ישיבת מליאה בתאריך 28/10/2024 בשעה 16:00

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

היו"ר אמיר אוחנה:

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

תפילה לשלום חיילי צבא ההגנה לישראל וכוחות הביטחון מפי אורן סמדג'ה, ג'ודוקא עבר ומאמן נבחרת ישראל בג'ודו, המדליסט האולימפי הראשון של מדינת ישראל, אשר שכל את בנו הבכור עומר ב-20 ביוני 2024 במהלך שירות מילואים בחטיבת אלכסנדרוני.

היו"ר אמיר אוחנה:

נא לקום.

אורן סמדג'ה:

"מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את חיילי צבא ההגנה לישראל ואנשי כוחות הביטחון העומדים על משמר ארצנו והרי אלוהינו מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה ובכל מקום שהם, ביבשה, באוויר ובים. ייתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם. הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם, ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון. ויקוים בהם הכתוב: 'כי ה' אלֹהיכם ההֹלך עמכם להִלחם לכם עם אֹיביכם להושיע אתכם' ונאמר אמן".

היו"ר אמיר אוחנה:

אמן. תודה רבה, אורן. אדוני הנשיא, אני מתכבד להזמין אותך לשאת דברים. בבקשה.

נשיא המדינה יצחק הרצוג:

משפחות שכולות אהובות, משפחות חטופים יקרות, וכמצוות יושב-ראש הכנסת – מכובדיי כולם, המעמד החשוב הזה מתקיים בצילן של הלוויות רבות, כואבות, שוברות לב, שבהן ליווינו בימים האחרונים למנוחת עולמים רבים, רבים מדי מבנינו, חיילים ואזרחים שנפלו ונרצחו במערכה הקשה, ובצילו של יום זיכרון צורב שאותו ציינו אתמול לחיילי ונרצחי מאורעות 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם. לפני שנה פתחנו את מושב הכנסת כשאנחנו מוכי יגון ובעיקר תחת ההלם והזעזוע של התופת. היום, כשאנחנו בעיצומה של מערכה בחזיתות שונות ומאיימות, אנחנו כבר מבינים ומפנימים היטב מהי תוכנית-העל של אויבינו בציר הרשע: לקרוא תיגר על נצח ישראל והעם היהודי; להשמיד את מדינת ישראל והחברה הישראלית באמצעות מתקפה מבחוץ ומבפנים. לשם כך הם ביקשו לרסק את האמון של הישראלים בעצמם ובמדינתם. את האמון. על הנושא הזה – משבר האמון הישראלי, והאחריות שחלה גם עליכם, חברות וחברי כנסת ישראל, לשקם ולבנות את האמון – אני מבקש לדבר בפניכם היום. מכובדיי, ממצאים מודיעיניים רבים מצביעים על כך שתפיסת ציר הרשע האיראני ושלוחיו רבי-המרצחים מציבה בלב המהלך לחיסולה של ישראל את הצורך לפרק את האמון הישראלי באמצעות שחיקת האמון של הישראלים בצבא ההגנה לישראל ובכוחות הביטחון, פירוק האמון של הישראלים במדינה ובמוסדותיה, דחיפה למשברי אמון חוזרים ונשנים בינינו לבין בעלות הברית שלנו, ובמיוחד ארצות הברית, בעלת בריתנו הקרובה ביותר, ופרימת האמון בתוכנו זה בזה כעם, כקהילות, כחברה. במובנים אלה טבח 7 באוקטובר והפשעים המפלצתיים והאכזריים של חמאס היו שיא ההצלחה עבורם, לא רק מבחינת עוצמת הקטל הנורא, אלא גם כנקודת משבר קיצונית באמון בין האזרחים לצה"ל וכוחות הביטחון שלנו ובאמון בין חלקים גדולים בעם למדינה עצמה. 7 באוקטובר לא היה נקודת התחלה מבחינתם; אויבינו עשו מאמצים ניכרים כדי ללבות בכל דרך את העימות הפנימי בתוכנו, הן בתקופה שקדמה לטבח והן בשנה האחרונה. הם ביקשו לפגוע אנושות באמון הפנימי שלנו, ותיארו זאת כהתפוררות ישראלית. יש סיבה שאויבינו כיוונו לפירוק האמון הישראלי. האמון בעצמנו, בעמנו, במדינתנו, היה תמיד קו בלימה מרכזי ביותר עבורנו. וכאשר האמון מתערער, כאשר היסודות מתערערים, האומה בסכנה. זו הנוסחה במובנה הבסיסי ביותר. האסטרטגיה של אויבינו נשענה על תפיסה פשוטה: אובדן אמון משמעו פגיעה ברוחו של כוח המגן ובהיקפי ההתייצבות להגנת המדינה. אובדן אמון משמעו שחיקת החוסן האזרחי והמעורבות החברתית. אובדן אמון משמעו פגיעה קשה בכלכלה ובמשק, הגירה שלילית ונטישת המדינה. אובדן אמון משמעו השפעה דרסטית לרעה על הכול, על כל תחומי החיים. אובדן אמון משמעו פגיעה אנושה בנו כעם וכמדינה. ולכן, מכובדיי, תוכנית הפעולה של אויבינו לשבירת האמון הישראלי מחייבת אותנו לפעולה דחופה וברורה כנגדה. זו למעשה אזעקה להנהגה בישראל ולחברה הישראלית כולה בשעתנו הקשה ביותר, שיכולה וצריכה להיות שעתנו היפה ביותר. זו גם קריאת השכמה לכם, חברות וחברי כנסת ישראל, נבחרי הציבור. המילים האלה אולי לא נעימות ולא נוחות, אבל אני אומר לכם את זה בצורה מפורשת, ומשמיע בכך את קולם של ישראלים מכל גווני העם, תומכי קואליציה ותומכי האופוזיציה –גברתי השרה רגב – ושל אלפי בנות ובני משפחות שכולות שפקדתי לאחרונה ופקדתי השנה: לא ניתן להשיב ולבסס אמון לאורך זמן אם לא תורידו את הטון ותנמיכו את הלהבות גם בבית הזה. חייבים להפסיק את ההפקרות ואת קלות הדעת שבהן נזרקות לחלל האוויר במרחב הציבורי, וגם בין כותלי הבית הזה, אמירות פוגעניות, מתסיסות, חסרות אחריות, גסות רוח ורוויות שנאה. אין חולק על כך שבמליאה הזאת ובבית הזה, כמו בכל חברה דמוקרטית וחופשית, אפשר ואפילו חובה להתווכח על הכול. אפשר ואפילו חובה לדון ולחלוק על הכול, אבל צריך לדעת איך. אתם, חברי הכנסת ונבחרי הציבור, באחד המשברים הכי גדולים בתולדות אומתנו, מוטלת עליכם אחריות כבירה היסטורית להתעלות לגודל השעה ולהיות ראויים לגבורה, להקרבה ולמסירות הנפש. אתם חייבים להשיב את האמון, וזה חייב להתחיל כאן, בין כותלי הבית הזה. כנסת יקרה, מכובדיי, שיקום האמון ניצב בליבה המרכזית של כמה נושאים שאתם חייבים להידרש אליהם בדחיפות ובעדיפות עליונה במושב הנפתח היום. ראשית, מה שכבר הוכרז כאחת ממטרות המלחמה ושאני רואה כיעד מרכזי, כשמדובר באמון של האזרחים במדינתם – ההכרח הדחוף להחזיר את החטופות והחטופים הביתה. אני מבקש להשמיע את הקול החשוב הזה בלב מליאת הכנסת כיהודי, כישראלי, כנשיא, כמי שפוגש ומדבר ברמה היום-יומית ממש, כפי שרבים מכם עושים, עם משפחות חטופים, וכמי שיחד עם כל בית ישראל חרד ודואג לשלומם, נדרך מכל ידיעה על אודותיהם ומזיל דמעה על מי שחזר ועל מי שלא. שוחחתי בשנה החולפת עם רבבות רבות של ישראלים מכל קצוות הפסיפס של עמנו, ואני קובע באופן חד-משמעי: יש כמיהה אמיתית מקיר לקיר לראות את החטופות והחטופים בבית. המוני בית ישראל מתפללים יום-יום לשובם. המוני בית ישראל חרדים לגורלם. זה לא נושא שנתון למחלוקת פוליטית, ואסור שזה יהיה נושא למחלוקת פוליטית. אני יודע שגם במליאה הזאת אין אדם שלא תופס כמה זה דחוף. אני יודע שאין אדם כאן, במליאה הזאת, שלא מזדעזע מעצם המחשבה על עינויי התופת שהם עוברים. אין אדם שלא מבין שההתנהלות של אויבינו בנוגע לחטופים, כולל המידע והסרטונים שהגיעו אלינו מארגוני הטרור, מטרתם לשבור את רוחנו ואת אמוננו במדינה וזה בזה. אני אומר שוב: אין מחלוקת בעם על החובה להשיבם הביתה. אני לא מקל ראש כלל וכלל בתפיסות השונות והמנוגדות בנוגע לדרך להשיבם הביתה. מובן וברור לחלוטין שיש חששות גדולים בנוגע למחירים ולהשלכות על המערכה ועל העתיד. תמונת המצב כולה ממש לא פשוטה או קלה לעיכול והכרעה. אבל כמי שמכיר היטב ומקרוב את כלל השיקולים, האתגרים והאיומים, עמדתי היא חד-משמעית: כעת, לאחר חודשים ארוכים, יצרנו לנו חלון הזדמנויות נדיר, ואנחנו חייבים לעשות כל מאמץ ולהתקדם בכל דרך כדי להביא את כולם חזרה הכי מהר שאפשר. עלינו לפעול בכל השדות ובכל הכלים ולעשות הכול בדחיפות כדי להביאם הביתה. קול דמי אחינו ואחיותינו זועקים אלינו מתחת לאדמה, מזכירים לנו שכל המקיים נפש אחת – אפילו נפש אחת – כאילו קיים עולם מלא. בחודשים האחרונים פגשתי לוחמים שפעלו מעבר לקווי האויב ונפלו בשבי. הם סיפרו לי שוב ושוב שמה שהחזיק אותם לכל אורך הימים המיוסרים והמייסרים, כשסבלו מכאבי תופת ומעינויים אכזריים, היה דבר אחד: האמונה שלהם שמדינת ישראל עושה הכול ותעשה הכול כדי להחזיר אותם הביתה. אנחנו מוכרחים לעמוד בצו הזה ולהשיב את האמון. אם לא נשיב אותם הביתה, ניוותר עם פצע מדמם ופתוח שיצרוב לעד את נפשנו כחברה וכאומה. זו העת לקבל החלטות אמיצות, לצאת מקונספציות, להתניע מהלכים יצירתיים ולפעול כפי שקראו לאחרונה רבנים בכירים, ואני מצטט: "בנחישות, בעוז ובגבורה, ללא דיחוי, להשבת כל החטופים בכל דרך שתידרש, וככל האפשר גם בהסכם אחראי". אני סבור שעלינו להתלכד כאומה סביב המטרה הנעלה הזו, ומאמין שזה יביא לנו רגע אמיתי של פיוס והשבת אמון שישראל כל כך זקוקה לו. צעד חיוני נוסף שני בדרך להשבת האמון, שאף הוא חלק מרכזי ביותר ממטרות המלחמה, נוגע להצלחת כוחותינו במערכה הכבדה. היסוד הבסיסי ביותר שעליו נשען החוזה בין האזרח למדינה הוא האמון שלו בהגנה שמדינתו מספקת לו. הדרך עוד ארוכה, אבל כפי שאמר גם יו"ר הכנסת, כעת ניתן לומר שעל אף המכה הקשה שספגנו בתחילת המערכה, הגענו להישגים מרשימים, ובהם חיסול של הבכירים והמסוכנים שבאויבינו, פירוק תשתיות טרור עצומות ושיקום ההרתעה הישראלית מקרוב ומרחוק. אני מבקש להודות ולחזק מכאן את ידי לוחמי צה"ל וכוחות הביטחון ומפקדיהם, מאחרון האנשים בשטח ועד העומדים בראש הפירמידה, ולחזק את ידי הדרג המדיני בהובלת ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט, כמילות התפילה: "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך". אויבינו מבקשי נפשנו לא הביאו בחשבון את הרוח הישראלית האיתנה שמפעמת בנו, את הדם, היזע והדמעות שלנו ואת האמונה העמוקה שלנו בצדקת הדרך. הם לא הביאו בחשבון את אחד הדורות המופלאים שידענו כעם – דור של אומץ, שליחות, נחישות, הקרבה וערבות הדדית, שמוכיח את גדולתו גם בימים האחרונים אשר גובים מכולנו מחיר כבד וכואב כל כך. אויבינו לא הביאו בחשבון את הצו החקוק על לוח ליבנו: להילחם על ביתנו הלאומי האחד, להילחם על הזכות להיות עם חופשי בארצנו ולהילחם על היחד הישראלי שלנו, על היותנו עם אחד במדינה אחת. כחלק מבניין האמון שלנו עלינו לתמוך בלוחמים ובמפקדים שלנו בסדיר ובמילואים ובמשפחותיהם – גיבורי ישראל, נלחמים כאריות. העול על כתפיהם של חיילי הסדיר והמילואים ובני משפחותיהם כבד מאי פעם. זה מחייב את כולנו, ובוודאי אתכם, חברי הכנסת, לפעול ולהרחיב את מעגל השותפות בנטל, נטל שהוא למעשה זכות עצומה להגן על הבית של כולנו, לא באופן שייצור שנאה וקיטוב, חלילה, אלא ברגישות, בכבוד, בהקשבה ומתוך הבנת גודל השעה. אבן שלישית בבניין האמון מחייבת אותנו ללמוד לעומק את מה שקרה לנו. על מדינת ישראל להתניע בהקדם תהליך של חקירה לעומק ולרוחב של המחדל והאסון הנורא של 7 באוקטובר באופן מהימן, בלתי מתפשר ובלתי תלוי, שיביא להפקת לקחים, ללקיחת אחריות, להסקת מסקנות ולבניית האמון עם האזרחים. אני חוזר על קריאתי לקיומה של חקירה כזאת באמצעות ועדת חקירה ממלכתית בהרכב מקצועי ומגוון שיזכה לאמון ציבורי רחב ככל האפשר. רביעית, צעד הכרחי להשבת האמון הוא שיקום וחזרה של אזרחי ישראל שנעקרו מביתם בהשקט ובבטחה. בניין האמון בין תושבי הדרום הצפון למוסדות המדינה מחייב מאמץ לאומי עליון רב-שנים ורחב היקף. חמישית, יש קהילות רבות ומגוונות בישראל שאובדן הביטחון האישי היום-יומי שלהן פוגע אנושות באמון שלהן ברשויות המדינה. אני מתכוון במיוחד לאתגריה המורכבים של החברה הערבית, ובהם נגע הפשיעה והאלימות, שגבה ממנה רק השנה כ-200 נרצחות ונרצחים. כל אחד מהם הוא עולם מלא למשפחתו, לאוהביו ולקהילתו. ולבסוף, השבת האמון בין הציבור למוסדות המדינה מחייבת חתירה להסכמות רחבות במרחב הציבורי, וגם כאן, בבית המחוקקים שלנו. לפרלמנט הישראלי יש אחריות לנהל דיוני עומק משותפים בנוגע לנושאים הכי קיומיים שלנו. לא פעם אחת בשנים האחרונות האחריות הזאת לא מומשה, דבר ששחק באופן ישיר את אמונו של הציבור. דיאלוג ושיח מפרה, הן בתוך המשכן הזה והן בין רשויות השלטון השונות, הוא אבן פינה לבניין האמון. אני מבקש, מכובדיי, להזהיר בכל תוקף מחזרה חלילה לעימות בין הרשויות, ובמיוחד בכל הקשור ליחסים בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. אני קורא לכל רשויות השלטון ולהנהגותיהן: שבו, דברו, התאמצו. הימנעו ממהלכים חד-צדדיים. נסו להגיע לשיח מעמיק, רציני ומכבד. נסו להגיע להבנות ולהסכמות רחבות. העם זקוק לשיתוף פעולה ביניכם כמו אוויר לנשימה, והדבר האחרון שהוא צריך בימים אלו הוא המשך ההתכתשות ופרימת האמון כתוצאה מכך. אחיותיי ואחיי, חברות וחברי הכנסת היקרים, העם שלנו הקריב ומקריב כל כך הרבה במערכה הקשה, ותובע מאיתנו שנהיה ראויים, ובפשטות – שנשיב את האמון. באחד הלילות האחרונים מצאתי את עצמי מעיין בחוברת שירים שכתבו מפקדים וחיילים במלחמה בהוצאת קצין חינוך ראשי, ובה מצאתי שיר קצר בשם "הפגנת כוח" מאת חייל צה"ל בשם יהושע אודרברג, שכתב כך, ואני מצטט: "מתחלקים לגדס"ר, / לפלחה"ן, / לא לקפלן / ולתומכי המשטר // כולם ימינה לנשק, / שמאלה לקסדה, / זה לצד זה ללחוץ על הדק, / ולא יודעים אם מתחתיה יש כיפה // נעמדים בחי"ת / לאחר התפלגות רבה, / עכשיו זמן להיערך, / כל הפלוגות תחת אותה מטרייה". אויבינו, מכובדיי, לא הבינו את סוד כוחנו. הם לא הבינו שגם אם נתווכח עד כלות, ברגע המבחן אנחנו יודעים להיכנס תחת אותה מטרייה, להילחם כתף-אל-כתף בחזית ובעורף ולנצח. בפתח המושב השלישי של כנסת זו אני מייחל שהעם בישראל יוכל לשאת לכאן את עיניו ולמצוא את נציגיו מכל קצוות הבית וגווניו נכנסים תחת אותה מטרייה ומקדישים את עצמם יחד לשיקום האמון, מתוך מחויבות אמיתית לבניין המשותף של המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה בעולם. אמן כן יהי רצון.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה, אדוני הנשיא.

היו"ר אמיר אוחנה:

אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, אני מתכבד להזמין אותך למסור את הודעתך. בבקשה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

מכובדי נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, יושב-ראש הכנסת אמיר אוחנה, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית ורעייתו רבקה, השרים והשרות, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד, חברות וחברי הכנסת, אחיי ואחיותיי למשפחת השכול, קרובי החטופים והחטופות, שעומדים בלא הרף לנגד עינינו, מכובדיי כולם, אנחנו בעיצומה של מלחמת התקומה. בשמחת תורה ב-7 באוקטובר לפני שנה ספגנו מהלומה קשה, אבל קמנו על רגלינו. לא נשברנו, לא התפרקנו, ולא רק שלא נכנענו – השבנו לתוקפינו מלחמה עוצמתית, מלחמה שמשנה את פני המזרח התיכון. מאז ועד היום, לצד הכאב הנורא, שהוא נחלת העם כולו, אנו מגינים בעוז רוח ובנחישות עילאית על תקומת ישראל. מי שתקף אותנו הביא על עצמו אסון חסר תקדים. יש במלחמה העכשווית קו של דמיון למלחמת העצמאות. אז עמדנו מול שבע מדינות ערב, והיום אנו עומדים מול שבע חזיתות טרור. אבל אני חייב להדגיש: היום אנחנו עומדים בפני אתגר שונה לחלוטין, מול אויב אלים ותוקפן שמאיים לא רק עלינו, הוא מאיים על המזרח התיכון כולו; הוא מאיים על העולם כולו. כוונות הזדון שלו, להרוג, להשמיד, לאבד, נחשפו בשנה האחרונה במלוא אכזריותן. ציר הרשע הקנאי בהובלת איראן מאיים להשמיד את מדינתנו ומאיים ללכוד ברשתו מדינות נוספות. הוא שואף להשתלט בכוח הזרוע על אזורנו, ומכאן לאיים קודם כול על המערב; לא רק על המערב – קודם כול על המערב. איראן חותרת לפתח מאגר של פצצות גרעין שמכוונות להשמידנו, מצוידות בטילים ארוכי טווח, טילים בין-יבשתיים שאיראן מתכוונת לפתח. היא תוכל לאיים על העולם כולו בכל נקודה שבו. איראן בונה תעשייה של טילים בליסטיים מסוכנים. היא מציידת את גרורותיה בנשק קטלני. אנחנו כאן, במדינת ישראל – אנחנו המחסום האמיתי בדרכה של איראן, ואנחנו מסכלים את כוונות הזדון שלה, כי לשיטתה של איראן, אם ישראל תיפול, מדינות רבות ייפלו יחד איתה. המזרח התיכון כולו ייפול לידיה. אבל אנחנו לא נופלים ואנחנו לא ניפול. אנחנו ננצח, והעולם כולו יהיה מקום טוב יותר, מקום בטוח יותר. הניצחון שלנו לא יהיה רק עבורנו – הוא יהיה עבור האנושות כולה. חברות וחברי כנסת, במלחמת התקומה יש לנו דרך ויש לנו מטרות ברורות. בתחילת המלחמה הגדרתי את יעדיה העיקריים של המערכה, ואנו פועלים בעקביות להגשימן: חיסול היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס ברצועת עזה; השבת כל חטופינו היקרים הביתה. השבנו רבים, למעלה ממחצית. לצערי, אני יכול להגיד יותר ממחצית החיים, כי לא את כולם השבנו, ואנחנו נשיב את כולם, החיים והחללים.

קארין אלהרר (יש עתיד):

מתי?

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

לא נרפה. גם ברגעים אלה, בימים אלה, אנחנו מחפשים את הדרכים, אנחנו מפעילים את האמצעים. אנחנו נחזיר את כולם הביתה בלי יוצא מן הכלל. ועוד קבענו סיכול של כל איום עתידי מעזה לישראל והחזרת תושבינו בדרום ובצפון בבטחה לבתיהם. זהו הניצחון המוחלט, לא כסיסמה מן השפה ולחוץ, לא כדברי רהב שאין להם כיסוי. בדיוק להפך, הניצחון המוחלט הוא תוכנית עבודה סדורה ועקבית שאנו מגשימים שלב אחר שלב. באנו חשבון עם רבי-המרצחים שהיו אחראים למתקפת הטרור עלינו ב-7 באוקטובר וגם לאחר מכן: עארורי, דף, סנוואר, נסראללה ועוד רבים רבים אחרים; חיסלנו עשרות אלפי מחבלים, פירקנו את גדודי החמאס, השמדנו אין-ספור תשתיות טרור, ריסקנו עד עפר את בסיסי האויב וגם מתחת לעפר; הנחתנו על אויבינו שורה ארוכה של מכות מחץ בזירות קרובות ורחוקות; אנו גודעים בשיטתיות את זרועות הטרור של התמנון האיראני. רוב הזמן אנו פוגעים בראש התמנון. בשבת האחרונה תקפנו באופן ממוקד עשרות מטרות צבאיות ברחבי איראן. הוכחנו, ולא בפעם הראשונה, שידה הארוכה של ישראל תגיע לכל מקום שממנו תצא הקריאה להשמיד את ישראל. פגענו קשות במערכות ההגנה של איראן וביכולתה לייצר טילים שמכוונים כלפינו. אני מבקש להדגיש: אלה לא היו מחרטות שתקפנו; אלה לא מעבדות נפץ קטנות כפי שאתם מכירים מיהודה ושומרון או מרצועת עזה. אלה מפעלי מוות תעשייתי, בהיקף תעשייתי, ופגענו בהם פגיעה של ממש. אני מודה לבעלות בריתנו, ובראשן ארצות הברית, על שיתוף הפעולה המתמשך. אנחנו מקיימים שיח רציף עם ידידינו האמריקנים, אבל את ההחלטות הגורליות שנוגעות לביטחוננו, לרבות בחירת המטרות והיעדים, אנו מקבלים בעצמנו, לפי האינטרסים והשיקולים שלנו, שאולי גם יפורטו בעתיד. אחרי כל הישג שלנו, איך אפשר לא, אני שומע מלשעברים באולפנים: טוב, הבנו את המטרות המיידיות של המלחמה, אבל מה האסטרטגיה שלכם? מה האסטרטגיה? אז אם עד עכשיו זה לא ברור להם, אומר מה האסטרטגיה שלנו במילים פשוטות: האסטרטגיה ארוכת הטווח שלנו, שאני מקווה שתושג בזמן יותר קרוב, היא לפרק את ציר הרשע, לגדוע את זרועותיו בדרום ובצפון, לגבות מחיר כבד מאיראן וגרורותיה ולמנוע מאיראן נשק גרעיני. לא ויתרתי ולא נוותר על השגת יעד מרכזי זה. עצירת הגרעין האיראני היא בראש מעייננו, ומטעמים מובנים אינני יכול לשתף אתכם בכל תוכניותינו ופעולותינו בנדון. אני מבקש להגדיר: אנחנו בעיצומו של שינוי היסטורי. השינוי הזה, יש בו שני שלבים: השלב הראשון היה כשאיראן החליפה את העולם הערבי. במשך עשרות שנים העולם הערבי, הפאן-ערביות איימה להשמיד את מדינת ישראל. בהדרגה, כשהדפנו אותם, מניצחון לניצחון, ירדו מדינות ערב אחת אחר השנייה: עשינו שלום עם מצרים, עשינו שלום עם ירדן ואחר כך עשינו שלום עם ארבע מדינות ערב בהסכמי אברהם. אבל מי שהחליף את העולם הערבי זה איראן – איראן, שהחליטה לפתח אימפריה משלה שבה אין מקום למדינת ישראל. ממה מורכב האיום האיראני על מדינת ישראל? הוא מורכב משלושה דברים: הוא מורכב מציר הרשע, מלפיתת החנק והאש של הפרוקסי, שלוחותיה של איראן, הציר; הוא מורכב מהטילים הבליסטיים; הוא מורכב מהניסיון לפתח נשק גרעיני. התפנית האסטרטגית שכבר חוללנו, כבר חוללנו, ברורה לכול. ביצענו תקיפה נרחבת באיראן, והפרוקסי – השלוחים שהיו אמורים להגן על איראן, בשביל זה הם הקימו אותם, האיראנים – איבדו יכולת משמעותית לבוא לעזרתה. וכבר תיארתי את הפגיעה שעשינו ביכולת הבליסטית של איראן. איננו שוכחים ולו לרגע אחד שכל זה מושג בזכות גבורתם והקרבתם של בנינו ובנותינו היקרים, חיילי וחיילות צה"ל ומפקדיהם, השוטרים והשוטרות ומפקדיהם, לוחמי השב"כ והמוסד ומפקדיהם, כלל המשרתים והמשרתות בכוחות הביטחון. איזו רוח. איזו עוצמה. איזה דור. איזה עורף. איזה עם. איזה עם. קורי העכביש, הוא אמר? אז הוא אמר. הוא כבר לא אומר. כבן למשפחה שכולה אני יודע מה עובר על המשפחות שאיבדו את יקיריהן. האובדן מרסק את הלב ותחושת מחנק מציפה את הגרון. העצב והגעגוע, אין להם סוף. יחד עם רעייתי שרה אני רואה בעיניים דומעות את התמונות מן ההלוויות. אנו מקשיבים להספדים, מקשיבים לא רק באוזניים אלא בלב. אנו פוגשים את משפחות החללים, וכל מפגש כזה פוער פצעים עמוקים בנשמה. אלא שגם שם, בעומק תהומות הכאב, הרוח של ההורים, של האחים והאחיות, של הסבים והסבתות, של בנות ובני הזוג, הילדים שהתייתמו באחת, הרוח הזאת מתגלית פעם אחר כעשויה ללא חת. זוהי רוח שיונקת מן ההיסטוריה שלנו, מן האמונה שלנו, מן המורשת שלנו, זוהי רוח שמחדדת את משמעות מאבקנו, וזוהי רוח שתובעת מאיתנו להמשיך קדימה כדי להבטיח את תקומתנו. את הרוח הזאת אני רואה עכשיו ביציע. לצד רעייתי שרה אני רואה את ללי דרעי ואת אילנה בוסקילה. הבן של ללי, סעדיה יעקב, נפל בעזה יחד עם הבן של אורן סמדג'ה, שקרא כאן לפני דקות אחדות את התפילה לשלומם של חיילי צה"ל. הבת של אילנה, עמית בוסקילה, בת יחידה, נלקחה מאיתנו באכזריות במסיבת הנובה. הרוח של האימהות הללו, הגיבורות הללו, הרוח הזאת מייצגת את הטוב שבנו ואת העוצמה שבנו. אני מבקש לומר לכם ולכל המשפחות השכולות: בנינו ובנותינו המופלאים לא נפלו לשווא. בזכות גבורתם והקרבתם יתאפשר עתידנו. מורשתם היא נצח ישראל. החברה הישראלית לא מקורי עכביש היא עשויה; היא קורצה מגידי פלדה. אויבנו פשוט לא האמינו שישראל תעמוד במלחמה של שבע חזיתות במשך שנה שלמה, ובוודאי שהם לא דמיינו שנשיג את ההישגים שהשגנו. בימי טרום המדינה כתב המשורר אורי צבי גרינברג – כדאי להקשיב: "מותר לבכות ולקרוע, אך הבכי והקרע לשווא / – אם לא ייהפך זה הבכי לראם הברזל בקרניו". את היגון אנו הופכים למגן וחרב, את האסון אנו הופכים לתקומה. יש לנו חוב נצחי כלפי הנופלים. השגת הניצחון היא ביסוס כוחה של מדינתנו לעד. חברי הכנסת, ביום שאחרי חמאס לא ישלוט יותר בעזה, וחיזבאללה לא ישב יותר על גבולנו הצפוני. אנו עסוקים בימים אלו בגיבוש התוכניות לייצוב שתי החזיתות הללו. אבל היום שאחרי כולל עוד דבר חשוב מאין כמותו. אני שואף להמשיך בתהליך שהובלתי לפני כמה שנים, עם החתימה על הסכמי אברהם ההיסטוריים, ולהשיג שלום עם מדינות ערביות נוספות. בהסכמי אברהם השגנו ארבעה הסכמי שלום – ואני מדגיש: שלום תמורת שלום, שלום מתוך עוצמה – עם מדינות חשובות במזרח התיכון. המדינות הללו ומדינות נוספות רואות היטב את המכות שאנחנו מנחיתים על מי שתוקף אותנו, ציר הרשע האיראני. הן מתרשמות מן הנחישות והתעוזה שלנו. הן שואפות כמונו למזרח תיכון יציב, בטוח, משגשג. אני רוצה לצטט באוזניכם את מה שכתב לאחרונה העיתונאי אמג'ד טאהא מאיחוד האמירויות. הוא פנה למרצחי חמאס, והינה דבריו: העזתם לפגוע בעם חכם ואמיץ, ביצעתם רצח עם, חטפתם את ילדיהם וחיללתם את נשותיהם. חשבתם שהם ייפלו, אבל הם קמו שוב. עכשיו הם ישלחו אתכם אלף שנים אחורה. הם יביסו אתכם. הם יחתמו את גורלכם ואת גורלו של כל מי שיעז לפגוע בילדיהם. זוהי אומה שהעולם מכבד. הפרשן האמירתי מסיים את דבריו בהתייחסות חדה וברורה לתוצאות מלחמתנו: זהו ניצחון למזרח התיכון על הקיצוניות והקנאות, ניצחון לא רק עבור ישראל אלא לכל מי שמתנגד לטרור. ידידיי, זהו עתידו של המזרח התיכון לאחר שתמוגר הזרוע הרצחנית של איראן ושלוחותיה הרצחניות. האור ינצח את החושך. הטוב יגבר על הרע. קדושת החיים תכריע את סגידת המוות. עקרון ברזל באזורנו יקבל אישוש נוסף: החזקים שורדים. עם החזקים כורתים בריתות. עם החזקים עושים שלום. אני מבקש לומר לכם, חברי הכנסת: ישראל היא מדינה חזקה מאי פעם, והיא תהיה חזקה עוד יותר. נשקיע בהתעצמות. נחזק את הלכידות הפנימית. זה תלוי בעיקר בנו, ביושבים בבית הזה. נשקם את הכלכלה, שתחזור לפרוח עם בוא הניצחון. נבנה מחדש את אזורי ארצנו שנפגעו במלחמה – הקיבוצים, המושבים וערי צפון הנגב המערבי. נהפוך אותם לחבלי מולדת תוססים, שוקקי חיים, גדולים שבעתיים. שדות פורחים הפכו לשדות קרב ושדות הקרב יהפכו מחדש לשדות פורחים, לעיירות פורחות, ליישובים פורחים, לקיבוצים פורחים. כדבר הנביא ירמיהו, "ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לִבי ובכל נפשי". ניצחנו במלחמת העצמאות, וחברי הכנסת, בעזרת השם ננצח במלחמת התקומה.

היו"ר אמיר אוחנה:

אדוני ראש הממשלה, אני חושב שרצית להודיע הודעה גם לפי סעיף 40(ג) – רבותיי, אין מחיאות כפיים בכנסת – אתה צריך את הנוסח?

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

בהתאם לסעיף 40(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, ובהמשך להודעות שנמסרו לממשלה ולוועדת המשנה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אני מבקש להודיעכם: במהלך חודש ספטמבר התקבלו החלטות בוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי על נקיטת פעולות צבאיות משמעותיות, מכוח הסמכות שניתנה לה בסעיפים 40(א) ו-40(א1) לחוק-יסוד: הממשלה, העלולות להוביל למלחמה בלבנון או מול איראן. ההחלטות התקבלו בוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי לאחר ששוכנעתי שהכרחי לקבלן בוועדה זו, בשל טעמים של ביטחון המדינה, לרבות טעמי הסודיות הכרוכים בהן.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה רבה לאדוני ראש הממשלה. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד.

יאיר לפיד (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, ברשותך, לפני עצם הדברים – היינו עכשיו בטקס למעלה ברחבה. לא יכול להיות שיעלו תשעה גברים אחד אחרי השני ואף אישה לא תדבר בטקס. היו 304 נרצחות ב-7 באוקטובר. אני מבקש ממך בשנה הבאה לתקן את זה.

קריאה:

איפה אורנה ברביבאי?

מירב בן ארי (יש עתיד):

מה קשור?

יאיר לפיד (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במהלך הפגרה האחרונה – אני אתן לראש הממשלה לשבת. אדוני היושב-ראש, במהלך הפגרה האחרונה היו סוף-סוף לישראל הצלחות. נסראללה, סנוואר, הנייה ודף חוסלו. אני מברך על זה, כן יאבדו כל אויביך ישראל. אין ישראלי שפוי שלא שמח לראות אותם מתים. אני רק מציע לממשלה, ובעיקר לראש הממשלה, להירגע עם ההיבריס, עם כל דיבורי הרהב. אם אתם רוצים קרדיט על ההצלחות, קחו אחריות על הכישלונות – אם אתם רוצים קרדיט על מותו של נסראללה, קחו אחריות על מותה של כרמל גת; אם אתם רוצים קרדיט על מותו של סנוואר, קחו אחריות על נרצחי ניר עוז; אם אתם רוצים קרדיט על ההתנקשות בהנייה, קחו אחריות על הנובה; אם אתם רוצים קרדיט על זה שהרגתם את מוחמד דף, קחו אחריות על מזוודות הדולרים, על זה שחיזקתם במשך שנים את מוחמד דף. מי שהוביל אותנו לאסון הגדול בתולדותינו לא יכול לטעון שהוא האיש המתאים להוציא אותנו מזה. הוא לא. אתה לא.

טלי גוטליב (הליכוד):

הוא היחיד.

יאיר לפיד (יש עתיד):

מר נתניהו, לא היה ראש ממשלה שהחליש את מדינת ישראל יותר ממך.

אושר שקלים (הליכוד):

רק תכבד את הנשיא.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה – – –

היו"ר אמיר אוחנה:

חברי הכנסת.

יאיר לפיד (יש עתיד):

אם היית באמת ראש ממשלה חזק – – –

היו"ר אמיר אוחנה:

סליחה. סליחה, ראש האופוזיציה. סליחה, רגע. חברות וחברי הכנסת, אני מזכיר לכולם שאנחנו עדיין בשלב הדיון המיוחד. אין כאן ולא יהיו פה התראה ראשונה, שנייה ושלישית. מי שיפריע מכאן ואילך פשוט יצא החוצה עד להצבעה. תודה רבה.

יאיר לפיד (יש עתיד):

תודה. אם היית ראש ממשלה חזק באמת, אתה יודע מה היית עושה? היית מודיע לשותפים שלך שמדינת ישראל במלחמה, שחיילים נהרגים ונפצעים כל יום, אז לא יהיה חוק השתמטות. רק השבוע התייתמו 56 ילדים מהאבות שלהם שנהרגו במלחמה, אז לא יהיה חוק השתמטות. אם היה אכפת לך מהמדינה, היית אומר לגולדקנופ ודרעי: אני לא אפלה בין דם לדם בזמן שמדינת ישראל נלחמת על קיומה. האיומים שלכם לא עובדים עליי. אין שום סתירה, מעולם לא הייתה, בין לימודי תורה לבין הגנה על המולדת. זה נגמר עכשיו. לא יהיה חוק השתמטות ולא יהיה חוק המעונות, שהוא פשוט חוק מימון ההשתמטות. כשהתחיל הדיון על חוק ההשתמטות שאלו את הרמטכ"ל: כמה חיילים חסרים לצה"ל? הוא אמר: 10,000. שאלו את שר הביטחון והוא אמר את אותו מספר: 10,000. מאז שהם אמרו את זה יש לצה"ל ולמערכת הביטחון יותר מ-11,000 פצועים, יש לנו 900 לוחמים הרוגים, אז כבר לא חסרים 10,000 – חסרים הרבה יותר. אנחנו נלחמים על חיינו, החטופים עדיין במנהרות, תושבי הצפון עדיין במלונות, אנחנו נלחמים בשבע זירות. זה נחמד מאוד שאמרת פה שעכשיו אתם בונים את התוכניות לשיקום. איפה הייתם שנה? ממשלה ציונית באמת לא הייתה חולמת אפילו להעביר את הביזיון הקרוי "חוק ההשתמטות" או את הביזיון הקרוי "חוק המעונות למימון ההשתמטות". ממשלה פטריוטית באמת הייתה אומרת לחרדים: להשתמט זה מעשה לא יהודי. לתת לאחרים למות במקומך זה מעשה לא יהודי. והדבר הנורא והציני הוא שרוב האנשים שיושבים בצד הזה של האולם חושבים על זה בדיוק כמוני. השר סמוטריץ', שלא נמצא פה, אחרי כל ההרוגים, אחרי כל הפצועים, אתה לא חייב להם כלום. הם מתים ואתה תעביר מיליארדים לממן השתמטות? אתה לא מתבייש להעביר עוד ועוד ועוד כסף לאנשים שמבזים את הציבור שלך, שלא מכירים בלימוד התורה שלך? הממשלה הזאת מכהנת שנתיים, מדצמבר 2022. האם יש שינוי חיובי אחד שהממשלה הזאת מסוגלת לנקוב בו? משהו טוב אחד שעשיתם למען אזרחי ישראל? דבר אחד שבו חיינו השתפרו? האם אי פעם פגעו בישראל יותר טילים? האם אי פעם מתו בישראל יותר אזרחים וחיילים? האם אי פעם פונו תושבים מבתיהם ליותר זמן מעכשיו? האם אי פעם חשבתם, בסיוטים הכי נוראים שלכם, שמאות אזרחים ישראלים יופקרו בידי ארגון טרור, ימותו לאט-לאט במנהרות, וממשלתם לא תעשה עסקה כדי להציל אותם? כמה ימים אחרי 7 באוקטובר הייתי בנתיב העשרה. עוד היו גופות של מחבלים מוטלות בכניסה ליישוב. קיבל אותי איתי לוי – היה בכיתת הכוננות, לחם במחבלים, החברים שלו נרצחו לנגד עיניו. אתמול ביקרתי את הבן שלו בבית החולים תל השומר, הוא נפצע קשה בלחימה בלבנון. נראה אתכם מספרים למשפחת לוי שחיזקתם את הביטחון. תראו מה קרה אתמול בגלילות, מה קרה לביטחון האישי של כל אזרח מאז שבן גביר אחראי למשטרה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה השר הממונה על המשטרה רוקד על הדם בזירות פיגועים שהוא בעצמו היה אמור למנוע. הוא אמור היה למנוע את הפיגוע אתמול בגלילות, לא לצייץ עליו ולא לעשות עליו סרטונים. למנוע אותו. יש רק אדם אחד בכנסת ישראל שהורשע בתמיכה בטרור, ונתתם לו את המפתחות למשטרה.

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר:

– – – אלה החברים המחבלים שלך – – –

קריאות:

היו"ר אמיר אוחנה:

השר בן גביר.

יאיר לפיד (יש עתיד):

נתתם לו את המפתחות למשטרה. מה חשבתם שיקרה?

קריאות:

יאיר לפיד (יש עתיד):

גם שרים, בנאום כזה, מוציאים אותם החוצה אם הם צועקים, אדוני היושב-ראש.

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר:

למנסור עבאס – – –

היו"ר אמיר אוחנה:

השר בן גביר, אם השר יבקש הודעה אישית אחרי ההצבעה, הוא יקבל אותה.

יאיר לפיד (יש עתיד):

השר בן גביר, הסטטיסטיקה לא משקרת. מאז שאתה שר – יותר פיגועים, יותר נרצחים, יותר טרור, יותר אזרחים מתים. מאה בדיבורים – אפס במעשים.

קריאה:

– – – מה אתה עושה ככה – – –

יאיר לפיד (יש עתיד):

אותו הדבר בכלכלה, אגב: מאה בדיבורים – אפס במעשים. הבנק העולמי, המוסד הפיננסי החשוב בעולם, הודיע השבוע ששר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ' טעה ב-40 מיליארד שקל בחישוב הגירעון הלאומי. אין לו מחשבון במשרד. איך טועים ב-40 מיליארד שקל? מעמד הביניים הישראלי קורס, אנשים מצלצלים הביתה מהסופר לשאול אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות עגבניות. פירות וירקות עלו, מוצרי ניקיון עלו, הדלק עלה השנה שלוש פעמים, הריביות של המשכנתאות זינקו, ב-1 ביולי יעלה המע"מ. מעמד הביניים מתרסק. אם אפשר שם להושיב אותם.

היו"ר אמיר אוחנה:

חברי הכנסת, מי שנמצא, ישב במקומו. מי שמבקש לצאת, יכול לצאת. חבר הכנסת ליברמן, אנא.

יאיר לפיד (יש עתיד):

ב-7 באוקטובר היה רגע שבאמת הרגשנו שיש בישראל ערבות הדדית, יש סולידריות. כולנו התגייסנו, כולנו באנו לעזור, עד שהתברר, כמו תמיד, שהממשלה שמחה לנצל אותנו, אבל לא עולה בדעתה שהיא גם חייבת לנו משהו – לא עולה בדעתה לקצץ בכספים הקואליציוניים, לא עולה בדעתה לסגור משרדים ממשלתיים מיותרים, לא עולה בדעתה לכבות את מכונת הרעל של מגל וברדוגו, לא עולה בדעתה להפסיק לחלק ג'ובים למקורבים על חשבון המדינה. הממשלה הזאת לא מנהלת את מדינת ישראל. כן, הלוחמים הטובים ביותר בעולם יודעים להילחם. כן, צבא ההגנה לישראל יודע להפציץ, רק שניהול מדינה הוא לא רק להפציץ. ניהול מדינה הוא לחזק את הביטחון, לחזק את הכלכלה, לגייס משתמטים, לחזק את היחסים הבין-לאומיים – כל מה שאתם לא עושים. לפני שנה, באוקטובר, היינו פה, כמו שהזכיר היושב-ראש, ולפחות אז עשיתם דבר אחד שאפשר היה לכבד: התביישתם. התביישתם, והיה לכם במה להתבייש, והיה לך במה להתבייש. מדינת ישראל ספרה את מתיה, ואתם השפלתם את מבטכם. אפילו זה נגמר – אתם כבר לא מתביישים, לא מפני משפחות החטופים, לא מפני ההרוגים, לא מפני הפצועים – –

טלי גוטליב (הליכוד):

היו"ר אמיר אוחנה:

חברת הכנסת טלי גוטליב, נא לצאת. תודה.

יאיר לפיד (יש עתיד):

– – לא מפני אזרחיה של מדינה שחייהם מתפרקים לנגד עיניהם.

טלי גוטליב (הליכוד):

– – – רק שיסוי, רק פילוג, רק שנאה, רק שקרים. די.

היו"ר אמיר אוחנה:

מי שיעזור, יצא גם הוא. אנא.

טלי גוטליב (הליכוד):

די, די כבר.

יאיר לפיד (יש עתיד):

יש דבר אחד שלא תצליחו להרוג, וזה את התקווה, את האמונה שלנו במדינה הזאת, את הפטריוטיות שלנו, את אהבת הארץ שלנו. אנחנו לא נפסיק להיאבק. זה יהיה קשה, זה יהיה ארוך, אבל אנחנו פה כדי להילחם. אנחנו נילחם במהפכה המשטרית, שאותה יריב לוין מנסה להחזיר; אנחנו נילחם בחוק ההשתמטות המחפיר ובכל החוקים שאתם מנסים להמציא עכשיו; אנחנו נילחם בתקציב שדופק שוב את מעמד הביניים המנוצל.

השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן:

היו"ר אמיר אוחנה:

השרה מאי גולן.

יאיר לפיד (יש עתיד):

יש לכם רוב פה בכנסת. יש לכם רוב בכנסת, אבל אין לכם רוב בציבור הישראלי. אין עם מאחוריכם, וזה מה שישבור אתכם בסוף. השינוי בוא יבוא. אתם תלכו הביתה ותקום פה ממשלה שתחזק את המדינה, תחזק את אזרחיה, תעשה הסכם נורמליזציה עם סעודיה, תעזור להורים צעירים – –

השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן:

היו"ר אמיר אוחנה:

השרה גולן, אני ממש לא רוצה להוציא שרים. ממש.

יאיר לפיד (יש עתיד):

– – שעובדים ומתפרנסים. עד אז אתם תמשיכו להרוס כל חלקה טובה, ואז לעלות לכאן לדוכן ולספר לנו על אחדות. אין לי ציפיות מהממשלה הזאת – היא החלישה ופגעה במדינת ישראל יותר מכל ממשלה אחרת בתולדות המדינה. אבל היה יפה, היה יפה, אם מול כל אלפי ההרוגים והנרצחים והפצועים והחטופים – היה יפה אם הייתם קצת פחות מרוצים מעצמכם. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. בלי מחיאות כפיים.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

חברי הכנסת והקהל מתבקשים לכבד בקימה את יציאת נשיא המדינה ויושב-ראש הכנסת.

מזכיר הכנסת דן מרזוק:

נא לשבת.

היו"ר ארז מלול:

חברות וחברי הכנסת, נעבור עתה להנמקת ההצעות להביע אי-אמון בממשלה. אני מזמין את חבר הכנסת משה טור פז לנמק את ההצעה מטעם סיעת יש עתיד. לרשותך עד עשר דקות, בבקשה.

משה טור פז (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ברגעים אלו, כשמתפזרים אלה שהולכים לדרכם ונשארים אלה שרוצים או חייבים, אולי שווה לדבר על מה זה אי-אמון. אתה יודע, בבית הזה מדברים הרבה על אי-אמון. אנחנו כאן מעלים אי-אמון. למה אנחנו עושים את זה? אנחנו עושים את זה כי אמון הוא תנאי בסיסי לכל שלטון. שלטון אולי יכול להחזיק טכנית עם אצבעות, אבל שלטון שאין בו אמון הוא שלטון שאיבד את עיקר בסיסו והצדקת קיומו. בכל הסקרים שמתבצעים במדינת ישראל החל מ-4 בינואר 2023, יש אי-אמון ציבורי בממשלה. אם נתעלם שנייה מהסקרים של מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, כל שאר הסקרים מראים בצורה עקבית זה שנה ועשרה חודשים אי-אמון ציבורי בממשלת ישראל. וצריך לומר שאנחנו באופוזיציה לא רואים את עצמנו כדובון לא-לא; לא על כל דבר אופוזיציה צריכה לומר לא. בחודשים האחרונים ראינו שממשלת ישראל – – –

היו"ר ארז מלול:

ששש. חברי האופוזיציה, אתם מפריעים לחבר שלכם.

משה טור פז (יש עתיד):

בחודשים האחרונים, כשנעשו דברים טובים, אמרנו: כשהיו חיסולים ממוקדים, הצבענו על כך; היינו בעד התמרון בלבנון – אנחנו חושבים שהוא נדרש – וכמובן, ההתקפה באיראן; אפילו יעלה היום חוק חשוב המכונה חוק אונר"א. למרות לחץ בין-לאומי, האופוזיציה, לפחות יש עתיד, תתמוך בו, כי בסוף אנחנו רוצים להיות אופוזיציה למעשים הרעים, בוודאי לא למדינה. אבל אחרי הדברים האלה שאמרתי, יש כאן ממשלה נוראית, שכאמור לרוב הישראלים אין אמון בה. על מה אנחנו מצביעים היום אי-אמון? אמרנו כך: ממשלה שמקדמת השתמטות ומגדילה את העול הכלכלי הקיומי על הרוב העובד והמשרת, אין לה זכות קיום. כי זה די מדהים, אדוני היושב-ראש – קוראים לממשלה הזו ממשלת ימין מלא מלא. מישהו עוד זוכר? איזה ימין ואיזה מלא. כל הפעולות הכלכליות והביטחוניות שהממשלה הזו עושה לא מצדיקות שום דבר מהדברים האלה. אז בואו נוציא את האוויר מהבלון. חוק הגיוס על הפרק. אין חוק גיוס על הפרק, כולם יודעים את זה עכשיו – יש חוק השתמטות שעומד על סדר-היום. אבל אדוני היושב-ראש, האמת העצובה היא שלא צריך חוק גיוס. במדינת ישראל היום, למעשה מיוני 2023, יש חוק בתוקף: כל צעיר, כל בחור וטוב, צריכים להתגייס; גם בחורה, דרך אגב. כמה? אז יש 90,000 חרדים – בוגרי החינוך החרדי, ליתר דיוק – מגיל 18 עד גיל 27, שעל פי החוק מיוני 2023 היו אמורים כבר להתגייס. אם מחציתם, רק חצי מהם, 45,000, היו מתגייסים, ומתוכם שליש מהחצי היו הולכים לקרבי, שזה ממוצע יפה, היו לנו היום עוד 15,000 לוחמים בסדיר. עוד מספר מהיר: לוקח לנו היום להכשיר לוחמים בצה"ל בממוצע שבעה חודשים. יכולנו מפרוץ המלחמה ועד היום להכשיר את כל 15,000 החבר'ה האלה; לא רק זה, חלקם כבר היו מסיימים היום קורס מ"כים ונמצאים באמצע בה"ד 1. אבל לא. חוק ההשתמטות הוא ביזיון, לא בגלל שוויון, לא בגלל צדק, למרות שגם זה חשוב. פשוט כי אי-אפשר כבר. אי-אפשר להחזיק מדינה מודרנית וצבא בלי החרדים. אין דרך להצדיק את זה. בתור בן אדם שעונה על פניות רבות מהציבור החרדי, אם זה בממ"ח, אם זה ביחידות החרדיות הקטנות שקיימות, אם זה לטיפול בעוולות, קשה להאשים אותי שאין לי קשר או שאני אנטי המגזר הזה. אז למה אי-אמון? אי-אמון כי ברגע זה כשאנחנו מדברים – וזה אולי הכי חשוב – יש 101 חטופים בעזה, ולא שכנעתם את הציבור, הציבור לא נותן אמון שאתם עושים הכול כדי להוציא אותם; כי ברגע זה מתמרנים עשרות גדודי סדיר ומילואים בעזה ובלבנון, אבל 13 חודשים מתחילת המלחמה לא התגייס חרדי אחד נוסף; אי-אמון כי שר האוצר אמר, אפילו התחייב לבקבוק ויסקי, שהגירעון יהיה 6.6%, אבל אנחנו רואים שהוא כבר עבר את ה-8%, ויכול להיות שיהיה לנו גירעון דו-ספרתי, והעולם, העולם מביע אי-אמון בכלכלת ישראל; אי-אמון כי עושה רושם שאתם תעשו הכול, אבל הכול, לא בשביל החטופים, לא בשביל החיילים, לא בשביל הכלכלה – רק בשביל שרידות הממשלה. אני פונה כאן באופן מיוחד לחברי הכנסת הדתיים, ויסלחו לי אלה שאני לא אזכיר אותם, אבל כן, אני מדבר אליכם, דן אילוז, משה סעדה, בועז ביסמוט, שהולך לבית כנסת שאני מכיר כל שבת, טלי גוטליב, אביחי בוארון, משה סולומון, אוהד טל, מיכל וולדיגר ורבים רבים אחרים: כולם יודעים שמגזר הציונות הדתית משלם במלחמה הזו פי שלושה ופי ארבעה מחלקו היחסי באוכלוסייה בהרוגים. האם מישהו מכם מכיר בסביבתו הקרובה – קהילתו תומכת בהשתמטות? עכשיו אני רוצה לומר, הרי חוק ההשתמטות, אני רוצה להמר, לא יעבור, בטח לא בתצורה הזו. אבל זה לא מספיק, כי מה שמדינת ישראל דורשת מכם והמגזר הציוני-דתי דורש מכם זה פעולה אקטיבית שתרחיב את הנשיאה בנטל. כדי שזה לא יהיה רק דברים שלי, אני רוצה לקרוא לכם דברים, דברים שכתבה לחברי הכנסת לפני כמה שבועות גברת שבמקרה אני מכיר. שמה רחל, שמה רחל גולדברג, היא בת 43 מירושלים. היא נשואה לסרן אבי גולדברג, שנהרג ממש בימים האחרונים, אבל כשהיא כתבה את הדברים היא לא ידעה שבעלה בעוד כמה ימים כבר לא יהיה בין החיים. ככה היא כתבה: שמי רחל גולדברג, בת 43 מירושלים, נשואה לסרן אבי גולדברג, המשרת בגדוד 8207 של חטיבת הנח"ל הצפונית 228. אני אימא לשמונה ילדים, הגדול משרת בצבא. בעלי עבר כבר את 230 ימי המילואים בשנה האחרונה. בעשרת הימים האחרונים לחם עם הגדוד שלו בכפר בלידא בלבנון. לא דיברנו איתו לאורך הימים האלה. אני אחות במרפאות שונות של מכבי, פוגשת אוכלוסיות מגוונות, וביניהן חרדים. אומרת רחל גולדברג – היום אנחנו יכולים לומר האלמנה: אינני מבינה. אינני מבינה כיצד אפשר לתמוך בחוק הפוטר קבוצות גדולות כל כך מגיוס. איפה המוסר? איפה הנשיאה בנטל? מדוע אנחנו כמשפחה צריכים להקריב כל כך הרבה למען המדינה, תוך סיכון משמעותי, צווי 8 של קריאה מיידית, חודשים שלמים ללא בעל ואבא בבית – וכאן יש מילה מצמררת, היא אומרת – ועוד, עם שלוש נקודות. בעלי משמש כמחנך ורב בבית ספר תיכון תורני בירושלים, מוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית, ולא רואה עצמו פטור מהחובה הפשוטה של עזרת ישראל מיד צר, שאליה יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. הציבור הציוני-דתי גם הוא לומד תורה, חי תורה, שומר מצוות, ובכל זאת משרת את עם ישראל ואת המדינה כדי שתוכל להמשיך להתקיים. עכשיו היא פונה אל הח"כ החרדי, הציוני-דתי, ואומרת לו: בתמיכה שלך בחוק תאבד את הקולות שלנו כמשפחה וקולות רבים רבים נוספים בקהילה שלנו. כך כתבה לפני שבועות ספורים רחל גולדברג, שכאמור בעלה, סרן אבי גולדברג, הרב אבי גולדברג, נהרג בסוף השבוע האחרון בלבנון, רב בית הספר הימלפרב, יהי זכרו ברוך. אז מה יש לנו כאן? רב ערכי, אנושי, תלמיד חכם, משרת על מלא; אם יורשה לי להוסיף בנימה אישית – גם הכרתי אותו – איש נעים הליכות, טוב לבריות. צה"ל צריך את כולם, לא 3,000 ולא מספר שתגידו. כמה שיותר. כשנהרגים אנשי מילואים – ומתוך 23 הנופלים האחרונים 16 הם אנשי מילואים שהשאירו אחריהם 56 יתומים, והנופלים הם בני 40 ו-50 – זה אומר משהו, זה אומר שצה"ל צריך אותם. לכן הפתרון היחיד הוא להוציא צווים לכולם, לא 3,000 ולא 10,000 – לכולם, לכל 90,000 האחרים, להפסיק את כל התקציבים למי שלא משרת, ולא להעביר חוק ביזיוני כמו שמוגש לוועדת שרים לחקיקה עכשיו. לפנות לציבור החרדי, לומר לו – או-טו-טו גיוס דצמבר: אלפי הראשונים שיבואו מבני ה-18 וה-19, אלה שאך עתה סיימו את המקבילה בי"ב, אל תבואו אלינו בדרישות. אתם, קחו אחריות. זו אחריות שלכם. זו האחריות שלכם, על כן אנחנו מגישים אי-אמון היום. תודה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. נעבור לסיעת המחנה הממלכתי. אני מזמין את חבר הכנסת בנימין גנץ לנמק את ההצעה מטעם סיעתו. עשר דקות לרשותך, בבקשה.

בנימין גנץ (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב בראש, מעולם – בשש השנים שאני בכנסת – מעולם לא היה לי חבל כל כך לנאום לפני מליאה ריקה כמו הפעם, אבל בכל זאת, היום היה טקס יפה וחשוב להנצחת נפגעי פעולות האיבה והטרור כאן בכנסת. ללא שום נימה של ציניות, היה זה טקס ראוי וחשוב, מרשים, מלא כבוד וכאב כלפי הנרצחים. מעצם קיומו היה בו גם יסוד מוסרי של תקווה לעתיד טוב יותר נוכח כל קושי, ואני מבקש להודות ליושב-ראש הכנסת על היוזמה הברוכה הזאת. אבל לצד זאת, אני מבקש להוסיף משהו לראש הממשלה, שנפקד מהדיון כאן עכשיו. אדוני ראש הממשלה, אתה דיברת, ובצדק, על כוח העמידה, על עוצמה, על גבורה, על ביחד, על באומץ. הכול נכון, אבל שכחת פסקה חשובה אחת, ושכחת אותה גם היום, כאן, בנאום בכנסת. שכחת את פסקת הסליחה, את פסקת הסליחה הנפקדת. אז הינה, אני מציע לך, אדוני ראש הממשלה, את הפסקה הבאה; אולי תמצא הזדמנות לעשות בה שימוש: ציבור יקר, משפחות יקרות וכואבות – כך אולי תאמר – אני מבקש להתחיל בבקשת סליחה. המאבק בטרור היה חלק מעשייתנו לאורך שנים, ולצערנו, עלול להיות חלק מנוף עמידתנו גם בהמשך. אבל ביושר, הפעם, הפעם הזו, חדלנו מעשות בזמן ומעשות נכון. אני מודה בכאב – כך תאמר – שהמדינה לא פקחה עין, שהמדינה לא הייתה שם בשבילכם, שצה"ל לא הגן ואיחר לבוא, שמחשבתנו כהתה ערב המלחמה, ורגישותנו לא הייתה שם, לא לפני ולא אחרי. אז לפני ולצד הנחישות והגבורה, לצד היחד, וממש בשביל שיוכל להתקיים, הינה אני, ראש הממשלה בנימין נתניהו – כך תאמר, אולי – פשוט מגייס את כל האומץ הציבורי והאישי כמנהיג ומבקש מכם סליחה. זהו סופה של פסקה שלעולם, לצערי, לא תיאמר על ידי ראש הממשלה. חבריי חברי הכנסת, עד כאן על מה שלא היה, וכעת – על מה שצריך להיות. אנחנו לפני המשך מערכה בכל הזירות. הלחימה מבוצעת בצורה מקצועית, בצורה נחושה ובגבורה גדולה שראויה להערכה, והיא תזכה לגיבוי הנדרש, כי כך נכון שיהיה. אבל לצד הגיבוי הזה, צריך לעמוד גם על כמה דגשים: כן להילחם; לא להסתבך. בעזה – להמשיך להלום בחמאס, לקדם מייד מתווה להשבת חטופים, לטפל בלי קטנות ביישובינו ולהצמיח מנגנון ניהול חליפי לחמאס; בלבנון – לצד המשך ההתקפה בכל הממדים, חייבים להכין את ההסדר האחר, שיאפשר את חזרת תושבי הצפון לביתם ושישאיר לנו את יכולת הפעולה על מנת שנוודא שהאיום לא משוחזר; באיראן אכן יש להלום, אך מולה ומול שאיפותיה האזוריות והגרעיניות יש בעיקר צורך לגבש מחנה אזורי בגיבוי בין-לאומי, וזה אפשרי; באיו"ש ובבקעת הירדן יש לחזק את ההתיישבות, ולא לסבך את ישראל בהצפה של מאחזים בלתי חוקיים, שכל מה שהם ייתנו זה שהם יקדמו אותנו למדינה אחת ודו-לאומית. המערכה ארוכה, אז מי ישרת? נדרש מתווה שירות עם גידול ניכר בגיוס, ובינתיים נדרש לתמוך דרמטית במילואים ולהפנות לכך את כל המשאבים הנדרשים. בכלכלה צריך שיתוקצב רק מה שצריך, נוכח צורכי הביטחון; להשקיע במה שיכול להחזיר אותנו בהמשך לצמיחה, ולהקפיד להיות הוגנים – הוגנים למשרתים, למשפחות השכולות, לפצועים בגוף ובנפש, למפונים, ליישובים שנפגעו. אז מאיפה נביא את המשאבים? נביא אותם על ידי תיעדוף לאומי מול מה שלא ממש צריך כעת: משרדים מיותרים והוצאות סקטוריאליות, שאין להם מקום בכלל, ובוודאי שלא בעת הזו. אני מציע לכם, חבריי בממשלה, לנקוט זהירות גדולה עם הניסיון לשחזר את ההפיכה המשטרית. אל תעזו לעשות זאת מתוך היוהרה השלטונית שקדמה למלחמה, או בקולה של סיעת תקווה חדשה, שמול ביטוח פוליטי תאפשר פגיעה במוסד הלאומי-דמוקרטי של כולנו. ביחד ננצח – זה אומר שנלחמים מול אויב, ולא נוהגים רק כגוף פוליטי שממצה את המציאות לצרכיו שלו, אלא כממשלה שמשרתת את הצרכים של כולנו. ולסיום, ובעיקר – הדרך להיות ראויים לאמון העם, הדרך להיות ביחד, זה לבקש סליחה, סליחת אמת.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. נעבור להצעה מטעם ישראל ביתנו. אני מזמין את חבר הכנסת אביגדור ליברמן לנמק את ההצעה של סיעתו. עד עשר דקות לרשותך.

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מדינת ישראל מתמודדת כרגע בו זמנית עם אין-ספור איומים ואתגרים, אבל האיום הגדול ביותר זה לא איראן, וזה לא חמאס, וזה לא חיזבאללה, זה החזית הפנימית שלנו – אחדות העם; הפגיעה המתמשכת בחוסן הלאומי, הפגיעה בערכים משותפים, בחזון משותף. דיברו לפניי כמעט כולם על חוק ההשתמטות. הדבר חמור ביותר, על רקע אותם אנשים, אותם חיילים שנלחמים בגבורה, שמוכנים להקריב את עצמם, באמת מכל הקשת הפוליטית. אני מסתכל לצערי על כל הודעות "הותר לפרסום". אתה רואה שבאותו קרב נהרגו גם קיבוצניק וגם מתנחל, גם דתי וגם חילוני, גם עולה חדש וגם צבר, גם דרוזי וגם ישראלי ותיק שורשי. ועל הרקע הזה מנסים להעביר את חוק ההשתמטות. יתרה מזו, הממשלה העבירה שתי החלטות: העבירה החלטה להאריך את השירות הסדיר בארבעה חודשים, והעבירה החלטה להעלות את גיל הפרישה למילואימניקים בשנה. ועוד פעם, על רקע זה רצים לשלם שוחד לסיעה פה בכנסת כדי לדחות את חוק ההשתמטות. מה זה כל התשלום למעונות יום? זה שוחד פוליטי למפלגה כדי להרגיע אותה בנושא של חוק ההשתמטות. אני גם לא מבין את צה"ל, אני מודה ומתוודה. צה"ל לא ממלא את חובתו, צה"ל עובר פה על החוק. זה לא שאנחנו נמצאים בחלל. יש חוק שירות ביטחון שהתקבל ב-1986, התקבל תיקון ב-1989, והחוק הזה מחייב לשלוח מיידית צווים לכל המשתמטים מכל הקבוצות ומכל המגזרים, ולכן אי-שליחת אותם צווים זה פשוט הפרה בוטה. אני מסתכל על הפגיעה במעמד הביניים. אני לא יודע מי ראה מכם את הבדיחה הנקראת "הצעת התקציב", אבל אם יש שם משהו שבולט, זה הפגיעה במעמד הביניים. תסתכלו מה קורה – הניסיון הזה לפגוע בקרנות ההשתלמות, באותן הטבות של אותם אנשים שגם משרתים בצה"ל, גם עושים מילואים, גם עובדים, גם משלמים מיסים, ואם יש להם הטבה, קרן השתלמות, גם בזה רוצים לפגוע. הטייקונים לא צריכים קרן השתלמות; אותם לומדי תורה, תורתם אומנותם, אין להם קרן השתלמות. הפגיעה בקרן השתלמות זה פגיעה במעמד הביניים. אני רואה שם הצעה כרגע לפגוע בתנאי שירות ובפנסיות של אנשי קבע. אני לא מתווכח אפילו כלכלית. האם זה העיתוי כרגע להעלות על סדר-היום ולנסות בתקציב לפגוע במשרתי הקבע? תסתכלו מה קורה עם ועדת החקירה הממלכתית. הרי ועדת החקירה הממלכתית זה קודם כול שכפ"ץ לכל אנשי הביטחון שמשתתפים בלחימה. הרצון להתחמק מכל מיני שיקולים זרים מוועדת חקירה ממלכתית, זה פגיעה בביטחון ישראל. אין שום הגדרה אחרת. תסתכלו מה קורה בנושאים האחרים. אני שומע כינוס של כמה וכמה אנשי קואליציה, שרים, ח"כים, רצים להקים יישובים בתוך רצועת עזה. אגב, כשהתקבל חוק ההתנתקות פה, בכנסת הזאת, מי שהצביעו נגד היו אביגדור ליברמן וכל סיעת ישראל ביתנו. מי שהעבירו את החוק הזה הם כמה בכירים בממשלה הנוכחית, שגם היום ממלאים תפקידים הכי בכירים בממשלה. אתם רוצים להקים יישובים ברצועת עזה? אולי קודם תשקמו את היישובים בצפון? תסתכלו איך נראית מטולה, תסתכלו איך נראית קריית שמונה. אולי קודם נשקם את אותם יישובים בעוטף עזה לפני שמקימים בתוך הרצועה?

היו"ר ארז מלול:

בזה אנחנו מסכימים.

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):

טוב שאנחנו מסכימים.

היו"ר ארז מלול:

אתה רואה, יש משהו שאנחנו מסכימים.

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):

תגידו, זה העיתוי כרגע להמשיך עם הטרלול הזה, עם הניסיון להשתלט על מערכת המשפט וועדת הבחירות המרכזית? הרי מכבסת המילים "רפורמה משפטית" זה ניסיון להשתלט על מערכת המשפט ועל ועדת הבחירות המרכזית. זה הזמן? אנחנו תמיד למדנו שבמלחמה עוזבים את מלחמות היהודים, מנסים באמת להתכנס ולהתאחד סביב נושאים שהם בקונסנזוס. פה רק ממשיכים לפגוע באחדות העם, מנסים להרחיב את הסדקים בחברה הישראלית, קרעים, קיטוב שהגיע לממדים שמעולם לא ידענו. תסתכלו למשל מה קורה עם העדה הדרוזית. כולנו משבחים את התרומה של העדה הדרוזית לביטחון ישראל. אולי הגיע הזמן לבטל את חוק הפריימריז? הרי מה זה חוק הלאום? זה חוק הפריימריז בתוך הליכוד. האופי היהודי של מדינת ישראל נקבע במגילת העצמאות. מה שהצענו – שניקח את מגילת העצמאות, נחוקק את זה בתור חוק-יסוד. אבל להמשיך עם הטרלול הזה ומצד שני לשבח את העדה הדרוזית זאת הצביעות בהתגלמותה. אנחנו נפעל כמה שיותר חזק וכמה שיותר מהר לבטל את חוק הלאום, ובמקום זה, כמו שאמרתי, לחוקק את חוק-יסוד: מגילת העצמאות – אולי באמת המסמך החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל. זאת הדרך. מה שהייתי מצפה מראש הממשלה שבאמת, מה שהוא יעשה – למראית עין לפחות, משהו שנראה כמו אחדות – שיזמין את כל ראשי המפלגות הציוניות באופוזיציה, יעדכן אותן, שינסה להקשיב קצת. הרי גם בנושא הכי אקוטי, בנושא הביטחון, הממשלה הזאת ממשיכה עם אותה גישה תבוסתנית, ממשיכה עם הקונספציה הישנה, וכל המהות של הקונספציה הישנה – לדחות כל מה שאפשר. במקום הכרעה – הכלה. הרי כל השנים אנחנו דחינו הכרעה מול חמאס, דחינו הכרעה מול חיזבאללה, עד שזה התפוצץ לנו בפרצוף. מה עושים כרגע עם איראן? אותו דבר. עושים מבצע מבריק מבחינה צבאית. הטייסים שלנו הוכיחו שאלה הטייסים הכי טובים בעולם. אולי פה המקום באמת לכמה חברים מהקואליציה להתנצל בפני אותם טייסים שהשתלחו בהם, שדיברו עליהם בזלזול ובאמת בצורה הכי פוגענית. אולי זה הזמן שמישהו פה יגיד: סליחה, טעינו, מבקשים סליחה מאותם טייסים. אבל גם המבצע המוגבל הזה זה בדיוק אותה גישה. אז אנחנו נתנו כרגע מכה, הם ייתנו לנו מכה בחזרה, ניכנס לפינג-פונג, למלחמת התשה גם מול איראן. אנחנו חייבים לעבור מדחייה להכרעה, מהכלה להכרעה, מהמתנה למכה מקדימה. הרי אין לנו אפשרות לנהל מלחמת התשה מול איראן: השטח פי 80 ממדינת ישראל, האוכלוסייה פי 9.5 – אנחנו ננהל גם איתם מלחמת התשה? להפך, חייבים שם לתת מכה מוחצת, לא פרופורציונלית. כל הזמן מדברים איתנו: תנסו להבליג, תיתנו מכה פרופורציונלית. מכה פרופורציונלית זה להנציח מלחמה, להנציח את הסכסוך. כדי לסיים אותו צריך לתת מכה מוחצת, להכריע את האויב, לא להמשיך איתו במלחמת התשה. אבל אני חוזר ואומר: מכל האתגרים, האתגר הגדול ביותר, האיום הגדול ביותר זה האיום הפנימי. זה באמת האיום של הפילוג, של השיסוי, של הקיטוב, של הקרעים בתוך העם. והממשלה הזאת מתמקדת, כדי לשרוד פוליטית, כדי לשמר את הקואליציה, באותה פגיעה בחוסן הלאומי, באחדות עם ישראל. תודה, אדוני היושב-ראש.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. עכשיו נעבור לסיעת העבודה. אני מזמין את חברת הכנסת אפרת רייטן מרום לנמק את ההצעה מטעם סיעתה. עד עשר דקות לרשותך.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

אדוני יו"ר הישיבה, כנסת נכבדה ואזרחי ישראל, יש כאלה שאומרים: לא נשכח לא נסלח, אבל אני לא שם – לא כי סלחתי חלילה, וגם לא שכחתי, אלא כי אמירות כאלה נועלות אותנו בעבר. אך האסון שהתרחש כאן ועכשיו, הוא עדיין מתרחש ברגעים אלה. ממשלת 7 באוקטובר כאן, והיא פועלת בכל העוצמה שיש לה. אין לי דרך להילחם בעבר. חובה להילחם עכשיו, בהווה, כדי למנוע את האסונות הבאים, כדי להחזיר את ישראל למסלול הנכון, כדי שהתהום שלתוכה הפילו אותנו לא תהפוך לדרך ללא מוצא. אז בואו נשים את האמת על שולחן הכנסת הזאת. הממשלה הזאת לא מייצגת את העם. זאת ממשלת מיעוט שמעמידה פני רוב. יש להם רוב בכנסת, אבל רוב העם לא איתם. הממשלה הזאת איבדה מזמן את אמון העם, כבר לפני טבח 7 באוקטובר, כשהיא הובילה את תוכנית דריסת הדמוקרטיה. עכשיו, לפי הסקר הכי עדכני של חדשות 12, ואחרי ההישגים הצבאים האדירים, עדיין רוב מוחלט לא נותן אמון במי שעומד בראשות הממשלה הזאת. ויותר מ-50% רוצים בחירות עכשיו. זאת ממשלת מיעוט ומיאוס שעובדת עבור מיעוט ומפקירה את הרוב. ואנחנו, כנסת ישראל, התפקיד שלנו הוא לקיים את רצון העם. ורוב העם מצפה מאיתנו להילחם בשבילו, למענו, למענה עתידה של המדינה וגורלה, להילחם למען החיים על הביטחון, על הכלכלה, על הדמוקרטיה עצמה, ובשתי מילים: בחירות עכשיו. למה? כי אין זמן. זאת האמת, אין זמן. הזמן הזה הגיע כבר לפני שנה, ב-8 באוקטובר, כשהממשלה הזאת הייתה צריכה לסיים את תפקידה ההיסטורי, חפוית ראש ואשמה, אחרי הטבח וההפקרה שלא ידענו בכל תולדות ימי ישראל. השנה שחלפה רק הוכיחה עד כמה היא לא ראויה, בזויה, מסוכנת, מנותקת, עלובה ומופקרת. הממשלה הזאת לא למדה דבר, לא הפיקה לקחים ולא עצרה לרגע. הידיים שעל ההגה הפקירו אותנו לפני, הפקירו תוך כדי וממשיכות להפקיר מאז. חוק ההשתמטות, חוק הפטור, הוא חוק אנטי-ישראלי, מנוגד לאתוס הציוני, מפלג ומפלה. העוול שבחוק הזה זועק לשמיים. ולא, תפילות לא מצילות חיים יותר מהקרבה של חיילים בשדה הקרב, ורק תפילות לא ישמרו על ביטחון המדינה. אני מתפללת, אני כל יום מתפללת, כמו כל הורה, שמתפלל יום-יום, שעה-שעה, למען בנו ובתו בשדה הקרב. כל משפחה של פצוע מתפללת, כל משפחת חטופים מתפללת, כל לוחם וכל לוחמת – כולם מתפללים, כי זה העם שלנו, עם שמאמין בכוחה של תפילה ומאמין בכוחה של אמונה. אבל אנחנו יודעים שרק תפילות לא יושיעונו, כי בצרה ואויב יש להילחם בכוח הזרוע, בתחבולות ובשכל, תוך השקעה אדירה באימונים, בתרגילים, במיומנות צבאית ובטכנולוגיה. ובזמן שמאות משפחות שכולות אבלות, הממשלה הזו דואגת למיעוט שלא נושא בנטל. ולמה? כי זאת ממשלת מיאוס ומיעוט שעובדת עבור מיעוט ומפקירה את רוב העם. ולכן חייבים בחירות. וההפקרה הזאת נמשכת עם תקציב הביזה, כשבזמן שיוקר המחיה נוסק לשחקים וההוצאות עלינו נוסקות והמלחמה גובה מאיתנו מחירים כלכליים עצומים, הממשלה ממשיכה לנהוג בטירוף הדעת ולהזרים מיליונים למשרדים מומצאים, להתיישבות, מאות מיליונים שמועברים למקומות לא ראויים, לא מצמיחים וללא כל היגיון כלכלי. במקום לייצב את הספינה, לדאוג לעתידה ולרווחת כל אזרחיה, הממשלה הזו דואגת לשרידותה. ולמה? כי זאת ממשלת מיאוס ומיעוט שעובדת עבור המיעוט ומפקירה את הרוב, ולכן חייבים בחירות. עוד דוגמה מחרידה – ועדת חקירה ממלכתית. 85% מהציבור דורשים ועדת חקירה ממלכתית על פי דין. הציבור מאמין בשלטון החוק, מאמין בעליונות המשפט ומאמין בלקיחת אחריות, חקירה, הפקת לקחים ותיקון. העם דורש ועדת חקירה אמיתית שתספר את האמת: מי הפקיר, מי כשל, מי זנח, מי הרג, ולבסוף מי האחראים ומה הפקת הלקחים. משפחות שכולות של חיילות וחיילים בצבא ההגנה לישראל שהופקרו על ידי המדינה ביום הארור הזה דורשות תשובות. תסתכלו לרוני אשל בעיניים. תסתכלו לאבי מרציאנו, אבא של נועה, בעיניים. תגידו לו למה אתם לא מקימים ועדת חקירה ממלכתית. תגידו את האמת – שאתם פוחדים, כי בלי בדיקה אין אחריות, ובלי אחריות אין אשמה, ואז אפשר לנסות לכתוב ולשכתב את ההיסטוריה. האיש שהחליש את ישראל ותרם להעצמת החמאס אחראי למשהו? לא אם תשאלו אותו. הוא הקורבן כאן. ומי שהביא להפיכה המשטרית, יש לו איזה אחריות לאסון? או אותם קיצוניים, אותם קיצוניים שגרמו להסטת הכוחות, האם הם אחראים למשהו? לא על פי המשקפיים הוורודים של הממשלה הזו. אצלה טבח זה נס, טייסים הם בוגדים, רמטכ"ל הוא חלש, השמאל הוא בוגד, חמאס הוא נכס והחטופים הם נטל. כי זאת ממשלת מיעוט ומיאוס, ממשלה שמפקירה, ומקדשת מלחמה כמטרה ולא כאמצעי; ממשלה לא מוסרית ששולחת את חייליה הגיבורים לקרב כשהיא במפורש לא מתחייבת לעשות הכול כדי להחזיר אותם הביתה, מפקירה אותם בשבי האויב, ומעדיפה להיות תלויה באיזה בייס משיחי על פני יעדים אסטרטגיים ברורים. קלסר הכזבים של סמוטריץ' ובן גביר, דרך מכונת השיווק וייצור הסיסמאות של נתניהו, מייצרים את אותה מציאות הזויה של 6 באוקטובר, אותה מציאות מופקרת שחרתה על דגלה עצימת עיניים שסופה טבח, הריסת המוניטין ובידוד בין-לאומי, האשמת האחר, פגיעה אנושה בכלכלה ובקשרי המסחר. ולא, מלחמות לא נגמרות במבצע צבאי, הן נגמרות בתוכנית אסטרטגית, מדינית וביטחונית והסכמים. וטוב שיש הסכמים עם מצרים, עם ירדן, עם האמירויות – שאתם כל כך גאים – וגם עם הרשות הפלסטינית. אז מול המצלמות נתניהו מתכחש לשיתופי פעולה האלה, אבל מתחת לשולחן ובחדרים הסגורים הוא מתחזק אותם, הוא נשען עליהם, כי הוא יודע שבלי שיתופי הפעולה האלה מצבה הביטחוני של ישראל היה גרוע, ועדיין עושה הכול כדי להרוס את ההסכמים האלה. ולא אסיים בלי לומר מילה על ההפקרה שממוטטת את הלב – החטופים שלנו. איש לא דמיין שמדינת ישראל תפקיר אותם לבד עמוק במנהרות האופל של חמאס. ומי שעוד הצליח לשרוד אחרי שנה בגיהינום, עבר התעללות ועינויים נפשיים ופיזיים כשחייו נמצאים על בלימה מדי שנייה, בלי אוויר לנשימה במנהרה, יכול להיות בטוח שהממשלה הזו מסדרת לעצמה עוד מכונת חמצן, וממשיכה לשרוד ולהתעסק בעצמה, ואפילו מסיתה נגד המשפחות שלכם, ומאדירה את המוות במקום את החיים. מי שקורא להסכם הזה הסכם מופקר הוא מופקר בעצמו, הוא חסר מוסר וצלם אנוש. אז גם פה רוב מוחלט של אזרחי מדינת ישראל קוראים להסכם דחוף עכשיו, אבל הממשלה מתעלמת כי היא ממשלת מיעוט. אז חבריי חברי הכנסת, לנו זה ברור: רוב העם רוצה בחירות. רוב העם רוצה דמוקרטיה. רוב העם רוצה שפיות. רוב העם רוצה הסכם. רוב העם רוצה סיום מדיני-ביטחוני. רוב העם לא רוצה להתיישב בעזה. רוב העם לא רוצה חוק השתמטות. רוב העם לא רוצה תקציב מופקר. רוב העם לא רוצה שנאה וגזענות ואלימות. רוב העם לא רוצה את הממשלה הזאת. הממשלה הזאת לא מייצגת את העם, והתפקיד שלנו כאן עכשיו הוא אחד: לקיים את רצון העם לחייב את הבחירות. ואנחנו לא ננוח עד שהממשלה הזו תתפרק. זאת החובה המוסרית והאחראית של כולנו – של האופוזיציה, ולא פחות, גם של מי שנמצא בקואליציה. תודה רבה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. ורוב העם גם לא רוצה הסתה נגד כל החרדים. אני מזמין את כבוד השר שלמה קרעי להשיב על ארבע ההצעות במשולב.

שר התקשורת שלמה קרעי:

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שנה עברה מתחילת המלחמה, שנה של כאב ושכול ואבדות קשות ביותר לעם ישראל, אבל גם שנה של הישגים, של חתירה לניצחון ושל רוח גבורת הלוחמים והעם. שנה שלמה, אבל לצערי, גם שנה שבה למרות האחדות בעם, למרות התשוקה הבסיסית להטות שכם, לאחד את השורות אל מול אויבינו, עדיין ישנם כאלה המנותקים מכל זה ומגישים כאן, בעיצומה של מלחמת קיום, מלחמת תקומה של עם ישראל בארצו, הצעות אי-אמון הזויות ומבישות, בלי לדעת להתעלות לגודל השעה. במקום לתמוך בממשלת ישראל ובעומד בראשה, שמוביל באומץ ובנחישות את המלחמה הזו למען עם ישראל, אתם מנסים לעשות הכול כדי לדכדך, להשמיץ, לתקוף ולהחליש, חלק מבפנים וחלק מבחוץ. אבל זה לא עוזר לכם. העם שלנו חזק מכם. אפילו בערוצים המוטים נגד הממשלה שלכם כבר לא מצליחים להסתיר את זה שאתם מתרסקים. תודה לאל, שנה אחרי, וביתר שאת בחודשים האחרונים, מאז פירוק החוליות החלשות מהממשלה, יש לנו הישגים כבירים, ולמרות כל הלחצים מבית ומחוץ, ראש הממשלה נתניהו מוביל אותנו, כן כן, לניצחון המוחלט. בעיקר, הוכח שוב ושוב ושוב שראש הממשלה נתניהו צדק בנחישות שלו אל מול כל יושבי האולפנים, אל מול כל הלשעברים ואל מול כל הגנרלים, גם בפנים; צדק כשהתעקש על מתווה החטופים הראשון, שהביא לנו יותר מ-100 חטופים; צדק כשהתעקש על רפיח, על פילדלפי; צדק כשהתעקש על לבנון; צדק כשהתעקש וממשיך להתעקש על איראן, ציר הרשע והגרעין; צדק בכל פעם שעמד מול ידידתנו הקרובה ארצות הברית, כשכולם כאן ניסו להחליש אותו; צדק כאשר האמין בלב שלם ברוח העם, ברוח הלוחמים שלנו ובניצחון המוחלט שכל כך זלזלתם בו. ובעזרת השם הניצחון המוחלט הזה בוא יבוא. הניצחון המוחלט הזה יגיע יחד עם כל יקירינו הנמצאים בשבי. יחד איתם לוחמינו הגיבורים יחזרו, בעזרת השם, עטורים בכתר ישועה ובעטרת ניצחון. קראנו בפרשת השבוע: "בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו – – – ויאמר ה' יהי אור ויהי אור". המדרש אומר: תוהו ובוהו אלו מעשיהם של רשעים; יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים. אחרי התוהו ובוהו, אחרי החושך על פני תהום, הקושי, חוסר האונים והסתר הפנים שהיה לנו בשנה שעברה, ויאמר אלוהים: יהי אור. דווקא מתוך הצער והכאב, בסייעתא דשמיא גדולה, עם ישראל התעשת, התגבר כארי והשיב מלחמה שערה בכל הכוח והעוצמה, ואט-אט חוזר האור לחיינו ולארצנו. ולאור הזה אנחנו זוכים בזכות מעשיהם של צדיקים, לוחמינו הגיבורים, שמוסרים את נפשם למען עמנו וערי אלוהינו. רוח הגבורה ועוצמת האמונה המפעמת בקרבם הם הסיבה להישגים שהשגנו השנה. נשים אותם כחותם על ליבנו ולא נשקוט, בעזרת השם, עד שהמשימה תושלם במלואה. תודה רבה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

גלעד קריב (העבודה):

חבל שהבן של ראש הממשלה לא נותן דוגמה אישית.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

גלעד קריב (העבודה):

מה אתה אומר, בתור לוחם לשעבר?

היו"ר ארז מלול:

חבר הכנסת קריב, אתה מפריע לי. נעבור לדיון סיעתי משולב – – –

גלעד קריב (העבודה):

אני רק מציע שהמשפחה של ראש הממשלה תיתן דוגמה אישית – –

היו"ר ארז מלול:

טוב, ביקשתי – – –

גלעד קריב (העבודה):

– – ושהבן שלו, שבגיל מילואים, יחזור לארץ וישרת במילואים.

היו"ר ארז מלול:

חבר הכנסת גלעד קריב, אתה בקריאה ראשונה. נעבור לדיון סיעתי משולב על הודעת ראש הממשלה ועל ההצעות להביע אי-אמון בממשלה. כפי שקבעה ועדת הכנסת, הדיון הסיעתי יהיה במתכונת של ארבע דקות לכל סיעה. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת אורית פרקש הכהן. בבקשה, ארבע דקות לרשותך.

היו"ר ארז מלול:

למה אורית, הם שואלים. למה אורית ראשונה? אה, סליחה, טעות. נאור, אני מתנצל, קבל את התנצלותי.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

חבריי חברי הכנסת, מזה שנה כל המדינה חווה כאב גדול, תעצומות נפש והקרבה גדולה. בשבוע האחרון ליווינו לקבורה כמעט כל יום לפחות ארבעה או חמישה חיילים גיבורים, חלקם צעירים שלא חוו כלום, חלקם בעלי משפחות שהותירו יתומים. מדינה עם הרוגים, פצועים, חטופים, מפונים; מלחמה בשבע חזיתות שלא ברור לאן מובילה אותנו. העם משווע למנהיגות מאחדת, מחברת. כמו בשדה הקרב, רוצים אחדות. והינה, הממשלה הזו הוסיפה במוצהר ממש מטרה למטרות המלחמה: החלשת הדמוקרטיה ומלחמה לריסוק שלטון החוק. כן, חבריי, המהפכה המשפטית חזרה, לא בסתר, לא בשקט. מטרת מלחמה חדשה בגלוי יש לממשלה הזו: לשבור את האחדות בעם, לרסק את שלטון החוק, לקרב אותנו שוב למלחמת אחים, לשדר לאויבים שלנו לחשוב שאנחנו שוב חלשים. בואו נדבר על עובדות. היום הוא היום הראשון לפתיחת מושב הכנסת. הייתם מצפים להצעות חוק שיעסקו במפונים, בתושבים, בנופלים, במשפחותיהם, בתמיכה נפשית יותר טובה, במילואימניקים שקורסים תחת הנטל, בשוויון בנטל, בוועדת חקירה ממלכתית, בתמיכה כלכלית במפונים חדשים באזורי חדשים – כאלה הצעות חוק היינו רוצים לראות. אבל מה, במה עוסקת הממשלה? הינה רשימה חלקית: בגולדקנופ ובדרעי, שמתנים את התקציב בחוק הפטור; בשר התקשורת, שמכניס הצעות חוק לסגירת חברות חדשות ישראליות; בחוק הרייטינג, שיפגע בפרטיות של כל אדם – –

שר התקשורת שלמה קרעי:

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

– – ויפגע בחופש הביטוי ובחופש העיתונות; בן גביר – בהצעת חוק שתקל על מעצר וחקירת אנשים באופן תקדימי בלי פיקוח משפטי; חוק שמגביל את הזכות להיבחר לכנסת, היום ערבים ומחר אחרים; הצעת חוק לפוליטיזציה של נציב תלונות ציבור ונציב תלונות שופטים ונציב שירות המדינה; חוק לשכת עורכי הדין – והכול בחקיקה פרטית. חזרתם לסורכם – כוח, כסף, כבוד, בחסות הממשלה. אבל אני רוצה להאיר זרקור על כך שלא רק אלה היוזמות האלה. אנחנו באסקלציה, בהפיכה משפטית על ספידים, של משבר חוקתי. כן, בחסות המלחמה הממשלה הזו לקחה צעד אחד קדימה למשבר חוקתי. מה השיטה? במקום לפטר את היועמ"שית, הפסיקו להקשיב לה, למי שאמון על פרשנות החוק המחייבת, ואומרים: שבית משפט יגיד לי. לא להאמין. לפני 6 באוקטובר, כשהייתי בבית הנשיא, לא האמנו שזה יקרה, ובוא נראה, אנחנו רואים את זה בגיוס. היועמ"שית ובג"ץ אמרו: אי-אפשר לפטור מגיוס ולממן הטבות לפטור מגיוס בלי חקיקה, ובכל זאת מעבירים חוק פטור ברציפות משפטית שלא תואמת את צורכי הצבא, בניגוד לעמדת היועמ"שית; שר העבודה מחזיק את כל המשפחות מעוטות היכולת בנושא סבסוד מעונות עד שיסדרו את המעונות להורים, לנשים חרדיות, ואומר ליועצת המשפטית שכותבת לו שזה לא חוקי: הנחייתך לא מקובלת עליי; חוק הקמת הרשות לגיל הרך, ועוד ועוד. בנושא השופטים, שר המשפטים לא מכנס את הוועדה למינוי שופטים, למרות שהיועמ"שית אומרת לו, עד שבספטמבר בג"ץ הוציא צו ואמר לו: אתה חייב לעשות את זה. ודוגמה מזעזעת במיוחד מהעת האחרונה – מפכ"ל משטרת ישראל, הגוף שאמון על אכיפת החוק במדינת ישראל ואמור לעבוד עקב בצד אגודל עם היועצת המשפטית לממשלה, קידם סגן ניצב בניגוד לעמדת היועצת המשפטית, סגן ניצב שכנגדו תלוי ועומד כתב אישום. שוב אמר ליועצת המשפטית: דעתך לא מקובלת עליי, עד שבג"ץ הורה לו לפעול לפי החוק. כך גם לאחרונה, לפני כמה ימים, כשהדיח את היועץ המשפטי – – –

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. תודה רבה.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

כמה משפטים, אדוני היושב-ראש.

היו"ר ארז מלול:

לא, כמה זה הרבה.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

אתה נותן לכולם, ואני מבקשת ממך.

היו"ר ארז מלול:

אני לא נותן לאף אחד.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

כן, אם זה נאור, אז נתת שתי דקות יותר. וכך עונה לה המפכ"ל: לא מוכרת לי חובה להיוועץ.

היו"ר ארז מלול:

אני נתתי לנאור? אני נתתי?

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

כן, כן, כן. איפה ואיפה.

היו"ר ארז מלול:

לנאור? אני חשוד בלתת לנאור? מילא תגידי מהקואליציה, אבל לנאור?

חמד עמאר (ישראל ביתנו):

תן לה על החשבון שלי.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

דקה. ואני שואלת: מה יקרה כשמחר יבוא פקיד או שר וירצה להעביר תקציב בצורה לא חוקית למקורב? יבוא היועץ המשפטי ויאמר לו: זה אסור, והוא יאמר: עצתך לא מקובלת עליי, אני מחכה לבג"ץ. מפה התהום פעורה. אז באמת, אדוני היושב-ראש, אני פה מושכת בדש מעילכם. אל תגידו שאתם לא רואים מה קורה. הממשלה הזו במו ידיה זורעת את הזרעים למלחמה הבאה. אתם מחזירים לחיינו את הפירוק החברתי ואת הקריסה של החוסן שלנו מול אויבינו. האם לא למדנו כלום? בואו נעצור לפני שיהיה מאוחר מדי. תודה רבה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. כמובן, אני מזמין את חבר הכנסת נאור שירי. ארבע דקות לרשותך.

נאור שירי (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, האמת היא שהפער שיש בין השיח – אתה שומע את ראש הממשלה, כאילו הייתה פה איזה אווירה ממלכתית, אתה שומע את ראש הממשלה ואומר: וואי, אולי באמת יש פה איזה רצון לשיח. ואז שנייה אתה נותן לעצמך איזה מכה, למציאות, ומבין שתכלס זה פשוט דיבורים שאף אחד לא עומד מאחוריהם בשום צורה. ואסביר למה. כי היום הצטרף לשיח של ה"ביחדנס" הזה – ראיתי ששר האוצר בישיבת הסיעה שלו הזיל דמעה על המצב ועל הנופלים בציונות הדתית, שאני בכלל נגד בצורה קיצונית, כל העניין עם המגזריות הזו, שגם בשכול עכשיו סופרים כיפות, ולפני שסופרים כיפות, עכשיו יתחילו להגיד לי על הצבעים של הכיפות, שזה בכלל שערורייה, אבל אני שם את זה בצד.

היו"ר ארז מלול:

עוד מעט זה יהיה גם עדות.

נאור שירי (יש עתיד):

זה כבר מזמן עדות, אבל אני שם את זה בצד.

היו"ר ארז מלול:

לא בשכול.

נאור שירי (יש עתיד):

העניין הוא שבו בזמן שהוא מזיל דמעה, חבר הכנסת שלו, חבר הכנסת צבי סוכות – ראיתי סרטון שלו – הוא חתום על הצעת החוק של המעונות. אני שם את זה בצד, כי אתם מנסים שוב פעם לייצר איזה מסלול עוקף לכספים. אבל בסרטון הוא מספר, צבי סוכות, חבריי חברי הכנסת, שהוא חזר מלוויה. הוא מצלם את הסרטון בעודו נוהג, אבל את זה כבר אני שם בצד, כי החוק זה כבר באמת עניין שאין פה – זה "סמרטוטיאדה", החוק, זה המלצה בלבד, ובטח ובטח לכם. אבל הוא חוזר כל כך מזועזע מלוויה, שהמסקנה שלו מהלוויה ומהכאב הגדול שהוא חווה – ואני מאמין לו בזה – היא המסקנה שהוא קורא לציבור החרדי לא להיכנס תחת הנטל או לעזור לחברה הישראלית. מי ישמע, כמה פריבילגים ומנותקים אתם יכולים להיות, שצריך להתחנן אליכם ולייצר לכם קונסטרוקציות מיוחדות? כאילו שכשאני הגעתי לבקו"ם, מישהו בא ושאל אותי: תגיד, אתה רוצה אולי הערכה? אתה רוצה אולי להגיע למשהו אחר? מי שאל אותי בכלל. אבל הוא כל כך מזועזע, שמה ההמלצה שלו? לקצר בבקשה את "בין הזמנים", את החופשה, ולהוסיף להתפלל. ואין לי שום בעיה, אתם יכולים להתפלל כמה שאתם רוצים, אבל זו המסקנה שלו. בהמשך לזה, עכשיו, לפני שאני עולה, אני רואה מישהי בשם מורן לוגסי טל, שאח שלה הקטן נפצע לפני שבעה חודשים. הוא עדיין מאושפז. ואתה יודע מה הוא קיבל עכשיו לדואר, אדוני היושב-ראש? הוא קיבל צו מילואים נוסף לעוד סבב. הוא מאושפז בבית חולים. כמה מנותקים. כמה חוצפה צריכה להיות לאנשים שרואים את הסבל? כמה הכול מנורמל פה? אנחנו פותחים את הטלפון – חמישה; אתה לא יודע אם החמישה שנפלו הם החמישה מאתמול או החמישה מהיום. אתה לא מעכל את החמישה – עוד שניים. עוד מועצה. אתה כבר לא יודע. אנחנו הפכנו להיות אפתיים ואטומים לנופלים. זה המצב שלנו היום. ואז אנחנו מגיעים לפה ומדברים גבוהה-גבוהה, על מה? צריך להתחנן אליכם שתעזרו לנו. מה, אני לא חי באותה מדינה כמוכם? מי שמכם, פריבילגים כל כך, שאנחנו צריכים להילחם בשבילכם? מה אנחנו? באמת, מה אנחנו? למה אנחנו פחות מכם? למה? אם אין שינוי בנושא הזה אחרי 7 באוקטובר – זו שערורייה בכלל שצריך לדבר על 7 באוקטובר בסיטואציה הזו – אם אין שינוי בזה, אז מה, איזה עתיד יהיה פה למדינה? אין לנו עתיד אם אתם לא תבינו את זה. לא יכול להיות – משפט אחרון – שהחברה הדרוזית איתנו על מלא בזה, ואתם מגיעים אליהם, לאזרחים שלא מחוברים לחשמל בשנת 2024, וכולם עברייני תכנון ובנייה בעל כורחם, והם איתנו בזה, אבל אצלכם אנחנו צריכים להתחנן. אלוהים.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. נעבור לדובר הבא, חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. חבר הכנסת עודד, השר נמצא.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תראו, אני, אחת הסיבות המרכזיות, אולי, שאני נכנסתי לחיים הציבוריים ולפוליטיקה היא סוגיית הגיוס. עוד בתור מדריך בקורס חובלים בקבע, לקחתי יום חופש מיוחד כי הייתה פה הצבעה על חוק טל, שהתנגדתי לו. אני חושב שהוא היה חוק שערורייתי, וטוב שהוא נפסל, כי הערך הזה שכולם צריכים לשרת הוא הבסיס, הבסיס לקיום שלנו כאן. ושנים אני נלחם על העניין הזה במסגרת תפיסת עולם של ערכים. זאת הסיבה שהצטרפתי לישראל ביתנו, ונלחמנו על זה. אבל אדוני היושב-ראש, ב-7 באוקטובר קרה כאן משהו שצריך היה לעשות שינוי מהקצה אל הקצה בחברה הישראלית, ומאז מדינת ישראל מנהלת מלחמה, אולי מהקשה בתולדותיה. ובשבועות האחרונים, יום-יום, אנחנו מתעוררים – אנחנו אפילו כבר לא מתעוררים; פעם "הותר לפרסום" היה ב-06:00; היום כבר כמה פעמים ביום, חמישה וארבעה; ואנחנו מדברים, היושב-ראש, על אלה שנהרגו בקרב, אנחנו לא מדברים על האלפים שנפצעו וחייהם השתנו מהקצה אל הקצה, החיים שלהם ושל בני משפחותיהם. ובתקופה הזאת שחיילי מילואים עושים 150 ו-200 ימי מילואים והחיילים שלנו נהרגים – ונהרגים מכל קצות הקשת הפוליטית: חובשי כיפה וחילונים ומזרחים ואשכנזים ומהצפון והדרום, וקיבוצניקים ומושבניקים ועירוניים, כולם – יש קבוצה אחת שמחליטה שהיא מוציאה את עצמה מהכלל. והיא מחליטה שדווקא במלחמה הזאת, שהיא מלחמת מצווה, דווקא במלחמה הזאת, הם בורחים. ומה זה בורחים? הם נלחמים כדי לברוח. איומים על ראש הממשלה, איומים על הקואליציה, מחפשים פתרונות מתחת לבלטה, איך יעבירו כסף למעונות היום כשוחד פוליטי רק כדי להשתמט מגיוס, כדי שחס וחלילה לא ייקחו חלק במצווה הגדולה ביותר, שהיא הגנה על עם ישראל. אין משפט יותר מתאים מהמשפט שאמר משה רבנו לבני גד וראובן להגיד לכם היום: אחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו כאן? אתם תתעלמו מהעניין הזה, ואתם תברחו, ואתם תשתמטו? ועוד תכניסו את היד לכיס של אזרחי ישראל, כדי שחס חלילה, חס וחלילה, לא יפגעו בקצבאות של משתמט משירות בצה"ל. דנים בממשלת ישראל היום איך ייתנו עוד הטבות למשתמטים כדי שלא יהיו חייבים להעביר חוק שיגייס אותם. צריך להיות פה חוק אחד, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לא מכסות, ולא יעדים ולא המצאות: כולם מתגייסים. כל אזרח ישראלי בגיל 18 – יהודי, דתי, חילוני, חרדי, מוסלמי, נוצרי – כל אזרח ישראלי מתייצב לצו ראשון. מי שטוב לצבא והצבא צריך אותו הולך לצבא; מי שלא מתאים לשירות הצבאי – יש מספיק מה לעשות בשירות הלאומי: במכבי האש, במגן דוד אדום, בבתי החולים, בכוחות ההצלה. מספיק משימות נשארו לנו כדי שנוכל להגן על המדינה הזו בגבול הצפוני ובגבול הדרומי. וכדי שנוכל להגן עליה גם בגבול המזרחי, נדרשות עוד אוגדות, נדרשים עוד חיילים, וכולם צריכים לתת כתף. ומי שלא יעשה את זה, צריך לשלם את המחיר כמו שמשתמט – מגיע לו שישלם.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חבר הכנסת יצחק פינדרוס – אינו נוכח. חבר הכנסת שמחה רוטמן, בבקשה. ארבע דקות לרשותך.

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, אני עליתי לפה – אפשר לדבר הרבה על – שמענו היום את נשיא המדינה, שאני חייב לומר שלא הייתי חותם על כל מילה ממה שהוא אמר. אני חושב שבחלק מהדברים היה עדיף שהוא היה משאיר למערכת הפוליטית לעסוק ופחות היה עוסק בהם בעצמו, אבל אני חושב ששמענו היום אמירה כן חשובה מאוד, שאנחנו כאן, בבית הזה, צריכים לדעת – –

היו"ר ארז מלול:

דניאל, תשתיקי שם את – – –

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

– – צריכים לדעת לנהל מחלוקות בכבוד ובשיח.

היו"ר ארז מלול:

הנשיא אמר?

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

זה דבר נכון. זה לא רק הוא אמר, אבל הוא אמר את זה היום. לא חלפו כמה דקות, וכבר, אני כמעט הייתי אומר ממשפט הפתיחה, ממשפט הפתיחה של חלק מהדוברים, כבר אמרתי: טוב, משום כבודו של נשיא המדינה אני אצא מהחדר, אם ככה הוא אומר ושנייה אחר כך השיח מתנהל בצורה אחרת. אני רוצה וחשוב לי מאוד שבנושאים שבהם ניתן להגיע להסכמות, נגיע להסכמות. זו הסיבה שבגללה הנושא הראשון שבחרתי להעלות על סדר-יומה של ועדת החוקה בכנס הזה ובמושב הזה היה נושא חוצה מגזרים, חוצה גבולות פוליטיים, חוצה קואליציה ואופוזיציה, וזה היה הנושא של קבלת העדפה – מוחלטת, למעשה – לקבלה לשירות המדינה של משרתי מילואים, הצעת חוק של חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה. אני חושב שגם בחוקים וגם דברים שאין עליהם הסכמה, ניתן להגיע – להעביר אותם בצורה מכובדת. מותר לנהל את המחלוקת ומותר להגיד אותה בצורה – לא כל חוק שאתה לא מסכים איתו צריך להפוך למלחמת עולם. אבל מה שאני שומע, אפילו הייתי אומר ממש בשעה האחרונה – חוק שאני, לפני שהעליתי אותו לוועדת שרים, הלכתי פה ועברתי בין חברי כנסת כמעט מכל סיעות הבית: שלילת זכות העמידה מהרשות הפלסטינית, משהו שתאמינו או לא, עבר פה בכנסת חוק, קואליציה ואופוזיציה, לתבוע את הרשות, שניתן יהיה לתבוע את הרשות לפצות נפגעי טרור. עבר חוק אחד בוועדת חוץ וביטחון, חוק של חבר הכנסת פינדרוס, חוק משלים, שעבר בוועדה של חבר הכנסת אייכלר, חוק שאני חתום עליו, ששרן השכל חתומה עליו וחתומים והצביעו עליו גם חברי כנסת כמעט מכל סיעות הבית, עבר פה כמעט פה אחד במליאה. באה הרשות הפלסטינית לבית המשפט העליון, לבג"ץ, ואומרת: אני, החוק הזה פוגע בי, אני לא אוכל להמשיך לממן טרור. איך אתם פוגעים בזכות החוקתית של הרשות הפלסטינית לממן טרור ולא לשלם על זה? עכשיו, במקום לבעוט אותה מכל המדרגות, מתחיל להתנהל דיון. מגיעים אנשים לבית המשפט, רואים את הדיון – תולשים שערות, אומרים: מה קרה פה? פעם הנביא היה אומר: המאורת פריצים היה לי הבית הזה. מה זה הדבר הזה? איך נותנים לרשות הפלסטינית להיכנס ולדבר ככה? ותאמינו או לא, אפילו היועצת המשפטית לממשלה בתגובתה אמרה: לא צריך לתת להם זכות עמידה. אבל התיק מתנהל, התיק ממשיך להתנהל, הוא מתנהל. הוא עדיין תלוי ועומד. עדיין חוקים של הכנסת – והדבר הכי גרוע, שבגלל שהתיק מתנהל בינתיים, בבית המשפט המחוזי עשו hold. לא פוסקים. החוק של הכנסת לא שווה כלום כי הרשות הפלסטינית הגישה עתירה לבית המשפט העליון והיא לא נזרקה מכל המדרגות. אז את העיוות הזה, שכל אדם עם שכל בקודקודו וטיפת לב מזדעק עליו – האמת היא שזה חוק שהוא קצת בושה, אני מתבייש להעביר אותו – פתאום התחילו להגיד לי: הרפורמה המשפטית חוזרת. אז אני אומר – – –

גלעד קריב (העבודה):

לא התכוונו לזה.

היו"ר ארז מלול:

לא התכוונו לזה. אני לא מאמין שהם התכוונו לזה.

גלעד קריב (העבודה):

שמחה, לא התכוונו לזה. שמחה.

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

אני אומר.

היו"ר ארז מלול:

אתה לא הבנת.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

יש רפורמה במספר הדקות שאתה – – –

היו"ר ארז מלול:

אבל אתה הולך לנמק בחוק, אז תן – – –

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

לא, לא, החוק עוד לא עלה. אני רק אומר – – –

היו"ר ארז מלול:

הוא לא?

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

לא, הוא יעלה ביום רביעי.

היו"ר ארז מלול:

יום רביעי, אז תנמק, נו.

גלעד קריב (העבודה):

– – – שמחה מנמק – – – בטרומית.

היו"ר ארז מלול:

יש – – – ההקדמה – – –

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

רציתי שחבר הכנסת גלעד קריב – –

היו"ר ארז מלול:

לחמם את, לחמם את – – –

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

– – יבוא ויגיד שלא לזה הכוונה ב"הרפורמה המשפטית חוזרת".

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה, תודה רבה. תודה.

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

בכל מקרה, אז אני מקווה שביחד נצליח לפעול, ואני חושב שזה בכלל, לא רק שזה לא פוגע בחזון הציוני, שיתוף פעולה שכזה – אני חושב שהוא חיזוק של החזון הציוני.

היו"ר ארז מלול:

תודה.

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

ונצליח, בעזרת השם. ביחד ננצח.

היו"ר ארז מלול:

בהצלחה. תודה.

היו"ר ארז מלול:

תודה. חבר הכנסת אלמוג כהן – אינו נוכח; אה, הוא פה, לא ראיתי.

שמחה רוטמן (הציונות הדתית):

בטח שהוא נוכח.

היו"ר ארז מלול:

למה אתה לא יושב במקום? למה אתה לא יושב במקום?

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

רציתי להיות בהיכון.

היו"ר ארז מלול:

רגע, מטעם איזו סיעה אתה?

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

מה?

היו"ר ארז מלול:

איזו סיעה אתה?

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

אני מטעם סיעת ש"ס.

היו"ר ארז מלול:

האמת היא, נכון, אין לנו דובר – – –

גלעד קריב (העבודה):

סיעת יחיד.

היו"ר ארז מלול:

נראה לי שאני מריח פה חזרה למקורות.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

אני מקבל את הזמן על הפודיום, שהורדתי אותו?

היו"ר ארז מלול:

כן, אל תדאג.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, היום לפני שנה העברתי מסר ליחיא אל-בגדדי סנוואר, יחיא סנוואר, שחי כמו עכברוש ומת כמו עכברוש, כפי שראוי לו וכפי שייעשה לכל מי שחושב לפגוע באזרחי מדינת ישראל. עכשיו אח שלו הוא כנראה הבא בתור, אז אח של יחיא, אם אתה שומע אותי, אתה הבא בתור. גם אותך אנחנו נהרוג. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להקריא לך משפט: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישֹׁב לביתו ולא יִמס את לבב אחיו כלבבו".

היו"ר ארז מלול:

זה פסוק, לא משפט. פסוק.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

פסוק, פסוק, נכון, מספר דברים.

היו"ר ארז מלול:

נכון.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

התורה שלנו, אדוני היו"ר, חכמה מאוד. הרי מה משמעות המשפט הזה, בעצם? "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחִיו כלבבו".

שר התקשורת שלמה קרעי:

אֶחָיו.

אלמוג כהן (עוצמה יהודית):

אֶחָיו. תודה, ד"ר קרעי. התורה ידעה שכאשר אנשים עסוקים בלזרוע פחד, בלזרוע דה-מורליזציה, בלזרוע אימה, בלנסות למנוע מהחיילים שלנו לנצח – זה משפיע. זה אנרגיה, זה אנרגיה שמשפיעה על הלוחמים בשדה הקרב, זה אנרגיה שמשפיע על מצב הרוח הלאומי, וזה אנרגיה שמקפידים לומר אותה. יש מקומות, אדוני היו"ר, שמבוקר עד לילה עסוקים בלומר שאין לנו מטרות, ואין לנו תכלית, ואין לנו מהות, ואנחנו לא ננצח, והמצב לא טוב, וחיילים נהרגים. אז אני רוצה לומר משהו. אני מדבר עם החיילים, אני רואה את הלוחמים. זה לא מה שהם רוצים לשמוע. מה שהם רוצים לשמוע זה שאנחנו עם של אריות; עם פצוע, עם חבול, אבל אריה פצוע הוא אריה קטלני ומסוכן, ומה שהילדים שלנו והילדות שלנו עושים כרגע בעזה ובלבנון, עוד יסופר בספרי ההיסטוריה הצבאית על איך צבא כל כך קטן עשה נזק כל כך גדול לאויבים שלו. ולכן, אותם יושבי האולפנים זורעי הדה-מורליזציה והפחד בעם הזה, אתם לא תנצחו אותנו, אתם לא תצליחו, כי האמת, האמת היא חזקה מהכול, האמת אין בלתה, האמת לא מתחשבת במילים הגבוהות שלכם: אל תיכנסו לרפיח, זה יהיה אסון, זה יהיה אסון, תצאו מרפיח. אז למזלנו ראש הממשלה עשוי מהחומר הראוי, חומר שממנו עשויים מנהיגים, ולא הקשיב למה שאמרתם שם באולפנים. אז באמת, תלמדו טיפה מידת הצניעות והענווה, קצת, לא הרבה. ברשותך, אדוני היו"ר, אני רוצה לסיים בראש האופוזיציה יאיר לפיד, שעסוק בתקופה האחרונה בהתנגחות עם עיתונאים, וכנראה האסטרטגיים שלו אמרו לו: תתעצבן עליו, אז זה כנראה יחזיר לך קצת את המצביעים שכבר לא ישובו אליך. יאיר, זה לא יעבוד. יאיר, אתה לא רלוונטי, אתה כמעט כמו העיתון של אתמול, רק שהעיתון של אתמול, עוד אפשר להשתמש בו, לעטוף איתו דגים. אז יאיר, באמת, תחזור למקורות – לזירת האגרוף, להנחתת מסוקים בלבנון בצורת איקסים עם רימוני עשן, שאף אחד עוד לא מבין איך עשית את זה, אבל לפחות תכבד את העיתונאים שמייצגים חלק ניכר מהעם הזה; וכן, אני מתכוון לעמית סגל. תתבייש בעצמך, יאיר לפיד. תודה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, בבקשה.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס – – –

היו"ר ארז מלול:

ששש. מספיק, זה לא הדיון בחוק הזה עכשיו.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

הוא שאל אותי שאלה.

היו"ר ארז מלול:

בסדר, אז בשקט.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס לנושא המיגון בחברה הערבית מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, כאשר נהרגו אזרחים בחברה הבדואית בנגב מהכפרים הלא-מוכרים. פנינו לפיקוד העורף, לשר הביטחון וללשכת ראש הממשלה על מנת להציב מיגון בנגב. עד היום לא קיבלנו תשובה. עד היום לא הציבו מיגון בכפרים הלא-מוכרים בנגב.

טלי גוטליב (הליכוד):

היו"ר ארז מלול:

חברת הכנסת טלי גוטליב, זה מפריע.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אנחנו פנינו גם לפיקוד העורף על הנושא של הגדרת "שטח פתוח", וראינו שכשמשפחת ברנס, זיכרונם לברכה, מקיבוץ אורטל בכביש 91 בגולן נפגעו, צה"ל פתח בתחקיר על מנת לדעת מתי כיפת ברזל מיירטת את הטילים. אבל יש הפקרות לגבי היישובים הערביים, אדוני היושב-ראש. ראינו את זה בכפרים הלא-מוכרים בנגב, ליד כסייפה, אום בטין ולקיה; בשבוע האחרון ראינו זה בטמרה, אתמול, ולפני כמה ימים – במג'ד אל-כרום. אני לא יודע למה הממשלה מפקירה את האזרחים הערבים, מה הסיבה לכך.

גלעד קריב (העבודה):

אתה יודע.

ואליד אלהואשלה (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

איפה שר הביטחון? איפה פיקוד העורף? מי אמור לתת תשובות לאנשים? מי אמור לספק מיגון? היום בוועדת הכלכלה חברים מהקואליציה מנסים גם להשתלט על התקציב של משרד הנגב והגליל על מנת להעביר אותו להתנחלויות. זה מה שאנחנו רוצים עכשיו? למה לא שמים מיגון במג'ד אל-כרום? באל-בענה? באל-ע'רא? בסעווה? בחורה? ברהט? איך מזניחים את התושבים, מזניחים את האזרחים? וגם לא נותנים תשובות, כאילו שהחברה הערבית לא שייכת לאזרחים, לא שייכת למדינה, חלק נפרד. מה יגיד האזרח הערבי? הממשלה משרתת 80% מכלל אוכלוסיית המדינה? זה מה שאתם עושים? זה מה שאתם רוצים – שהאזרחים ייהרגו ברחובות? אני פונה שוב לכל הגורמים הרלוונטיים שאחראים לעניין המיגון, במיוחד פיקוד העורף: אנחנו דורשים מיגון, גם בגליל וגם בנגב. תודה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כבוד היושב-ראש, במג'ד אל-כרום, שנפגעה מטיל שנורה מלבנון, נהרגו שני אזרחים, ארג'ואן מנאע ממג'ד אל-כרום וחסן סואעד מבענה, ונפצעו רבים, והייתה פגיעה ברכוש. היו פגיעות ברכוש גם בטמרה, גם ביישובים אחרים. באזור שגור, הרמטכ"ל לשעבר חבר כנסת איזנקוט, באזור שגור יש ארבעה יישובים, מג'ד אל-כרום, אל-בענה, דיר אל-אסד ונחף, יש 53,000 תושבים, יש רק שני מקלטים. שניים בלבד. בכרמיאל יש 126 מקלטים. מישהו החליט שליהודים מגיע מקלטים ולערבים לא מגיע, או שמים אחד פה, אחד שם. לפני שבועיים התקשרו אליי מעכברה, ליד צפת – יש להם מיגונית אחת, ביקשו עוד שתיים. דיברתי עם ראש עיריית צפת, הוא הוסיף שתי מיגוניות. בעין חוד – שייכים למועצה אזורית חוף כרמל – דיברתי, אמרו לי: תנסה להביא תקציב מתוכנית החומש. נגיד שאני לא מצליח בשלב זה להביא תקציב בשבוע, שבועיים, שלושה, ארבעה הקרובים – עד אז הם יישארו בלי מיגונית, בלי מקלט? יש אחד במבנה ציבורי.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

אבל כל הציבור הערבי – – –

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ולמה צריך לבקש מח"כים ערבים להביא תקציב של ערבים כדי להקים מיגוניות ומקלטים? הממשלה מתייחסת את היישובים הערבים כאילו – שטח פתוח, שטילים יכולים ליפול שם.

גלעד קריב (העבודה):

שייקחו מהכספים של הרשות הפלסטינית שהם מקפיאים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לא. למה שלא ייקחו מתקציב המדינה?

גלעד קריב (העבודה):

כי אתם ערבים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מההתנחלויות? מהנגב והגליל, שרוצים להחשיב את ההתנחלויות כחלק מהנגב? השמש זורחת ממערב בממשלה הזאת. עכשיו, אדוני היושב-ראש, אני שמעתי – תוך כדי נאומו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שר מחבל מורשע העיר לו וכינה את הח"כים הערבים "מחבלים", והיושב-ראש אוחנה לא העיר לו. אני רוצה להגיד שבקדנציה הקודמת מיקי לוי העיר לו והוציא אותו מהמליאה כשהוא אמר "מחבל".

טלי גוטליב (הליכוד):

אף אחד לא אמר "מחבל", אני ישבתי ושמעתי. הינה, עוד פעם משקר. אחמד טיבי משקר.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כשהמחבל, השר המורשע, העבריין הנפשע הזה – –

טלי גוטליב (הליכוד):

אף אחד לא אמר את זה. שאלנו: איפה המפלגות תומכות הטרור?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

– – העבריין הנפשע אמר "מחבל" והזכיר שמות.

טלי גוטליב (הליכוד):

איפה המפלגות תומכות הטרור? זה מה ששאלנו. איפה המפלגות תומכות הטרור? עוד פעם משקר. הבן אדם הזה לא יודע להגיד מילה אחת אמת. די כבר.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ולכן תפקידו של יושב-ראש הכנסת לשים קץ לתופעות האלה. גם לתופעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. אי-אפשר ככה להמשיך להתנהג. אי-אפשר.

טלי גוטליב (הליכוד):

אתה לא חייב להיות פה. אולי תתפטר.

היו"ר ארז מלול:

חברת הכנסת טלי גוטליב, די.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מה עוד שיש עשרות הרשעות נגד העבריין הזה. הוא הורשע, והוא הורשע בתמיכה בארגון טרור.

טלי גוטליב (הליכוד):

הוא אמר שכהנא צדק. זאת ההרשעה.

היו"ר ארז מלול:

די, חברת הכנסת טלי גוטליב.

טלי גוטליב (הליכוד):

רק רציתי להסביר.

היו"ר ארז מלול:

בסדר. הבנו. די.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ולכן אם יש מחבל מורשע, יש רק אחד מה-120, וזה הזה שיושב שם, שחוגג על הדם כל הזמן. יש פיגוע – הוא הולך, מתחיל לרקוד, להסתחבק, כאילו יש סיבה למסיבה.

טלי גוטליב (הליכוד):

אולי תתנצל על הפיגועים שיש בישראל?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

למרות שהוא כל הזמן עשה את זה לבר לב.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

תשתקי כבר.

טלי גוטליב (הליכוד):

אל תפני אליי.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

הוא כל הזמן עשה את זה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

טלי גוטליב (הליכוד):

עבר הזמן. עבר הזמן.

היו"ר ארז מלול:

אל תפריעי לו, אז הוא יסיים בזמן.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ולכן אני אומר, יש מי שרוקדים על הדם, ויש מי שרוצים לסיים את שפיכות הדמים, את המלחמה, את פשעי המלחמה, את ההרג ההמוני של ילדים ונשים.

טלי גוטליב (הליכוד):

לא הפרעתי לו. הוא משקר. עבר הזמן. תתקדם. מספיק לשקר במליאת הכנסת.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

יש מי שרוקדים פעם אחר פעם על הדם.

טלי גוטליב (הליכוד):

עבר הזמן. אתה רוקד על הדם. אתה רוקד על הדם.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ולכן, אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה להגיד לך.

היו"ר ארז מלול:

את מפריעה לו, אז הוא ממשיך.

טלי גוטליב (הליכוד):

שימשיך. רוקד על הדם. אתה פה מוציא את דיבת לוחמינו רעה.

היו"ר ארז מלול:

אז הוא ימשיך. את אומרת "עבר הזמן" – אני לא יכול להשתיק אותו כשאת צועקת.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אף אחד לא יכול להשתיק אותי.

היו"ר ארז מלול:

לא – להפסיק. סליחה.

טלי גוטליב (הליכוד):

הוא קורא לחיילים שלי "רוצחים". צא החוצה ותרד מהמליאה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אתם רוצים להשתיק אותנו, אבל אנחנו לא שייכים לסוג הזה שיכולים – – –

היו"ר ארז מלול:

לא, אחמד, התכוונתי להפסיק.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אוקיי. אוקיי.

טלי גוטליב (הליכוד):

בעזרת השם, כל מי שיתמוך בטרור, אנחנו נשתיק אותו. מה לעשות?

היו"ר ארז מלול:

טלי, די.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אדוני היושב-ראש, תפקידו של יושב-ראש הכנסת לבלום תופעות כאלה. גם אם מדובר בח"כים ערבים, אדוני היושב-ראש.

טלי גוטליב (הליכוד):

מה אכפת לנו אם אתה ערבי? מה זה משנה אם אתה ערבי? אתה תומך טרור, זו הבעיה. מה אכפת לי שאתה ערבי? תומך טרור. מה אכפת לי ערבי?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לא קוראים לח"כים הערבים "מחבלים". גם "תומכי טרור" לא יכולים לקרוא לנו מכאן. אנחנו היחידים נגד שפיכות דמים. יש אנשים בצד הזה שמהללים הרג של ילדים פלסטינים פעם אחר פעם אחר פעם. אותם צריך לשלוח לבית משפט ולחקירה. הם לא נחקרים. למה? כי הם יהודים.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חבר הכנסת גלעד קריב.

טלי גוטליב (הליכוד):

שקרן כזה. שקרן נאלח. פעם אחר פעם עומד כאן ומשקר, מוציא את דיבת לוחמינו. אף אחד במליאה לא קרא לכם מחבלים היום. אף אחד. אני ישבתי כאן ושמעתי. תומכי טרור. אתה תומך טרור, אמרת שהלוחמים שלנו מבצעים פשע עם בעזה. אתה תומך טרור, מחזק את חמאס במהלך המלחמה.

עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל):

היו"ר ארז מלול:

עד שחבר הכנסת גלעד קריב – את יכולה גם לענות לה. כשהוא יגיע לפה היא תשתוק.

טלי גוטליב (הליכוד):

בבקשה, בואי תגידי, אין לך ריח של זרחן משיפא?

היו"ר ארז מלול:

זהו, נגמר.

גלעד קריב (העבודה):

עכשיו אני, טלי.

טלי גוטליב (הליכוד):

אני הפרעתי לך פעם, גלעד? רק רציתי להבין.

גלעד קריב (העבודה):

לא.

נאור שירי (יש עתיד):

כן.

טלי גוטליב (הליכוד):

הינה, אמר שלא. למה, הפרעתי לך, שירי?

היו"ר ארז מלול:

הינה, את מפריעה. די.

גלעד קריב (העבודה):

תאפס, תאפס.

היו"ר ארז מלול:

אני אוסיף לך, נו, אתה יודע.

גלעד קריב (העבודה):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני ראש הממשלה, למרות שלא טרחת להישאר באולם, הרשה לי להציע לך הצעה: היכנס לרכב הממוגן וצא ממשכן הכנסת. סע 280 מטר בשדרות רוטשילד, פנה שמאלה אל שדרות יצחק רבין. זוכר? זה מ-4 בנובמבר. המשך 800 מטר והתמזג אל כביש 1. סע בו 16 ק"מ, חלוף על פני המשוריינים של מלחמת התקומה, הקוממיות, זו האמיתית, לא זאת שאתה מתייג בחוצפתך על דעתך ועל דעתם של יונתן אוריך והבן המשתמט שלך. אחרי שער הגיא צא ימינה אל כביש 38 לכיוון בית שמש, התחבר אל כביש 35 וסע בו 11 ק"מ עד שתגיע לכביש חוצה ישראל. שים לב, ראש הממשלה, חוצה ישראל, לא מפלג ישראל. מכביש 6 צא בצומת בית קמה. עכשיו תסלח לי שאני עושה לך עיקוף קצר. במקום לנסוע דרך רהט וצומת אשל הנשיא, סע צפונה דרך קיבוץ רוחמה, המתארגן לקלוט אליו את משפחות כפר עזה המפונות, ודרך קיבוץ דורות, ואז תגיע לשדרות. משם תמשיך דרומה אל כביש 232, "כביש המוות" בשמו החדש. סע, חלוף על פני הפנייה לכפר עזה. אם תרצה, תוכל לעצור להתרעננות קצרה ולהודות על הדרך למתנדבי אחים לנשק, העושים לילות כימים בקיבוץ הזה בשיפוץ בתיו. קיבוץ, אדוני ראש הממשלה, אתה מכיר את המילה הזו? בצומת סעד, כאשר אתה חולף על פני שרידיו של מוצב נחל עוז, מלמל בלחש: סליחה, סליחה. תמשיך למלמל עד שתגיע גם לפנייה לקיבוץ בארי. כעבור נסיעה של דקות אחדות תגיע אל יער רעים, אל חניון הנובה, אל גיא ההריגה, אל באבי יאר הישראלי. שם, אדוני ראש הממשלה, תחשוב על שני בניך. רבים מהנרצחים במסיבה, רבים מאילו שנחטפו ממנה, הם בגיל שלהם. אחרי שתעבור את קיבוץ רעים משמאלך, קח ימינה אל כביש 242, אל עבר קיבוץ כיסופים. כן, הקיבוץ שבו נרצח תום גודו בעודו מגן על משפחתו בממ"ד. אבא של תום, יעקב גודו, זעק לעברך אתמול בטקס. אתה לא טרחת אפילו להפנות אליו מבט. ומשם, משם קח שמאלה אל כביש 2410, כביש שלושת הקיבוצים. ראשית תעבור על פני קיבוץ עין השלושה, אחריו יגיע קיבוץ נירים, ואז, מר נתניהו, תעשה את הפנייה האחרונה, לכביש 2428, שיוביל אותך, אדוני ראש הממשלה, אל השער הצהוב של קיבוץ ניר עוז, סמל ההפקרה, ההפקרה של 7 באוקטובר, ההפקרה שנמשכת עד היום הזה. מהנקודה הזו, מר נתניהו, כבר לא אתן לך הנחיות דרך, אכבד את הפרטיות שלך. התהלך לבדך בין השבילים, בקר בבתים השרופים, הבט בדלתות שעליהן שלטים עם שמות שהפכו מוכרים לכולנו: ביבס, ליפשיץ, אלגרט, יהוד, ויינשטיין, אדר, קוניו, הורן, יהלומי, חן, צנגאוקר. לך בשבילים לבדך, בלי איפור, בלי מצלמות, בלי עדת חנפנים שלוחשים באוזן. לך ועשה חשבון נפש, כפי שכתב ביאליק בפואמה שלו בעיר ההרגה: "קום לך אל עיר ההרֵגה ובאת אל החצרות, / ובעיניך תראה ובידך תמשש על הגדרות / ועל העצים, ועל האבנים – –"

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

גלעד קריב (העבודה):

"– – ועל גבי טיח הכתלים / את הדם הקרוש". לך, ראש הממשלה, אל גיא ההריגה. לך, בקש סליחה, ובעיקר השב בנים לגבולם – עכשיו את כולם בעסקה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חבר הכנסת אבי מעוז, בבקשה.

אבי מעוז (נעם):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אחוזי הגיוס בקרב הציבור החרדי כבר היו בעלייה במשך כ-14 שנים, עלייה מתונה אומנם, אבל עקבית. ואז לפני 12 שנים יאיר לפיד נכנס לפוליטיקה עם קמפיין גיוס החרדים והעלייה נעצרה. את זה אמר בזמנו שר הביטחון דאז בוגי יעלון. איך קוראים לזה? שוויון בנטל? אני חונכתי בבית ובישיבה ששירות בצבא ההגנה לישראל הוא זכות ענקית ואחת המצוות הגדולות בתורה, לא נטל.

דבי ביטון (יש עתיד):

אבי מעוז (נעם):

לכן שירתי בסדיר ובמילואים כלוחם קרבי שנים רבות, לכן בניי וחתניי שירתו ומשרתים בסדיר ובמילואים. מעולם לא חיפשתי שוויון בזכות הזאת, ולא הייתי מתוסכל מכך שיש כאלה שהשירות שלהם מסתכם בבניית קריירה בעיתון במחנה ובגלי צה"ל. לא העליתי בדעתי מעולם שבגלל שרק מיעוט קטן משרת במילואים, אוותר על הזכות הגדולה הזאת. מצד שני, אני מבין לחלוטין ומזדהה עם התחושה הלא-פשוטה של הציבור הדתי-לאומי שאליו אני משתייך, שמשלם מחירים בלתי נתפסים במלחמה הזאת, ושלא ישן בלילה כאשר בניו לוחמים בעזה ובלבנון, ושאין בו מי שלא מכיר אישית מישהו מהנופלים ובני משפחותיהם, כאשר מנגד ישנם שאינם שותפים למציאות זו. עד כאן התייחסותי העקרונית. מכאן אני רוצה לדבר על הקמפיין של גיוס החרדים החדש. מי שמובילים את הקמפיין הזה לא באמת מחפשים שוויון בנטל. מדובר בין היתר בפוליטיקאים כושלים בכנסת ומחוצה לה שמנסים לקושש אהדה ציבורית ולהחיות את הרלוונטיות שלהם. מדובר בעוד קמפיין בניסיון לפורר את הקואליציה ולהפיל את הממשלה. לצורך זה משתמשים בצורה בזויה בדמם של הנופלים. מצער מאוד שיש פוליטיקאים גם במחנה הלאומי שנופלים בפח הזה. רוצים לגייס עוד חרדים? תפסיקו עם מסעות השיסוי. רוצים לגייס עוד חרדים? תדאגו ששופטי בג"ץ לא יכפו את האג'נדות הפרוגרסיביות שלהם על צה"ל. רוצים לגייס עוד חרדים? תבטלו את מוסד היוהל"ם ואת ההשפעה הפמיניסטית הרדיקלית שלה ושל חברותיה מפורום דבורה על המטכ"ל, או לפחות שהצבא יקים את מוסד היוהל"ח, יועץ הרמטכ"ל לענייני חרדים, כפי שהמליצה ועדת שקדי.