע – אולי יש לו סיבות טובות להיות בסף רגישות כזה', מסביר מנהל בית הספר עמרי עמירם. הסיבות הטובות שאליהן מתכוון עמירם הן הורה בשירות מילואים ממושך. בבית הספר לומדים" – תשימו לב – "לא פחות מ-434 תלמידים שהוריהם במילואים, והמנהל אמר שרמת הרגישות של אנשי החינוך עלתה מ-100% ל-200%. 'וכאשר רוב הצוות גם הוא משרת מילואים או בת זוג של משרת מילואים – זו משימה בלתי אפשרית, שהצוות המדהים שלנו עומד בה בכבוד רב'". והוא ממשיך ומתאר גם שכול שפקד את בית הספר. טלי, את שומעת? בית הספר הזה, שציטטתי עכשיו מידיעות אחרונות הבוקר, זה בית הספר שאותו ניהלתי, והוא אחד מעשרת בתי הספר שמנויים בכתבה הזו, שהיא כאמור של תמר טרבלסי – עשרת בתי הספר בישראל שאחוז הילדים שהוריהם נמצאים במילואים, מבית ספר תמר בבקעת הירדן ועד בית הספר העל-יסודי שקד בעמק המעיינות ובית ספר לביא בגליל העליון. אז כאמור, הייתה לי הזכות לנהל את בית הספר הזה, אחד מבתי הספר שתורמים לאנשי המילואים. ויש דברים שאסור לנו – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

אפשר רק לשאול שאלה אחת? בגלל שמתחילת המלחמה אתם מקדמים את הארכת העניין, רציתי לשאול – אתה ביקשת להאריך לשלושה חודשים.

משה טור פז (יש עתיד):

נכון.

טלי גוטליב (הליכוד):

גם בשיא, בהצעה שלכם, גם של רם ושל אופיר, הוארך ל-60.

משה טור פז (יש עתיד):

נכון.

טלי גוטליב (הליכוד):

יש פה הרי עוד קולות, ויש פה שוק פרטי, ואנחנו לא יכולים לכפות את זה. אתה חשבת להציע 45 ימים? או לפחות לעשות איזושהי דיפרנציאציה?

משה טור פז (יש עתיד):

אני אסביר למה זה. קודם כול יש פה שני שינויים: הראשון – מהוראת שעה לחקיקת קבע, והשני – מ-60 ל-90. ואני אסביר למה, זה לא נעשה בלי חשיבה. נפגשתי עם עשרה ארגוני מילואים שונים, עם זהויות שונות וכו'. מה שעלה בהן, שאחת הבעיות הכי קשות שקורות היום בעולם העבודה היא שמילואימניקים מפוטרים – מחכים ל-60 יום, ואז אומרים: לא, לא, נפטר אותך ביום ה-61. ולכן ההליכה ל-90 יום היא ניסיון להיות מידתיים ועדיין להתמודד עם הבעיה. אי-אפשר להאריך עד בלי די – זה בתשובה על שאלת חברת הכנסת גוטליב – ומצד שני, מעסיקים היום מחכים ליום ה-61, והעובד מפוטר. עכשיו תדמיינו את הסיטואציה הבאה: לוחמת מילואים עשתה 300–400 ימים, חוזרת לאזרחות, ומה היא מגלה? שהיא מפוטרת. פעם היינו מדברים פה בכנסת על נשים בהיריון, אחרי לידה; היום אנחנו מדברים על אנשים במילואים, אלה שמגינים עלינו, בסך הכול 3%, 4% מהאוכלוסייה בישראל. לשאלת חברת הכנסת גוטליב, מדובר בהצעה פשוטה. מה היא אומרת? תקופת ההגנה מפיטורים תוארך מחודשיים לשלושה – לא כטובה, לא כהטבה, כהיגיון בסיסי. אנשים משרתים במלחמה מאות ימים, לוקח הרבה זמן להשתלב אחר כך. צריך לשמור עליהם, צריך להגן עליהם. אנחנו לא יכולים להיות תלויים בסבלנות או בטובות של המעסיקים. אנחנו קוראים לחיילים: בואו תגנו עלינו, ולכן אנחנו צריכים לתת להם הגנה מורחבת באזרחות. נבו כץ, תקשיב למה שטלי אומרת לך, כי היא צודקת. אנחנו חייבים הגנה לאנשי המילואים. לא מספיק 60 יום בהוראת שעה, צריך 90 יום בחקיקת קבע. זו הסיבה שהבאתי את החקיקה הזו. לצערי, הממשלה בנונשלנטיות דחתה אותה בכמה חודשים.

טלי גוטליב (הליכוד):

ביררתי. אפשר לענות לך?

משה טור פז (יש עתיד):

בבקשה.

נאור שירי (יש עתיד):

כל שבוע אותו דבר עם הצעות חוק.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא נכון.

משה טור פז (יש עתיד):

תן לה, תן לה. טלי, אני מקשיב, עזבי את נאור.

טלי גוטליב (הליכוד):

בגלל שאתה דואג לאנשי המילואים, בגלל זה רציתי לבדוק למה ביקשו פה את הדחייה הארוכה. היה קושי, גם מול ארגונים של מעסיקים בסקטור הפרטי, עם ה-90 יום. זה נכון שיש חשיבות להפוך את ה-60 יום שבתוקף להוראת קבע, שזה מה שהממשלה רצתה לשקול לך. הדחייה של כמה חודשים – זה כהוראת שעה עדיין עומד בתוקף, ואז המילואימניקים לא נפגעים. כדי להפוך את ההצעה שלך כטרומית להצעת קבע ולהתקדם איתה צריך לקבל עוד עמדות. זה מאוד קשה לעשות את זה.

משה טור פז (יש עתיד):

טלי, תודה על הדברים. אני אגיד לך, קודם כול, ניהלתי כמה ישיבות גם עם ארגוני מילואים ונשות מילואים.

טלי גוטליב (הליכוד):

אבל צריך עם מעסיקים.

משה טור פז (יש עתיד):

וגם עם מעסיקים. ובעיקר, ההצעה הזו, חשיבותה היא המעסיקים הפרטים. וניהלתי פגישות.

טלי גוטליב (הליכוד):

ומאוד קשוח מולם.

משה טור פז (יש עתיד):

גם הצעתי לוועדת השרים לחקיקה, ואני מציע לממשלה – הרי אנחנו אחרי טרומית מגיעים לוועדה, והדבר הזה יגיע. בוועדה אפשר לשנות הכול, טלי.

טלי גוטליב (הליכוד):

אני לא חושבת.

משה טור פז (יש עתיד):

אני חושב ככה. גם התייעצתי פה.

קטי קטרין שטרית (הליכוד):

אבל כשזה מגיע לוועדת השרים לענייני חקיקה – שם זה נופל.

משה טור פז (יש עתיד):

אבל קטי, זה מה שאמרתי.

טלי גוטליב (הליכוד):

אבל ההצעה של הממשלה היא לקחת את הצעת החוק שלך, שהיא קבע, לא ל-90 יום, אלא ל-60 – –

משה טור פז (יש עתיד):

נכון.

טלי גוטליב (הליכוד):

– – אבל לדון בה בהתייחס לעוד מספר – – –

משה טור פז (יש עתיד):

מה שאני הצעתי זה להביא את זה לוועדת העבודה והרווחה אחרי טרומית ולהתחיל לדון בפרטים.

טלי גוטליב (הליכוד):

זה לא בשל.

משה טור פז (יש עתיד):

אני ניהלתי את הדבר הזה. אני אומר כאן עוד משהו: המצב הולך ומחמיר. המצב הולך ומחמיר. בהרבה מאוד מקרים, מה שקורה – –

טלי גוטליב (הליכוד):

אבל זה מאוד קשה, מה שאתה מציע.

משה טור פז (יש עתיד):

– – זה, כאמור, שמחכים ליום ה-61.

קטי קטרין שטרית (הליכוד):

אבל אם אתה רוצה לפתור את זה באמת, אז תקשיב למה שאומרים לך. כי מה שאתה עושה עכשיו – זה סתם נופל. אם אתה דוחה, אתה מצטרף לממשלה.

משה טור פז (יש עתיד):

אני, כאמור, מנהל את השיח הזה כבר כמה חודשים.

טלי גוטליב (הליכוד):

אבל אתה שכנעת ב-60 יום. כשהעלית מ-30 ל-60 בהוראת שעה – –

משה טור פז (יש עתיד):

נכון.

טלי גוטליב (הליכוד):

– – זה היה בניגוד לעמדת המעסיקים.

משה טור פז (יש עתיד):

ומה שקרה אז זה שגילינו שגם 60 יום היום לא מספיקים. אין לזה סוף הרי, נכון?

טלי גוטליב (הליכוד):

בדיוק. אבל אי-אפשר להעמיס את זה על הסקטור הפרטי.

משה טור פז (יש עתיד):

כן, אבל הממשלה לא מוכנה כרגע. אני ביקשתי שהממשלה תיקח את החקיקה הזו. לצערי היא לא לקחה אותה. אני אומר לכם יותר מזה: המצב הזה הולך ומחמיר. משרתים במילואים חוששים לחזור לשוק העבודה. בשירות המדינה הרחיבו את ההגנה ל-120 יום.

טלי גוטליב (הליכוד):

כי זה סקטור ציבורי.

משה טור פז (יש עתיד):

נכון. לכן בפרטי ההרחבה היא לא ל-120 אלא ל-90, מראש. שוחחתי עם מעסיקים ודיברנו על מידתיות, שיהיה חודש פחות. מצד שני, ה-60 של היום לא מספיק, כי אנשים לא מתאוששים. אתם רואים את אנשי המילואים. אני יודע מהלשכה שלי, מהצוותים שלי – אנשים אחרי 60 יום עוד לא חוזרים לעצמם. ולכן ההרחבה פה נעשתה בחשיבה, היא לא כלאחר יד, היא מידתית. אני קורא כאן לחבריי בקואליציה ובאופוזיציה, בסופו של דבר סיפור המילואים הוא אחד מהמבחנים הגדולים שלנו במדינת ישראל. זה 300,000. עכשיו אישרתם 450,000. אם האנשים האלה ירגישו – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

אני שבה וחוזרת. בגלל החשיבות, הוראת השעה – שגם אתם שותפים לה – של ה-60 יום, עדיין בתוקף.

משה טור פז (יש עתיד):

נכון.

טלי גוטליב (הליכוד):

להפוך את הצעת החוק שלך לקבע – זה עוד לא בשל.

משה טור פז (יש עתיד):

אבל כאמור, טלי, ניהלתי את השיחה הזאת, ואמרו לי: תשמע, קינלי, אם זה יעבור זה יידון בוועדה – ושם הכול פתוח. זה מה שאני מבקש כאן.

קטי קטרין שטרית (הליכוד):

משה, יש פה גם נציג של ראש הממשלה, שאומר: תן להם זמן, הם מסדרים את זה.

משה טור פז (יש עתיד):

אני כבר דיברתי איתם.

קטי קטרין שטרית (הליכוד):

מה שאתה עושה עכשיו זה סופר-פופוליסטי ולא אמיתי.

משה טור פז (יש עתיד):

ממש לא, קטי.

קטי קטרין שטרית (הליכוד):

תפתור את הבעיה – תיתן חודש, תיתן שבועיים.

משה טור פז (יש עתיד):

היות שאני כבר ניהלתי את השיח הזה, אני לא חושב שזה הגון. אמרתי גם לנציגי הממשלה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

הוא צריך לסיים, הזמן הסתיים. אי-אפשר לנהל את הדיונים האלה פה.

משה טור פז (יש עתיד):

השיח הזה הוא מאוד חשוב.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אתם רוצים – אתם יכולים לנהל את הדיונים האלה אחר כך בצד.

משה טור פז (יש עתיד):

בסופו של דבר, בשביל זה יש טרומית, דיון בוועדה, קריאה ראשונה, דיון בוועדה, קריאה שנייה ושלישית – חמישה שלבים. אני קורא כאן לחבריי בקואליציה להצביע בעד הנוסח הזה ולהביא אותו לדיון בוועדה. תודה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. השר מלכיאלי, אתה מוסר את עמדת הממשלה? בבקשה, אדוני.

מיקי לוי (יש עתיד):

– – – אנחנו מעריכים אותך, זה לא מוסיף לך כבוד.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

קודם כול, מעולם לא חיפשנו כבוד. בוקר טוב.

קריאה:

צוהריים טובים.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

צוהריים טובים. אדוני היושב-ראש – אגב, חבר הכנסת לוי, אתה אמרת קודם משפט ואני רוצה להגיד לך על זה איזה רעיון יפה: אמרת "לא מוסיף כבוד". יש משפט לחז"ל שאומר: "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו; וכל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו." אז מתי הם נפגשים? חבר הכנסת לוי, מיקי, שאלתי שאלה. עוד פעם – כתוב: "כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו; וכל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו." אז מתי הם נפגשים?

ירון לוי (יש עתיד):

ימשיך כבודו.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

אני אענה. התשובה היא כזאת: אומרים שאחרי 120 של האדם, כשלאדם כבר אין כוח לברוח, אז הכבוד תופס אותו. כל הכבוד בעולם הזה הוא מדומה. אחרי 120, שאז האדם כבר מפסיק לברוח מהכבוד, מה הבריות אומרות עליו – זה הכבוד האמיתי של הבן אדם. אז פתחנו גם בדבר תורה של הבוקר. אז אני מקריא תשובה – בשם מי?

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

בשם שר הביטחון.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

שר הביטחון. כבוד גדול. הצעת חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה) (תיקון – הרחבת תקופת הגנה מפני פיטורים למשרתים במילואים), התשפ"ה–2025, של חבר הכנסת טור פז. תקשיב לתשובה, מה? מלפנים עיריית ירושלים. אדוני יושב-ראש הישיבה, חברי הכנסת, חבר הכנסת משה טור פז מציע לתקן את חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), כך שתורחב תקופת ההגנה מפני פיטורים שלה זכאי חייל מילואים שסיים שירות מילואים מ-30 יום, הקבועים כיום בחוק, ל-90 ימים. עד כאן – הצעה טובה. אין חולק כי ישנה חשיבות רבה במתן תמיכה, הוקרה וסיוע ובשמירה על זכויותיהם של חיילי המילואים. לאור חשיבות הנושא, מתחילת מלחמת חרבות ברזל התקבלו כמה החלטות ממשלה שעוסקות בהוקרת משרתי המילואים ומרחיבות את ההטבות שלהם זכאים משרתי מערך המילואים ובני משפחותיהם, כולל בתחום התעסוקה. לא רק, אלא כולל. לא כוילל אלא כולל. במסגרת זאת, בהתאם לצו הרחבה שקבע שר העבודה בהמשך להסכם קיבוצי שנחתם, הורחבה תקופת ההגנה מפני פיטורים ל-60 ימים עד לסוף שנת 2025. כלומר, זה לא 30, כמו שאמרו, אלא 60. הוראת שעה. וכן – – –

שלי טל מירון (יש עתיד):

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

מה קרה?

שלי טל מירון (יש עתיד):

אדוני השר, קשה מאוד להכיל את זה שאתה משיב בשם שר הביטחון – – –

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

מי שקשה לו יכול לצאת החוצה. לי אמרו שכל מי שקשה לו יכול לצאת החוצה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה, חברת הכנסת טל מירון, שמענו. תודה רבה.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

מעולם לא כפו על אדם לשבת כאן.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה, חברת הכנסת טל מירון.

שרון ניר (ישראל ביתנו):

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

מעולם לא כפו אדם לשבת כאן. כל מי שנמצא כאן עכשיו, הגיע לכאן מיוזמתו. חלקם השקיעו גם מאמץ גדול להגיע לפה. במסגרת זאת, בהתאם לצו ההרחבה שקבע שר העבודה בהמשך להסכם קיבוצי שנחתם, הורחבה תקופת ההגנה מפני פיטורים ל-60 ימים עד לסוף שנת 2025 – –

שרון ניר (ישראל ביתנו):

צריך להגן על – – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה, חברת הכנסת ניר. חברת הכנסת ניר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. תודה.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

– – וכן תוקן החוק באופן שמרחיב את ההגנה על משרתי המילואים כך שתחול גם בנסיבות של הרעת תנאי העבודה ולא רק במקרים של פיטורים. יחד עם זאת, הרחבה נוספת של התקופה המוגנת, כפי שמציע חבר הכנסת טור פז, באופן שתאסור פיטורי משרת מילואים במשך שלושה חודשים מיום שחרורו משירות מילואים, עשויה ליצור אפקט מצנן בקבלת משרתי מילואים לעבודה, ובכך עלולה להביא לפגיעה בהם. לאור האמור, החליטה הממשלה לדחות בשלושה חודשים את הדיון בהצעת החוק הפרטית. לפיכך, לא ניתן לתמוך בקידום הצעת החוק הפרטית, ואני מציע – אומר שר הביטחון – כי מליאת הכנסת תסיר את ההצעה מסדר-יומה. כלומר, חברי הכנסת, יש פה הצעה. היות שיש דחייה של שלושה חודשים, אומר שר הביטחון, ואני כעת משמש כדוברו לצורך העניין – להציע לכבוד המציע, שהיות שהצעתך היא טובה, אלא מה, יש חשש שהצעתך תביא לקלקול במקום לתיקון, וזו בוודאי לא כוונתך – – –

טלי גוטליב (הליכוד):

– – – גם הוא צריך לשמוע את עמדת המעסיקים בשוק הפרטי, שאנחנו כופים עליהם פה דבר נורא.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

יפה. אז ברור שכיוון שר הביטחון לדעת חברת הכנסת גוטליב. ולכן, יש הצעה שלא נדחה אותה בצורה כזאת, אבל זה תלוי בהחלטת כבוד המציע. אז עד שנקבל אישור לרדת, ננמק את דברי שר הביטחון. ודאי שההצעה היא הצעה טובה, ודאי שכוונת המציע היא לטובה. אבל יש חשש שההצעה, במידה שתתקבל, תביא חלילה לפגיעה בחיילי המילואים, וודאי שאין כוונת המציע לפגוע בחיילי המילואים, מה גם שאנחנו כבר נמצאים בתוך הוראת שעה שהרחיבה מ-30 יום ל-60 יום. לכן הציע שר הביטחון לדחות את זה רק בשלושה חודשים. אבל זה תלוי בהחלטתך, כבוד המציע. דבר נוסף אמר שר הביטחון – הממשלה ושר הביטחון עצמו הגישו לממשלה והגישו לכנסת לא מעט הצעות שכבר מיטיבות עם חיילי המילואים. כלומר, הממשלה לא התעלמה, אומר שר הביטחון, מהצרכים ומהמחויבות של כולנו לדאוג לאותם חיילי מילואים, שעזבו את ביתם במסירות נפש, הזניחו את עסקיהם. המדינה, יש עליה מטלה מאוד מאוד גדולה: לדאוג לאותם אנשים. ולכן, לא בהכרח שעל ידי הצעות חוק כאלה או אחרות נגיע למטרה הבאמת-חשובה, כמו שאתה חושב, כבוד המציע, לדאוג לאותם חיילי מילואים. אני אוסיף לך עוד משהו. אני השתתפתי בדיון שהיה בממשלה על חיילי המילואים. הוצגו לפנינו על ידי שר הביטחון הטבות רבות שהממשלה מתכננת להעביר. אז אני חושב שהיה מן הראוי, כבוד המציע, שכבודו יראה זכות ליצור קשר עם שר הביטחון, על מנת לחשוב. ולכן, ההצעה הייתה לדחות את הצעת החוק.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. אנחנו נעבור להצבעה. בהתאם לבקשת האופוזיציה, ההצבעה תהיה שמית. אתה רוצה להשיב? בבקשה, תשיב.

משה טור פז (יש עתיד):

השר מלכיאלי, הקשבתי לדבריך בקשב רב, לדברים שנשאת בשם שר הביטחון, ואני ממש מקווה שאת עצמך שכנעת. אני לא בטוח. אותי בוודאי לא שכנעת. הוראת החוק הזאת באה לעשות שני דברים פשוטים: להעביר הוראת שעה להוראת קבע, ולהעלות את משך ההגנה במגזר הפרטי מ-60 ל-90 יום. אני מזכיר שוב – במגזר הציבורי זה 120 יום. יש פה מידתיות והדרגתיות. עכשיו, אמרתי כאן – אם אתם רוצים לא רק לדבר גבוהה-גבוהה על הגנה על אנשי המילואים אלא לנקוט עשייה בפועל, תעבירו את זה בטרומית. זה יגיע לאדון אייכלר, יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ויידון לגופו של עניין. יגידו לו: 90, 80, הוראת קבע לשלוש שנים ולא לתמיד. זה בדיוק מה שעושים. כשלא רוצים להעביר, אז מצהירים הצהרות. אבל חלק ממה שהצעת החוק הזו עושה זה מידתיות. אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד בהנמקה להצעה. כשאנחנו דיברנו על מילואים, אפילו בסיפור שסיפרתי כאן קודם על ניהול בית ספר, לא דמיינו מציאות כזו. באותו ניהול בית ספר אני עבדתי 100 ימים במילואים. 100 ימים היו נראים אין-סוף. עכשיו אני מסתכל כאן על הנוכחים, אני לא יודע מי שירת כאן 100 ימים בשנה – נראה לי שכמעט אף אחד – אבל לדמיין 200 ו-300 ו-400 ימי מילואים, אולי אתה, אדוני היושב-ראש, יכול לדמיין. לרוב האנשים פה אין מושג בזה. לכן בעיניי מידת ההגנה על אנשי המילואים צריכה לגדול משמעותית, הרבה יותר ממה שהיא הייתה. אדם שחוזר מ-300 ו-400 יום, מן הראוי שכנסת ישראל תעניק לו 90 ימים, בסך הכול שלושה חודשים של הגנה. זה מידתי, זה סביר, זה נכון, זה לתרגם את האמירות הפופוליסטיות למציאות. זה מה שנדרש כדי להגן על האנשים. תהיו פעם אחת ענייניים, לא משמעת ולא קואליציונית. תצביעו נכון ותשמרו על אנשי המילואים באמת. תודה רבה.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. לפני שאנחנו עוברים להצבעה, שתהיה שמית, אנחנו מקדמים בברכה את חיילי המילואים של עובדי משרד החקלאות. יישר כוח על פועלכם, גם בשירות הציבורי וגם במילואים. יישר כוח. שמרו על עצמכם. תודה. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה) (תיקון – הרחבת תקופת הגנה מפני פיטורים למשרתים במילואים), התשפ"ה–2025. כאמור ההצבעה תהיה שמית. סגנית מזכיר הכנסת, אנא קראי בשמות הנוכחים. הצבעה שמית

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

היו"ר משה סולומון:

חברים, אנא שמרו על שקט במליאה. זה מפריע מאוד להצבעות.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

היו"ר משה סולומון:

חבר הכנסת ששי גואטה, זה מפריע מאוד.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

היו"ר משה סולומון:

אנא הקריאי שוב את שמות חברי הכנסת שטרם הצביעו.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

היו"ר משה סולומון:

האם ישנם חברי כנסת באולם שטרם הצביעו?

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

היו"ר משה סולומון:

האם ישנם עוד חברי כנסת שטרם הצביעו? אם כן, תמה ההצבעה. תוצאות ההצבעה: 37 בעד, 51 נגד. אני קובע כי הצעת חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה) (תיקון – הרחבת תקופת הגנה מפני פיטורים למשרתים במילואים), התשפ"ה–2025, לא אושרה, ותוסר מסדר-היום.

היו"ר משה סולומון:

נעבור לנושא הבא על סדר-היום – הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – הפחתת שיעור המס שחל על תגמולים למשרתי המילואים), התשפ"ה–2025, של חבר הכנסת אלון שוסטר. אני מזמין את חבר הכנסת אלון שוסטר להציג את הצעת החוק. בבקשה, לרשותך עשר דקות.

אלון שוסטר (המחנה הממלכתי):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. לפני שאני קורא – אני מבקש, הינה, אפילו חבריי ביטון ודנינו, תקשיבו עשר שניות, ואחר כך תמשיכו – מדובר בהצעת חוק כל כך נכונה וצודקת, שאפשר לומר: נדבר על זה אחר כך, הממשלה תחליט, נעשה את זה בהזדמנות. אני מבין – אבל על מה מדובר? מדובר על כך שהחלטנו להעניק למשרתי מילואים את התגמול הנוסף. התגמול הנוסף, לא רק שלא פטרנו אותו – זו לא מתנה, זה תגמול. זה כאילו נחשב למשכורת, אז ממסים אותו, לוקחים מס הכנסה. אבל מה שעושים, כדי שיהיה פשוט, למעשה קובעים אחוז מיסוי קבוע, 25%, כאילו שזה פרס ממפעל הפיס, ואז נוצר מצב שזה מיסוי רגרסיבי. כלומר החזקים – משרתי המילואים שמתפרנסים יפה, שאחוז המיסוי שלהם הוא 30% או 40%, ייהנו מכך, ואני בעד – אבל מי שאחוז המיסוי שלו הרבה יותר נמוך, מדרגת המס שלו נמוכה או בכלל לא מגיע לסף המיסוי – ישלם 25%. כלומר אנחנו כולנו החלטנו – – –

היו"ר משה סולומון:

לא, לא. הוא לא ירוויח, הוא לא ישלם. הוא לא ירוויח.

אלון שוסטר (המחנה הממלכתי):

הוא יפסיד. הוא ישלם יותר ממה שהוא היה משלם אם זה היה נכנס אליו כמשכורת. ההסבר של זה נורא מסובך. אז אני מציע שלא יהיה מסובך, שלא יהיה מיסוי. החלטנו כולנו שאנחנו נותנים למשרתי המילואים מתנה, הוקרה, ומזה האוצר – אנחנו, כולנו – לוקחים בחזרה 25%. אז אני מציע להקטין מראש את הסכום ולתת מתנה לכולם, זה נשמע לי יותר הגיוני; אבל לפגוע כלכלית בחלשים יותר, שייתכן שהם לא-פחות גיבורים, זה פשוט אבסורד שאין כדוגמתו. כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק שלפניכם נולדה מתוך תחושת אחריות והוקרה עמוקה למערך המילואים, אותו כוח מגן שאין לו תחליף. כוח המילואים נשחק, מספר המשרתים הולך וקטן, ובמקביל הולך וגדל הנטל שמוטל על הבודדים, שהולכים ונשארים לבד. אלפי חיילי מילואים צברו מאות ימי שירות, ובכל זאת ממשיכים להגיע, ממשיכים להחזיק את הקו, לשרת. המציאות הזו מחייבת אותנו לא רק להכיר תודה, אלא להושיט כתף, להרחיב את מעגל המשרתים, לחלק את הנטל באופן שוויוני, ולתת גיבוי אמיתי לאלו שנושאים בעול. הצעת החוק הזו היא צעד קטן בכיוון הזה. היא באה לתקן עיוות, לעשות צדק עם אותם אזרחים שמקריבים עבור כולנו, שמצבם הכלכלי הוא פחות טוב. המצב היום הוא שהם נפגעים לעומת משרתי המילואים שמצבם הכלכלי הוא טוב יותר. נעשה מהלך חיובי – חיילי מילואים זכאים היום לתגמול נוסף, אך התגמול הזה חייב במס הכנסה בשיעור אחיד וגורף של 25%, ללא קשר לגובה ההכנסה של המילואימניק או המילואימניקית, ללא זכות לניכוי, לקיזוז, לפטור או להפחתה כלשהם, והרבה פעמים ללא ידיעתם – כי התגמול כבר מגיע לחשבון הבנק של משרת המילואים לאחר הניכוי. אליה וקוץ בה – החוק הקיים קובע רמת מס ומתעלם לחלוטין מהשונות הכלכלית בין משרתי המילואים. הוא עושה חסד עם מי שמרוויח יותר ופוגע במי שמרוויח מעט. היגיון מוזר, מוסרית לא נכון. לא משנה כמה מילואימניק מרוויח – גם אם הוא עובד בהייטק, סטודנט לתואר ראשון או אחד שלא מצליח לסגור את החודש – ינוכה אותו שיעור. אגב, לא רק אותו שיעור; על אותו סכום של כסף, גם אם מדרגת המס הרגילה היא 10% או 0%, הוא ימוסה ב-25%. לא צודק, לא חכם. זה הפוך מהתפיסה של מיסוי פרוגרסיבי, שבו מי שמרוויח יותר משלם יותר מיסוי. כמו כן, כבר היום מילואימניקים זכאים לתגמול מיוחד – ככה זה נקרא, תגמול מיוחד – שעליו לא נקבע בכלל מס הכנסה, אז למה על מה שנקרא תגמול נוסף כן? חברים, זו גביית יתר. בעזרת השם – שם אחר: גובים כסף. אל תגבו. תיתנו קצת פחות, אבל תיתנו עם כל הלב. הצעת החוק נועדה להפחית את שיעור המס על תגמול נוסף מ-25% לשיעור השווה למדרגת מס ההכנסה הנוכחית של המשרת, או 25%, הנמוך מהשניים. מאוד פשוט. יש לזה תג מחיר: על פי האוצר, 130 מיליון שקל. אבל אלה לא 130 מיליון שמורידים מהאוצר, אלה 130 מיליון שיעשו חסד. זה הסכום שהמדינה לכאורה תפסיד, אבל רק לכאורה. אם החוק הזה יעבור, על פי הערכה תקציבית שקיבלנו, מס הכנסה בגובה של 25% באופן אחיד יוצר עיוות. הפחתת מס ההכנסה על התגמול הנוסף היא חובתה של המדינה, להעדיף את משרתי המילואים לטובה ולא לרעה. משרתי המילואים לא צריכים לשלם יותר אחוז מס, הם צריכים לקבל יותר ולשלם – או בכלל לא, אם זאת מתנה, או על פי דרגתם במס הכנסה. הפחתת המס על תגמולי המילואים היא לא רק תיקון טכני, היא אמירה מוסרית וערכית. זו חובתנו כחברה שמבקשת להכיר תודה לא רק במילים, אלא גם במעשים. בואו נשים את המספר הזה בפרופורציה. 130 מיליון שקל הם סכום אדיר. אכן אדיר כשמבינים שהוא מושת על כתפי המילואימניקים הרגישים יותר כלכלית. זה סכום ענק, אבל בואו נשים את המספר הזה בפרופורציות אחרות: ה-130 מיליון הם כסף קטן מול התקציב כולו, מול הכוונה לעזור למילואימניקים, מול תקציבים אחרים שהולכים לעשיות מיותרות, לתקציבים קואליציוניים שחלקם במיליארדים מיותרים וחלקם מנותקים מהמציאות. זה סכום קטן מול המחיר הכלכלי שהמדינה משלמת על חוסר השתתפות של מגזרים רחבים בשוק העבודה ובמערך הביטחוני. אם המדינה יכולה להרשות לעצמה להעביר 5 מיליארד שקלים לנושאים שנויים במחלוקת, היא בהחלט יכולה להוריד את המס הלא-צודק על מי ששומר עליה בפועל ומצבו הכלכלי קשה. זה רק עניין של סדר עדיפויות. במערכת הערכים שלי לא גובים אחוז יותר גבוה ממי שקשה לו, ממי שמתפרנס פחות. אני חי בחברה שחושבת אחרת, ואני חושב שמדינת ישראל מושתתת על אותם עקרונות. החוק הקיים הוא רגרסיבי. הוא חוטא כלפי מי שלא רק שמצבו הכלכלי יותר קשה, אלא הוא תורם הרבה יותר יחסית למרבית החברים השותפים במדינה הזאת. אני קורא לכם לתמוך בהצעת החוק הזו. היא צודקת, היא מוסרית, היא תסייע אולי טיפה יותר למערך המילואים, מהנכסים היקרים והחיוניים ביותר של מדינת ישראל. תודה רבה.

היו"ר משה סולומון:

תודה רבה. אני מזמין את השר לשירותי דת, השר מיכאל מלכיאלי, להשיב על הצעת החוק.

קארין אלהרר (יש עתיד):

למה אתה עושה את זה, מלכיאלי? למה אתה צריך את זה?

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

תראי כמה חסד אפשר לעשות ביום, כמה עזרה לזולת.

מירב כהן (יש עתיד):

גמרתם אותנו. אנחנו באמת צריכים קצת חסד.

מירב בן ארי (יש עתיד):

600 ימים של חסדים.

נאור שירי (יש עתיד):

כמה עוד חסד נסבול?

מירב כהן (יש עתיד):

מספיק עם כל החסד הזה, אנחנו לא עומדים בזה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

הלוואי שיהיה לנו יום אחד, יום אחד של חסד. יום אחד.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

בעניין הזה נרשמה הסכמה בינינו.

מירב בן ארי (יש עתיד):

זאת הבעיה איתך, שאתה נחמד מדי. אתה איש נחמד.

היו"ר משה סולומון:

בבקשה, אדוני השר.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

שלום וברכה. כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בימים קשים אלו לעם ישראל, בזמן שיש מחלוקת מבית ומחוץ, במיוחד בימי ספירת העומר, כמה חשובה האחדות, החשיבה על השני ולכבד את האחר. לאחרונה נחשפתי למצוקה גדולה מאוד בציבור. יש המוני צעירים בגילים מבוגרים שצריכים לעזור להם. הם לא בהכרח מוצאים אחד את השני, לא בהכרח מוצאים את מי שידאג להם, מי שיהיה מסור להם. יכולות לעבור שנים שאין להם הצעות טובות ואין מי שיתמוך בהם בצורה אמיתית, דבר שמביא למתחים וכמובן צער בתוך הבית. אנשים יודעים לאן הדברים יכולים ללכת. נחשפתי לפעילות גדולה מאוד של ארגון באמת חשוב שנקרא לב אחד; הוא שם לעצמו מטרה: שלא יהיה בחור או בחורה שלא יהיה מי שיציע לו או שלא ידאגו לו. אנשים שלפעמים מרגישים כמנודים, אבל הם הלכו ודאגו שבכל מוסד, בכל ישיבה ובכל בית כנסת יהיה מי שידאג להם ויעזור להם. יש להם כבר 400 חלוצים, שהתמנו בשלל מוסדות חינוך, שיבואו ויעזרו לכולם, שלא יישאר אדם מאחור שלא יציעו לו הצעה. זו זכות גדולה מאוד, וטוב דווקא בזמנים האלו להרבות אהבה ואחווה בכל המגזרים. כאן אני רוצה לפנות אליך, המציע חבר הכנסת שוסטר, על הצעת החוק החשובה שלך בעניין הפחתת שיעור המס. אני עונה בשם שר הביטחון. חבר הכנסת שוסטר מציע לתקן את חוק שירות המילואים כך שחלף חבות המס הקבועה כיום בחוק ביחס לתגמול הנוסף שלו זכאים משרתי המילואים, שעומדת על 25%, תיקבע חבות מס בהתאם למדרגת המס הנוכחית של משרתי המילואים. עד כאן יש הסכמה בינינו. יפה. אין חולק כי ישנה חשיבות רבה במתן תמיכה, הוקרה, סיוע ושמירה על זכויותיהם של חיילי המילואים. יחד עם זאת, ההצעה לקבוע כי חבות המס בגין התגמול הנוסף תיקבע על פי מדרגת המס הנוכחית של משרת המילואים תביא לפגיעה במשרתי מילואים שמדרגת המס שלהם מעל 25%. בקיצור – – –

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

תעשה גם וגם.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

יפה, לא, שנייה. קודם כול, גם וגם זה תמיד דבר טוב.

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

הוא הציע הנמוך.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

רגע. קודם כול, עד כאן הבנו אחד את השני. עכשיו אתה אומר גם וגם, שנייה. לאור חשיבות הנושא, אומר שר הביטחון, מתחילת מלחמת חרבות ברזל התקבלו כמה החלטות ממשלה בהיקף כולל של 20 מיליארדי שקלים – 20 מיליארד שקל – –

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

תגיע לעניין כבר.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

בסדר, רגע. מה זה "לעניין"? יש פה הוראות שניתנות, זה לא עובד ככה. יופי. – – העוסקות בתגמול והוקרת משרתי המילואים, שמרחיבות את ההטבות שלהן זכאים משרתי מערך המילואים ובני משפחותיהם בדגש על המשרתים במערך הלוחם. כלומר, הממשלה אומרת לך, חבר הכנסת שוסטר: השקענו כבר 20 מיליארד שקל, עדיין זה לא מספיק, צריך יותר, וכמובן יש לנו חובה לדאוג למשרתי המילואים ומשפחותיהם. אני מקבל בברכה את כל האורחים שבאו לכנסת לצפות ביום הזה, ברוכים הבאים. עוד יצוין, אומר שר הביטחון, כי במסגרת החלטת הממשלה האחרונה, אשר התקבלה לפני כשבועיים, אושר סל של הטבות ומענקים נוספים למשרתי המילואים, ובכלל זה הוחלט על קידום חקיקה שעניינה מתן נקודות זיכוי במס למשרתי המילואים הלוחמים.

פנינה תמנו (המחנה הממלכתי):

אז איפה זה?

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

אני חוזר עוד פעם. אושר סל הטבות ומענקים נוספים למשרתי המילואים – אושר. שואלת חברת הכנסת פנינה איפה זה. קודם כול, שאלה במקומה. אז היות שאת לא הגעת אתמול לפה, יש לך ניסיון רב גם בממשלה וגם בכנסת, מי כמוך יודעת שמאז שהממשלה מציעה ועד שזה מגיע למעשה יש תחנות של ביורוקרטיה קשה, קל וחומר בממשלות מסוימות שבהן שומרי הסף לא עושים חיים קלים – זאת, כחלק מהמאמץ העקבי של הממשלה להוקיר, לתגמל ולסייע לחיילי המילואים ולבני משפחותיהם. לאור האמור, חבר הכנסת שוסטר, החליטה הממשלה לדחות בשלושה חודשים את הדיון בהצעת החוק הפרטית, כלומר, לא שהממשלה אומרת שההצעה לא טובה – חבר הכנסת כהנא, הבנת מה אני אומר? הממשלה החליטה לדחות בשלושה חודשים, כלומר הממשלה לא אומרת שזו לא הצעה טובה; היא הצעה טובה, היא נכונה, אבל לא בעת הזאת.

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

עוד שלושה חודשים לא תבוא, כי אין ממשלה, זה לא רלוונטי.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

אז ממה נפשך? אם אתם תהיו, תפדל.

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

אז למה לא עכשיו?

מיקי לוי (יש עתיד):

הוא אומר לא בעת הזו. באיזו עת?

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

לכול זמן ועת תחת השמיים.

מתן כהנא (המחנה הממלכתי):

תעשו גיוס ונגמור עם זה.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

אני לא אחראי לנושא הזה. יש בקואליציה אצלנו סדר – מי אחראי לזה, מי אחראי לזה.

ולדימיר בליאק (יש עתיד):

יש כאן סדר בקואליציה?

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

כן, תתפלא לשמוע, יש סדר, ברוך השם. לאור האמור, כמו שאמרנו, אז שלושה חודשים, כלומר אם המציע יהיה מוכן להואיל בטובו למשוך את הצעת החוק עד לדיון עם משרד הביטחון. זו יכולה להיות הצעה טובה. לפיכך, לא ניתן – – –

היו"ר משה סולומון:

אז מה אומר המציע? המציע רוצה למשוך?

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

ההרגשה שלי היא שהוא לא יסכים, בפרט שהוא נמצא בחברה טובה.

היו"ר משה סולומון:

זו הצעה נדיבה מבחינתך.

השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי:

בסך הכול נדיבה מאוד. לפיכך, לא ניתן לתמוך בקידום ההצעה, אומר שר הביטחון, ואני מציע כי מליאת הכנסת תסיר את ההצעה מסדר-יומה. כלומר, יש כאן הצעה של שר הביטחון, שגם הוא חושב שזו הצעה טובה, אבל הוא אומר שבעת הזאת צריך לחשוב יותר לעומק מה נכון יותר – איזו הצעה יותר נכון לעשות.