جلسة الهيئة العامة بتاريخ 14/12/2023 الساعة 09:00

היו"ר ארז מלול:

חברות וחברי הכנסת, אני ממשיך את ישיבת הכנסת. היום יום חמישי ב' בטבת התשפ"ד, 14 בדצמבר 2023. הודעה לסגנית מזכיר הכנסת.

סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין:

תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הינני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה, הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 27 – הוראת שעה – חרבות ברזל) (העלאת גיל הפטור משירות מילואים), התשפ"ד–2023.

היו"ר ארז מלול:

חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בהנמקת ההסתייגויות להצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון מס' 14), הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 24), התשפ"ד–2023, והצעת חוק תקציב נוסף לשנת הכספים 2023, התשפ"ד–2023. ראשון הדוברים להיום – חבר הכנסת מאיר כהן, עמיתי.

מאיר כהן (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, בוקר טוב לך. בוקר טוב לכל עובדי הכנסת הנכבדים ולשר התורן. אני רוצה לפתוח את היום הזה, שבו הכנסת מצביעה על התקציב, בשיעור כלכלה קצר. אני רוצה, ברשותכם, לצטט: דמיינו אדם ששוקל 45 קילו שסוחב על הגב שלו אדם ששוקל 55 קילו, וזה ששוקל 55 קילו כל שנה מוסיף עוד קילוגרמים, הוא מתרחב, וזה שלמטה, שנאנק לסחוב אותו, מתכווץ. מה קורה במצב כזה? הרזה צריך לסחוב את השמן, ובשלב מסוים הוא לא יכול; קודם כול הוא מאט, אחר כך הוא נעצר, וכשהמשקל כבד מנשוא, הוא פשוט קורס. מי אמר את זה, יואב, חבר הכנסת סגלוביץ'? את הדברים האלה אמר לא אחר מראש הממשלה, כמשל על הסקטור הציבורי לעומת הסקטור הפרטי, כשהיה שר האוצר ב-2003. אני זוכר את האמירות האלה. אין דימוי יותר מתאים מזה, אדוני היושב-ראש, למה שהממשלה כיום עושה לאזרחיה. הממשלה השמנה הזאת, עם המשרדים המיותרים, המנופחת הזאת, מטילה על אזרחיה את כל משקלה הרב והעצום, והעם קורס כלכלית. בשעה של מלחמה אין גבול לציניות, אין גבול לביזה הפוליטית. תקציב של כספים קואליציוניים – כאילו אין מלחמה; כאילו אין ערים שלמות שפונו; כאילו אין ראשי רשויות ומועצות שזועקים לתקציב נוסף, אין מפונים שנותרו ללא בית וללא עבודה, אין עסקים שקורסים, אין צורך בתגבור של שירותי רווחה. בשעה שמבזבזים כספים, לכל 1,000 תלמידים במדינת ישראל מגיע פסיכולוג אחד. בשבוע הבא יהיה כנס בנושא הזה, אדוני היושב-ראש, שלי ושל האיש הטוב הזה, יושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת יוסי טייב. אני רק רוצה לפרט לכם קצת. אין דבר יותר רע מלבוא ולהגיד לחברי הכנסת שמעלים את הבעיה הזאת: אתם עושים משחק פוליטי. זה לא משחק פוליטי, זה להגיד את האמת בפנים ולקוות שעד השעה 16:00 – או השעה 12:00, כשיתחילו ההצבעות – מישהו יתרצה. 343 מיליון לשרה סטרוק, ואתמול נוספו עוד כמה מאות מיליונים; 101 מיליון לשר אליהו – תגידו לי למה? משרד מיותר; 91 מיליון למשרד התפוצות; 15 מיליון למערך ההסברה – נו, בסדר, מצאתי משהו שהוא נכון; 68 מיליון למשרד ירושלים ומסורת – עכשיו? בשעת מלחמה? זה מה שצריך? 1.87 מיליארד לחינוך העצמאי – עכשיו? זה מה שצריך? 470 מיליון ש"ח למוסדות מוכרים שאינם רשמיים – עכשיו? בשעת מלחמה? הבנים והבנות נמצאים בגבולות, צה"ל לוחם. עכשיו צריך לעשות את זה? 4.4 מיליארד שקלים למינהל החינוך ההתיישבותי – עכשיו? אין גבול לציניות? אין גבול לבושה? 387 מיליון לתרבות יהודית – חשוב, אבל עכשיו? כשאנחנו נאנקים? אין בושה. אין צניעות. היכן הביחד שאנחנו כל יום שומעים? היכן הביחד, הוא רק של צד אחד? ככה זה כשמנהלים – – –

היו"ר ארז מלול:

לא הזכרת את אופק חדש, נכון?

מאיר כהן (יש עתיד):

לא הבנתי.

היו"ר ארז מלול:

אופק חדש – לא הזכרת. אני שמח. כל הכבוד.

מאיר כהן (יש עתיד):

אני אומר דבר כזה – אני מכיר את מערכת החינוך. באתי משם.

היו"ר ארז מלול:

לא, כי אתמול מישהו הזכיר לי את מה שאמרת בתור ראש עיריית דימונה, איך שיבחת את רשת החינוך העצמאי ועזרת להם.

מאיר כהן (יש עתיד):

לא רק שיבחתי – עזרתי.

היו"ר ארז מלול:

יפה. בסדר.

מאיר כהן (יש עתיד):

המורות האלה, שהיו מפטרים אותן ביוני ולוקחים אותן בספטמבר – אני פתחתי קייטנות כדי שגם הילדים ייהנו וגם שכרן יובטח. אבל הכול שאלה של עיתוי.

שר התקשורת שלמה קרעי:

כמה מהכסף הזה אתה חושב שעוד לא בוצע בפועל? אתה מבין עניין. כמה עוד לא בוצע ב-2023? בתקציב 2023.

מאיר כהן (יש עתיד):

אני מוכן לבוא ולספר לך אחרי שאגמור את הדברים. אבל עוד פעם, השאלה החשובה ביותר זה העיתוי. ואני אומר לך, אדוני השר, ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אתם הייתם צריכים להתנגד לזה ולהגיד: רגע, יש מלחמה. אפשר לעשות את זה בתקציב 2024. שום דבר לא קרה. גם לכבודכם, כי הבנים שלכם נלחמים שם, הבנים שלכם והבנים שלנו נושאים על כתפיהם את הנטל הזה.

שר התקשורת שלמה קרעי:

מאיר, אולי בתקציב עצמו, בוא נחשוב – – –

מאיר כהן (יש עתיד):

שנייה. את מחיר ההישרדות הפוליטית והקואליציונית הזאת אזרחי המדינה צריכים לסחוב על גבם. הממשלה הזאת נוהגת בציניות – אני אמשיך להגיד את זה. בציניות. האזרחים קורסים כלכלית בגלל המלחמה. אנשים שנמצאים ברצועה ואנשים שנמצאים בצפון בשירות מילואים, האנשים הקדושים האלה והנשים הקדושות האלה – שהם הילדים שלנו והילדים שלכם, צריך להגיד את זה בהגינות, לא חלילה לעשות הפרדה – הם קורסים מבחינה כלכלית, ואנחנו מתווכחים בוועדות אם לתת להם שיפוי על התנאים הסוציאליים. זה מביש. זה הכעס הגדול. כשאתה נכנס לתוך הוועדות עם האנשים שלכם והאנשים שלנו, עם מי אני נלחם לשיפוי לאנשי העסקים? עם אייכלר. עם מי אני נלחם להעביר תקציבים למשרד החינוך כדי ששפ"י יתוגבר? עם יוסי טייב. אז אסור להציג את זה כצד אחד כנגד הצד השני. זה היגיון בריא. זה לא להיות ציני, לא להיות אדם שחושב רק על התקציבים הקואליציוניים שלו. את זה עושה שר האוצר, לכן כעסתי, כי אין טיפה של בושה. הוא לוקח את התקציב, ודברים בסיסיים – הוא לא עושה טובה לאף אחד – הוא הופך אותם לאיזה דבר של: הינה, סוף-סוף אנחנו עושים. אף אחד לא עושה טובה לאף אחד. דבר אחד צריך לעשות: לא להצביע על הכספים הקואליציוניים. כשהשרה סטרוק – שיא הזלזול – מפצירה שצריך לקצץ בכספים של קצינים ומילואימניקים, אלוהים ישמור – – –

רם בן ברק (יש עתיד):

גם שר האוצר אמר את זה בוועדה.

מאיר כהן (יש עתיד):

בוודאי, גם שר האוצר אמר לנו את זה בוועדה מסוימת – –

רם בן ברק (יש עתיד):

הוא אמר לי: קודם נקצץ את הפנסיות של הקצינים.

מאיר כהן (יש עתיד):

– – ואחרי זה אני שומע אותו אומר: לא, היא התנצלה. אתה בעצמך אמרת את זה. מיטב בנינו נופלים. הקצינים והקצינות האלה נמצאים בתופת, מגינים על ילדינו, מגינים על מדינתנו. אנשים קדושים אלה.

היו"ר ארז מלול:

גם מהציבור שלה. גם – אתה יודע, הרבה מהציבור שלה.

מאיר כהן (יש עתיד):

בוודאי. עוד פעם, לכל מי שמנסה לעשות את "אנחנו והם" – אני מדבר על ההתנהלות של שר האוצר וראש הממשלה. אלה האנשים שאת צריכה היום לפשפש להם בכיסים – שהם חשופים? שכבר יותר מ-60 יום נמצאים בתוך התופת? את מעיזה להטיל דופי בהם? בממשלה שיש לה מצפון, אדוני, ראש הממשלה לא היה מתעסק עכשיו בכספים קואליציוניים. היו צריכים לפתוח את התקציב, לבנות תקציב חדש רק לצורכי המלחמה, רק לצורכי המלחמה; להביא לכאן – להוריד את הכספים הקואליציוניים ולשדר לבנים ולבנות שלנו שנמצאים שם בקווים ונלחמים: הינה, בשעה הקשה הזאת, הכנסת מצביעה כולה, 120 חברי כנסת – ואוי לו למי שלא היה מצביע בשעת מלחמה – הינה, הכנסת כולה מצביעה על תקציב שהוא לצורכי מלחמה, שהוא לצורכי המפונים, לצורכי תקומה, לכל מה שצה"ל צריך. כספים קואליציוניים – אחרי. נתווכח עליהם, אבל לא כשממשלה עסוקה בשרידות. ישמרו על ה-64 גם אם זה לוחץ; גם אם ראש הממשלה יודע שהוא לחוץ בידי הסחטנים האלה, הוא ישמור על ה-64. כל מה שמעניין אותו – 64. זה מה שמעניין אותו.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

מאיר כהן (יש עתיד):

אני רוצה, ברשותך, רק להוסיף. אני רוצה לפנות לחבריי בקואליציה: איפה אתם? למה אתם נותנים את ידכם לביזיון הזה, שהכנסת – שהעם יעבור היום? כשתתחיל מערכת הבחירות, אל תשבו ותגידו: אנחנו יודעים לטפל בבור הכלכלי, שאתם, בידכם, יוצרים היום במדינה הטובה הזאת. אני רוצה בשם כולנו, אדוני, למסור תנחומים לכל משפחות הנופלים והנופלות. את זה ראוי שאנחנו נעשה מעבר לכל ויכוח. תודה רבה.

היו"ר ארז מלול:

תודה. חבר הכנסת יואב סגלוביץ'. לא, לא עשיתי לו פרוטקציה, פשוט לא הקצבתי לו את הזמן.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

הכול בסדר.

היו"ר ארז מלול:

שלא יחשבו שאני עושה לו בגלל שהוא מרוקאי. רגע, בבקשה. שמונה דקות לרשותך. אני מניח שתנצל את זה.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, ב-7 באוקטובר – האסון הגדול ביותר אי פעם במדינת ישראל – ב-7 באוקטובר ראש הממשלה בנימין נתניהו ובממשלה שרים רבים, וממשלה שנשענת על 64 ח"כים. נתניהו, אתה חתום על 7 באוקטובר. מאז 7 באוקטובר אנחנו בטראומה קשה ונוראה: 1,200 נרצחים, 445 חיילי צה"ל, פצועים רבים, מפונים שהפכו לפליטים בארצם, יישובי קו עימות שפונו, 135 חטופים שהופקרו – הופקרו – ב-7 באוקטובר ועדיין לא חזרו לביתם; מלחמה קשה בכמה חזיתות; ציבור נפלא שמגויס ומתגייס, ובמקרים רבים מחליף ממשלה כושלת בהתנדבות אזרחית ראויה לכל שבח. "יחד ננצח" – סיסמה בכל צומת, בכל תשדיר. היום אתם מביאים תקציב שלא משקף את המאמץ הלאומי, לא את ההזדהות, לא את החמלה, לא את הכאב ובוודאי לא את ה"ביחד ננצח". אמרתם שתצמצמו כספים קואליציוניים, ב-70%, אמרתם. שיקרת, נתניהו. שיקרתם כולכם. לא צמצמתם אף אחד מהמשרדים המיותרים, שבהם מתבזבזים מאות מיליוני שקלים על כיבודים ועל תפקידים. הביטוי "להיכנס מתחת לאלונקה" נהיה ציני, מנותק ושקרי. נשכבתם אתם על האלונקה, היום נשכבתם, היום תישכבו, ואתם אומרים: סחבו, סחבו אותנו אתם. התקציב אינו תקציב של אחרי 7 באוקטובר, הוא תקציב של 6 באוקטובר, כאילו לא קרה דבר, כאילו לא הבנתם, כאילו לא הפנמתם. התקציב, במקום "יחד ננצח" הפך ל"יחד ניקח" – יחד ניקח כי אנחנו יכולים; תקציב של חלוקת שלל. שתי בועות נפרדות, לא מחוברות, מנוגדות: בועת הלחימה, שבה נמצאים הצבא, כוחות הביטחון, חברה אזרחית פעילה, תוססת, יוזמת, אכפתית; מצד שני בועה שביטויה נמצא כאן, בכנסת ובממשלה – בועה מנותקת, חסרת חמלה, חסרת אכפתיות וחסרת הזדהות, אך עם מנה גדושה של התקרבנות ובכיינות. תקציב מגזרי, שקרי, שבו כולנו נשלם את המחיר; בעצם לא באמת כולנו. אחריות הממשלה וראש הממשלה היא לסמן כיוון, לסלול דרך. כל מלחמה, בוודאי המלחמה הזו, חייבת שיהיו לה יעדים מדיניים. המונח "היום שאחרי" מטעה. על מנת שהיום הזה יגיע, צריך לעבוד, לפעול שכך יקרה. מה יהיה בעזה? מה אנחנו רוצים שיהיה בעזה? מי דואג שמה שאנחנו רוצים אכן יקרה? מה לא? דיבורי רהב זה לא תוכנית. ממשלה שלא מסמנת יעדים מדיניים למלחמה, מועלת בתפקידה. אתם מועלים בתפקידכם. בנימין נתניהו, אתה מועל בתפקידך כראש ממשלה. זה לא בשל העובדה שאתם לא יודעים, כי הקולות נשמעים גם אצלכם; זה כי אתה, ראש הממשלה, לא רוצה. אתה לא רוצה כי אתה יודע שסימון כיוון וסימון דרך יקים עליך את הקיצוניים, שאתה – אתה – הכנסת לממשלה המופקרת שלך. הפחד המשתק מקיצוניים, מקיצוניים אלה ואחרים, גורם לתקציב מופקר בעת מלחמה ובמקביל מונע לעשות את הדבר שחובתך לעשות, והוא לסמן כיוון ודרך. במקביל, בתוך מדינת ישראל קיימים חשש, פחד וחוסר ביטחון אישי כפי שלא היו מעולם. אתם אחראים לכך. מי שאחראי לביטחון האישי הוא סוכן כאוס מסוכן, שאתה נתת לו את הסמכות לעסוק בביטחון של כולנו. מה שהוא עושה מאז הוא לפרק את המשטרה, את שירות בתי הסוהר ואת המשרד לביטחון הפנים. אחד הדברים המסוכנים ביותר לחברה הוא פחד, ואותו מלבה שר מופקר, שמנסה להדליק בכל מקום, על מנת לייצר רווח פוליטי – כן, רק רווח פוליטי מעניין אותו מההתחלה ועד עתה. אבל הוא שר בממשלה שלך. הוא שר בממשלה שלכם. יש לכם אחריות. יש לכם אחריות, לכולכם. במדינת ישראל, באווירת הפחד, החשש וחוסר הסדר, עולות מיליציות חמושות, ומערכת האכיפה לא מטפלת בהן ולא מפרקת אותן. רק למדינה יש מונופול על השימוש בכוח. מתחילים לראות סימני הפרטה מטרידים של ביטחון הציבור, חלקם תוך התנהגות עבריינית. השבוע פורסם בזמן אמת תחקיר של העיתונאית רוני זינגר בנושא התארגנויות אזרחיות, מיליציות. שתיים מהדמויות שהתראיינו – הכוכב הראשון הוא רפי קדושים מהרצליה, מועמד הליכוד, מועמד שלכם, שלך, אדוני ראש הממשלה, לראשות העיר; אליו עולים כל בכירי הליכוד לרגל, עולים כולם, כולל כולם, מועמד לראשות עיר, עבריין מורשע בעברו, שלדבריו השתקם. לכו ראו מה אומר בריאיון מול המצלמה. זו דמותו, זו הדמות שאליה אתם עולים לרגל. הוא מסביר מה הוא יעשה לכל מי שלא נראה לו. הוא יודע מה צריך לעשות לביטחון האישי של כולנו. עבריינים דואגים לביטחון האישי, ואתם מוחאים להם כפיים. או ישראל בן זקרי מחריש, תומך מוצהר של בן גביר. כל זה מול מצלמה. זה הביטחון? זה העתיד של כולנו? זה העתיד שהממשלה מארגנת לנו? וכל זאת אחרי הכישלון הנורא של 7 באוקטובר. כל-כולו על ראשך, נתניהו. כל-כולו על ראשכם. התקציב אינו תקציב של מלחמה. יש בו כל כך הרבה סעיפים שאין קשר בינם לבין מלחמה. רק להתבונן בסעיפים של המשרד המיותר למשימות לאומיות, שתקציבו צמח תוך שבועיים-שלושה מ-133 מיליון שקלים ל-653 מיליון שקלים. זהו תקציב של "היום שאחרי", אבל לא "היום שאחרי" של כולנו – הוא תקציב פוליטי של "היום שאחרי" של הקואליציה המופקרת, המופרעת, המסוכנת, שהביאה על כולנו את האסון הזה. זה תקציב שלא מייצר חיבור, לא מייצר סולידריות. איך ייצר אם מי שמכין אותו, מי שעושה אותו, הוא שר קיצוני לאומן? כן כן, לפחות ממה שראיתי מול עיניי בוועדה, גם שקרן. אותה קואליציה של ימין על מלא, שהיא כל-כולה טרלול על מלא, קואליציה קיצונית, לאומנית, מגזרית, שמתבכיינת על לקחו לי, שתו לי, משקרת בנתונים ולא מתפקדת בביצועים. זו קואליציה של כישלון ומחדל נורא של ראש ממשלה שעדיין בתמימותנו אנחנו מחכים לשמוע אותו אומר: אני אחראי. אין מה להמתין. הוא אחראי. מר ביטחון הוא מר כישלון. "חזק מול החמאס" – זוכרים את השלטים? כסיסמה ריקה. מתברר שהוא החלש ביותר שהיה אי פעם, גם מול חמאס. אפילו מול שריו הסוררים הוא לא מספיק חזק. הטרגדיה של התקופה הזו – שאנחנו עם של גיבורים, של מתנדבים, של מקריבים, המובל על ידי קואליציה של שפנים. עוד כמה שעות אתם תצביעו, 64, בעד תקציב שהקשר בינו לבין האסון והכישלון של 7 באוקטובר קלוש. אין לי ציפייה שתעשו את המעשה הנכון. היו לכם כל כך הרבה הזדמנויות לעשות זאת; הייתה לכם שנה שלמה טרם האסון שאתם אחראים לו. אתם אמרתם: בחוזק ידינו; אתם אמרתם: ביטחון – תוך כדי ריסוק החברה בישראל, נתניהו בראשכם. אני שומע אתכם מדברים על הקונספציה, אבל דבר אחד אתם לא אומרים – שימין על מלא, טרלול על מלא, קיצונים מסוכנים בתוך הממשלה, זה קריסת קונספציה. אז לכו תצביעו כפי שהתרגלתם. אין לי ציפייה מכם.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

מייד לאחר מכן תרוצו לאולפנים ותגידו בקולכם: יחד ננצח.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חברת הכנסת יסמין פרידמן, בבקשה.

שר התקשורת שלמה קרעי:

טוב שסיימת: ביחד ננצח.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת של יש עתיד – שהם תמיד היחידים פה במליאה, מה לעשות – אני רוצה רגע להתייחס למשהו. ביום ראשון הייתי בחדר המיון בסורוקה, והמקום שבו עמדתי היה בדיוק המסדרון שמוביל לחדר הטראומה. התחילו להגיע מסוקים עם פצועים, ועוד מסוק ועוד מסוק, והם מובלים באותו מסדרון על אלונקות.

היו"ר ארז מלול:

לי זה קרה ביום שישי בהדסה עין כרם. הייתי לפני שבת והגיעו מסוקים וראיתי איך זה. זה ממש קורע את הלב.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

והם היו פצועים, מורדמים, נפוחים, חלקם עם כוויות. הלב שלי נשבר, אבל גם הסתכלתי על הכיסים שלהם, של המילואימניקים שהובילו אותם, והכיסים שלהם לא היו מלאים בכסף; הכיסים שלהם היו מלאים בדם, אורית – אותם מילואימניקים ששומרים עליי בדיוק כמו שהם שומרים עלייך. לא כעסתי כששמעתי את הדברים שאמרת, פשוט נשבר לי הלב מהדברים האלה. לא האמנתי עד כמה הפער הוא כזה גדול בין מה שאני חושבת לבין מה שאת חושבת. אני חושבת שמן הראוי שתתנצלי ותחזרי בך, וכמה שיותר מהר. כשהתחילה המלחמה הנחנו הכול בצד, פתחנו חמ"ל, וכולנו עבדנו למען מטרה משותפת – למען החיילים בחזית ולמען המפונים בעורף. לא צייצנו, לא פצינו פה, פשוט עבדנו בהבנה ברורה שזה לטובת מדינת ישראל. אני בספק גדול מאוד אם ראש הממשלה היה נוהג כך במקרה הפוך. המשכנו בעשייה הזאת במשך חודשיים, נתנו גיבוי לכל החלטות הממשלה, הצבענו בעד כל דבר והגענו להסכמות רחבות. אבל פתאום, לפתע, הגיע התקציב, והבנתי שבזמן שאנחנו עובדים סביב השעון, אתם עוסקים בדילים פוליטיים בזמן הכי קשה של מדינת ישראל. בזמן שטענתם מעל כל במה שיש כסף לכול, הכול למעשה קורס. שלשום בזמן הדלקת נרות באופקים מספר לי תושב נתיבות על הבן ששרד את מסיבת נובה אך בשלושת, ארבעת החודשים הקרובים אין באמת תורים לטפל בו נפשית, והילד במצוקה אמיתית. באותו זמן חילקתם 15 מיליון שקלים למרכז מורשת גנדי. באמת זה הזמן? אי-אפשר לחכות עם זה שנה אחת? בזמן שמגדילים תקציבים למשרד המורשת המיותר ומוסיפים למשרד המיותר הנוסף של סטרוק מיליונים למורשת יהודית, שבכלל אמורה להיות במשרד המיותר של עמיחי אליהו – –

היו"ר ארז מלול:

התכוונת זהות יהודית.

יסמין פרידמן (יש עתיד):

– – בזמן הזה אני מקבלת בכל יום עשרות טלפונים מעסקים בבאר שבע שזועקים שמפעל חייהם קורס – העסקים סגורים, אין עובדים, כי רבים מהעובדים בבאר שבע הגיעו מהשטחים. לא טרחתם אולי לחשוב על פתרון חלופי. הרי הבעיה לא תיעלם מעצמה. דרושה אלטרנטיבה. עכשיו אני לא מבינה מה בדיוק אתם מצפים שיקרה – ועוד הוספתם חטא על פשע, כי רק 2% מהעסקים קיבלו את הפיצוי של אוקטובר. אתם שומעים מה אני אומרת? מישהו מקשיב? העסקים נסגרים, חשבונות הופכים מוגבלים, משפחות קורסות כלכלית, ואתם מחלקים כסף אחד לשני. בזמן הזה, כשהמשכתם לחלק עוד קצת כסף למשרדים מיותרים ולמיזמים לא ברורים, קיבוץ מפונה מהעוטף מתחנן לחמישה מזרנים ומספר לי שגם השובר של 500 השקלים שקיבלו המפונים מהעוטף לא הגיע אליהם. שבוע שלם אני מתקשרת, ממשרד למשרד, מנסה להבין מי אחראי לזה, מי מתכלל את צורכי המפונים. דיברתם על זה שתקימו מינהלת קטנה, שתקלו עליהם. כלום. הכול באוויר, הכול דיבורים. אז הינה, אני מנצלת את זה שאני פה. אני פונה מעל בימת הכנסת: אם מישהו יודע מי מתכלל את צורכי המפונים, בבקשה שישלח לי את השם ואת הטלפון שלו, כי אני, חברת כנסת, לא הצלחתי לטפל בזה, לא הצלחתי להגיע אליו. אולי זה יעזור. יש חלק מהמדינה שנלחם ויש חברי כנסת שמתנהלים כאילו אין מלחמה ודואגים אך ורק להישרדות הפוליטית שלהם. ראש ממשלה שכבר מצלם סרטוני בחירות וחושב שיש מישהו שיכול להאמין לו כשהוא אומר שרק הוא יכול – היו לו 15 שנה להוכיח. את מה שקרה אתה ספציפית אינך יכול לתקן. יש מחדל 7 באוקטובר, שכנראה ייחקר רבות, אבל יש מחדל שהוא מהשבת הארורה. חודשיים פלוס אחרי – ועדיין הכול נמצא בכאוס. העיר אילת קורסת לתוך עצמה עם עשרות אלפי מפונים שצריך לספק להם חינוך, רווחה, לפנות אשפה, אבל טרם העברתם את הכסף לטובת הנושא, ויש לכם זמן. ראש עיר צריך להתחנן פה כדי שתבינו שאתם לא עושים לו טובה אלא שזו חובתכם כממשלה. העיר ערד, שקלטה מפונים כגודל 10% מתושביה – חילקתם לה נדבה של 190,000 שקלים. הדיור הציבורי, העובדים השעתיים, השירותים הפסיכולוגיים, צורכי המפונים, מערך החינוך, מערך הבריאות – הכול בקריסה. אז איך יכול להיות שאתם מצביעים על התקציב הזה? איך? שר האוצר משתמש במושגים שאתם חושבים שאולי לא יבינו. אתם מכניסים את מדינת ישראל לגירעון עמוק שהילדים שלנו עוד ישלמו עליו; ביזה לאור היום של הקופה הציבורית. שידע כל אזרח ואזרח: הממשלה שלו, שאמורה לדאוג לכלל אזרחי ישראל, דואגת אך ורק לאינטרסים הפוליטיים הכי צרים שלה ולהישרדות שלה, וכל זה על חשבון הבריאות, הביטחון והכלכלה של אזרחיה. אני לא מצליחה להירדם בלילה כשיש עוד לוחמים שמתחננים לציוד, לוחמים שישנים עכשיו בקור ומסכנים את חייהם מתוך אהבה אמיתית לארץ ישראל כדי שאתם ואני נוכל לישון בשקט. איך תסתכלו להם בעיניים? כל יום אנחנו ממשיכים לקבל אין-ספור הודעות על צרכים של חיילים שחסר להם ציוד, כל יום, כולל היום בבוקר. אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע היסטורי שייזכר עוד דורות אחרינו, אבל אתם, כל מי שיצביע בעד התקציב הלא-מחובר למציאות הזה, תיזכרו כמי שלא התייצבו להגן; כמי שלא הסכימו לוותר אפילו מעט לטובת הכלל; שטובת החיילים הנמצאים כרגע בקרבות היא לא הדבר הכי חשוב שצריך לדאוג לו; כמי שפשוט בגדו במדינת ישראל ובאזרחיה. תודה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חבר הכנסת אלעזר שטרן. דרך אגב, אם אתה הולך לדבר על זהות יהודית, אלעזר, אז אני לא מפעיל את הזמן. אני רק רוצה לדבר. מדברים פה על זהות יהודית. מי שאחראי לזהות יהודית – כי זה היה במשרד לשירותי דת, שהייתי שם – זה אחד מהמפקדים שנמצא בעזה, ופגשתי אותו בהלוויה של החייל שלו, יקיר ביטון, והפרויקטים שהוא עושה – השומר החדש, אתה יודע מה זה? זה זהות יהודית.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

אני אענה לך.

היו"ר ארז מלול:

בפריפריה, לילדים עם עוני – –

אלעזר שטרן (יש עתיד):

לא, אל תתחיל. לא כדאי לך להתחיל.

היו"ר ארז מלול:

– – זה זהות יהודית. אלי לבנון – תשאל אותו. הוא עכשיו תחת אש בעזה. אז גם כשאתם תוקפים – והוא שומע את זה – קצת כבוד. על שאר הפרויקטים, שאני לא מכיר, אני לא מדבר. זה, ספציפית, זהות יהודית. זה היה תחת המשרד שהייתי בו, וראיתי מה זה השומר החדש, מה הם עושים, איזו פעילות, וכולכם בטח מכירים את זה.

רם בן ברק (יש עתיד):

ראית שיש גם בדואים, נכון?

היו"ר ארז מלול:

נכון.

רם בן ברק (יש עתיד):

אז מה זה קשור לזהות יהודית? למה מישהו שהוא יהודי, הוא צריך שיחזקו לו את הזהות?

היו"ר ארז מלול:

עזוב את הכותרת, תראה את המעשים.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

יחד ננצח.

היו"ר ארז מלול:

בעזרת השם.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, יחד ננצח – אולי אם היית ראש ממשלה ולא מתנהג כאחרון הפוליטיקאים בעת הזאת. יחד ננצח, בתנאי שבאמת נהיה יחד. דרך אגב, זה לא משנה אם אתה יושב פה או לא יושב פה. זה לא משנה. אתה יודע שאני באמת בעד הביחד. אני גם בעד האחדות. אני מאמין שהיחד הוא אמצעי לחימה. חלק גדול מהשרים שלך לא מבינים מה זה לחימה. הם גם ישנים טוב בלילה. יש הבדל עצום באיך אתה ישן בלילה לא רק אם הילדים שלך שם אלא אם בני הדודים, השכנים, אבל כשאף אחד לא, אתה ישן הרבה יותר טוב. אני מקווה שאתה גם דואג, אולי פחות מימים אחרים. אבל כשאף אחד לא שם, כשאתה רק שומע עליהם, קראת עליהם – על חלקם, דרך אגב, רק דרך המודעות על הלוויות ועל השבעה – אז זה נראה אחרת; הלילות נראים אחרת. אז מה אתה עושה לנו פה היום? במקום להביא תקציב מאחד, מחבר, שיחד ננצח בו – זה אמיתי – שגם אתה תתכוון ליחד; תקציב שנועד לטפל בסוגיות של עכשיו, לא בקואליציה של העתיד. כשיש לך 64 אצבעות – אני יודע שאתה יודע שאם תשמן אותן, אז גם ועדת החקירה שעוד תקום כדי שלא יהיה לנו עוד פעם אסון כזה תהיה ועדת חקירה מטעם – מטעם ה-64 שיצביעו בעד התקציב. לא 64 שמחויבים לחללים, למשפחות, לפצועים, לנכים, 64 שמחויבים לכסף שהיום אתה נותן להם, לכסף שבמחלוקת – ויכולת להימנע. עמדו פה גם חברי כנסת שלך, כאן, בכירים, ואמרו לך: תביא תקציב שיצביעו עליו 110 חברי כנסת. אז מה הבאת? תקציב של 98 מיליון לחיזוק הזהות היהודית. אדוני ראש הממשלה, על איזו זהות יהודית אתה מדבר? ניסה פה להגיד קודם מי שישב, נתן שם של מישהו. איזו זהות יהודית? זהות יהודית של "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו" – ואתה נותן יותר לאלה שיושבים, לא לאלה שנלחמים? זהות יהודית של מוציאים חתן מחופתו? זהות יהודית של פוניבז' או של אלון שבות? של מאה שערים או של בארי ונחל עוז? של "ואהבתם את הגר", או תקבור אותו מחוץ לגדר? איזו זהות יהודית אתה מחזק? מי יחזק לך, השרים האלה, שאני לא רוצה לחזור על השמות שלהם, שאני לא אטעה בשמות המשרדים – הם אחראים לזהות יהודית? הם צריכים זהות יהודית? הם אלה ששמים את הכי הרבה מכשולים בקרב הלוחמים שלנו, שחלקם רוצים להצטרף לעם היהודי גם לפי ההגדרה של ההלכה, והם מרחיקים אותם כבר שנים. הם אלה שמונעים גם את יישום מתווה הכותל מתוך מחשבה שרק הם חזרו מפגישה עם ריבונו של עולם. והרי הוא אמר להם: בוא תשמע אותם גם בוועדת חוץ וביטחון, את הנציגים שלך. קודם כול הקדוש ברוך הוא. אז מחזקים אולי את אלה שחושבים שקודם כול הקדוש ברוך הוא, לא את אלה שמבינים שהקדוש ברוך הוא רוצה שנילחם. הרי גם הם הולכים לרופא, למרות שהם אומרים "רפאנו". כן, גם אני מאמין, אבל שהקדוש ברוך הוא רוצה שנילחם. אני מאמין שלהיות בשג'אעיה ובחאן יונס עכשיו, או בהר דב, או ברכס רמים, או בראש הנקרה – היום מקבלים יותר נקודות מפוניבז' וחברון והר המור. ובהר המור יש הרבה לוחמים, צריך לומר. אבל היהדות שיוצאת משם צריכה להיות יהדות שמחברת גם את היחידות. לא מפלה ולא מרחיקה ולא מסיתה. אבל הכותרת של התקציב הזה היא כותרת שאומרת: בואו נדאג לעצמנו. זאת האמת. וזה כואב לי, זה כואב לי באמת, בגלל שאני באמת מאמין שיחד ננצח. אני הולך למשפחות שכולות כל יום, ללוויות, פוגש לוחמים – גם הבוקר. אני שומע מה הם אומרים, מה קורה בתוך היחידות. יש יחד, אבל כבר מתחילות שאלות קשות לנוכח מה שאנחנו אומרים ועושים בבניין הזה. ואני לא מוותר על היחד הזה, שאתה, ראש הממשלה, ויתרת עליו, חוץ מבסיסמאות; שאתם, שרי ממשלת ישראל, בתקציב הזה, ה"יחד ננצח" מתחיל לגבול בצביעות. אם הייתם מאמינים בו באמת הייתם עושים את מה שאמר יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון כאן, על הדוכן הזה, לפני שבוע. הוא לא במפלגה של האופוזיציה. הוא אמר: תביאו תקציב שיצביעו עליו, אני בטוח, מעל 100 חברי כנסת.

היו"ר אמיר אוחנה:

לסיום, חבר הכנסת שטרן.

אלעזר שטרן (יש עתיד):

אנחנו, אדוני היושב-ראש, רצינו ורוצים להצביע על התקציב הזה. תדע, אנחנו באמת חושבים שזה זמן מלחמה, של "יחד ננצח". אבל הממשלה הזאת, פיה וליבה לא שווים בכלל; שווים רק את הקואליציה הבאה, ככה הם חושבים. אבל זה לא יקרה, בגלל שיחד ננצח גם בזירה הזאת. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה. יעלה ויבוא חבר הכנסת רם בן ברק, בבקשה. בבקשה, אדוני, עד שמונה דקות לרשותך.

רם בן ברק (יש עתיד):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל מהסוף. אתה, בנימין נתניהו, אתה אחראי, ואתה אשם בכל מה שקרה ב-7 באוקטובר. רק אתה, באופן בלעדי. לא תעזור לך מכונת הרעל, ולא יעזרו לך הבייס שלך והכת הביביסטית, שטיפחת בעשרות שנות שלטונך. אתה אשם ואתה תשלם. לא רק בזה אתה אשם. גם בזה שאיראן היא מדינת סף גרעינית – גם בזה אתה האשם הבלעדי. בניגוד לדעת כולם, ומשיקולים פוליטיים בלבד, החרבת את היחסים שלנו עם ארצות הברית, ובשביל מה? בשביל שתוכל להגיד רגע לפני הבחירות שאתה לא מפחד מנשיא אמריקאי מכהן? מה קרה? גם יש הסכם וגם קרע בלתי נמנע שאת מחירו שילמנו ואנחנו עדיין משלמים. ואז הגיע טראמפ, ועוד פעם בחירות, ומה עשית? שכנעת נשיא אמריקאי לצאת מההסכם ללא חלופה. ומה קרה? יש לנו איראן, שהיא במרחק החלטה אם להחזיק נשק – כן או לא. ומה עשית בזמן שחלף חוץ מלדבר דברי רהב חסרי ביסוס? מה? כלום. והמזל של כולנו, של כל אזרחי המדינה הזאת, הוא שהייתה פה ממשלה לשנה וחצי שהבינה את הבְּרוֹך ותיקנה את המצריך תיקון. חבל שאני לא יכול להרחיב, כדי שכולם ידעו שאין שום קשר בין מה שאתה אומר לבין מה שאתה עושה. כלום. אפס. ואז הגיע 7 באוקטובר, ומה קורה? אתה סוף-סוף, סוף-סוף, זוכה ליחס חם ואוהד מארצות הברית, ואנחנו כולנו, כל העם המופלא הזה, מתגייס למלחמה קשה וצודקת: חיילים נהרגים בקרב הקשה; מפקדי צה"ל מובילים את הכוחות בראש בגבורה מעוררת השתאות; אנשי מילואים כבר למעלה מחודשיים לא ראו את הבית; עשרות אלפי משפחות מחכות בפחד שמא ידפקו בדלת ויבשרו את הגרוע מכול. לא המשפחה שלך. ואתה? מה אתה עושה? אתה מריח בחירות. ומה עושים כשיש בחירות? מתחזקים את הקואליציה בכל מחיר. על חשבון מי? על חשבון הציבור, על חשבון המילואימניקים, על חשבון העסקים, על חשבון החקלאים. כי אחרי הכול, מה יותר חשוב ממניעת נשירה מישיבות? חס וחלילה, הם עלולים לצאת לעבוד או ישמור השם הם עוד עלולים להתגייס. או לחזק זהות יהודית בקרב סטודנטים, להתיישב בערים מעורבות דווקא בשכונות הערביות – זה חשוב. והחיילים? ואנשי המילואים? הם יחכו. בנוסף, והכי חמור, בפגיעה ישירה בביטחון של כולנו, שוב אותו הדבר: אני ורק אני אעמוד מול נשיא אמריקאי מכהן ואומר לו: מי אתה שתגיד לי מה צריך? אני אנהל איתך ויכוח תקשורתי, להראות לציבור שלי שאני חזק, לא פוחד, אפילו לא מהנשיא, מאותו נשיא שעמד לצידנו באופן מיידי וללא תנאים. אבל מה זה חשוב? יש בחירות, מלחמה – זה לא תירוץ להפסיק להיות פוליטיקאי ממולח, נוכל, שמטרת-העל להישאר בשלטון חשובה לו יותר מהמדינה והאזרחים שלה. אז זהו, ביבי, זה נגמר. אתה והממשלה שלך צריכים לעוף לנו מהעיניים וכמה שיותר מהר, כי כל יום שבו אתם בשלטון מסכן את היכולת שלנו לנצח בעזה ולטפל בחיזבאללה. אתה והממשלה שלכם גם אחראים וגם אשמים. אתם לא ראויים. אתם לא ראויים ללוחמים וללוחמות, לאנשי המילואים – הקצינים עם הכיסים הגדולים, כדברי השותפה שלך אורית סטרוק. בדבר אחד אתה צודק, ביבי: אתה לא בן-גוריון, שלדבריך, לא עמד בלחץ האמריקאי. לא לא, אתם לא דומים בכלום. הוא, בן-גוריון, בנה את המדינה; אתה, ביבי, מחריב את המדינה, הורס אותה, משחית אותה, מרקיב אותה, אתה והחבורה שתומכת בך, ולכן אתם צריכים לעזוב כמה שיותר מהר את הכיסאות שלכם ואת הממשלה, ושנחזור להיות עם חופשי בארצו. תודה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חבר הכנסת ינון אזולאי – אינו נוכח. חבר הכנסת משה טור פז.

קריאה:

עכשיו פינדרוס.

היו"ר ארז מלול:

במקום ינון, פינדרוס? לא רשום לי. רגע, סליחה, כתוב לי ינון אזולאי. לא מעודכן. אני לא אוותר על חבר הכנסת יצחק פינדרוס. קשה לוותר. חמש דקות.

קארין אלהרר (יש עתיד):

מי יוותר על פינדרוס? מי? לא אנחנו.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, התכוננתי להתחיל עם משהו אחר, אבל אני אתחיל – אחרי ששמעתי את אלעזר שטרן, כמעט הזדעזעתי. הוא אמר משפט והיפוכו: אלה שפגשו את הקדוש ברוך הוא, ואחרי זה הוא התחיל להסביר שהם אלה שסומכים על הקדוש ברוך הוא. אנחנו נמצאים בחג החנוכה. אמרנו הבוקר – גם אני, ואני מאמין שגם אלעזר, אין לי ספק, אמר את זה אולי אפילו יותר בכוונה ממני; אני לא חושב, לא לוקח בעלות על התפילה: "רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך". עם ישראל עובר אלפי שנים גלויות, עובר אלפי שנים פרעות, עובר אלפי שנים מלחמות. כן, לא יעזור לך, אלעזר. יש דבר אחד, דבר אחד שהציל אותנו, כן – שבטחנו בקדוש ברוך הוא. זה הדבר היחידי שהציל אותנו. ואם לא למדתם את זה ב-7 באוקטובר, תפתחו את העיניים, תשטפו אותם. כשטכנולוגיה, רעיונות ומערכות והכול – הכול קורס כמו מגדל קלפים, עשר ועדות חקירה לא יעשו את הדבר הפשוט הזה. כן, "אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר". אנחנו נמצאים עכשיו בחג החנוכה, שבו אנחנו מודים, כן, על רבים ביד מעטים. כשבית חשמונאי חשבו שזה מכוחם, בסוף – אחרי כמה דורות – על זה הם נפלו. התחושה הזאת של בצדקתי עשה השם – זה הדבר הכי מסוכן שיכול להיות. כן, "מפי עוללים וינקים יסדת עז – – – להשבית אויב ומתנקם" – אתם מכירים את הפסוק הזה, קראתם אותו. אם אנחנו את הדבר הזה לא נזכור, האויבים שלנו ינצחו אותנו. את הדבר הזה אנחנו צריכים לזכור. ועכשיו אני רוצה לדבר רגע על התקציב. עומדים כאן נציגי האופוזיציה. אחד אחרי השני עולים ואומרים דברים. האמת – אין לה שום משמעות. כלום. אפס. עומד פה אלעזר ומדבר על זהות יהודית, על פוניבז'. כמה דמגוגיה יכולה להיות? זהות יהודית הוקמה על ידי ידידנו משכבר הימים, איש הקואליציה מר נפתלי בנט, ב-2013. בשנת 2022 מר נפתלי בנט היה אחראי לזה באמצעות מתן כהנא; הוא היה השר להתיישבות – שעליו אתם מדברים כל הזמן. נגיע למשרד להתיישבות. נפתלי בנט קראו לו. הוא לא חבר קואליציה.

קארין אלהרר (יש עתיד):

זה לא נכון. הוא לא היה השר להתיישבות.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

ונתן כסף לשומר החדש. לא ידעתי שהשומר החדש זה פוניבז'. נתן כסף לנוער העובד והלומד והשומר הצעיר. זה פוניבז'? קינלי, תתקן אותי, אני רוצה לדעת, פוניבז' זה הנוער העובד והלומד? השומר החדש זה פוניבז'? קצת. קצת. זה מאה שערים?

היו"ר ארז מלול:

נערים בפריפריה זה גם לא פוניבז'.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

אני רוצה להבין. המשרד להתיישבות, שהיה אצל נפתלי בנט – היה שר ההתיישבות כראש הממשלה ונתן כסף לחטיבה להתיישבות – זה המצאה חרדית של פרוש? אני רוצה לדעת. פעם אחת תגידו את האמת. מדברים פה על המשרד של אורית סטרוק. המשרד של אורית סטרוק – – –

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

זה משרד חשוב?

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

אני לא יודע. אתה לא מכיר. תשאל את מנסור, הוא היה בממשלה שנפתלי בנט היה בה, והייתה שם חטיבה להתיישבות, והיה שם כסף – כן, למכינות קדם-צבאיות, שאני גם לא ידעתי שזה בפוניבז', או בחברון, או במאה שערים. היה שם כסף. עכשיו, לשומר הצעיר בגבול עזה, זה הכסף הקואליציוני שהוסיפו בתקציב, ומדברים איתך על תקציב קואליציוני פוליטי.

היו"ר ארז מלול:

סליחה שאני מפריע.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

אני מציע לראות מה היה קורה לו את הדבר הזה היו מקצצים.

היו"ר ארז מלול:

רגע, רגע, סליחה, שאני לא אשכח – – –

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

היה עולה פה רם בן ברק וצועק: איך קיצצתם למכינות הקדם-צבאיות? איך קיצצתם לשומר החדש? איך עשיתם את הדבר הזה? אני מזכיר לכם שבשנה שעברה התקציב עמד על 350 מיליון שקל.

רם בן ברק (יש עתיד):

אז תקצצו, אל תוסיפו.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

הוסיפו 100 מיליון לדרום, לשומר הצעיר – – –

היו"ר ארז מלול:

השומר החדש.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

נכון שאתה לא חבר במפלגה הזאת שנעלמה, ואחמד טיבי נותן להם מקום בוועדת הכספים, אבל אני אזכיר לך – השומר הצעיר, היה כזה גוף, איזו מפלגה של ההיסטוריה שנעלמה, מפלגת שלטון, והיום אחמד טיבי עושה להם טובה ונותן להם להיכנס לוועדת הכספים, מרשה להם להיכנס מדי פעם. המפלגה הזאת – אתה שמעת פעם על השומר הצעיר? שמעת פעם על הנוער העובד והלומד? שמעת פעם על כפרי הסטודנטים? זה משהו חרדי, מבני ברק. רם, איפה? למה? כמה צביעות יכולה להיות?

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. תודה רבה.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

הרי המשרד הזה, זה המשרד שלו.

רם בן ברק (יש עתיד):

לא נגמר לך הזמן?

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

אתם פשוט הזיה. 100 מיליון שקל לצורכי מלחמה לנוער החולצות הכחולות. מי זה החולצות הכחולות? זה הכתומים ששמחתם שגירשו אותם מגוש קטיף? מי זה החולצות הכחולות? תלמדו אותי.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

רבותיי, האמת, יש לה גם מקום – – –

קריאה:

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

תן לי משפט אחד: התקציב שמובא לכם עכשיו הוא קיצוץ בתקציב הישיבות של 300 מיליון שקל; הוא קיצוץ תקציב בחינוך החרדי של 300 מיליון שקל. הוא קיצוץ. אז לא הצלחתם בחלום הרטוב שלכם לחסל את החינוך החרדי, לחסל את עולם הישיבות. לא הצלחתם.

היו"ר ארז מלול:

משפט אחרון.

יצחק פינדרוס (יהדות התורה):

אבל אני אחזור על אותו משפט: "מפי עוללים וינקים יסדת עז", להשבית אויב ומתנקם. ונסיים עם התפילה שכולנו אומרים שלוש פעמים ביום בכל בית כנסת: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלא ובזמן קריב". תודה רבה.

היו"ר ארז מלול:

אמן. תודה רבה. הזכרת לי, פינדרוס, שהשרה אילת שקד, שהייתה שרת המשפטים, קראה לי ולשר אזולאי זיכרונו לברכה והתחננה שלא נבטל את זהות יהודית. אמרנו: זה לא כל כך קשור. היא התחננה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

יש שתי זהויות יהודיות – מעוז – – –

היו"ר ארז מלול:

חבר הכנסת טור פז.

קארין אלהרר (יש עתיד):

מי אחריו?

היו"ר ארז מלול:

גם ב-500 מיליון של מנסור עבאס לא קיצצו.

רם בן ברק (יש עתיד):

500? 500 מיליון?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

– – – 500 עכשיו?

קריאות:

היו"ר ארז מלול:

מהקואליציוני. שמונה דקות. רגע, אל תדבר, שלא תרד לך אפילו שנייה. "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו".

משה טור פז (יש עתיד):

"כמלוא נימה", בטח במלכות הזאת. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הדיון הזה הוא דיון תקציב, ואם להודות על האמת, הוא מתמקד ב-5 מיליארד שקלים מהתקציב מתוך למעלה מ-500 מיליארד שהוא מונה. אומנם הסכום האמיתי של הגירעון שמדינת ישראל תתמודד איתו ב-2024 הוא גדול בהרבה. אתה איש כספים, אדוני היושב-ראש – 111 מיליארד ש"ח צופה האוצר גירעון ב-2024, כמעט 6% מהתקציב; 67 מיליארד יותר יהיו עד הגירעון. אבל אני רוצה להפתיע אותך, להפתיע אתכם, חבריי חברי הכנסת: בואו נתחיל בטוב, דווקא כשיש הרבה ביקורת. בואו נתחיל בדברים טובים שהממשלה הזו עשתה: תיקון – העלאת שכר המינימום לחייל מילואים מ-225 שקלים ל-300 שקלים. זה טוב, זה ראוי. זה גורם לזה ששכר המינימום לחייל מילואים עומד על 9,000 שקלים, ורבים מקבלים שכר מינימום; התיקון של הכרה בבני הזוג של נופלי צה"ל החד-מיניים, עם תודה מיוחדת לחבר הכנסת אייכלר על שיתוף הפעולה – כן, מה שמגיע, מגיע; החלטת הממשלה לתת מקדמות למפונים מבתיהם עוד לפני שמגיעים פיצויים – על זה צריך לומר: זו החלטה ראויה; גם תגמולים לבני משפחות השבויים והנעדרים, בדומה לבן משפחה של חייל שנספה, נכללת בדברים הראויים שקרו בחודשיים האחרונים. עד כאן, טוב ויפה. אז למה אני וחבריי למפלגה שנמצאים כאן נתנגד לתקציב היום? כי יש בתקציב הזה, חבר הכנסת פינדרוס, כמה ביזיונות, דברים שקשה להאמין שהם מתקיימים בזמן שבשג'אעיה, בג'באליה ובח'אן יונס אחינו הלוחמים נלחמים. והיות שאני במילואים, אז פונים אליי חיילים וחיילות כל הזמן, ככה מהצד, לומר לי: קינלי, בוא תעזור לנו, אז הינה, אחד לאחד. פנה אליי ירון ואמר לי, נורא פשוט: קינלי, למה התגמול המיוחד לחיילי המילואים בסך של 133 שקלים ליום מסתיים ביום השישי, ורק מי שהוא מ"פ או מג"ד עם המקבילים להם, כ-2,600 אנשים בסך הכול, מקבלים אותו? שאלתי את האוצר. אנחנו היום ביום ה-69 למלחמה – זה 25 מיליון שקלים על כל יום לחימה. כלומר, אנחנו היום בתוספת של 225 מיליון, ולצערנו עוד היד נטויה, ואנחנו כנראה נגיע ל-500, אולי 750. האוצר אומר: אין כסף, אבל הי, ביבי אמר שאין בעיה של כסף. אז קחו אותו מסטרוק, קחו אותו מסמוטריץ' – –

רם בן ברק (יש עתיד):

זה כסף קטן.

משה טור פז (יש עתיד):

– – זה כסף קטן ממש, ותנו אותו לחיילי המילואים שמשרתים כבר 69 יום. זה בשבילך, ירון. עכשיו לאלי. אלי הוא איש מילואים, 69 יום במילואים. יש לו עסק עצמאי, והוא מייצא לארצות הברית, מכניס לקופת ישראל הדלה דולרים מדי חודש. הוא מעסיק עשרות אנשים, ובהם יש גם חיילי מילואים. אתם יודעים שאלי, כמו עשרות אלפי מעסיקים במשק, מסבסד כל חייל מילואים ב-30%? מה זאת אומרת? כשחייל שלך יוצא למילואים, אתה לוקח מישהו במקומו. אז על המישהו במקומו המדינה משלמת לך, אבל אתה משלם את אותה משכורת לחייל; אתה בעצם משלם שתי משכורות. על מה המדינה לא משפה, חבר הכנסת מלול? היא לא משפה על עלויות המעביד, בממוצע 30% עד 35%. למה? ככה, כי זה הרבה כסף. אז אדם עובד לא נמצא, כי הוא במילואים, המעסיק לוקח אחר במקומו, והוא משלם שליש משכורת סתם. נכון, זה לא מעט כסף – 2 מיליארד ש"ח.

היו"ר ארז מלול:

אבל אין עלות מעביד. ממלא מקום זה לא עלות מעביד כמו על העובד הקבוע, זה פחות.

משה טור פז (יש עתיד):

זה יותר במידה מסוימת, אבל זה לא משנה. שליש לא ממומן. בחישוב של שנה רגילה זה 2 מיליארד; השנה זה אולי כפול. אבל היי, ביבי אמר שאין בעיה של כסף, אז למה שהמעסיקים יישאו על גבם את המדינה? בוא נדבר על עצמאים. הרי אתם יודעים שסיוט להיות עצמאי במדינה הזאת, שמדינת ישראל עושה הכול כדי להקשות על עצמאים, ואני לא מדבר על אינטל. בואו נדבר על נטלי, עצמאית אמיתית; אפילו הזכרתי אותה כבר פה. יש לה עסק קטן לעיצוב שמלות, והיא משרתת איתי במילואים. המחזור הכספי הוא של כמה עשרות אלפי שקלים כרגע, העסק בתחילתו, אבל היא במילואים. מי יעבוד? מי יעצב? מי ישלם? לא, אבל אין מקדמות לעצמאים, ולכן כרגע, מה שהיא עושה במשמרות, תוך כדי המשמרת, כשהיא יכולה, זה יושבת בצד ומעצבת שמלות.

היו"ר ארז מלול:

רגע, אבל במתווה העסקים כן תמכתם. במתווה שעבר לפני חודש וחצי אתם תמכתם, זה היה בשיתוף פעולה איתכם. 17 מיליארד שקל היה פה – –

משה טור פז (יש עתיד):

על מה שניתן הודיתי פה.

היו"ר ארז מלול:

– – ושיבחו אחד את השני, מירב את ינון, ינון את גפני, כולם. אני הייתי פה ביום חמישי בלילה. ליל שישי העברתי פה.

משה טור פז (יש עתיד):

על מה שניתן אמרתי פה תודה, אבל זה לא ניתן. בואו נדבר על סטודנטים. כשליש מחיילי המילואים הם סטודנטים. בוא נדבר על הדר, קצינה בדרגת סרן במילואים. היא כרגע בשנה שנייה במוסד האקדמי שלה, והמוסד הזה יתחיל בעוד שבועיים. אז כרגע אספו את המוסדות האקדמיים ואמרו להם: אתם תסבסדו, אתם תורידו להם בשכר הפנימייה, אתם תורידו להם במעונות. אבל חברים, זה תפקיד המדינה. הסטודנטים האלה יישאו על גבם את המשק הישראלי. יש פה כמה מאות מיליוני שקלים שנדרשים והם לא מכוסים. אז הגשתי הצעה. למה הגשתי הצעה? כי השר קיש, שר החינוך, אמר בוועדת החינוך, וכולנו שמענו: אין לי כסף לתת לסטודנטים; תגישו הצעת חוק פרטית. ההצעה הוגשה. במלחמת יום הכיפורים כל סטודנט קיבל סבסוד שכר לימוד, והיום בממוצע הוא משלם 12,000 שקלים. אז בואו ניקח את 12,000 השקלים, נכפיל בכמה עשרות, זה יוצא בסביבות 800 מיליון. אבל היי, ביבי אמר שלא חסר כסף בקופה, אז למה לא נותנים להם את זה? למה ביום כיפור כן ועכשיו לא? ועוד אחד אחרון. איתי, בדרך לפה שמעתי אותו מדבר. איתי הוא פצוע צה"ל, נכה צה"ל. בימים הראשונים בלחימה הוא נפצע בעוטף עזה בקרב. כמוהו יש אלפי חיילי צה"ל שחזרו חיים מהקרב אבל נפצעו בגופם, גם בנפשם. אגף השיקום של משרד הביטחון עובר תהליך מופלא בשנתיים האחרונות, במסגרת רפורמת נפש אחת בראשות לימור לוריא, אבל חסר כסף. למשל, נדרשים עכשיו עוד 100 תקנים לעובדים סוציאליים. כמה זה? 30 מיליון שקל בממוצע. אז היי, לא מן הראוי שניתן את 30 מיליארד השקלים האלה בשביל נכי צה"ל? ומה עם מאות המיליונים של למעלה מ-1,000 חיילים שנפצעו בניסיון לחלץ חטופים, בלחימה בשג'אעיה? מי ישלם אותם? חברים, עוד מילה על חינוך. דיברנו פה הרבה על חינוך, ואני אמרתי: אני בעד אופק חדש למורים חרדים. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אופק חדש למורים חרדים הוא רעיון מעולה. אם הדרישות – לא הגיוני שכשירון, חייל מילואים אמיתי שמשרת איתי במרכז האש, עושה אופק חדש, הוא עושה שעות שהייה, שעות פרטניות, הוא צריך לעשות גמולים, ולמורה החרדי אין. למה אין? כי אין שום משילות על הרשתות החרדיות, הן לא מגישות דוחות פרטניים פר מורה, והן גם לא התחייבו לעשות את זה במסגרת אופק חדש.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

משה טור פז (יש עתיד):

ובואו נזכיר את כל הת"תים שהכנסתם בשנים האחרונות, הת"תים שיש בהם אפס לימודי ליבה; מניתי כבר את שמותיהם.

היו"ר ארז מלול:

לא קראת את המכתב של השר חיים ביטון.

משה טור פז (יש עתיד):

תאמין לי, קראתי.

היו"ר ארז מלול:

קראת את המכתב האחרון, את המכתב מאתמול? המכתב מפרט את הכול.

משה טור פז (יש עתיד):

תאמין לי, אני מכיר את מה שחיים ביטון עשה לא כשר אלא כשהוא היה מנכ"ל רשת המעיין. לסיכום, חברים – – –

היו"ר ארז מלול:

אם היית קורא את המכתב של אתמול, לא היית מעלה את זה.

משה טור פז (יש עתיד):

ארז, תאמין לי, אם יש משהו שאני מבין בו זה זה.

היו"ר ארז מלול:

אני יודע, אבל לא קראת – – –

משה טור פז (יש עתיד):

יכולתם לעשות אחרת.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

משה טור פז (יש עתיד):

יכולתם להביא תקציב ש-120 יצביעו בעדו; יכולתם להשאיר דברים לאחרי הבחירות.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

משה טור פז (יש עתיד):

יכולתם לומר: מה שלא יורה, יקוצץ. אבל התקציב הזה מאכזב, ולעם ישראל מגיע יותר מזה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חברת הכנסת קארין אלהרר, חמש דקות.

קארין אלהרר (יש עתיד):

חמש?

היו"ר ארז מלול:

כן. את רואה? הורידו לך. איך נאמר, תמיד דופקים את המרוקאים. חמש, נכון?

קארין אלהרר (יש עתיד):

חמש?

היו"ר ארז מלול:

חמש.

קארין אלהרר (יש עתיד):

טוב. אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, תראו, בתחילת הלחימה ראינו שבהיעדר ממשלה מתפקדת, קו הסיוע האזרחי בשיא תפארתו. אני באמת באמת קיוויתי שאולי, אולי, 7 באוקטובר – – –

היו"ר ארז מלול:

סיעת יש עתיד, כבדו את קארין.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

אני לא קשורה אליהם.

היו"ר ארז מלול:

בסדר.

קארין אלהרר (יש עתיד):

אפרת, מי יודע מה יהיה? אני באמת קיוויתי, באמת קיוויתי שאחרי 7 באוקטובר משהו ישתנה, שהובהר לכם בצורה ברורה מה אמור להיות את סדר העדיפויות. אבל כבר שבועות אנחנו נוכחים לדעת שהראש שלכם עדיין טמון עמוק ב-6 באוקטובר, וקודם לכן בקונספציה פוליטית שהיא לא יותר מאנוכית. יצאתם בסיסמה של "ביחד נצח". נשבעת לכם שרציתי ביחד לנצח, אבל אז אני רואה את סדר העדיפויות; אני רואה שבמקום שמי שבאמת צריך יקבל את הכסף, אתם עושים פוליטיקה. אני אתן לכם דוגמה קטנה. אני מלווה את כפרי הנוער והפנימיות כבר שנים רבות. במה מדובר? במקומות שנותנים בית לנערים ונערות, ילדים וילדות, שההורים שלהם לא מסוגלים לטפל בהם מכל מיני סיבות, והם נותנים להם מסגרת חינוכית וקורת גג, משלמים את הוצאותיהם ודואגים לטיפוח שלהם. במקום להוסיף להם תקציב, לקחו מהם את מה שהובטח. היו אמורים לקבל 47 מיליון שקלים תוספת השנה הזו – לא, לא קיבלו. מה גילינו בתקציב? שבעת הזאת – רק לכפרי הנוער והפנימיות של המגזר החרדי. גם להם, גם להם צריך לתת; גם הם ילדים, גם להם יש זכויות, גם להם המדינה חבה, אבל לא רק להם. איפה ה"ביחד ננצח"? איפה לתת לכולם בצורה שווה? איך מדינה יכולה להתנהל בצורה כזאת שרק אחד יקבל, והשני יעמוד מנגד ויחכה שאולי תהיה אי פעם ממשלה שתדאג גם לו? אני לא חושבת שצריך לתת פחות למגזר אחד מאשר למגזר אחר. אני כן חושבת שכולם צריכים לקבל במידה שווה. תגידו לי – עוד דוגמה. 7 באוקטובר מביא איתו, לצערנו, הרבה מאוד אתגרים נפשיים לניצולים, לחטופים שחזרו, למי שראה והיה עד. מי יממן את הדבר הזה? משרד הבריאות הביא תוכנית באמת צנועה, 2 מיליארד שקלים. עומד כאן שר האוצר המגזרי וזורק ככה: הינה, תראו, אני נותן להם מיליארד שקלים. מה? איפה המיליארד השני? וזה המינימום. עכשיו באמת, מה אנחנו מצפים שיקרה? איפה החוסן הלאומי שלנו, שלא יכול להתבטא רק בסיסמאות, רק ב"אחדות עכשיו"? האחדות צריכה להתבטא בסדר עדיפויות תקציבי. האחדות צריכה לבוא לא רק בפה אלא גם במעשים. אני רוצה לפנות לכל חברי הבית הזה, לכל מי שאומר לעצמו כמוני ש"ביחד ננצח" צריך להיות באמת, כדי שנהיה ראויים לכל מי שחירף את נפשו עבורנו, מי שחי כאן, במדינה הזאת. אז אני קוראת להם, לכל אותם אנשים, שמאמינים באמירה הזאת: התקציב הזה לא משקף את הביחד. התקציב הזה הוא תקציב שמשדר שנותנים לסקטור אחד על חשבון הסקטור האחר. ככה אתם רוצים שיישמע אקורד הסיום של הממשלה הזאת? כל מי שירים את ידו בעד התקציב הרע הזה הוא שותף – –

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. תודה רבה.

קארין אלהרר (יש עתיד):

– – הוא שותף לפשע. לא מאוחר לתקן את העוול. אזרחי ישראל נושאים עיניים אליכם – –

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

קארין אלהרר (יש עתיד):

– – ומצפים שתתעלו לגודל השעה. תודה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה. שמונה דקות לכבודך. בבקשה.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי וחברות חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להשתתף בצער משפחות הנרצחים משבת 7 באוקטובר. אני שולח תקווה למשפחות החטופים שהם יחזרו במהרה, כמה שיותר מהר, בריאים ושלמים, והמון המון כוחות לחיילי וחיילות צה"ל, מפקדי ומפקדות צה"ל, שנלחמים ברגעים אלה בשביל להביא שקט ושלום לאזרחי מדינת ישראל. ברצוני לציין ארבעה לוחמים שנהרגו מ-7 באוקטובר, מהשבת השחורה, לא במלחמה אלא בתאונות דרכים: רב-סרן גל בכר נהרג בתאונת דרכים במהלך פעילות מבצעית; רב-סרן במילואים חן יהלום יצא הביתה לאחר לחימה ממושכת בעזה ונהרג בתאונת דרכים – רכב פגע בו בעת שהוא רכב על אופניו, לא במלחמה, ליד הבית; רב-סמל ראשון במילואים דודי דיגמי מראשון לציון נהרג כשיצא לביתו להתרעננות לאחר לחימה ממושכת בעזה; סגן אלוף במילואים יוחאי הרשברג נהרג בתאונת דרכים צבאית בעת שירותו. אני בוחר להזכיר אותם מכל מאות ההרוגים מצה"ל ויותר מ-1,000 הרוגים אזרחי ישראל כי אני חושב שגם בשעה קשה זו של מלחמה, שנכפית עלינו אחת לדור, אנחנו צריכים לזכור את המלחמה שאנחנו לא מפסיקים להילחם בה מאז קום המדינה ולא מפסיקים גם להפסיד בה – המלחמה בתאונות הדרכים. אז נשאלת השאלה: איך זה יכול להיות קשור לנושא היום? הרי אנחנו כאן דנים על התקציב. ואני אומר לכם שזה קשור, ועוד איך קשור. אומנם בסופו של דבר, האחריות לכל מי שעולה על רכב היא עליו או עליה, אבל יש הרבה אחריות תורמת או רשלנות תורמת למדינת ישראל. רק בתקופה האחרונה – אנחנו חיים במדינה שבה במשרד הבטיחות בדרכים והתחבורה יושב-ראש הרלב"ד, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, התפטר, מנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים התפטר, ראש הרשות הארצית לתחבורה ציבורית פרש מתפקידו, מנהל אגף הרכבות התפטר, סגנית מנהל הרשות לתחבורה ציבורית התפטרה, מחצית מעובדי המטרו עזבו, ועוד ועוד בכירים פשוט הולכים ועוזבים את משרד התחבורה. כאשר אין אנשים מקצועיים שממלאים את התפקיד, אזרחים מתים בדרכים. המחצית של שנת 2023, לפני השבת השחורה, הייתה הקטלנית ביותר בדרכים בחמש השנים האחרונות. 198 בני אדם נהרגו רק בחצי הראשון של שנת 2023. זו עלייה של 9% בהשוואה לשנה הקודמת. 2023 עדיין לא נגמרת וכבר נהרגו בה 342 אנשים. בכל 2022 נהרגו 333 אנשים. זאת אומרת שכבר עקפנו את השיא, והשנה עוד לא נגמרת – שלא נדבר כמובן על המלחמה עם ההרג המיותר. חייל שנהרג על הגנת המולדת – יש איזשהו אתוס, יש סיפור לספר למשפחה לילדים, לאחים, להורים. אבל אדם שנהרג בתאונת דרכים, מה אפשר לספר? מה אפשר לספר על דודי דיגמי או על חן יהלום? על חן יהלום – מה, שהוא יצא לרכוב על אופניים ורכב לא שם לב והרג אותו? יכולים להגיד: מה הקשר למשרד התחבורה? בסופו של דבר, זה האנשים, זה הטמפרמנט. אז זה ממש לא. כי המועצה האירופית עשתה בדיקה וראתה איזה תוכניות נעשו בכל מדינות אירופה בשנים האחרונות ומה התוצאה, וישראל יצאה מקום אחד לפני אחרון. בעוד בכל מדינות אירופה ממוצע הירידה במספר הרוגים בדרכים היה בערך 22% – 22% בממוצע ירידה במספר ההרוגים בתאונות דרכים – במדינת ישראל יש עלייה של 15.8%. בליטא, המקום הראשון, הייתה ירידה של 60% בתאונות הדרכים; בפולין, שיש לנו כל כך הרבה מה להגיד עליהם, הייתה ירידה של כמעט 50% בתאונות הדרכים, 47%. אבל בישראל יש עלייה. למה? זו מדיניות כושלת. זה אפילו חוסר במדיניות. אין תוכנית. לא סתם כל הבכירים מתפטרים. אמרנו יו"ר הרלב"ד, מנכ"ל הרלב"ד. אנחנו מדברים על זה כל הזמן, אבל אף אחד לא מקשיב. אני מזכיר את זה כאן כל שבוע, ואני מרגיש כאילו אנשים מסתכלים על זה כעל גזרת גורל.

היו"ר ארז מלול:

חלילה, באמת חלילה.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

חלילה, בהחלט.

היו"ר ארז מלול:

אסור להסתכל על זה כך. אם נסתכל על זה כך, אז פה סיימת. זה יהיה – – –

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

זה רק יימשך. זו הסיבה שזה נמשך. אני אומר לכם, לאף אחד זה לא מספיק חשוב. כמו שהמלחמה הזאת היא לא גזרת גורל, גם המלחמה בתאונות דרכים אינה גזרת גורל. כן, זה בהחלט מתחבר לתקציב, כי התקציב הוא לא רק מספרים, התקציב הוא גם מדיניות. אני אומר לכם, אם היה כאן תקציב עם בשורה בתאונות הדרכים, אני הייתי מצביע בעדו.

היו"ר ארז מלול:

האם יש ירידה בחודשים? נראה לי שזה בגלל המלחמה.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

לא, יש עלייה. יש ירידה בגלל המלחמה, כי יש פחות אנשים בכבישים ויש פחות תנועה, אבל יש עלייה.

היו"ר ארז מלול:

נכון, לצערי, אבל זה מתאזן – ההרוגים.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

אמרתי בדיוק קודם, השנה כבר עקפנו את השנה שעברה במספר ההרוגים, והשנה עוד לא נגמרה.

היו"ר ארז מלול:

וואי וואי, כואב הלב.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

הסיפור זה לא רק ההרוגים, הסיפור זה גם הפצועים קשה ובינוני וכל השיקום.

היו"ר ארז מלול:

המשפחות.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

זה קורה כל הזמן. אם בתקציב הייתה בשורה, היינו יכולים להצביע בעדו; אם בתקציב הייתה מנהיגות, מנהיגות שעובדת קשה. זה לא התפקיד שלנו באופוזיציה להשתכנע להצביע בעד, זה התפקיד של הקואליציה, של המנהיגות, של ראש הממשלה, של השרים הרלוונטיים לשכנע אותנו. ואני אומר לכם כאן מעל במה זו, היינו יכולים להביא תקציב שמראה אחדות אמיתית במדינת ישראל. עזבו פוליטיקה ומי בממשלה ומי לא בממשלה. זה היה אפשרי אם רק היינו עולים מעל השנאה והפלגנות ועושים את זה ביחד באמת. אני דיברתי עם חבריי לספסלי האופוזיציה. זו הייתה הכוונה. באמת אמרנו: ידברו איתנו. אין משחקים, אין פוליטיקה. אתם יודעים מה? גם במשחק הפוליטי, מי שעושה פוליטיקה עכשיו מאבד נקודות. אין שום סיבה לפוליטיקה בזמן מלחמה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

ברשותך, אדוני, משפט אחרון.

היו"ר ארז מלול:

משפט אחרון.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

מנהיגות הייתה מכה על חטא. מנהיגות הייתה לוקחת את הטרגדיה הזו של המלחמה שנפלה עלינו ומנצלת את ההזדמנויות שיש. היא הייתה מביאה תקציב שביחד עם הרס של האויבים שלנו, היה מביא תקווה לבנייה של המדינה שלנו, בנייה של כולנו מאוחדים, ביחד. שיהיה בהצלחה לעם ישראל, וביחד ננצח. תודה רבה.

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה. חברת הכנסת אפרת רייטן מרום, תשע דקות.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

אדוני יושב-ראש הישיבה, כנסת נכבדה, שתי הערות: הסתכלתי על הכנסת הריקה הזו, על 120 הכיסאות ועוד קצת כיסאות בגלל החוק הנורבגי. יש פה בערך – יותר מ-130 כיסאות ומקומות ישיבה, וזה המספר של החטופים שיש לנו עכשיו בעזה. בדיוק זה. אני מסתכלת על הכנסת.

בועז טופורובסקי (יש עתיד):

כמה?

אפרת רייטן מרום (העבודה):

יש 138 אנשים.

היו"ר ארז מלול:

לא. ירדו, ירדו.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

137. וזה זה. דמיין את כל הכנסת הזו עכשיו מלאה בפרצופים ובאנשים שנמצאים עכשיו בעזה.

היו"ר ארז מלול:

הינה, פה מולנו. אנחנו רואים אותם.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

זה דבר הזוי. וכל אדם שעולה לדוכן – חבר כנסת, שר, לא משנה מי – שיעמוד ככה מול המליאה וידמיין את כל הפנים של האנשים שנמצאים עכשיו בעזה. הערה שנייה היא דווקא למה שמאחוריי, לדגל ישראל, דגל ישראל שלנו האהוב, שבאמת התנוסס בהפגנות הימין ואחר כך החזקנו אותו בהפגנות הרבות נגד הרפורמה ונגד ההפיכה המשטרית. ועכשיו הוא נוכח אצל כולם, הישראלים כולם: מלווה את הדרכים בהלוויות ומתנוסס על ידי לוחמינו בעזה ועוטף את הארונות של החללים ומתנוסס במרפסות הבתים; הוא מונף כעת בחצי התורן, אבל כן, גורם לכולנו להזקיף את הראש ומאיר את הדרך לשבים.

היו"ר ארז מלול:

סליחה שאני קוטע, ההורים שלי גרים ברמת בית שמש ד', בבניין שיש בו גם קצת קיצוניים שאפילו מעלית שבת הם לא מוכנים להפעיל. אימא שלי ואבא שלי אמרו: אנחנו תולים. אמרתי להם – אנחנו תולים, זה הזמן. שיקפצו כולם.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

ממש ככה. ממש ממש ככה. תודה שאמרת את זה.

היו"ר ארז מלול:

ריגשת אותי.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

אז אני רוצה באמת, לכבודם, לדבר על הדגל, לכבודם של גיבורינו שנפלו ב-7 באוקטובר, לכבודם של גיבורנו שיצאו להילחם באויב יחד עם הגיבורים כולם, מטף ועד זקן, בחזית ובעורף. דגל ישראל במקומו הנכון, המאחד והמפייס של כולנו; אנחנו, ששבנו בנסיבות אכזריות להילחם על קיומנו, מלחמה עד המוות, על המדינה היחידה שהיא הבית שלנו, גם אם הבית הזה הפך להיות לא בטוח ביום הארור הזה. אנחנו נלחמים מול אויבים חסרי צלם אנוש, ארגון טרור מבחיל שאין מקומו על פני האדמה. קמנו שוב, העם האדיר והנפלא שלנו, מתוך התהום, תהום האסון והזוועות, ואיחדנו את השורות. וכן, לעם היקר הזה, אנחנו, נבחריו, חייבים ומחויבים – חייבים לעמוד פה ולהיות שלוחיו ונציגיו ברמה הכי ערכית שיש. לא להגיד עוד: נעשה כמיטב יכולתנו, או: אנחנו משתדלים לעשות הכי הרבה שניתן – אלא לעשות, לעשות מבוקר עד ערב; לקחת החלטות ראויות, אחראיות ונבונות; להפסיק למרוח את הציבור בסיסמאות ובהבטחות ריקות. נזכרתי בcut the bullshit- של השרה מירי רגב. אז עכשיו כולם צועקים cut the bullshit, ובואו נפרק דברים שמבחינתנו הם פשוט עיוורון: להגיד למשל, כמו שאנחנו אומרים, שהכספים שאתם מעבירים בתקציב הזה הם קואליציוניים, הם אתנן פוליטי להישרדות ומנוגדי מנועי צמיחה – לא, זה לא אנטישמי, זה לא שנאת חרדים. אני שונאת חרדים? אנחנו לא. זה לא העניין. ביקורת על משרדים מיותרים ומומצאים, שאפילו חבריי בקואליציה מודים בפומבי ומדברים על זה שיש כאן הוצאות של מאות מיליוני שקלים – לא, זה לא דברים פוליטיים. בואו, אני במשך 40 וכמה שנים הייתי בן אדם רגיל; שלוש שנים אני פה פוליטיקאית. אני יותר שנים לא פוליטיקאית מאשר פוליטיקאית, אז יותר קל לי להגיד דברים ענייניים וביקורת ראויה, לא פוליטית. אז בואו, אתם יודעים מה? אפשר לעשות הסכם. אנחנו באמת באמת דואגים למדינה. תראו לנו אחרת, תראו לנו שהכספים האלה יבצרו את ביטחון המדינה ויניעו מנועי צמיחה – קיבלתם, welcome, שוכנענו. תשכנעו. לא שכנעתם. כשאנחנו אומרים למשל ששנים תושבי העוטף חשים מופקרים, זה לא כי אנחנו נגד הממשלה, אלא אלה באמת תחושות אמיתיות שראינו כמה הן התנפצו עכשיו; זה החברים שלנו בקיבוצים שמטווחים לא על ידי גשם אלא על ידי טילים, ואין להם זמן לרוץ לממ"ד, וכל השנים התעלמו מהקריאות שלהם. אז אם מדברים כבר על חטאים, אז כן, כל מי שמכר סיפורים ותחושות והבטחות ריקות, חייב עכשיו דחוף לעשות חשבון נפש ולרדת מכס ההנהגה. זוכרים את השיווק האדיר של המכשול, המכשול האדיר של המיליארדים סביב רצועת עזה? אז אליבא – – –

היו"ר ארז מלול:

מי זאת? את מדברת בקול. את אפילו לא שמה לב, וזה מפריע לי להקשיב.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

אליבא דהמכירה והשיווק, שהושקעו בו מיליארדים, הוא הכי טוב, הוא הכי מעולה, הוא הכי מתקדם, אבל ביום הדין התגלה שהוא לא יותר ממבצע להשקטת המצפון ולמען תחושות פסיכולוגיות של התושבים. יום הדין הזה, יום הדין הזה, הנפשי, חייב להגיע – חשבון נפש לכל מי שאי פעם, גם בתקשורת, וגם בציבוריות, עשה שימוש במילה "טפטופים" כשמדובר ברקטות וטילים; חשבון נפש חייב להיות לכל מי שנרמל והקטין בלוני תבערה ששורפים את השדות; חשבון נפש דרוש לכל מי שהיה לו נחמד ומצחיק כשקוראים לקיבוצים "פריבילגים עם שער צהוב" ו"גוזלי אדמות"; חשבון נפש נוקב דורש העם ממי שלוקח כספי המיסים – שלו, של כל אדם ואדם שמשלם את כספי המיסים – ומעביר בזמן מלחמה לג'ובים ולנושאים שהם לא רלוונטיים בעליל. וחשבון נפש נוקב נדרש ממי שביודעין ובאופן מניפולטיבי הופך כל ביקורת עניינית לעילה להטחת האשמה פוליטית וצבועה. איך יכול להיות? איפה חשבון הנפש הזה? ואיפה האמרות של הממשלה, שרק השבוע שמעתי? איך? הייתה לי ביום אחד טרילוגיה של ניתוק, טרילוגיה שלמה. אמירה אחת – נתניהו על בן-גוריון: אומנם ראש ממשלה דגול אבל לא יכול לעמוד בלחץ, הוא נכנע ללחץ האמריקאי; ראש ממשלה שלא יכול לעמוד בלחץ, שלא ייכנס ללשכת ראש הממשלה – נתניהו על בן-גוריון, מייסד המדינה, כן. במילים אחרות, אליבא דנתניהו, בן-גוריון היה לא מנהיג משהו, לא יכול לעמוד בלחץ. דווקא בתקופה שמאז שאני פה אני רואה את נתניהו נכנע לסחיטות קואליציונית מהאנשים הכי קיצוניים. שמענו באותו יום טרילוגיה. מס' 2 – שר המשפטים לוין, למרות האסון הנוראי, עדיין אוחז בתפיסה שהוא רוצה להמשיך עכשיו לממש את חלומו ולשנות את המשטר במדינת ישראל. עכשיו, דווקא עכשיו, תשימו לב למערכת המשפט שלנו, לעבודה של הייעוץ המשפטי, שנותנים ופורסים רשת הגנה מדהימה למפקדינו וללוחמינו שלא יעמדו חס וחלילה למשפטים בין-לאומיים. הם שומרים עלינו. דווקא עכשיו ממשיכים לעשות את הרפורמה? וגם השרה סטרוק, עם כל הכבוד, חשבון נפש נוקב: מאות מיליוני שקלים שהועברו אליה בתקציב השערורייתי של 2023 – אני לא מבינה איך היא מצליחה לישון בלילה. גם עם משרד מומצא, גם עם התואר הכי מחייב והכי גרנדיוזי – –

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

רגע, לקחת לי דקה וחצי באמצע.

היו"ר ארז מלול:

לא דקה, עשר שניות.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

דקה. – – עם המשרד עם השם הכי גרנדיוזי, המשרד למשימות לאומיות, היא זאת שאומרת: נקצץ בכיסים השמנים של המילואימניקים. אז לסיום אני רוצה לומר לך ככה, אדוני היו"ר: העוטף, באמת היה לו מכשול שאמור היה להגן; אני חושבת שהחומה שנבנתה סביב הממשלה זה הניתוק האמיתי. אנחנו לא יכולים – שואלים אותי אם התפכחתי? כן, אני מקווה מאוד שכולנו התפכחנו. התפכחנו מאשליות של מר ביטחון, של מר כלכלה, של איזה superhero שיבוא, שיהיה פה ראש ממשלה 15 שנים, שיעביר פה מזוודות של מיליונים, מאות מיליונים, שבונה מפלצת אבל לא אחראי לשום דבר, שיש דבר כזה ניהול הסכסוך. אגב, אני אשמח – וזה באמת לסיום, הינה, אתה רואה, אני מראה לך – שיבוא מישהו פשוט שאין לו סימן קריאה בסוף כל משפט, שגם לא יודע את הכול; אדם בשר ודם, אפילו אחד שבוכה; מישהו שאומר: טעיתי, סליחה, אני אלמד מהטעות ואני לא אחזור עליה. אין יותר מקום ליהירות, אין יותר מקום למניפולציות, אין יותר קמפיינים לבייס. אני חושבת – אתה יודע, בן-גוריון אמר: בארץ ישראל אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא מציאותי. אז אני רוצה שנהיה גם מציאותיים וגם נאמין בניסים, ונאמין באדם וברוחו – – –

היו"ר ארז מלול:

במיוחד בחג הזה, על הניסים ועל הנפלאות.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

בדיוק, עם זה רציתי לסיים, והינה, עשית את זה.

היו"ר ארז מלול:

הינה, את רואה, גנבתי לך. נתתי לך רק בגלל שאת יושבת-ראש העבודה בפוטנציאל עכשיו, אז אני כיבדתי אותך.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

הבנתי. אז תודה רבה – –

היו"ר ארז מלול:

תודה רבה.

אפרת רייטן מרום (העבודה):

– – ואנחנו מאמינים ברוחו של האדם.

היו"ר ארז מלול:

חבר הכנסת אחמד טיבי, אני מזמין אותך. הבאתי מישהו יותר אוהד ממני שישמע אותך. אני אישאר. יותר אוהד.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ארז מלול (ש"ס):

עזוב, הוא יותר אוהד ממני.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

ארז – – –

ארז מלול (ש"ס):

אני פה, אני שומע אותך.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

כמה זמן יש לו?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תשע. מינימום תשע דקות.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

קיבלת עשר, יאללה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מכובדי היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, עסקינן בתקציב שעבר דיונים רבים שהשתתפנו בהם בוועדת הכספים. אני רוצה להתרכז באספקטים של התקציב בשנה השוטפת הזאת וגם בשנה הבאה. בשנה השוטפת הזאת, כמו שאמרתי בוועדה וכמו שהוציאה הודעה ועדת המעקב במרכז מוסאוא, משרד האוצר מעכב כמיליארד שקל מהתקציבים שהוקצו לחברה הערבית. שליש מהתקציבים האלה, בהיקף של 268 מיליון שקלים, מיועדים לפיתוח דרך משרד הפנים, והם אמורים להגיע לרשויות המקומיות; 360 מיליון שקל מוקצים לחינוך; מאות מיליונים מוקצים לתחומים נוספים, ואני אקריא אותם. העיכוב הזה מחריף את האתגרים הקשים והמצוקות – והצרכים – שבהם נמצאת החברה הערבית, לרבות המאבק באלימות ובפשיעה ונושאי חינוך. יש סברה מבוססת שמנצלים בחודשיים האחרונים את אווירת המלחמה כדי בדיעבד לא להעביר תקציבים בשנה הזאת, בשנה השוטפת, ולכן הדפיציט של מיליארד שקל מהתוכנית. הצרכים שלנו הם הרבה יותר ממה שהוקצה בשנים האחרונות, אבל גם מה שהוקצה לא מועבר. אני אזכיר משרדים שטרם הועברו אליהם התקציבים הנדרשים והמובטחים והמוצבעים, שהצביעו עליהם: פנים, תקציבי פיתוח – 268 מיליוני שקל; חקלאות – 27 מיליוני שקלים; תרבות – 39.7 מיליוני שקלים; ספורט – 58 מיליוני שקלים; אנרגיה מקיימת – 12.5 מיליוני שקלים; פיתוח אזורי תעשייה – 70 מיליוני שקלים; מים וביוב – 86 מיליוני שקלים; עידוד מסלולי תעסוקה על ידי רשות ההשקעות וכו' – 39 מיליוני שקלים; ג'יסר א-זרקא, יישוב שצריך כל יום, כל שנה, כל שבוע לסייע לו – 37 מיליוני שקלים; חינוך, בינוי כיתות – 360 מיליוני שקלים; נגב וגליל, פרויקטים כלכליים, פריפריה חברתית – 50 מיליון שקלים; רשות החדשנות – 27 מיליוני שקלים; השכלה גבוהה – 40 מיליוני שקלים. סך הכול מיליארד ו-114 מיליוני שקלים – שלא לדבר על תקציבים שלא מיושמים במשרד התחבורה, ולכן פרויקטים של סלילת כבישים מיועדים עלולים להיפגע. עכשיו, יש גם את התקציב של השנה הבאה. גם שם קרוב לוודאי שיהיה קיצוץ רוחבי אצל כולם, וזה יפגע גם בנו וברשויות שכבר נפגעות השנה בגלל אי-קיום הבטחות. אמרתי שמנצלים את אווירת המלחמה. יש עוד דברים שמנצלים בהם את אווירת המלחמה. למשל, אנשים שכותבים בפייסבוק או באינסטגרם, עושים לייק, כותבים משפטים שיכולים להתפרש ככה או ככה, ואז מביאים גמלאי שב"כ לשעבר או איש ביטחון או ערביסט שמתחיל לפרשן שטויות, ולהדביק לפסוק מהקוראן, (אומר בערבית: אין מנצח מלבד אללה,) ופתאום – תמיכה בחמאס, תמיכה בטרור. זה מגיע למקרי קיצון. סיפרתי על כמה מקרים בחודשיים האחרונים, אבל תשמעו סיפור. תשמע, יא אבו מוחמד; גם אתה, מכובדי היושב-ראש. יש רופאה פלסטינית שמתמחה בבית חולים תל השומר, פתולוגיה שנה שלישית. רופאה מצוינת, מתמחה, לשביעות רצון המנהלת שלה והנהלת המחלקה – הידיעה הזאת פורסמה על ידי אורן זיו בשיחה מקומית. פתאום משטרה מגיעה למחלקה – תראו את החוצפה, למחלקה בתל השומר – ומבקשים לקחת אותה מהמחלקה, לעצור אותה. אז מנהלת המחלקה אומרת להם: זה לא בסדר, תבואו לחדר שלי וכו'. אומרים: אנחנו חייבים אותה לחקירה. למה? אמרו לה: היא תשמע בחדר החקירות. (אומר בערבית ומתרגם:) לקחו אותה לחדר החקירות. אתה יודע על מה חקרו אותה? (חוזר על דבריו בערבית.) למה את עשית בלוק לחברים שלך במחלקה בפייסבוק ובאינסטגרם? הבנתם? השפילו אותה, עצרו אותה במחלקה, רופאה מצטיינת. אחרי שעות של חקירה שלחו אותה הביתה. היא חזרה לעבוד שבועיים-שלושה, ואז פתאום אומרים לה: אישור הכניסה שלך בוטל. עכשיו היא יושבת בבית, ההתמחות שלה נקטעה, הקריירה שלה נפגעה, כי יש מישהו מהמחלקה שכנראה מאוד לא אהב את העובדה שהיא עשתה לו בלוק. היא ענתה לשוטרים: אני עשיתי דה-אקטיבציה של החשבונות כבר בספטמבר. אבל נניח שהיא עשתה בלוק; מה, ערבי לא יכול לעשות ליהודי בלוק? מישהו שרוצה להיפטר מכל הרשת החברתית לא יכול לעשות בלוק? חסימה, חסימה זאת עבירה? חסימה זה תמיכה בארגון טרור? חסימה זה איום על מישהו? זה לאבד את הראש, לאבד את השפיות.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

במשטרים דיקטטוריים, כן.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אפילו. תן לי משטר דיקטטורי שעצרו בו רופאה במחלקה בגלל שעשתה בלוק. (אומר בערבית: תן לי משטר אחד בעולם, במדינות העולם השלישי, שעצרו רופאה כי היא עשתה בלוק.)

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

חנוך יודע.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אין. גם חנוך – הינה, תראה, הוא המום. זה מביך. כל מי שאני פניתי אליו אומר: זה לא אצלי, זה לא אצלי, זה לא אצלי. א. אני פונה להנהלת תל השומר – –

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

דמוקרטיה נוסח בן גביר.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

– – תילחמו על הרופאה שלכם שתחזור להשלים את ההתמחות; ב. אם מישהו מרגיש מבוכה, שיעשה מעשה. אני משתדל, אני אמשיך לנסות לעזור לה, כי זכותה להמשיך את ההתמחות שלה וזכותה לעשות בלוק למי שהיא רוצה – אלא אם כן יש חוק ואנחנו לא היינו, אולי עשו חוק בשישי-שבת שערבי לא יעשה בלוק ליהודי במחלקה. אולי בגלל שזה פתולוגיה לא עושים בלוק? לא יודע. תראה, תראה את המבוכה, החיוך של המבוכה. יש דברים (אומר בערבית ומתרגם:) זה לא מתיישב, יא ווליד, לא מתיישב. עכשיו, עוד משהו. אתמול ראיתי שהיו כמה עיתונאים שפרסמו בחדווה ובששון שבג'נין חיילים שמו שירי חנוכה במיקרופון של המסגד. שירי חנוכה במיקרופון של המסגד. איזה ביטחון זה מעניק לכם? זה מעניק ביטחון? להפך. אתם יודעים מה עשו תושבי בג'נין בתגובה? (אומר בערבית: הם שמו את הנתונים של אבו עוביידה.) זה מה שאתם רוצים? זה, (אומר בערבית: זה מה שאתם רוצים?) זה טיפשות, (אומר בערבית: פשיטת רגל.) ככה לנסות להשפיל? עזוב הרס מסגדים. ככה להשפיל אנשים? לשים להם שירי חנוכה? זה לא לגרש חושך, זה חושך. זה החושך. כבוד היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, שמעתי את הציטוטים של הנשיא ביידן, שהוא אומר שישראל מתחילה לאבד את התמיכה הבין-לאומית בגלל הפצצות ללא הבחנה, indiscriminate. (אומר בערבית: טוב, אם ישראל מפסידה את התמיכה ואתה כועס, אז למה אתה שולח לה פצצות?) אתה אומר שצריך לשים יעד – – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חבר הכנסת טיבי, קיבלת עשר דקות, לא תשע, והזמן עבר, אז בוא, רק תסיים.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני אסיים, תודה. לכן אני מדבר כאן על הסטנדרט הכפול, (אומר בערבית: הסטנדרט הכפול של ביידן עצמו, שהוא שותף למלחמה.) כדי להציל חיי אדם, ישראלים ויהודים, יהודים וישראלים, יש להפסיק את המלחמה. אתה לא תאהב את זה, אדוני היושב-ראש. אומרים: צריך לחסל את חמאס עד האחרון; כבר אמרו את זה בעבר. (אומר בערבית: אי-אפשר לבטל את הרעיון.) זה אידיאה. צריך להיות מציאותי, להביט. שמעתי את שגרירת ישראל בלונדון אתמול במצוקה, כועסת על המראיין שאומר לה: שתי מדינות. היא אומרת לו: למה אתה אובססיבי? לא יהיה. קטגורית לא יהיה. אם לא יהיו שתי מדינות צריך שתהיה מדינה אחת מהים עד הנהר – one person, one vote, זכויות מלאות, (אומר בערבית: הבנתם?) או להעמיק את האפרטהייד. אני בטוח שאתה לא רוצה לא את זה ולא את זה. לכן צריך לחשוב קדימה, לא רק כוח וכוח וכוח. וכמו שהאמריקאים היום אמרו – יש פרסום בידיעות אחרונות – 50% מ-29,000 הפצצות – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חבר הכנסת טיבי, אנא, אנא.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני אפציץ ואסיים, אוקיי? – – 29,000 ההפצצות הן לא מדויקות. 50%. (אומר בערבית: טוב, אני אומר לך שזה לא 50%, זה רובן.) אז איך נהרגו 7,000 ילדים ו-5,000 נשים? העולם צריך להתבייש, ביידן במיוחד. תודה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה. חבר הכנסת טאהא, ואחריו – עודד פורר.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, הנשיא ביידן, אם דיברנו עליו, הוא אמר עוד דברים. הוא אמר שבמדינת ישראל קמה הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל. ואם דיברת על מישהי שעשתה בלוק ליהודי – שזה באמת מעשה פסול, זה מעשה פסול. למה לעשות בלוק ליהודי?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

על פי חוק.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

היא הייתה מחפשת ערבי שלא ממש מעורב והייתה עושה לו בלוק. אז זה בדיוק מה שהתכוון ביידן כשאמר שבישראל קיימת הממשלה הקיצונית ביותר מאז ומעולם, מאז שקמה מדינת ישראל. על בלוק, המשטרה של בן גביר, משטר בן גביר מגיע לבית חולים כדי לתחקר רופאה שעושה סטאז' על אמירה בעל פה בין שתי עמיתות ששתיהן אחיות. בגלל שסלדה מכל רצח באשר הוא, האחות הוזמנה לשימוע. אז אדוני היושב-ראש, באמת ימים קשים מנשוא עוברים על כולם. האתגרים רבים ומאיימים, והמלחמה העקובה מדם גובה מאזרחי המדינה מחירים כבדים בכל תחומי החיים. בפתח דבריי אני רוצה להתייחס לממצאי סקר – אפרופו הרדיפות של המשטרה – לגבי סטודנטים בחברה הערבית בתקופת המלחמה. הסקר נערך על ידי עמותת קו משווה, שהיא עמותה שפועלת לחיזוק אקדמאים מהחברה הערבית. בסקר עולה תמונה מדאיגה במיוחד: 78% מהסטודנטים הערבים – הערבים אזרחי המדינה, שמישהו לא יתבלבל – 78% מהסטודנטים הערבים אזרחי המדינה העידו שהם אינם מרגישים בטוחים להביע את הדעות שלהם. אז למה שהרופאה תביע את הדעה שלה ותעשה בלוק לאיזשהו חבר יהודי? 56% העידו כי אינם מרגישים בטוחים לחזור ללימודים בקמפוסים. אני מדבר, אדוני היושב-ראש, על נתונים מזעזעים – 56% אמרו שהם לא מרגישים בטוחים לחזור לקמפוסים; 50% מהסטודנטים העידו שהמוסד האקדמי שבו הם לומדים מתעלם, ולא מתחשב באתגרים ובתחושות שלהם בימי מלחמה; 66% מהסטודנטים הערבים אזרחי המדינה מרגישים שהמוסדות האקדמיים שבהם הם לומדים מפלים ביחס לטובת יהודים במהלך תקופת המלחמה; 7% מהסטודנטים, היושב-ראש, השיבו כי הם מקפיאים או מפסיקים את לימודיהם. נתונים אלה מזעזעים ומדאיגים מאוד, כמובן, והם מחייבים נקיטת צעדים מיידיים לחיזוק הביטחון האישי. לא צריך להגיע לבית חולים כדי לתחקר רופאה על זה שעשתה בלוק למישהו, ולא צריך להגיע לבית באמצע הלילה כדי לעצור צעיר שכתב משהו שמישהו הבין אותו לא נכון. צריך לחזק את הביטחון האישי של הסטודנטים ולהסיר קריטריונים מפלים וגזעניים המופעלים נגדם. כבוד היושב-ראש, מאז 7 באוקטובר האוכלוסייה הערבית סבלה וסובלת רבות, אפרופו הדברים שדיברנו עליהם עכשיו – מצד אחד, בשל מדיניות רדיפה עוינת של גורמים קיצוניים שעומדים בראש משרדים בכירים בממשלה המטורללת הזאת, שביידן אמר עליה שהיא הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל; מנגד – ממחיר הדמים ששילמה החברה הערבית הבדואית בנגב. בכל פעם שמופעלת אזעקה או מופעלות אזעקות, האזרחים הערבים נכנסים לתחושה של פחד ואימה. בהיעדר מקלטים ומיגוניות, אין להם שום מקום שיגן עליהם מפני הטילים. חברי לסיעת רע"מ חבר הכנסת ואליד אלהואשלה פעל ופועל רבות מאז 7 באוקטובר מול כל משרדי הממשלה, כולל משרד ראש הממשלה, כדי להבטיח מיגוניות לאזרחים הערבים ביישובים הבדואיים, במיוחד ביישובים הלא-מוכרים, אך לצערנו, ללא היענות וללא אכפתיות. מתוך מציאות עגומה ומסוכנת זו אני מבקש לשאול, אדוני היושב-ראש: האם מגיע למשרדים מיותרים כמו של סטרוק ודומיה יותר ממה שמגיע לאזרח הערבי בכלל ולאזרח הערבי הבדואי בפרט? האם התקציבים למשרדים המיותרים שהתווספו כדי להקים קואליציה שהיא המסוכנת בתולדות המדינה חשובים יותר מחיי אדם? בזמן שאורית סטרוק וחבריה פועלים במרץ כדי לחלוב, לסחוט או לגנוב את המדינה, האזרח הערבי בנגב חיפש למצוא מיגונית מפני הטילים שנפלו בתוך היישובים או לא רחוק מהם, אך לא מצא. בעיני שרים בממשלה הזו ובעיני ראש הממשלה אזרח ערבי הוא חצי אזרח וילד ערבי הוא חצי ילד. התקציב הזה והתוספות שעליהן אנו נצביע מתעלמים לחלוטין מהאזרחים הערבים במדינה; מתעלמים מהביטחון האישי המעורער של האזרחים והסטודנטים הערבים; מתעלמים מהביטחון הכלכלי של האזרחים שהם הנפגעים העיקריים מכל מה שמתרחש היום ונפגעים מהטיפול הרגשי – מהיעדר טיפול רגשי לילדים שחיים בסיוט ביישובים לא מוכרים ובכלל בכל החברה הערבית. נוסף על כל אלה, האזרחים הערבים במדינה נתונים למשטר של רדיפה פוליטית והשתקה טוטלית של חופש הביטוי. אפרופו הרופאה, האחות ועשרות ומאות דוגמאות שהגיעו לכל אחד מאיתנו לגבי רדיפה וניסיון השתקה – חופש ביטוי לאזרחי ערבי היום לא קיים. האם מדינה שטוענת שהיא דמוקרטיה מרשה לעצמה למנוע חופש ביטוי? למשל, להגיד שיש לך עמדה עקרונית נגד מלחמה – למה זה מאיים על מישהו? למה זה מאיים על מישהו לומר שהחברה הערבית היא עקרונית נגד מלחמות? למה זה צריך לאיים על מישהו? למה זה מאיים על מישהו שכואבים את הכאב של כל הנופלים? כואבים את הכאב של הנופל בתוך ישראל וכואבים את הכאב של הנופלים בעזה. למה אסור להגיד את זה? למה זה מסכן מדינה?

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חבר הכנסת טאהא, הזמן עבר. אם תוכל לסיים.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תן לי עוד דקה?

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תשתדל פחות.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

תן לו על חשבוני דקה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אתה כבר באוברדרפט על חשבונך.

ווליד טאהא (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אז במה שנתן לי היושב-ראש – תודה – אני רוצה להמשיך בעוד סוגיה שיש בה היבט של רדיפה וחנק, והיא חלוקת צווי הריסה נגד בתים בחברה הערבית. בימים האחרונים קיבלו ביישוב ג'ת במשולש תשעה צווים כאלה נגד בתים שמיועדים להריסה. הבתים, היושב-ראש, נמצאים באזור שהוא בתהליך תכנון, וביישוב יש תוכנית כוללנית מאושרת. בחודשים הקרובים, יכול להיות במרץ – הוועדה המקומית תבעה אותם ויש ביניהם הליך משפטי. הוועדה המחוזית נטלה את הסמכויות ושלחה צווי הריסה. אנחנו כבר דיברנו, אתה היית כבר ביותר מדיון אחד על נושא תכנון ובנייה. אדוני היושב-ראש, מצד אחד, המדינה לא תכננה, או שאפשרה לבלגן הבינוי הזה להתקיים בהעלמת עין, ומצד שני, במקום לתכנן ולהריץ תכנון ולהאיץ תכנון ולעשות את זה טוב עבור כולם, הם דווקא נהנים. כן, סמוטריץ' נהנה לשלוח צווי הריסה. הוא מופקד על אגף האכיפה. ועל כן אני אומר שמישהו צריך להבין שככה לא מתנהלת מדינה עם אזרחיה, אז במקום רדיפה – אולי להחליף עם תכנון. זה יהיה עדיף. תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. חבר הכנסת פורר, ואחריו – חבר הכנסת אלקין.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

תודה, אדוני היושב-ראש. אני לא רואה שיש שר במליאה, אז את הנאום שהכנתי אני אתחיל כשייכנס השר. בינתיים אנחנו יכולים לדבר על נושאים אחרים, עד שיהיה שר במליאה. אני חושב שזה חלק מההתייחסות של הממשלה. אני לא יודע, אולי צריך להגדיל את הממשלה, כדי שיהיו מספיק שרים.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אלקין, אתה לא שר?

עודד פורר (ישראל ביתנו):

כמה שרים יש לכם? 38 שרים? לא יודע, אם זה לא מספיק בשביל לייצר תורנויות שהשרים יוכלו לשבת במליאה, אז לדעתי, זה המינימום המתבקש, בעיקר כשאתם מביאים תקציב כל כך מנותק מהמציאות. לכן, המינימום הנדרש הוא שאת התורנות שלהם לשבת במליאה, לשמוע את חברי הכנסת, השרים יעשו. הינה, נכנס השר קרעי.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חתמתי לך על החוק היום, פורר.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

אשריך, זכית.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

זכיתי.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כמדומני אתה חבר גם בוועדת הכספים.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

כן.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

הדיון שלפנינו הוא על תקציב. אנחנו בחודש דצמבר ומביאים תיקון לתקציב 2023, והמשמעות של התיקון היא שאנחנו צריכים לסדר את התקציב בגלל המלחמה. יש לנו צורכי מלחמה אדירים, ואנחנו חייבים לבצע התאמות כאן בתקציב, שגם אומרות הגדלת הגירעון. הגדלת הגירעון זה אומר שמדינת ישראל נכנסת עכשיו לעוד ועוד חובות שעליהם אנחנו נצטרך לשלם עוד שנים ארוכות. וכשאתה נכנס לעוד חובות, אתה אומר: אוקיי, אבל עכשיו אני נכנס לחובות האלה כדי לנצל את הכסף למשהו. בואו נראה למה אנחנו מנצלים את הכסף. בעצם, המשמעות של תיקון בתקציב 2023 בחודש דצמבר 2023 היא שהוא יענה על שתי מטרות מרכזיות. המטרה הראשונה חשובה מאין כמוה – לענות על צורכי המלחמה. יש צרכים לצה"ל, יש צרכים למערכת הביטחון, יש צרכים ברמת המיגון האזרחי, ברמת הטיפול האזרחי, ולכן חייבים את התיקון הזה בשנת 2023. הטעם השני הוא לאותת למשק, למעסיקים, לחברות דירוג האשראי, לעולם כולו, לכל מי שמשקיע במדינת ישראל, להגיד להם: חבר'ה, אנחנו בהתנהלות אחראית. זה נכון שאנחנו מגדילים את הגירעון בגלל המלחמה, זה נכון שאנחנו עכשיו מוציאים הרבה יותר כסף ממה שתכננו בגלל המלחמה, וגם העובדה שאנחנו במלחמה מאיימת הרבה מאוד על המשק הישראלי, אבל אנחנו מנהלים תקציב אחראי. אנחנו מנהלים את מדינת ישראל באחריות, וכך נצליח גם לשמור על דירוג האשראי שלנו, גם להמשיך ולמשוך משקיעים. כי כולם בוחנים, אומרים, רגע, רגע, האם אני רוצה לשים ולהשקיע את הכסף שלי במדינת ישראל אפילו שהיא במלחמה, בגלל יתרונות אחרים שלה? ואני רוצה לדעת שהמדינה הזו מתנהלת באחריות מהבחינה התקציבית, ואיתות כמובן לקראת תקציב 2024, שברור לחלוטין שיהיה חייב להיות שונה לגמרי ממה שדמיינתם לכם בתקציב שהיה מנותק לכתחילה כשהוגש לכנסת, אבל עכשיו הוא בכלל מנותק פי כמה. בתקציב הזה שאנחנו נצביע עליו היום לא משיגים אף אחת מהמטרות האלה, אף אחת, כי במקום להסיט תקציבים מהביורוקרטיה, מהשומנים, פשוט מפזרים עוד כסף. ולא לוקחים את כל הכסף לטובת תקציב המלחמה, לא נענים כל הצרכים שהם צורכי החיילים בתקציב הזה. אני מסתכל על משרדי הממשלה. כבר תקפנו פה מעל הבמה הזו את העובדה שיש משרדים מיותרים כשהקמתם את הממשלה וכשהעברתם את התקציב. הכול נכון. אנחנו עכשיו נמצאים במצב שונה ממה שהיינו ב-6 באוקטובר. גם אם אתם לא מסכימים איתי על מה שאמרתי על התקציב שהגשתם כשאישרתם אותו, המקורי, גם אם אתם לא מסכימים איתנו על מה שאמרנו כשהקמתם את הממשלה המנופחת הזאת עם כל כך הרבה משרדים, המינימום הוא להגיד – אתה יודע, אני רואה את שרת ההתיישבות יושבת בטלוויזיה ואומרת: הבעיה היא הביורוקרטיה. ממה נולדת הביורוקרטיה? כשיש לך הרבה משרדי ממשלה מיותרים אז יש ביורוקרטיה – אז כל משרד דורך על הרגליים של המשרד השני. ואתה יודע את זה, כי התעסקנו בזה. איך שפרצה המלחמה, כל חמ"ל חברי הכנסת, שהיו שותפים בו לדעתי קרוב ל-100 חברי כנסת – בחמ"ל הזה, כדי לטפל בפניות, אנחנו כחברי כנסת התרוצצנו בין המשרדים, מי מטפל במה, איפה נכנס משרד החינוך ומאיפה יוצא משרד ההתיישבות ומשרד המורשת, ומשרד המסורת, ומשרד ירושלים, והמשרד ההוא. אני כבר לא יודע איפה אנחנו נמצאים. קחו את ההזדמנות הזאת, תראו גם למשקיעים, גם לחברות דירוג האשראי: אנחנו סוגרים משרדים מיותרים, לא רק כדי לחסוך את הכסף המיותר שנשפך עליהם – אנחנו סוגרים את המשרדים האלה גם כדי לרסק את הביורוקרטיה הזו, שארבעה משרדים עושים אותו דבר, ובסוף אף אחד לא עושה כלום. ואנחנו נתקלים בזה. אל תבואו ותגידו שהתקציב הזה נדרש לצורכי המלחמה. הוא נדרש לצורכי המלחמה כשאתם עדיין ממשיכים לקבל – כמוני, אני מניח – הודעות מחיילים, הודעות מיחידות שדה, שמבקשים מאיתנו לאסוף להם תרומות בכל מיני נושאים כאלה ואחרים.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אני לא רוצה לקחת לך את הזמן, אבל אני אתייחס לזה, ברשותך, אחרי זה לחצי דקה.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

בסדר. תשמע, זאת עובדה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

כן, הפנייה היא עובדה.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

הסיפור הוא פשוט מאוד: כל שקל נוסף שאנחנו מוציאים – כי הרי אנחנו חורגים מהתקציב. הרי זה לא תקציב שעכשיו אנחנו בתוך המסגרת. אנחנו באים לפה, מגדילים את המסגרת – – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

26 מיליארד שקלים.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

אז אנחנו צריכים כל שקל לחשוב לאן אנחנו שולחים אותו. אם בתוך זה, את הכספים הקואליציוניים, את מה שנדרש לטובת הצרכים הפוליטיים שלכם, לא קיצצתם, זאת אומרת שיש כספים שיכלו להגיע ליחידות שדה, יש כספים שיכלו להגיע למפונים, יש כספים שיכלו להגיע למילואימניקים, ולא מגיעים. אל תספרו לי שאתם נותנים, כי איפה מקצצים? במילואים מקצצים. היום פורסם שיש מענק מיוחד שניתן למילואימניקים שמשרתים יותר מ-60 יום מילואים, בונוס, והיום היה פרסום – אני רואה את הפרסום הזה ומשפשף את העיניים ואני אומר: תגידו, אנחנו חיים במדינה שנמצאת במלחמה? אנחנו במלחמה, וממשלת ישראל מקצצת את המענק הזה לחיילי המילואים, יקבלו אותו רק מדרגת מ"פ ומעלה. למה? חיילי הסדיר שמחרפים את נפשם במילואים יותר מ-60 יום הם לא חיילים? הם לא נלחמים מספיק טוב? לא מגיע להם לקבל משהו מהאתנן שאתם מחלקים פה היום? מהכסף שאתם מחלקים לצרכים הקואליציוניים שלכם? לא מגיע להם? את זה אתם מקצצים? באיזו עזות מצח אתם באים לבניין הזה בזמן מלחמה, כשבוקר-בוקר כל אחד מאיתנו פותח את הטלפון וחושש מה"הותר לפרסום", כשאנחנו יודעים מה ממשיך אחריו? כשמכל קצות החברה הישראלית, דתיים ולא דתיים, חילונים, מזרחים, אשכנזים ומהצפון ומהדרום נמצאים בחזית ונלחמים כתף אל כתף על קיומה של מדינת ישראל? אז אתם מעיזים להביא לפה תקציב של מיליארדים שלא כל שקל ממנו הולך אליהם? ועוד להגיד לחיילי מילואים היום שהבונוס הזה שניתן למי שמשרת מעל 60 יום מילואים מבוטל, ויינתן רק מדרגת מ"פ ומעלה? מה זה, יש פה מעמד של אריסטוקרטים ומעמד של כאלה שהם שואבי מים וחוטבי עצים? איך אתם לא מתביישים? איך תניפו היום את היד שלכם בעד התקציב הזה כשאתם יודעים שמקצצים למילואימניקים? אחר כך עוד תביאו לפה חוק שאומר שכמה אלפים שעושים מילואים כבר בגילים מבוגרים, נאריך להם עוד, לא נפטור אותם ממילואים. אני לא רוצה לדבר על זה שלא מקיימים פה חוקים אחרים, שמחייבים לגייס את כל האוכלוסיות, כי כבר אין דחיית גיוס לגבי מי שלומד בישיבות. אין. אין. אבל הממשלה לא מגייסת. הניתוק הזה פשוט מוציא מהדעת, יחד עם המדיניות שאתם מנהלים, שמראה לחלוטין שאתם עדיין בקונספציה של 6 באוקטובר. אתם בקונספציה הזאת בניהול האזרחי – עד עכשיו, כפי שציינתי – ולצערי אתם בקונספציה הזאת גם בניהול הצבאי, החל ממשאיות הדלק והציוד ההומניטרי שנכנס לרצועת עזה, כשהחטופים והחטופות שלנו נמצאים שם – בלי שאנחנו מקבלים מידע הומניטרי עליהם, בלי שאנחנו יודעים מה עולה בגורלם, בלי שהם זכאים לביקור של הצלב האדום – עבור בהכלה וההבלגה שלנו על הירי על יישובי הצפון, כשכ-100,000 תושבים מהצפון הפכו לפליטים בארצם, ומי שנמצא שם הוא כמו ברווז במטווח, מחכה לראות אם נסראללה יגביר את האש או יוריד את האש – –

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

צריך לסיים.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

– – ועד למה שקורה ביום האדום, עם יותר מ-30 טילים ששוגרו לכאן על ידי החות'ים מתימן שלא זכו לשום תגובה. הקונספציה שלכם עדיין שלטת גם בביטחון, גם בכלכלה וגם בניהול האזרחי.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה. חבר הכנסת אלקין, ואחריו – חבר הכנסת מיכאל ביטון.

זאב אלקין (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים פה בדיון מנומנם אבל באירוע שלפי מיטב זיכרוני הוא מאוד מאוד חריג. אבל בכלל מדינת ישראל כרגע עוברת למעשה תקופה מאוד מאוד לא פשוטה ומורכבת. קודם כול, אנחנו נמצאים בדיון על תקציב – בניגוד למה שאזרחי מדינה חושבים, כשרואים שבסוף שנת 2023 מתקיים דיון תקציב ואישור תקציב בכנסת, כולם בטוחים שזה תקציב של השנה הבאה. אז לא היא. זה תקציב של השנה היוצאת, תקציב 2023, בניסיון להתאים ולתקן את מה שאפשר במסגרת המציאות החדשה שבה אנחנו נמצאים. מלכתחילה זה אירוע חריג. אבל הולך לקרות פה עוד משהו חריג – יש פה חברים ותיקים בבית הזה; אולי יש אפילו כמה ותיקים ממני – אני לא זוכר כמוהו, לפחות בתקופה שאני בכנסת, כי בהצבעה על תקציב המדינה בקריאה שלישית, סיעה שלמה בקואליציה הולכת להצביע נגד, כולל השרים שבתוכה. זה לא אירוע שקורה יום-יום בכנסת.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

רבותיי, אנא, יש פה רעש שמאוד מפריע. אנא, כולם. תודה. מנהלות הסיעה שם, אנא מכן. תודה.

זאב אלקין (המחנה הממלכתי):

בשם רומן אני מוחה על השם נערות הסיעה. יש גם נערי הסיעה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

מנהלות הסיעה אמרתי.

זאב אלקין (המחנה הממלכתי):

מנהלות כן, אבל יש גם מנהלים.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

אבל הוא לא הפריע.

עודד פורר (ישראל ביתנו):

את הרעש עושים המנהלים, לא המנהלות.

זאב אלקין (המחנה הממלכתי):

אני אומר: לפי מיטב ידיעתי, בפעמיים האחרונות שדבר כזה קרה, זה היה לפני כ-20 שנה, בשתי ממשלות של אריאל שרון, כששרי ש"ס הצביעו נגד התקציב. היה גם אירוע ששרי שינוי הצביעו נגד התקציב. נדמה לי שמאז לא הייתה חזרה על האירוע הזה כאן במליאת הכנסת במשך 20 שנה, לכן זה בהחלט אירוע חריג. אבל זה הולך לקרות, ואנחנו כסיעה שלמה בקואליציה, סיעת המחנה הממלכתי, כולל השרים שבתוכנו, נצביע נגד התקציב הזה, כי הוא תקציב בלתי אפשרי במציאות שבה אנחנו נמצאים. דיברו על זה כאן לא מעט חברי כנסת מהאופוזיציה, וצדקו. מי שיקשיב ככה בשקט ללחשושים של חלק מחברי הקואליציה, יודע שגם הם חושבים שזה נכון. הייתי בלא מעט קואליציות, בחלקן הייתי יושב-ראש. בתקופות משבר ראשי מפלגות הקואליציה תמיד ידעו להבין שמצמצמים דרמטית את הכסף הקואליציוני. זאת הייתה פעולה מיידית, ברורה מאליה, במשברים הרבה יותר קלים מהמשבר שמדינת ישראל עוברת היום. לכן, כשלפני כחודש וחצי, יחד עם חברי יו"ר ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת יולי אדלשטיין, באתי ביוזמה לכל ראשי המפלגות לוותר על כסף קואליציוני. הייתי בטוח שזה ברור מאליו שזה ייענה, אם לא כל הוויתור אז לפחות ויתור על הרוב המוחלט. לצערי, זה לא קרה, ואנחנו עדיין מקבלים פה תקציב עם שורות שלמות בתוכו שאף אחד לא מצליח להבין למה הן הכרחיות כרגע, בעת המלחמה. למה לא ניתן להפנות את הכסף הזה, למשל, למינהלת תקומה, ולעזור עוד יותר בשיקום של חבלי ארץ ולמפונים שנמצאים? לכן לא ראינו לעצמנו שום אפשרות לתמוך או להימנע בתקציב הזה. אנחנו נתנגד לו – כפי שאמרתי, מעשה מאוד מאוד קיצוני ולא רגיל במציאות הפרלמנטרית של מדינת ישראל. אנחנו גם הגשנו שורה של הסתייגויות, ועל אחת מהן אנחנו נבקש, לפי הסיכום בוועדת הכנסת, להצביע במיוחד. אני רק אעדכן את חברי הכנסת. זאת הסתייגות שמדברת על הוויתור – למעשה קיצוץ – תקציבים קואליציוניים בתקציבי משרד החינוך, בסעיפים הקואליציוניים הרבים שבתוכו, ומעבירה את הכסף הזה למינהלת תקומה. אני פונה מפה לא רק לחברי האופוזיציה בהצעה לתמוך בהסתייגות הזאת – אני מקווה ומעריך שהם יעשו את זה כברור מאליו – אלא גם לחברי הקואליציה. הרי אתם יודעים שזה הדבר הנכון. הינה, אנחנו חברי הקואליציה הולכים לעשות את זה, אז אני פונה לחברי קואליציה, גם חברי כנסת, גם שרים בממשלה: אתם מפחדים להצביע נגד התקציב בקריאה השלישית? מפחדים לעשות כמונו מעשה חריג בכללי המשמעת הקואליציונית? אז לפחות תהיו מספיק אמיצים להצביע בעד ההסתייגות הזאת ולעשות את הדבר הנכון: לקחת את הכסף ממקום שבו זה יכול לחכות למציאות של אחרי מלחמה ולהעביר אותו למי שבאמת צריך אותו כעת, בזמן המלחמה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אגב, הפנייה מופנית גם אליך.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה. חבר הכנסת ביטון, ואחריו – חברת הכנסת בן ארי.

מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי):

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בשעתה הקשה ביותר של מדינת ישראל, בעת מלחמה, הצטרפנו לממשלה כדי להיות שם, כי הציבור ציפה מאיתנו לעשות את זה, והחיילים והמפקדים ציפו מאיתנו לעשות את זה. לכן, גודל האכזבה על שלא ידעתם להביא תיקוני תקציב טובים למלחמה – שהיינו מצביעים עליהם פה אחד במליאה. לא התאפקתם. יש לעצור רגע ולחשוב מה נכון בעת הזאת. יש בכספים הקואליציוניים מרכיבים שהייתם יכולים להביא איתנו בהסכמה, כי הם טובים למדינה, כי זה מגדיל את התקציב של תנועות נוער ומגדיל את התקציב של מרכז רפואת חירום בקריית שמונה ומגדיל את התקציב של ארגוני נוער. על זה היינו מסכימים איתכם. אבל לראות משרד שהולך לקבל 600–700 מיליון שקל, משרד ההתיישבות, ולשאול לאן הכסף ולמה הוא סקטוריאלי וחלקו לא דחוף עכשיו. לא מורשת דחופה עכשיו ולא זהות יהודית דחופה עכשיו. כתבתי מכתב מנומק לחברי הקואליציה בוועדת הכספים לפני כמה שבועות, כי אני מחפש הסכמות בבית הזה תמיד, אבל אני מחפש הסכמות בעת מלחמה עוד יותר. אתם יודעים שאנחנו שותפים שלכם במלחמה, אז למה אתם מביכים אותנו? אני מבקש מכם לתקצב בתיקוני התקציב של 2023 פתרון לחיילי מילואים שנמצאים עכשיו בעזה ובלבנון. 80,000 חיילי מילואים שהם סטודנטים, מה ביקשנו בעבורם? ביקשנו שכל אחד מהם יקבל מיידית את שכר הלימוד שלו; ביקשנו שיבטיחו להם שיעורים פרטיים כשהם חוזרים; ביקשנו שיממנו להם קורסי קיץ, קורסים כפולים, עבודה בקבוצות קטנות, תרגולים. כתבתי את זה לוועדת הכספים ופניתי לכל חברי הקואליציה והאופוזיציה וגם הגשתי הסתייגויות כאן, את אותן הסתייגויות על חיילי המילואים. ביקשתי גם בקשות קטנות, ממש זעירות: משרד השיכון, באמצעות חברות משכנות, לוקח כפל גבייה. אנשים פינו את הבתים שלהם בדיור הציבורי בקריית שמונה ואשקלון ושדרות, בתים ריקים, והמשרד לא רוצה לתת להם אוטומטית החזר על שכר הדירה של בית ריק. כמה כסף זה עולה? אמר לי מנכ"ל עמיגור, שאחראי לאשקלון ושדרות, הוא אומר: מיכאל, זה עולה לי 1.5 מיליון שקלים. אבל אומרים לי שהם יקבלו אולי חודש, ורק מי שמילא טפסים. חודש וחצי, חודשיים, לתת להם החזר על בית ריק של עמידר ועמיגור. זה עולה 1.5 מיליון שקל. אז אנחנו נעשה פה מיליארדים של קואליציוני, ולא נדאג לחיילי המילואים באוניברסיטה, לא נשים שם כמה מאות מיליונים; לא נשים 10 מיליון לדיור הציבורי; לא נשים מיליארד שקל למיגון. ראש העיר של אשקלון קורס. למה הוא לא מחזיר את אשקלון לפעילות מלאה? לא בגלל שאין ממ"דים בחלק מהבתים – שזו בעיה; בגלל שבתי הספר והגנים לא ממוגנים. הוא אומר: אם תיתנו לי 500 מיליון שקל, בתוך חצי שנה כל הגנים ובתי הספר שלי ממוגנים. אנחנו לא רוצים להחזיר את הציבור לחיים שגרתיים? איפה ה-500 מיליון שקל של מיגון מיידי של אשקלון בתקציבים הקואליציוניים האלה? איפה המיליארד שקל מנה ראשונה למיגון הצפון, כדי שלכל אחד יהיה ממ"ד בבית? איפה ההחלטות שבעת מלחמה צריך לקבל? לחלק מהקואליציוני הזה אנחנו מסכימים. אגב, אם הייתם באים ואומרים: תשמעו, למרות הכול חשוב לנו גם חינוך לחרדים ושיפור לעובדים שלנו, אבל הייתם שמים שם 100, 200, 300 מיליון ולוקחים 4 מיליארד קואליציוני למלחמה, היינו הולכים איתכם. אבל אנחנו לא רואים תשובות למיגון הצפון, לא רואים תשובות למיגון אשקלון, לא רואים תשובות לחיילי מילואים באקדמיה. אין כסף ואין חוק ואין אמירה לחיילי המילואים על ידי ראשי האוניברסיטאות והמכללות. יבוא השר, יבוא ראש הממשלה, ויגיד במסיבת עיתונאים: אף חייל מילואים לא ייפגע באקדמיה. כל נשיא עושה דין לעצמו; כל מנכ"ל מכללה עושה דין לעצמו.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

נא לסיים.

מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי):

אנחנו מביאים הצעת חוק – עכשיו היא רצה פה בין חברי הכנסת – של הבטחת העתיד האקדמאי של חיילי המילואים. אני מבקש מחברי הכנסת שנמצאים פה לחתום על ההצעה הזאת. נביא אותה ברוב גדול. אבל הממשלה צריכה לעשות את זה, היא צריכה להחליט את זה. יש לכם עדיין הזדמנות – בתקציב מופיעה הסתייגות על חיילי מילואים באקדמיה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חבר הכנסת ביטון, חייבים לסיים.

מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי):

אני מסיים. תודה. תאשרו את ההסתייגות הזאת פה אחד היום. על דיור ציבורי זה 10 מיליון שקל – לקחו להם כסף סתם על בתים ריקים – ועל סיוע לחיילי מילואים. שתי הסתייגויות יש לכם היום – תאשרו אותן בהסכמה פה אחד. נראה אתכם, תעשו משהו אחד טוב בכל החגיגה הזאת.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה. חברת הכנסת בן ארי, ואחריה – חבר הכנסת שוסטר.

מירב בן ארי (יש עתיד):

תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, מי זה השר?

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

השר קרעי, נמצא שם.

מירב בן ארי (יש עתיד):

טוב. חבריי וחברותיי חברי הכנסת, מיותר לציין מה אני חושבת על התקציב הגרוע הזה. אני אחסוך לכם. דיברתי עליו מספיק בקריאה הראשונה, וגם דיברתי על השר הגרוע הזה. באמת קצרה היריעה. אני רוצה היום לדבר דווקא – אני כל הזמן דיברתי על השר ועל החברים שלו. היום אני רוצה לדבר על החברות של בצלאל – חברותיו לסיעה, חברותיו לתפיסת העולם, חברותיו למגזר. נתחיל, כמובן, איך אפשר שלא, עם השרה למשימות יהודיות, הלא היא ה-BFF של בצלאל – Best Friend Forever, למי שלא יודע את התרגום – זו השרה סטרוק; החברה הכי טובה שלו, שהמנייה שלה השבוע הייתה קרובה להתפוצץ – תכף נדבר גם על ערך המנייה – חברתו שהיא בעצם, אם אפשר לומר, הצינור הבלתי-רשמי להעברת הכספים לחברים ולחברות. השרה סטרוק, שרק בחודש יוני האחרון קראה כמובן לצמרת הביטחון – ראש השב"כ, המפכ"ל והרמטכ"ל – שהם כוח וגנר, ישבה השבוע באולפן והתייחסה לכיסים השמנים של קצינים במילואים. מה, מה, מה אמרת עכשיו, גברת? על מה את מדברת? מי אלה עם הכיסים השמנים? אני באמת לא יודעת. אני רואה אנשי מילואים שעוזבים את הבית, שעוזבים את העסקים שלהם, שמחרפים נפשם, שנהרגים בקרבות. יושבת השרה באולפן של חדשות ערוץ 12 ומדברת על כיסים מלאים. כשאנשי המילואים שלנו בגשם ובבוץ, היא יושבת באולפן המחומם ומרשה לעצמה לדבר עליהם. מיליונים תורמים פה לאנשי המילואים, אבל השרה סטרוק עסוקה בכסף לחברים ובכלל לחברות: מצידי שיגיע מסוק – הבנתי שעכשיו התחילו להכניס ציוד למילואימניקים – מצידי שיגיע מסוק ויפזר להם כסף. השרה סטרוק, מה זה הדיבור הזה? איזה מין חוצפה זאת? אני לא מצפה מראש הממשלה שיפטר אותה, גם בכוח וגנר הוא לא פיטר, אבל קצת צניעות כשאת מדברת על אנשי המילואים. מילה אחת על המניה של סטרוק – אם הייתי מבינה במניות, הייתי משקיעה בזה: הייתה שווה 133 מיליון שקל, משם ל-343, 543, ואז אתם יודעים עם כמה כסף היא סיימה?

נאור שירי (יש עתיד):

766 מיליון.

מירב בן ארי (יש עתיד):

כן, שירי, יפה, תלמיד מצטיין – עם 766 מיליון שקל סיימה. איפה משקיעים במניה של אורית סטרוק? אל תדאגו, אנשי המילואים, כשאתם תסיימו את השירות, זהות יהודית תהיה לכם בטוח; עסק – אולי קצת פחות. ואם כבר עוסקים בנשות המגזר, איך אפשר שלא להתעסק עם חברת הכנסת, הקפטנית שיצאה השבוע להפלגה, לצפות בחופי עזה, הלוא היא לימור סון הר מלך. לימור יצאה להפלגה כדי לבחון אופציות לנדל"ן כשתחזור ההתיישבות לגוש קטיף בעזה. תמונת הניצחון של לימור היא לא החזרת החטופים, היא גם לא מיטוט החמאס או שיקום העוטף, אלא שיקומה של ח'אן יונס, בכך שילדים יהודים ירוצו ברחובות. אולי כבר עכשיו כדאי שתלך לבדוק את מחירי הנדל"ן, כי הבנתי שכרגע הם ברצפה, והיא בטח תמצא שם אופציות נהדרות. שלא יהיה ספק, את חמאס צריך לחסל, כנראה שגם תהיה שם רצועה ביטחונית לכמה שנים, אבל מאיפה לזה ולמסקנה המופרכת שצריך יישובים בתוך הרצועה? מאיפה זה מגיע? מה זה הדבר הזה? תמונת ניצחון זה לראות את תושבי קריית שמונה ושדרות חוזרים הביתה – אלפי מפונים שגרים במלון, שאין להם עסק, שאין להם עבודה. היא שטה לחופי עזה לצפות באופציות של נדל"ן בח'אן יונס. אבל איזה ציפיות יש לי מאישה שהגיעה השבוע לדיון בוועדה לביטחון לאומי – בשבוע שעבר, ביום ראשון, בדיון שהיינו בו יחד – כשכל מה שרצינו לבחון הוא שבאמת הנשק שאיתמר מחלק לא יגיע למשפחות שבהן יש בעיה של אלימות. זה מה שרצינו, לכך כינסנו את הוועדה. הגיעה הגברת לימון – סליחה, לימור, זה יצא לי בטעות – ונתנה נתון מעניין; היא אמרה: בעשר השנים האחרונות רק 11 נשים נרצחו מנשק חם. אז עזבו רגע את העשור, כי יש לי הרבה מה לומר על העשור, אבל מ-2019 ועד 2021, אדוני היושב-ראש, במשך שנתיים, נרצחו 32 נשים מנשק חם, שליש מהן באמצעות נשק שהוחזק ברישיון. לא רק שהיא הביאה את הנתון המעוות הזה כדי להצדיק את חלוקת הנשקים של איתמר – ראיתי שהיא גם עשתה על זה סרטון. אני מציעה לחברי הכנסת, ובעיקר לחברות כנסת שגם יש להן אחריות, בכל מה שקשור במאבק באלימות נגד נשים, תביאו נתונים אמיתיים, אל תשקרו ואל תסלפו. לצערי, הנתונים מאוד קשים. וכל זה – למה היא הביאה את הנתון הזה? אני מזכירה, 251, והיא דיברה על 11 בעשור. איך אפשר להיות גם אישה וגם להביא נתונים כאלה מעוותים במאבק? זה מדהים אותי. וההתגייסות המטורפת הזאת, של לבוא ביום ראשון בבוקר – יום ראשון, אתם יודעים, זה יום כזה, חצי כוח – של כל חברי עוצמה יהודית בוועדה לביטחון לאומי, רק כדי לבדוק ששום דבר לא יפגע בחלוקה של איתמר כשהוא מחלק נשקים.

נאור שירי (יש עתיד):

היה גם ויכוח.

מירב בן ארי (יש עתיד):

יש נתונים. אישה נרצחת – יודעים.

נאור שירי (יש עתיד):

היה פיקוח בוועדה.

מירב בן ארי (יש עתיד):

אה, אל תדאג, אני מייד מגיעה אליה, כי אל תשכח שאני עוסקת בנשות המגזר. טוב מאוד שהבאת אותי לשם, והזמן שלי קצר, אז אני אעבור למה ששירי אמר, כי איך אפשר שלא לדבר על האישה שאיתו, העזר כנגדו, הלוא היא איילה בן גביר. היא עוד לא החליטה אם היא אישה פרטית או שהיא אשתו של השר, היא לא החליטה – היא אמרה את זה השבוע בריאיון ב-103 לאודי סגל וענת דוידוב; היא עוד לא החליטה. הגב' איילה בן גביר, למי שפספס, ישבה ביום ראשון בין הקהל, ישבה וצפתה בדיון על חלוקת הנשקים של בעלה איתמר. היא ישבה וסרגה – אני לא רואה הרבה אנשים שמגיעים לוועדות וסורגים; מילא, אני לא מתעסקת במלאכה של אדם – הגיעה האישה וצפתה בכל חברי עוצמה יהודית, לבדוק מה הם עושים. אני ראיתי את זה – לא העלבתי אותה, לא ביישתי אותה, ובערב כתבתי על זה ציוץ. אמרתי: איך יכול להיות שאשת שר יושבת בדיון כזה? האם זה פיקוח – מי שקרא את הציוץ, לא דיברתי לגופו של אדם, אלא לגופו של עניין. עלתה הגברת בתחנת הרדיו ואמרה: אני ישבתי שם, רציתי לדבר – כאילו אני אחראית לוועדה; צביקה פוגל אחראי לוועדה – ומירב בן ארי לא סתמה את הפה כל הדיון. עכשיו, עזבו אותי רגע; עזבו גם איך היא מדברת על חברת כנסת – אני שמה את הכול בצד. אני כבר לא יכולה עם מסכת השקרים הזאת, שעולה אשת השר ואומרת: איתמר בסך הכול רצה שלוחמת מג"ב תוכל להגן על ביתה. בואי, אין לך שום קשר לזה שיש לוחמות מג"ב. להפך, אם זה היה תלוי בך, היא כנראה הייתה עושה שירות לאומי. מה בסך הכול איתמר עשה? הוא העביר מ-07 ל-03. לא, איתמר שלך דרס את האגף לרישוי כלי ירייה. התפטר מנהל האגף. פתחת חמ"לים קטנים, נתת לבת שירות לעשות ריאיון פרונטלי. לא, הוא לא הוריד מ-07 ל-03 – הוא גמר את האגף לרישוי כלי ירייה. וכשאת אומרת: הוא בסך הכול רצה שלוחמת מג"ב – יש לה נשק, היא מקבלת אותו מהצבא, את לא עושה לה טובה. גם אם זה היה תלוי בך, היא כנראה לא הייתה לוחמת מג"ב. ומילה אחרונה, אדוני, אני יודעת שאני צריכה לסיים: לא אכפת לי – אכפת לי שמתירים קצת את האפשרות לחברי כנסת לדבר, כאילו הכול מותר, כאילו אפשר להגיד: מירב בן ארי לא סתמה את הפה כל הדיון. הכול אפשר. הכול אפשר. מה שמפריע לי זה השקרים, זה השקר. כשאת עולה לרדיו ואת מוציאה הודעה דרך דוברות השר, את לא אישה פרטית, את אשת שר; כשאת יושבת בוועדה ומשקיפה על חברי כנסת, את לא אישה פרטית, את אשת שר. ככזאת, יש לך אחריות.

מרב מיכאלי (העבודה):

לא אשת שר, היא לא נשואה לשר.

מירב בן ארי (יש עתיד):

היא נשואה לאיתמר בן גביר.

מרב מיכאלי (העבודה):

אה, אוקיי.

נאור שירי (יש עתיד):

הם התחתנו בלאס וגאס, אולי בגלל זה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

חברת הכנסת בן ארי, בואי נסיים.

מירב בן ארי (יש עתיד):

רק התייחסתי לדיון. רק מילה אחרונה: זה לא נאום של מיזוגיניה; זה לא נאום של שנאת נשים – תאמינו לי, בזה אני מבינה. בדיוק דיברנו על זה, טלי ואני, על התקפות על נשים. זה לא נאום על זה. זה נאום על זה שנשים, במקום להיות שם למען נשים, מנצלות את המעמד שלהן בדיוק הפוך. תודה, אדוני.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה. חבר הכנסת שוסטר, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מיכאלי.

אלון שוסטר (המחנה הממלכתי):

כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כמוכם, אני מבקר בבתים, בתים בקיבוצים. היום אני בא מקיבוץ אלמוג. ניחמתי את אשירה, אשתו של תומר גרינברג, מג"ד 13, את ההורים, את האח. הגעתי יחד עם ניר מאיר, שהוא מזכיר התנועה הקיבוצית; הוצאתי אותו מהארון הלאומי, את ניר, ואמרתי שלארבל, הבת של אשירה ותומר, ולניר מאיר עצמו, יש מכנה משותף. המכנה המשותף הוא שאבא שלהם נהרג בכיבוש עזה, נדמה לי שבאותה נקודה ממש, בשג'אעיה. אני חי במקום. הייתי בן עשר כשאבא של ניר מאיר נהרג – נפצע קשה ונפטר מהפצעים. היום, כעבור 56 שנים, תומר ורבים מחבריו, פקודיו לגדוד 13 ומיחידות אחרות, מוסרים את נפשם, משליכים את נפשם מנגד, כדי שיחזרו החטופים, כדי שנמוטט את משטר הרשע, כדי שנוכל לחזור, אדוני היושב-ראש, לחיות במרחב של קו העימות הדרומי. כך אני מקווה שנעשה גם בצפוני. לתומר היה חבר, מג"ד 53 בשריון, סלמאן חבקה. אבא של תומר דיבר בלוויה, דיבר גם היום, על סוגיית תחושת השותפות, שבאה לידי ביטוי בנושא חוק הלאום. אבל מדינת היהודים, חברות וחברי הכנסת, צריכה לחקוק על דגלה, על דגלנו, את העובדה שמיעוטים שחיים איתנו צריכים לחוש במדינת היהודים כבני בית. ואם יש צוואה, היא לא מתמצית רק במטרות שהזכרתי קודם, היא קיימת גם במרחב האזרחי שלנו. ובשבועות הללו של המלחמה הקשה אנחנו עדים לסולידריות מאוד חשובה, מאוד משמעותית. באשר לנושא שאנחנו עסוקים בו היום, אני סבור שלעת הזאת אנחנו צריכים לעסוק אך ורק במאחד, אך ורק במשותף, אך ורק במכנים המשותפים, ולהסיר כל מפריד, כל סעיף שמעורר מחלוקת עמוקה. צריך להימצא לו מקום בתקציב הבא, ייתכן שבתקציב 2024, באופן שלא יעורר מדנים כפי שקורה כרגע. אנחנו נאבקים ביחד על שלוש המטרות שהזכרתי, ובהן אנחנו צריכים לעסוק בשותפות גדולה. שמעתי קודם את חברי מיכאל ביטון מציע רעיונות. יש רעיונות נוספים מה לעשות בכסף המיותר – אם הוא קיים – בשותפות, בהסכמה מקיר לקיר, במכנה משותף. אני אציין שני נושאים שנראים לי חשובים ביותר, אדוני היושב-ראש. המעסיקים שלנו משלמים מאות מיליוני שקלים על הרכיב של המס, הסוציאליות, כן? אנחנו היינו ביחד בוועדת הרווחה. אני מקווה שבהמשך – יש לי הצעת חוק פרטית, אבל אני מקווה שהכנסת תגלה כאן אחריות ותוביל חקיקה שגם תסייע לכלכלה וגם תתמוך במילואימניקים שלנו, ובמילואימניקיות, שיוצאים למערכה. אני לא יכול לסיים בלי לציין 270 מיליון שקל שנגזלו מחקלאי ישראל אחרי שהורדו המכסים בשתי פעימות. חובתנו להחזיר את מה שנלקח, ואני תובע מהאוצר לעמוד בהסכמה שהתקבלה. תודה רבה.

היו"ר חנוך דב מלביצקי:

תודה רבה. חברת הכנסת מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת עודה.

מרב מיכאלי (העבודה):

ממש בשעות האלה שאנחנו כאן מדברות ומדברים, חלקנו, נגד התקציב המחריד הזה, פורסם שנתניהו מונע מהאנשים שעוסקים באמת בחילוץ החטופות והחטופים שלנו והחזרתם, ראש המוסד דדי ברנע והאלוף ניצן אלון – מונע מהם לנסוע לקטר בשביל לעשות עוד מאמץ להביא עוד עסקה, להחזיר עוד חטופות וחטופים הביתה. לא ברור לי איך הוא מרשה לעצמו. אני שואלת אתכן ואתכם, חברות וחברים: איך נתניהו – אחרי שאנחנו כבר בלמעלה מ-1,600 ישראליות וישראלים שאיבדו את חייהם מאז 7 באוקטובר, האסון במשמרת שלו – איך הוא מרשה לעצמו לאסור על ראש המוסד ועל האנשים שעוסקים בהחזרת החטופים לנסוע להביא אפשרות לשחרור עוד מהם? נתניהו, שבשנותיו כראש ממשלה איבדו את חייהם כמעט 6,000 ישראליות וישראלים, מרשה לעצמו עכשיו להגיד לא לנסוע להביא עוד סיכוי, להביא עוד חטופות וחטופים. אז איך יודעים שנתניהו ממש בצרות? בשביל שלא נספור לו את ההרוגות וההרוגים, את הנרצחות והנרצחים, בשנותיו כראש ממשלה, בוודאי בשנה הזו, הוא מאשים את אוסלו – אוסלו, הסכם שנעשה לפני 30 שנה. אוסלו, זה מה שעכשיו לנתניהו דחוף לדבר נגדו. מתוך ה-30 השנה האלה, כמעט 17 שנים נתניהו עצמו ראש הממשלה, כן? אבל אוסלו. הוא לא ביטל את אוסלו, לא לא. הוא לא ביטל את אוסלו. הוא רק מדבר נגדו. נתניהו מנסה למזער את המספרים המטורפים האלה של מעל 1,600 נרצחות ונרצחים במשמרת שלו עכשיו, של כמעט 6,000 בכל שנותיו כראש ממשלה, ולהגיד: באוסלו היה אותו מספר קורבנות כמו עכשיו.

מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד):

ביום אחד הוא עשה מה שעשו 30 שנה.

מרב מיכאלי (העבודה):

אבל זה לא נכון. זה לא נכון. זה שקר. נתניהו משקר. זה לא פוטר שנתניהו משקר – נתניהו מדבר, אז נתניהו משקר – אבל בהקשר הזה, צריך להגיד את האמת על אוסלו. בחצי שנה הראשונה אחרי אוסלו לא היו פיגועים. אתם יודעות ויודעים מה התחיל הטרור אחרי אוסלו? טבח ברוך גולדשטיין, שבא ורצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, והביא לגל של פיגועי נקמה שעשה – אתם יודעים מי? חמאס. רבין הלך לאוסלו בשביל להילחם באיראן ובחמאס. ביבי, שחיזק את חמאס וטיפח את חמאס – הוא מסית נגד אוסלו. אוסלו הביא לכך שיכולנו לעשות את הסכם השלום החשוב עם ירדן, ששומר על הגבול הכי ארוך של מדינת ישראל. אבל נתניהו, שכמעט הרס את היחסים עם ירדן והחזיר שטחים שלא היינו צריכים להחזיר לירדן גם בצופר וגם בארם נהריים, הוא מדבר נגד אוסלו. אוסלו הביא את זה שמדינת ישראל לא צריכה לטפל בבעיות היום-יומיות של מיליוני פלסטיניות ופלסטינים, אלא הקים את הרשות הפלסטינית, שמטפלת בהם ועושה עם ישראל תיאום ביטחוני שמציל חיים כל יום במניעת פיגועים מאז ועד היום ברצף. אבל נתניהו, שמשתמש בתיאום הביטחוני הזה כדי להציל חיי אדם ולחסוך גם חיים של אזרחיות וחיילים, מדבר נגד אוסלו. אוסלו הוא מה שהביא את הקשרים הראשוניים עם המפרציות, את הקונסוליה של מרוקו, את הביקור של רבין בעומאן. לא הסכמי אברהם הם שפתחו את הדלת. אבל בואו נגיד אפילו שנשים את כל הסיפור הזניח הזה של חיי אדם בצד ונדבר על מה שבאנו לדבר היום – כלכלה. אוסלו הביא למדינת ישראל פריחה כלכלית חסרת תקדים" עלייה של 30% בהשקעות הזרות, מ-180 מיליון דולר בסוף ממשלתו של שמיר ל-5 מיליארד דולר בסוף המשמרת של רבין; אוסלו הביא לישראל המוני מותגים בין-לאומיים שקודם הדירו את רגליהם, החרימו את ישראל, כמו מקדונלד'ס, כמו כל מיני מכוניות יפניות שכולם נוסעות ונוסעים בהם היום. אגב, לעומת עלייה של פי 30 בהשקעות הזרות, אתם יודעים מה המצב בשנה האחרונה אצל נתניהו? ירידה של 60% בהשקעות הזרות. 60% ירידה בהשקעות האלה. הצמיחה מאז אוסלו הייתה 27%, צמיחה בתוצר. אתם יודעים מה הצמיחה תהיה בסוף 2023? אולי 2%. וכמו שזה נראה עכשיו, היא רק תלך ותרד. לעומת 6% בשנה – 27%. הייצוא קפץ ב-50%, והאבטלה – האבטלה צנחה מ-11% ל-6%. האם אתה יודע, אדוני ראש הממשלה, מה אחוזי האבטלה בישראל שלכם עכשיו? 10.4%. אבל נתניהו מדבר נגד אוסלו. הנזק המיידי, המוחשי, שגורם נתניהו לכלכלה הישראלית, שיעלה לכל אחד ואחת מאיתנו בפגיעה אנושה בשירותים החברתיים, בעתיד שלנו, ואו-טו-טו, אל תטעו, גם בהעלאת מיסים – אבל נתניהו מדבר נגד אוסלו. אין מה להגיד, בתוך החורבן הגדול שנתניהו מביא למדינת ישראל הוא מביא גם תקציב שהולם את הימים האלה, ממש תקציב חנוכה, תקציב פח.