جلسة الهيئة العامة بتاريخ 23/07/2023 الساعة 10:00

היו"ר אמיר אוחנה:

חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום ראשון ה' באב התשפ"ג, 23 ביולי 2023. איפה השר התורן?

גלעד קריב (העבודה):

כמה סמלי שאנחנו פותחים את הדיון בלי שר. מתאים, לא?

משה טור פז (יש עתיד):

בימים ההם אין מלך בישראל.

גלעד קריב (העבודה):

בימים ההם אין מלך, ושמחה הישר בעיניו יעשה.

משה טור פז (יש עתיד):

ישר?

היו"ר אמיר אוחנה:

מי השר התורן?

קריאה:

אלי כהן.

היו"ר אמיר אוחנה:

השר אלי כהן? מישהו דיבר איתו? אני לא יודע למה בדיון כזה אנחנו צריכים להמתין לשר. אין מספיק שרים בממשלה, נראה לי.

גלעד קריב (העבודה):

זהו. בדיוק. יש מיעוט שרים, ומי ששר יש לו המון עבודה. אין ספק שזאת ממשלה - - -

משה טור פז (יש עתיד):

אני בעד למנות את גלעד קריב לשר - - - לעצבן את שמחה.

גלעד קריב (העבודה):

אופיר, אני מבין שגלית בדיוק מחברת את המדפסת.

משה טור פז (יש עתיד):

לא, לא. ואטורי, היא - - - לשר ניסים ואטורי.

היו"ר אמיר אוחנה:

אגב, גם על זה צריך להצביע, ובשביל זה צריך שר.

גלעד קריב (העבודה):

אבל אם היא תחבר את המדפסת מה היא מפרקת את הרשות?

משה טור פז (יש עתיד):

בדיוק. שר השיכון, אני בעד. ניסים ואטורי, גולדקנופ ייקח את שר השיכון - - -

גלעד קריב (העבודה):

זה רעיון. גולדקנופ יהיה שר השיכון וואטורי שר הבינוי. מיקי שר התרבות, ומישהו אחר שר הספורט. אני רק אציין שראש האופוזיציה כן כיבד את הכנסת והגיע לדיון.

היו"ר אמיר אוחנה:

ראש האופוזיציה אכן נוכח באולם.

גלעד קריב (העבודה):

חבל שדגל התורה לא - - - לשרים, אולי הם היו מגיעים. אולי השרים בתפילת האחדות בכותל.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

אולי הם נחסמו על ידי כל מיני אנשים - - -

משה טור פז (יש עתיד):

כן, כן. ברור, אי-אפשר להגיע.

גלעד קריב (העבודה):

רוטמן, אם אתה הגעת, כולם יכולים להגיע.

היו"ר אמיר אוחנה:

בשעה טובה השר התורן הגיע, חבל שבאיחור. אנחנו מתחילים. הנושא הראשון על סדר-היום הוא הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4), לקריאה השנייה והשלישית. יעלה ויבוא חבר הכנסת רוטמן להציג את הצעת החוק. הדיון יתקיים בהתאם לסדרי הדיון המיוחדים שקבעה ועדת הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת רוטמן.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, אנחנו עוסקים בהצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4), שמנסה להשיב מעט הפרדת רשויות ודמוקרטיה למדינת ישראל. הסעיף הוא קצר ופשוט: "על אף האמור בחוק-יסוד זה" – מתקנים את סעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה – "מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר, ולא ייתן צו בעניין כאמור; בסעיף זה 'החלטה' – כל החלטה, לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות". הסעיף הקצר והפשוט הזה, כמו שאמרתי, נועד להשיב את הדמוקרטיה למדינת ישראל. אני לא מרים כדי לא להציג דברים במהלך דבריי – על שולחני בשבועות האחרונים כאן במליאה מונח ספר ישן שנקרא "אקטיביזם שיפוטי – בעד ונגד: מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית", שחתומים עליו שלושה אנשים: פרופ' יואב דותן, אני לא זוכר אם הוא היה אז פרופסור; פרופ' רות גביזון, זיכרונה לברכה; ופרופ' מוטה קרמניצר. כמובן שפרופ' יואב דותן ופרופ' קרמניצר ייבדלו, בעזרת השם, לחיים ארוכים וטובים. הם דנים בסוגיה. דפיו המצהיבים של הספר הזה, שאני מחזיק בו כבר שנים רבות, מעידים שהמחלוקת הזאת היא לא מחלוקת חדשה. היא לא מחלוקת חדשה לגבי מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית, היא לא מחלוקת חדשה לגבי גבולות הביקורת השיפוטית. אבל אני רוצה שכולנו נדע מאיפה אנחנו יוצאים. פרופ' יואב דותן בספר הזה מדבר על עילת הסבירות, מביא את הדוגמאות שהיו אז. מאז כמובן התווספו דוגמאות רבות ולא טובות לשימוש של בית המשפט בעילת הסבירות, כדי לפגוע בדמוקרטיה של כולנו. את הציטוטים של חברי הכנסת השונים שנמצאים היום באופוזיציה כנגד עילת הסבירות כבר כולנו אמרנו, אין טעם לחזור עליהם. לא מדובר בתפיסת קצה, משהו חדש שהגיע לשולחן בכנסת הזאת או בממשלה הזאת; מדובר בנושא שנמצא על השולחן ובלב הדיון הציבורי בישראל, ובוודאי בלב הדיון המשפטי הציבורי, זה שנים רבות. אבל אני רוצה לקרוא באמת פסקה קצרה. אחרי שפרופ' יואב דותן מסביר את כוחה האדיר של עילת הסבירות, שמאפשרת בעצם להיות מפתח המאסטר של מדינת ישראל בידיו של בית המשפט העליון – הוא מסביר זאת שוב ושוב, כיצד הם מתערבים גם בשיקולי מינויים וגם בשיקולי החלטות מדיניות – כותב פרופ' דותן: לא ייפלא אפוא שדוקטרינת הסבירות זכתה לביקורת ולהתנגדות נמרצת מצד שורה של גורמים. הדור הוותיק של השופטים בבית המשפט העליון בשנות השמונים התנגד נמרצות לפיתוחה. שימו לב, הדור הוותיק של השופטים בבית המשפט העליון – אם תשאלו חלק מהאנשים שעומדים פה או שעומדים בחוץ – מי? השופט מנחם אלון תמך בדיקטטורה? השופט לנדוי תמך בדיקטטורה? השופט לנדוי, שפסק הדין שלו הוא פסק הדין המפורסם, שעליו אמר בגין: יש שופטים בירושלים – או בישראל, תלוי באיזו גרסה של הביטוי משתמשים בדיוק – הוא זה שהתנגד לדמוקרטיה, שרוצה כאן דיקטטורה? העובדה שהשיח הזה בכלל מתקיים בציבוריות הישראלית – על אחת כמה וכמה בעידודם של חברי האופוזיציה – הוא בעיניי עלבון; עלבון לשיח הציבורי בישראל. לשיטתם של שופטים אלו העילה של חוסר סבירות לא צריכה הייתה להיחשב כעילה עצמאית אלא רק שם חדש לפגמים מוכרים וישנים.

קריאה:

אתה מיתמם. מיתמם.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

היינו, מבחינתם לא די היה שהאקט אינו סביר על מנת להצדיק התערבות בית המשפט, אלא לצד חוסר הסבירות היה על הטוען להצביע על פגם אחר – שיקול זר, חוסר הגינות דיונית, שרירות קיצונית וכדומה. גם פרופ' דותן בספר, אז, מסביר שהשימוש בעילת הסבירות צריך להיות, ככל שמשתמשים בו, רק לצידן של עילות הביקורת האחרות. גם כאן, כל טענות הפייק שרצות בכל מיני כלי תקשורת ובכל מיני הפגנות כאילו אם מבטלים – כמובן שלא מבטלים, אלא מצמצמים – אבל אם נוגעים בעילת הסבירות, ממילא לבית המשפט אין כלים להתמודד עם מינויי קרובי משפחה, למשל, נניח מינוי של גיסה לאיזשהו תפקיד, אז לא, זה לא קשור לעילת הסבירות; הדבר הזה קשור לשיקולים זרים.

גלעד קריב (העבודה):

לא. עדיף שר שעובד למנות את אח שלו לרב ראשי ומשנה בשביל זה את חוקי הבחירות.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

אומר פרופ' יואב דותן בספר הזה: הביקורת על גישת הסבירות לא נשארה נחלתם בלבד; היא המשיכה לעורר התנגדות חריפה בבית המשפט גם בשנות התשעים – והוא כמובן מפנה לשופט אלון, כפי שאמרתי – וגם זכתה לביקורת מצד אנשי אקדמיה. הוא מפנה למאמר של מ' שקד – מיכל למיטב זיכרוני, "הערות על ביקורת הסבירות במשפט המינהלי". כבוד יושב-ראש הכנסת, אם אני אבקש ממך לנחש מתי נכתב אותו מאמר – הרי כל הטענות פה שאנחנו דנים בנושא מהרגע לרגע, בבליץ – מתי נכתב אותו מאמר שאליו מפנה הספר ופרופ' יואב דותן? בשנת תשמ"ב, אדוני היושב-ראש. אינני רוצה לחשוף את גילך, חלילה וחס, אבל את גילי אני אחשוף: בשנת תשמ"ב הייתי תינוק בן שנתיים, וכבר אז, בעודי תינוק בן שנתיים, קראתי את המאמר על סבירות ואמרתי: לא עוד. חברים, תפסיקו לעבוד על הציבור בישראל. עילת הסבירות היא דבר שזכה לביקורת כבר לפני למעלה מ-40 שנה. אין שום יסוד לטענה שבקשה לצמצומה כך שלא תחול על נבחרי ציבור, נובעת מאיזה אינטרס קצר טווח של הקואליציה הזאת. מדובר בהשמצה פרועה, שהסיבה היחידה שיש מישהו שמאמין לה במדינת ישראל היא בגלל טפטוף – הם דיברו על מכונת רעל? טפטוף אין-סופי, טפטוף שהפך לזרם של רעל ופייק. אי-אפשר לקבל את המציאות הזאת. מדובר בתיקון שבימים כתיקונם – וסליחה על משחק המילים – לא היה מעורר שום אמוציות. הסיבה היחידה שהוא מעורר אמוציות מפי האנשים שדיברו ותמכו בו, כמו יושב-ראש האופוזיציה יאיר לפיד, היא סיבה אחת ויחידה: הם הפסידו בבחירות, והם יצאו לרחובות כנגד תוצאות הבחירות וכנגד הכרעת העם, לא כנגד תיקון עילת הסבירות, אדוני היושב-ראש. בכל זאת, אחת השאלות ששאלו אותי פעמים רבות היא: למה אתם צריכים לבטל את הסבירות? אילו דברים שאתם רוצים לעשות? אתם רוצים להיות לא סבירים? לא הבנתי. אם נבטל את עילת הסבירות – כמובן, לא נבטל; נצמצם כך שהיא לא תחול על החלטות של נבחרי ציבור – מהן אותן החלטות? אדוני השר אלי כהן, יש לי שאלה אליך: איזה דבר בלתי סביר אתה מתכנן לעשות מייד אחרי שהחוק הזה עובר? והתשובה היא: אתה מתכנן לעשות את כל הדברים הסבירים, רק שאתה וציבור בוחריך יחליטו מהו הדבר הסביר. אז אני רוצה לתת דוגמאות בקצרה, וכמובן להודות במסגרת הגילוי הנאות לתנועה שאני הקמתי והייתי היועץ המשפטי שלה, התנועה למשילות, שהכינה גם רשימה של פסקי הדין בנושא הזה: גירוש משפחות מחבלים לרצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה – לא סביר, חברים, זה לא סביר, חס ושלום; לתת פרס ישראל לתומך BDS, זה דבר שבעיני בית המשפט העליון הוא דבר סביר, בעיני השר הרלוונטי לא; להגביל את הכניסה של פעילת BDS לארה אל-קאסם לישראל – בעיני השר זה סביר, בעיני בג"ץ זה לא סביר; ההחלטה של המועצה לביקורת סרטים – אומנם שם זה לא גוף שהוא נבחר ציבור, אבל זו דוגמה בולטת מאוד – לאסור את הקרנת הסרט "ג'נין, ג'נין" אשר הפיץ דיבה על חיילי צה"ל ומדינת ישראל. עכשיו, האם ההחלטה הזאת פוגעת בחופש הביטוי? ייתכן. האם בית המשפט מצא לעצמו כלים להגן על חופש ביטוי גם בלי שימוש בעילת הסבירות? בוודאי. תראו את פסק דין קול העם, אין בו מילה אחת על עילת הסבירות. אפשר היה לעשות זאת. אבל לבוא ולהגיד - -

גלעד קריב (העבודה):

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

- - שביטול עילת הסבירות הוא זה שגרם לעלילת דם שפלה כנגד חיילי צה"ל לצבור תאוצה – מי יודע כמה הסתה, כמה אנשים בעולם סבלו מאנטישמיות, כמה חיילי צה"ל סבלו ביזויים בגלל אותה החלטה שהחליטה המועצה לביקורת סרטים ספרים ומחזות, שכבר לא מבקרת לא ספרים ולא מחזות. בית המשפט פסק שההחלטה – אגב, באיחור רב קבע בית המשפט למעשה את אותו דבר. אם נסתכל על פסק הדין הסופי בעניין "ג'נין, ג'נין", בית המשפט למעשה, דה פקטו, הגביל מאוד באמצעות חוק לשון הרע את ההקרנה של הסרט "ג'נין, גנ'ין". זאת אומרת שהמועצה החליטה בזמנו את ההחלטה שאפילו בית המשפט בסוף התהליך חשב שהיא נכונה, והוויכוח כאן הוא אפילו לא על נכונות ההחלטה. זה כוח פוליטי נטו; זה לא ויכוח על השאלה מהי ההחלטה הנכונה, זו שאלה מי יחליט. מי אתם, המועצה, שקיבלתם סמכות בחוק לעשות זאת? אנחנו נחליט. כל זמן שאנחנו בבית המשפט העליון לא נחליט, זה לא סביר; ובשנייה שאנחנו נחליט, זה יהפוך לסביר. זו לא דמוקרטיה, זה לא שלטון החוק. זה לא שלטון של חוקים, זה שלטון של אנשים, ואת זה צריך לעצור. ההחלטה של שר הביטחון לאסור כניסת משפחות פלסטיניות מיהודה ושומרון לטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי – לא סביר; בלימה של תוכנית הממשלה לפתרון משבר הדיור – לא סביר. מחירי הדירות שאתם משלמים כנראה סבירים בעיני בית המשפט העליון, אבל הפעולות של הממשלה לבלום את התייקרות המחירים זה מה שלא סביר.

גלעד קריב (העבודה):

- - - "ג'נין, ג'נין" היה - - - לא יודע מה העובדות.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

חיוב שר המדע למנות לתפקיד בכיר פרופסור שתמכה בעצומות של סרבנות – סביר או לא סביר? למנות פרקליט מדינה לשלושה חודשים בתקופה של ממשלה יוצאת – מה פתאום? אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מצטער שאני מזכיר משהו ששנינו היינו מעורבים בו, אתה כשר ואני כעורך הדין המייצג; אז גם לטובת הגילוי הנאות. למנות פרקליט מדינה לשלושה חודשים לפי ראות עיני השר ובהתאם לסמכות שקבועה לו בחוק – לא סביר; למנות לשמונה שנים, לשמונה שנים, את מני מזוז, אותו שופט שדן בתיק וחשב שזה לא סביר – סברה היועצת המשפטית שזה סביר. ברוך השם שבבג"ץ הגיעו למסקנה שזה לא סביר. זה רק מראה עד כמה הסטנדרטים הם פלואידיים. למנות רמטכ"ל לפני בחירות למרות שהוא ייכנס לתפקידו רק אחרי הבחירות – סביר; למנות מפכ"ל כמעט שנה לפני בחירות או שלושה חודשים לפני בחירות – זה לא סביר. הסטנדרטים לא קיימים. בסופו של דבר כל פסקי הדין בנושא הסבירות הם: אנחנו נחליט, אנחנו נקבע, אנחנו ננווט. כאשר במדינה דמוקרטית ה"אנחנו" הזה אמור להיות הציבור ונבחריו, במדינת ישראל של היום ה"אנחנו" הזה הם שופטי בג"ץ. אלו רק דוגמאות מעטות לכל ההחלטות ה"בלתי-סבירות" שהממשלה, או כל ממשלה, רוצה לקבל. אני אפילו לא מדבר על מראות מבישים כמו קצינים בכירים שכתנאי למינוים צריכים לעבור בעתירות שמוגשות על בסיס עילת הסבירות; כתנאי למינוים לתפקידם הם צריכים לעבור איזושהי ויה דולורוזה בבג"ץ שבה עוברים על התבטאויות עבר שלהם, בין אם מדובר בדן חלוץ, שצריך להסביר את האמירה על מכה קלה בכנף, ובין אם מדובר ברב הצבאי הראשי, שצריך להסביר לחבורת שופטים שאין להם מושג ירוק במה הם עוסקים בכלל איזושהי תשובה שהוא נתן בשו"ת לפני כמה שנים. והכול, על בסיס מה? על בסיס האמירה פשוטה: אנחנו נחליט, אנחנו בבית המשפט העליון נחליט, ולא אתם, הציבור. לכן עילת הסבירות היא התיקון הדמוקרטי ההכרחי ביותר. אני אשמור כמובן לדברי הסיכום כמה וכמה נקודות שעלו גם במסגרת דיוני הוועדה, אבל ההבנה הזאת, שאומרת שעילת הסבירות, גם כאשר מפעילים אותה על פקידות בדרג נמוך, מהווה פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות – גם יועץ משפטי לממשלה הוא חלק מהרשות המבצעת, גם רמטכ"ל הוא חלק מהרשות המבצעת; כאשר בא בית המשפט ומעביר במבחני הסבירות את החלטותיהם, הוא מסיג את גבולם. אבל כאשר אנחנו עוסקים בנבחרי ציבור, בנוסף לפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות הכללי מדובר גם בפגיעה בעקרון הדמוקרטי והייצוגי של כל מדינה דמוקרטית באשר היא. לכן הציע במאמרו ואחר כך גם בפסיקותיו השופט סולברג – למרות שמבחינה אנליטית אין הבדל – להעביר את הקו בנבחרי הציבור. מבחינה אנליטית אין הבדל בין התערבות בהחלטה, ולכן גם הבאתי את הדוגמה של המועצה לביקורת סרטים, שהיא איננה נבחרת ציבור, לבין החלטה של שר. אין הבדל אנליטי, ההבדל הוא פרקטי וההבדל הוא דמוקרטי. בדמוקרטיה, כאשר סמכות ניתנת לנבחר ציבור, צריך היה בית המשפט העליון לגשת אליה בדחילו ורחימו ולהגיד: כאשר אני מתערב בהחלטה הזאת אני פוגע בעקרון הדמוקרטי, אסור לי לעשות את זה. במקום שבית המשפט העליון יאמץ את עמדתו של השופט סולברג, במקום שעמדתו של השופט סולברג תהפוך מדעת מיעוט לדעת רוב בבית המשפט העליון ותאושרר בהרכב מורחב וגם תנחה את כל בתי המשפט בערכאות הנמוכות, במקום זאת בית המשפט העליון, בשנים שחלפו מאז פרסם השופט סולברג את מאמרו, רק הלך והחריף את התערבותו, רק הלך והעצים אותה. מרבית פסקי הדין וההתערבויות של הייעוץ המשפטי בהחלטות בצורה הדוקרת את העין ואת הלב של כל מי שדמוקרטיה יקרה לליבו התרחשו בשלוש השנים האחרונות. תרמה לעובדה הזאת, בין היתר, המציאות הקשה של הרבה מאוד מערכות בחירות, ששם בית המשפט העליון והיועץ המשפטי מרחיבים עוד ועוד את סמכותו, אבל גם תרמה לזה המציאות שבה בית המשפט העליון מעצים את התערבותו גם בחקיקת הכנסת עוד ועוד. רק לאחרונה הוציא בית המשפט העליון צו שלמעשה מבטל חוק – סליחה על הרפרנס, אדוני היושב-ראש, אפילו עם זכוכית מגדלת של שען חירש לא ניתן לאתר את ההנמקה מדוע בוטל חוק של הכנסת העוסק במדיניות ההגירה. זה מצטרף לביטולים רבים של החלטות פרטניות, כשגרגר חול ועוד גרגר חול ועוד גרגר חול הופכים לערמה, ומונעים את הדרך של מדינת ישראל להתמודד עם תופעת ההגירה וההסתננות הבלתי-חוקית לישראל. אני אשמור חלק מדבריי לדברי הסיכום שלי, כמו שאמרתי, אבל אני רוצה רק לומר משפט קצר בנוגע להליך. הצעת החוק הזאת הוצעה מטעם ועדה. הנוסח הונח על שולחן הוועדה כבר בחודש ינואר השנה – שוב, לכל זועקי הבליץ למיניהם. בעקבות הנוסח הזה הוגשו כבר בחודש ינואר ניירות עמדה מגופים שונים, הגיעו מומחים ודיברו על כך כבר לפני חצי שנה. כאשר חזרנו לעסוק בנושא ונכנסנו אליו בצורה יותר אינטנסיבית, התקיימו בנושא מאז 14 ישיבות בהיקף כולל של 73 שעות, עם השתתפות של 48 מומחים חיצוניים – להערכתי אפילו קצת פספסנו בספירה ולא ספרנו את כולם. בהכנה לקריאה הראשונה היו חמש ישיבות עם 17 שעות ו-25 מומחים. בהכנה לקריאה השנייה והשלישית היו תשע ישיבות עם 56 שעות ו-23 מומחים. בספירה הזאת כמובן נספרות גם 18 שעות הישיבות – למעשה 19 שעות – של הנמקת הסתייגויות מרוכזת על ידי האופוזיציה וגם ההצבעות, אבל עדיין מבחינת מספר המומחים שנשמעו, חלק מהמומחים נשמעו גם לפני הקריאה הראשונה ושבו לפני הקריאה השנייה. מבדיקה שערכתי – יכול להיות שפספסתי, "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני" – לא היה חוק-יסוד בתולדותיה של מדינת ישראל שהושקעו בו פר מילה, פר סעיף, פר נושא, לפי איזו חלוקה שתרצו, יותר זמן, יותר מומחים, יותר רצינות, יותר השקעה, יותר שיח ציבורי; לא היה בתולדותיה של מדינת ישראל. עקב השבוע שבו אנחנו נמצאים אני לא אנצל את הזמן כדי לבקר את ההתנהלות של חברי האופוזיציה בישיבות הוועדה ובזמן ההצבעות, אבל הטענות הללו, צר לי לומר, בוודאי אלה שנשמעו גם חלקן כנגד הייעוץ המשפטי לכנסת וכנגד הייעוץ המשפטי לוועדה, טוב היה להן שלא ייאמרו. אני אומר עוד שתי אמירות לפרוטוקול: אחת, חבר הכנסת עמית הלוי ביקש ממני להודיע – הוא גם יודיע את זה בעצמו באופן פרטני – שההסתייגות שנפלה בוועדה היא הסתייגות שהוא חתום עליה, ומאחר שהוא לא רצה להעלות אותה למליאה אז נשארים עליה רק חבר הכנסת פינדרוס ואני. הוא רק הגיש את שמו לעניין הוועדה, הוא גם יודיע על כך בעצמו. אני רוצה כבר בשלב זה להודות מקרב לב לצוות הוועדה על העבודה המסורה שהוא עשה, בהנהגתו של איל, מנהל הוועדה, שעשה לילות כימים וימים כלילות, ואנחנו כבר לא זוכרים מה יותר משמעותי ומרשים בהקשר הזה; ליועץ המשפטי לוועדה, עו"ד ד"ר גור בליי, שהשקיע באמת מעל ומעבר בהכנה גם בדיוני הוועדה, גם במסמכי ההכנה; כמובן, לכל צוות הייעוץ המשפטי שפועל תחתיו, וליועצת המשפטית לכנסת שליוותה גם את ההצבעות וגם את דיוני הוועדה.

גלעד קריב (העבודה):

בגלל זה הבוקר סתמת עוד פעם לייעוץ המשפטי את היכולת לדבר בוועדה?

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

אני רואה שאתה רואה שלא הזכרתי את שמך – תודה מיוחדת לחבר הכנסת גלעד קריב, ששעות רבות מתוך שעות דיוני הוועדה הוקדשו לשמוע את דבריו, וכמובן אנחנו שמחים על תרומתו לקידום החקיקה.

גלעד קריב (העבודה):

תכף תשמע אותי.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

אני בטוח. וכמובן לצוות שלי, ובראשם לגלי, שריכזה את דיוני הוועדה בשעות לא שעות. אני לא אזכיר את כולם בשמותיהם, זה אולי בסוף, אבל מי שמרכזת את הוועדה ואת עבודתה אצלי עשתה והשקיעה רבות בנושא זה.

גלעד קריב (העבודה):

שכחת את התודה לפורום קהלת.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

זה בדברי הסיכום. אני סומך עליך שאתה תודה. כמובן להצעה הוגשו הסתייגויות רבות, רובן המוחלט הן הסתייגויות לא ענייניות.

משה טור פז (יש עתיד):

מעט מאוד הסתייגויות לעומת מה שהיה צריך.

שמחה רוטמן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):

רובן המוחלט הן הסתייגויות לא ענייניות. אני קורא לחברי הכנסת לאשר את נוסח החוק, לדחות את ההסתייגויות ולהצביע בקריאה שנייה ושלישית בעד החוק, שישיב את הדמוקרטיה למדינת ישראל. תודה רבה.

מיקי לוי (יש עתיד):

דיקטטורה, לא דמוקרטיה. הדיקטטורה שלכם זה מה שיקרה פה במדינה. דמוקרטיה? חתיכת דיקטטור.

היו"ר אמיר אוחנה:

אני מודה ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת שמחה רוטמן. אנחנו נעבור להנמקת ההסתייגויות מטעם סיעות האופוזיציה. לפני כן אני מבקש להבהיר: הועברה אלינו רשימת דוברים עד השעה 19:50, בהמשך תועבר רשימת הדוברים לגבי ההמשך. דובר שלא יהיה נוכח, אנחנו פשוט נעבור לדובר הבא. קחו את זה, בבקשה, בחשבון במסגרת השיקולים שלכם וניהול הזמנים שלכם. אדוני ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה.

מיקי לוי (יש עתיד):

אבל אפשר להעביר זמנים מאחד לשני - - -

היו"ר אמיר אוחנה:

מראש כן. אם מודיעים מראש, אין בעיה.

יאיר לפיד (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, צעדתי אתמול על הכביש לירושלים יחד עם עשרות אלפי אנשים, צעדתי ונזכרתי במה שאמר הרב אברהם יהושע השל אחרי שהוא צעד עם מרטין לותר קינג מסלמה למונטגומרי. הוא אמר: רגליי נשאו היום תפילה. רגלינו התפללו אתמול לשלומה של מדינת ישראל, לאחדותה של מדינת ישראל, לביטחונה של מדינת ישראל. זו הייתה צעדה שמחה של אנשים עצובים. הם רואים איך הממשלה מרסקת כל מה שקדוש להם, והם החליטו לא לשתוק. אני אומר מפה לאלה שצעדו במשך כל סוף השבוע, לאלה שהגיעו היום לירושלים: קולכם נשמע. הם יעמידו פנים שלא אכפת להם – אכפת להם; הם יעמידו פנים שזה לא משנה כלום – זה משנה הכול. גם אם חס וחלילה הסבירות תעבור מחר, הם כבר יודעים שהם נכשלו. ממשלת ישראל יצאה למלחמת התשה נגד אזרחי ישראל, וגילתה שאי-אפשר להתיש אותם. אנחנו לא נוותר על עתיד הילדים שלנו. הממשלה הזו רוצה להפוך אותנו להונגריה – אנחנו לא הונגריה, אנחנו לא פולין, ואנחנו גם לא נהיה. אלו מדינות שרוב ההיסטוריה שלהן היא לא דמוקרטית. ישראל היא מדינה שנולדה דמוקרטית ולאזרחיה יש אינסטינקט דמוקרטי. האינסטינקט הדמוקרטי הזה הוא הסוד של כלכלת ההייטק שלנו, שבנויה כולה על אנשים שחושבים מחוץ לקופסה; והוא הסוד של צה"ל, צבא שבו גם החייל האחרון בפלוגה יודע שאם משהו נראה לו לא נכון, הוא יכול לבוא ולהגיד את זה. הממשלה הזו, החוק - -

עמית הלוי (הליכוד):

לא נראה שאתם מתחשבים בחיילים.

יאיר לפיד (יש עתיד):

- - שהם רוצים להעביר, החוקים שהם רוצים להעביר אחריו, בנויים על זה שהם רוצים שיהיו להם אזרחים בנאמנות עיוורת, אנשים שמצייתים בלי לחשוב, נתינים חסרי פנים ונטולי דעה. זה לא יקרה. הילדים הלכו אתמול בצעדה ושרו: נפלתם על הדור הלא-נכון, וההורים שלהם הלכו אחריהם בצעדה ושרו: נפלתם על הדור הלא-נכון, והסבים והסבתות שלהם הלכו ושרו: נפלתם על הדור הלא-נכון. נפלתם על העם הלא-נכון. אני לא יודע מי חושב, מי עד כדי כך מנותק, שהוא מאמין שהוא יוכל לקחת את כל המרחב האנושי העצום והמופלא הזה ולהודיע לו שמעכשיו הוא לא חי בדמוקרטיה, ולקוות שזה יצליח. זה לא יצליח. זה עושה בדיוק את ההפך, זה מגדיר מחדש את עם ישראל. אנחנו נזכרנו שאנחנו לא מוכנים להשאיר בידי הקיצוניים את היהדות. הם לא יגידו לנו מיהו יהודי או מהו יהודי ומה לא יהודי. התנ"ך הוא גם שלנו, שולחן השבת הוא גם שלנו, המסורת הזו היא גם שלנו, העושר התרבותי העצום והמופלא של ההיסטוריה והמחשבה היהודית הם גם שלנו. תפקידו של היהודי בעולם הוא לתת מעצמו לאלוהים, לא להשתמש באלוהים כדי לקבל הנחות והטבות; לא לצאת בשם האלוהים למלחמה בין גברים יהודים לנשים יהודיות, בין סטרייטים יהודים ללהט"בים יהודים, בין יהודים לשאינם יהודים. הממשלה מנסה להציג את המאבק הזה כמאבק בין הפריפריה למרכז. הפריפריה ענתה על זה. כבר 29 שבועות היא עונה על זה בהפגנות המחאה בבאר שבע, באשדוד, בעוטף עזה, בכרמיאל ובחצור הגלילית.

אופיר כץ (הליכוד):

בקיבוצים.

יאיר לפיד (יש עתיד):

הפריפריה צעדה אתמול עם המרכז. גם רגליה נשאו תפילה. היא אמרה: אנחנו יחד, אנחנו גאים במה שהשגנו עד היום, אנחנו גאים בדרך שכבר עשינו, אנחנו בוחרים לבנות יחד את העתיד הישראלי. כן, היו הרבה שנים של קיפוח, עדיין יש אי-שוויון, עדיין יש פערים, אבל אנחנו לא רוצים לריב על זה, אנחנו רוצים לתקן את זה ביחד. אנחנו נזכרנו שאנשים יודעים לדבר על עובדות ועל רעיונות מורכבים, ולהתמודד עם מכונת הפייק והרעל. אנשים לימדו את עצמם ולימדו אחרים על עילת הסבירות, על הוועדה לבחירת שופטים, על גלגלי השיניים והמכניקה המורכבת של הדמוקרטיה. הממשלה בנתה על הבורות. אין בורות. הממשלה בנתה על זה שאנשים לא יטרחו לבדוק את העובדות, והם הפכו את העובדות לנשק הכי חזק שלהם. הממשלה חושבת שאם היא תצעק עלינו חזק, גס ואלים אנחנו ניבהל ונשתוק. אנחנו לא ניבהל, אנחנו לא נשתוק. אנחנו נזכרנו והזכרנו למערכת הפוליטית: התפקיד של ממשלה הוא לעבוד; לא לצרוח ולריב כל היום, אלא לקום בבוקר וללכת לטפל בכלכלה, בביטחון האישי, במשכנתאות ובחיזבאללה, במערכת החינוך וביחסים עם ארצות הברית. מעל הכול, החברה הישראלית, הרוב הישראלי נזכר ואמר לעצמו: אנחנו לא בובות, אנחנו לא סטטיסטים, אנחנו אנשים שעובדים ומשרתים, ואנחנו לא מוכנים שידרסו את הערכים שלנו. אנחנו רוצים לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית, ואנחנו רוצים לחיות במדינה חיובית ואופטימית; לשמור על יחסינו עם העולם, לשמור על הרוח היזמית של הסטרטאפ ניישן ועל צה"ל כצבא העם; לזכור שהאויבים הם בחוץ, לא פה בבית. שנאה היא לא דרך חיים, שנאה היא בטח לא צורת שלטון. אנחנו לא צעדנו אתמול כדי להכריז מלחמה אלא כדי למנוע מלחמה, כדי להגיד לממשלה: אם יש בכם עדיין הגינות – תעצרו; אם התכוונתם למילה אחת שאמרתם כשדיברתם על אחדות העם – תעצרו. אם תעצרו, אנחנו כאן. דיברנו עם בית הנשיא, הדלתות שם פתוחות לרווחה, מחכות לכולנו, מחכות לנו שנחזור לדבר, שנמנע את האסון, שנמנע את ההתפרקות, שנמנע את השתלטות המיעוט הקיצוני על הרוב הישראלי. אני רוצה להגיד לממשלת ישראל מכאן, מהדוכן הזה: אנחנו לא רוצים לנצח אף אחד, כי כולנו נפסיד. האמת היא שכולם רוצים פשרה, אבל אף אחד לא יודע איך להשיג אותה או איך היא תיראה. יש רק דרך אחת לגלות: להמשיך להתאמץ, לעצור את החקיקה הזו, ללכת לבית הנשיא. רגלינו יישאו תפילה כל הדרך. אנחנו צריכים ללכת לשם ולדבר ולהתווכח ולריב ולדבר שוב, ולעולם, לעולם, לעולם לא להפסיק לנסות, כי גורלו של עם ישראל תלוי בדבר. תודה רבה.

היו"ר אמיר אוחנה:

תודה לראש האופוזיציה. אני רק אעדכן שאדוני קצת חרג ממסגרת הזמנים. לא הפסקתי. אנחנו ניקח את זה מהדובר הבא, שגם הוא ממפלגת יש עתיד. בבקשה, חבר הכנסת סגלוביץ'.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חוקים זה תמיד נראה דבר יבש. רואים פה – הצעת חוק-היסוד: השפיטה (תיקון מס' 4). מאחורי הדבר הזה יש נשמה, מאחורי חוקים יש הוויה, מאחורי חוקים נמצאת אומה שמחליטה שזה מה שהיא רוצה שיהיה. אז הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4), חוק משחית מושחת, לא מידתי, לא ענייני, לא מקצועי, שכל המומחים שהגיעו – ופה צריך להגיד לחבר הכנסת רוטמן, אני הייתי איתו שם: אף אחד לא אמר שהחוק הזה שווה משהו. חוק של שימוש בכוח, זה החוק וזו תכליתו. והוא גם לא עומד לבד, בואו לא ניתמם. 29 שבועות יוצאים מפגינים להגיד לממשלה: עד כאן. במהלך השבוע האחרון – עלייה לרגל מודרנית, סמלית ומתחדשת של עשרות אלפים לירושלים; הפגנות בכל רחבי הארץ, ביותר מ-150 מוקדים. על מה הם יוצאים? אני אגיד לכם על מה הם יוצאים, וזה לא קל ולא פשוט, אבל בואו נסתכל קצת אחורה. בואו נלך להקמת הממשלה. כדי להבין את ההווה צריך ללכת למועד הזה של כינון הממשלה, 29 בדצמבר. אתם הקמתם ממשלה שאתם קוראים לה ימין על מלא, אבל זאת ממשלה שיש בה מרכיבים גזעניים, לאומניים, הומופוביים קשים, תוך ביטול והתבטלות של המרכיב הליברלי. ביטול והתבטלות. חברי כנסת ושרים פה דבוקים לקיר. אני רואה את אבי דיכטר, שרואה שעל כיסאו יושב השר לביטחון – היום ביטחון לאומי. מה הוא חושב? אני לא יודע מה הוא חושב, אני יודע מה הוא עושה – הוא לא עושה כלום. ואני רואה את ניר ברקת יושב פה ורואה את שר האוצר, ושומע שהוא אומר לשרוף את חווארה. ומה הוא עושה? כלום ושום דבר. ואותו דבר ישראל כץ, ואותו דבר גם אתה, אדוני היושב-ראש – כלום ושום דבר. אתם הקמתם ממשלה גזענית, הומופובית, קיצונית, הקמתם אותה על סמך הסכמים קואליציוניים, בואו ניזכר, כי זה לא נולד סתם, אותה מהפכה משטרית, הם באו לממש אותה. בואו נראה את תיקון פקודת המשטרה. היושב-ראש, היית השר לביטחון פנים דאז. הייתה לך בעיה ליישם מדיניות? אני יודע שלא, גם אם בינינו יכלו להיות מחלוקות כבעלי מקצוע או כפוליטיקאים. הייתה לך בעיה ליישם מדיניות? לא. השר לביטחון לאומי או לביטחון כלום ושום דבר רצה טרם הקמת הממשלה שישנו את פקודת המשטרה, כי הוא אמר שהוא לא יכול ליישם מדיניות. כל השרים לפניו יישמו מדיניות.

עמית הלוי (הליכוד):

לא רק שהייתה לו בעיה, גם היועץ המשפטי הודיע לו שהוא לא יכול.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

כולם יישמו מדיניות. אבל השר הזה רצה לעשות תיקון של פקודת המשטרה, וישבנו פה לילות וימים, ואני אמרתי בצורה מקצועית לאנשים שישבו שם, אנשי הקואליציה, אנשי הליכוד: חברים, הרי שרים לביטחון פנים לדורותיהם יישמו מדיניות. השר אוחנה יישם מדיניות, השר צחי הנגבי יישם מדיניות, השר דיכטר יישם מדיניות. מי עשה את כל הדברים האלה? מי הכניס את הדנ"א? מי הקים את יחידת להב 433, שאני זכיתי להיות הראשון שעמד בראשה? השר דיכטר, שהיום שותק מול השר בן גביר. אז הטענה היא שהוא לא יכול ליישם מדיניות? יש הבדל בין הפעלת כוח לבין מדיניות. איתמר בן גביר, עבריין מורשע, טרוריסט בעברו שהורשע, הוא היום השר לביטחון לאומי, ואתם יושבים ושותקים, לא אומרים מילה. ראש הממשלה, לדיוני הקבינט הוא לא מביא אותו. אז מה הוא עושה? לא מכנס קבינט. וזה היה בהסכמים הקואליציוניים. הבא בתור, השר סמוטריץ'. אני מזמין אותך, השר אוחנה, ומזמין אותך, השר אלי כהן, שר החוץ – תקרא את תוכנית ההכרעה מ-2007. הוא אומר בדיוק מה הולך להיות פה – להשקפתו, לא להשקפתכם; אני יודע, לא להשקפתכם. להשקפתו – מדינת אפרטהייד, זה מה שהוא רוצה ליישם. אז על מה הוא מתעקש? על להיות שר במשרד הביטחון, ומשנים חוק לצורך העניין הזה, ויושבים עוד פעם ימים ולילות. מה הקשר בין זה לבין טובת אזרחי מדינת ישראל? אבל אי-אפשר ליישם את המדיניות של זה ושל זה ושל ההוא אם לא יהיה פה ריסוק משמעותי של המערכת המשפטית. פשוט אי-אפשר. אז מי תופר את ההסכמים הקואליציוניים? מי יושב בראש השולחן שסוגר את ההסכמים הקואליציוניים? שר המשפטים דהיום יריב לוין. זה האירוע. וגם חלקכם, תודו – בוודאי לא תודו כאן – הוליכו אתכם בכחש גם בהסכמים הקואליציוניים, גם במה שנחתם, גם בסמכויות. הגיוני שיהיה פיצול סמכויות במשרד הביטחון? לא היה מעולם. שומעים את הכוונות – לא כולן יושמו בינתיים. השר בן גביר רוצה אחריות על פלוגות מג"ב באיו"ש. למה? כי הוא הריבון. הוא לא ריבון ולא שום דבר, אבל זה כתוב בהסכם. לכן, יש את העטיפה הראשונה, אלה ההסכמים הקואליציוניים – מושחתים, משחיתים ומסוכנים גם לכם, חברי הליכוד, שנקראה בזמנו מפלגה ליברלית, ולא עוד, לא עוד. איך תהיו ליברליים כשסמוטריץ' ובן גביר מדברים כמו שהם מדברים? איך אתם יכולים לשבת שם? לא רק שאתם יושבים שם, אתם הקמתם את הדבר הזה. בהמשך הדרך, ב-4 בינואר, לוין הציג את המהפכה המשטרית, שכוללת פסקת התגברות, שינוי שיטת בחירת שופטים, שינוי מעמד יועצים משפטיים, ביטול עילת הסבירות. לא קדם לדבר הזה שום דבר, הוא לא קיים דיון בישיבת ממשלה, לא קיים דיון אפילו בסיעת הליכוד. ואני רוצה להגיד לכם, לא קיים לזה זכר במצע הליכוד. זכר לא קיים לזה. יריב לוין, לזכותו ייאמר, לא שזאת לא תפיסת עולמו של יריב לוין. אני לא מתווכח עם תפיסת עולמו, אני מתווכח עם תפיסת עולמכם: מה, הִשְׁבַּתֶּם את תפיסת עולמכם לתפיסת עולמו? האם עד כדי כך אין לכם דעה שהוא מוביל אתכם באף, מוביל אתכם בכחש? אבל זה לא נעצר בזה. שומעים כל הזמן, ואני שומע לא פעם ולא פעמיים מחברי הקואליציה, על המשילות הנעלמת, ושאנחנו צריכים להחזיר את המשילות, ושמי שמונע זה בית המשפט העליון. אז בואו נתחיל במשילות: שלוש רשויות במדינת ישראל. מי החזקה ביניהן? האם בית המשפט? על מי אתם עובדים? הממשלה, כל ממשלה במדינת ישראל, במשטר הקואליציוני, יש לה את הכוח העודף. בשנים האחרונות ובממשלה האחרונה הכוח העודף הוא אפילו יותר. יש לנו היום, בהגדרה, בהגדרה, ממשלה שיש לה כנסת ולא כנסת שיש לה ממשלה. ואתה יכול לראות את זה גם בתהליכי החקיקה. הרי איך כל התהליך הזה עבר? עומד פה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן ומספר סיפור כאילו זה תמיד היה, ככה זה עובד, זו הצעת חוק מטעם הוועדה. אני אומר לכם: זה חריג על חריג על חריג. לא שלא היו מקרים כאלה, אבל בדקנו גם בתהליכי החקיקה ושאלנו, וזה חריג. אבל הממשלה, הרי אם הממשלה אומרת, אומר ראש הממשלה, אומר שר המשפטים – יבוא מישהו מהחלל החיצון, יעמוד מלמעלה, יחשוב שזאת תוכנית של שר המשפטים שעברה את הממשלה. גם פה יש שקר, מרמה והפרת אמונים. זה לא עבר את הממשלה, זה לא עבר אף משרד ממשלתי, אף אחד לא נתן את דעתו על ההשלכות באמת של העניין הזה. ואז באים ואומרים: הצעת חוק מטעם הוועדה. זה חריג, מעולם לא הייתה הצעת חוק מטעם הוועדה שאף אחד מחברי האופוזיציה לא שותף לה, לאותה הצעת חוק מטעם הוועדה. אבל זה התהליך שאנחנו מלווים אותו כבר חצי שנה, וכאילו הכנסת מנהלת את האירוע הזה, אבל מי שמנהלת את זה זו הממשלה, כדי שבסופו של דבר, בסופו של דבר, הסכמים קואליציוניים רעים ומושחתים ותקציב מגונה, מגונה, יעברו בלי שום ביקורת, אם הדבר הזה היה מצליח. אנחנו מדברים היום על הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4), כאילו הדבר הזה מנותק מאיזושהי מציאות חיים, כאילו לא יודעים בדיוק מה הכוונות. יודעים. איך יודעים? אומרים. מי אומר? אתם. תחילת הדרך הייתה, למי ששכח, לא הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 4); הנושא שהתחילה איתו ועדת החוקה במצוותו של שר המשפטים, כאילו במצוותה של הכנסת, כאילו במצוותה של הממשלה, הוא מעמד היועצים המשפטיים. בזבזנו זמן רב מתוך שכנוע, ומנסים לשכנע גם את הייעוץ המשפטי של הכנסת שזה לא ראוי, כי היועצים המשפטיים הם לא באמת דברים שקשורים לסמכותה המכוננת של הכנסת. בסוף התהליך הזה הפסיק. ואם הוא ימשיך, הוא כנראה ימשיך דרך הצעת חוק ממשלתית ולא בדרך הקלוקלת שבה ניסו ללכת בהתחלה. המשך העניין – מה כן מעסיק אותנו בזמנים האלה? מהי רשימת החוקים שהכנסת התעסקה בהם יום ולילה כאן, כאן בכנסת הזו? חוק דרעי 1 ו-2, חוק המתנות, שככהout of the blue עליו מבזבזים את הזמן, זה הדבר המרכזי שמפריע לאזרחי מדינת ישראל. כאילו שאין כוונת מכוון, כאילו לא יודעים מי עומד מאחורי העניין הזה. וכולם פה מיתממים, מגלגלים עיניים לשמיים. ואתם מדברים? אתם, שרי הליכוד, לא יודעים להגיד: עד כאן? לא, אתם לא יודעים, לא יודעים ולא ידעתם, כנראה. וחוק טבריה, ודחיית בחירת הרבנים הראשיים – אני הייתי בדיון בוועדה ואמרתי: מדוע אתם עושים את זה, מדוע אתם צובעים בצבע את הרבנים? אני אינני אדם דתי, אבל למה לצבוע בצבע רבנים ראשיים, שכולם יודעים – כי אתם אומרים; לא כי אני אומר, כי אתם אומרים על הדילים המושחתים שקורים בהקשר של מינוי הרבנים הראשיים והדילים שעושים מאחורי הקלעים; אתם אומרים את זה בקול רם. אז למה אתם עושים את זה? כי אין עכבות, כי אין עכבות. ועילת הסבירות, אותו חוק בן ארבע שורות שככל שמנסים להקטין אותו – הרי פה אומרים: מה אתם רוצים, הכול בסדר, כולם רצו – הוא הופך על ראשנו את התנהלותם וכוחם של שרים. יותר נכון לקרוא לחוק הזה בשם האמיתי שלו: החוק לעיגון שרירות הלב וקידום השחיתות. זה בדיוק מה שהולך לקרות בחוק הזה. החוק קובע שבית המשפט העליון, לא רק שהוא לא יוכל, אלא יהיה אסור עליו לדון בעניין סבירות ההחלטה של ממשלה, של ראש ממשלה או של שר אחר – כל החלטה, לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות. בדרך כלל חקיקה מנותקת מהדמויות. בדרך כלל היא מנותקת. יש כבר חקיקה, אנחנו מדברים והדברים הם ברמה התיאורטית. יש תמיד מי שמציע, אבל זה תיאורטי. אבל באמת, בממשלה הבאמת-מופרעת הזאת תיקון החקיקה אינו תיאורטי. די להקשיב למה ששרי הממשלה אומרים, לקט קטן. השר אמסלם נגד היועצת המשפטית לממשלה: היא האדם הכי מסוכן במדינת ישראל. השר עמיחי שיקלי, הגאון התורן, נגד ניצב עמי אשד: הוא קצין סורר שמועל בתפקידו ומחבל בסדר הציבורי. שר המורשת עמיחי אליהו כלפי נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון: פרא אדם, שהיה צריך לגלגל אותו מכל המדרגות. אחלה מורשת יש לשר המורשת. בן גביר נגד היועצת המשפטית לממשלה: הגיע הזמן שתפסיק לפגוע, ניתן היה למנוע מקרי רצח אם לא הייתה מטרפדת מעצרים מינהליים. השר קרעי נגד היועץ המשפטי של משרד האוצר אסי מסינג: חתרנות פקידותית מהסוג שנבחרנו למגר. גלית דיסטל נגד היועצת המשפטית: כשהרגע הנכון יגיע צריך לפטר את היועמ"שית. אלה השרים שרוצים שחרור בחוק – בחוק, בדין – מביקורת על סבירות החלטותיהם. שרים סוררים בממשלה מופקרת ומסוכנת. זה לא סיפור תיאורטי, זה סיפור מעשי. יש הכוונה, יש השיטה, ונתניהו גם מילא טבלה, מילא אותה בכוחות ומשימות, מי יעשה מה ואיך. זאת המציאות. ואתם מתפלאים מדוע 29 שבועות אנשים יוצאים מהבית? הם יוצאים כי הם רואים, הם יוצאים כי הם מבינים, הם יוצאים כי הם מבינים שאתם הולכים לפגוע לא בשאלה פוליטית של שמאל–ימין או דעות פוליטיות; פוגעים בתשתית הכי בסיסית רק בגלל דבר אחד, בגלל שימוש בכוח מופרז. וכשאנשים משתמשים בכוח מופרז, העולם מתהפך עליהם. סמכות הביקורת, גם לגבי עילת הסבירות, הוקנתה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק עוד בתקופת המנדט, עם קום המדינה. היא עוגנה בפקודת סדרי השלטון והמשפט, 1948; בהמשך, בחוק בתי המשפט; לבסוף, בשנת 1984 בסעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה כיום. כיום סמכותו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות המדינה נובעת בעיקרה מסעיפים 15(ג) ו-(ד) לחוק-יסוד: השפיטה, המעניקים לבג"ץ סמכות לדון בעניינים, ואני מצטט, "אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית המשפט או של בית דין אחר". רבות דובר, גם בוועדה ובהרבה מקומות, בדיבורים פה בכנסת, בדיבורים במסדרונות, בראיונות בטלוויזיה, בתקשורת בכלל. אומרים שעילת הסבירות היא מעומעמת מדי, היא לא מדויקת מספיק. תגידו, מה אתם אומרים על "סעד למען הצדק"? "צדק" ו"סעד למען הצדק" זה מדויק? בואו נטפל גם בזה. אני לא משוכנע שגם השלב הבא לא יהיה זה. כשאנשים חסרי גבולות ועכבות משתמשים בכוח שניתן להם לא לטובת הכלל אלא לטובת הגחמות האישיות שלהם, זה מה שמופיע. וזה מופיע – אני מחזיר אתכם שוב להסכמים הקואליציוניים המושחתים שאתם חתמתם עליהם; להיעלמות הטוטלית של הליכוד מתוך ההסכמים האלה; לדרך שבה מיעוט קיצוני, גזעני, לקח אתכם שבי, לקח אתכם שבי לתוך ממשלה שאתם קוראים לה ימין על מלא, שלא מסוגלת לעשות דבר – לא בתחום הביטחוני, לא בתחום הכלכלי, לא בתחום המאבק בפשיעה. משילות, אומרים? מה עם אחריות? הסיפור ממשיך כאשר מדובר בביטול החובה. הרי בתוך הוועדה עלו הרבה מאוד הצעות. למרות מה שאמר יושב-ראש הוועדה, שהן כאילו נדונו, והוא אמר את כל השעות, אני רוצה להגיד לכם מה הייתה הדינמיקה בוועדה. הדינמיקה בוועדה הייתה של הטלת אימה – לא שאני מפחד ממנו או מישהו מפחד ממנו, אבל שיטת הדיון הייתה כזאת: לכאורה אתה בא ואומר: בואו נשמע, נשמע, נשמע – בפועל לא קורה שום דבר. לא קורה שום דבר. מגיע פרופ' יואב דותן, אשר נהגו, לפחות בתחילת הדרך, להתגדר בדעותיו לגבי הליברליות המופרזת של בית המשפט העליון וציטטו מאמרים שלו. הוא הגיע לוועדה. הוא הגיע לוועדה והיה בזום פעמיים. שאלו אותו, והוא אומר: תשמעו, ההצעה הזאת לא טובה, יש הצעה יותר טובה. אמרנו לו: תשמע, אז בוא תשלח. זה מה שהיה. הוא שלח הצעה מפורטת מה נכון לעשות לדעתו. אמרתי לשמחה רוטמן: שים את זה על השולחן. זה הושם על השולחן והתאדה באותו יום, והתאדה באותו יום. זה האירוע. זה השליח שאתם שלחתם – לא נכון, לא אתם שלחתם – זה השליח שיריב לוין שלח לניהול ועדת החוקה, עם אותו סמוטריץ', שר האוצר של ממשלת ישראל, שרוצה לממש את אותה אידיאולוגיה גזענית, הומופובית ומסוכנת, שבלי ריסוק של שומרי הסף, בלי ריסוק של בית המשפט העליון זה לא יעבור. זה כתוב, התוכנית הזאת, ונאמרו דברים האלה. זאת לא המצאה של מישהו מהאופוזיציה. עכשיו, אתם רואים את הדברים האלה ושותקים, רואים ושותקים כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי. לא מדובר בצמצום עילת הסבירות, מדובר בביטול טוטלי. החובה לנהוג בסבירות בקבלת החלטות – אמרנו יותר מפעם אחת: בואו לפחות נקבע את החובה. אדוני היושב-ראש, לקבוע את החובה לנהוג בסבירות, מה יותר הגיוני מזה? בלשון בני אדם. אתה רוצה לבטל את הסבירות כשבית המשפט העליון בוחן ובודק את סמכויות השלטון, בוא לפחות תקבע את הדבר הבסיסי ביותר, שיש חובה לנקוט סבירות. התשובה על כך הייתה: לא ולא. האם מישהו יכול להסביר מדוע להגיד לא על דבר כזה בלשון בני אדם? מאיפה זה נובע? מאיפה היצר, הדבר הזה, לבוא ולהגיד: לא, אין לנו חובה לנהוג בסבירות, אבל נשחרר את עצמנו מכל דבר? ושמעתם את הציטוטים של אותם שרים סוררים של הממשלה שלכם, מה הם הולכים לעשות. עכשיו, עזבו רגע את הדברים הגדולים, בואו נדבר על הדברים ה"קטנים". העלינו וביקשנו, וביקשתי יותר מפעם אחת, שהוועדה, מאחר שהיא ועדת החוקה, חוק ומשפט – בניגוד להצעת חוק ממשלתית, שאז מייצגים את עמדת השרים הנוגעים בדבר, כי לא היה דיון, אמרנו: בואו תזמנו את נציגי המשרדים. אני רוצים לשמוע מה ההשלכות. שבהרבה מאוד דברי חקיקה מואצלות סמכויות, וכמו שמואצלות סמכויות השר גם יכול לקחת את הסמכויות האלה, ואז הוא יכול לזכות לחסינות מוחלטת מכל ביקורת באשר היא – כי יש ביקורת, גם היום, בחוק הזה, על החלטתם של עובדי ציבור. אנשים לא הגיעו. השירות הציבורי לא הגיע. פניתי ליושב-ראש הוועדה, אמרתי: תראה, אתה אומר שזו הצעת חוק של ועדה, זה לא עסק פרטי – אני מבקש ודורש: אתם מדברים על הכנסת, שהיא הריבון? הריבון, הכנסת – לא אני – הריבון, הכנסת, המוסד, דורש שהיועץ המשפטי של משרד הביטחון יגיע ושהפרקליטה הצבאית הראשית תגיע. אני אגיד מדוע, ואני אתייחס רק לנושא אחד, שאני עסקתי בו לא מעט, לפחות גם בוועדה הזאת, ולא רק: ההשלכות הדרמטיות של התיקון הזה, של הצעת חוק-יסוד: השפיטה, סעיף 4, אותו דבר קטן שאתם מדברים עליו. מה ההשלכות האמיתיות על לוחמי צה"ל, מפקדי צה"ל, אפרופו דרג מדיני, ומערכת הביטחון בכלל? יש הבנה וידע שמה שמגן – כיפת הברזל האמיתית – על פעילות כוחות הביטחון אל מול טריבולנים בין-לאומיים זה אותו עקרון המשלימות, שבא ואומר שמערכת משפט עצמאית בלתי תלויה היא ערובה לכך שלא תהיה תביעה משפטית כנגד לוחמים שלנו בכל הרמות, בכל הדורות, גם בדרג המדיני. ובמקום הזה, ברגע שהחוק הזה עובר, יש פגיעה משתמעת אפשרית במעמד שומרי הסף – היועצת המשפטית לממשלה והפרקליטה הצבאית הראשית. אני אתן דוגמה: הפרקליטה הצבאית הראשית ממונה על ידי שר הביטחון, ולא סתם – כדי לייצר ניתוק בין המינוי שלה לבין דרג פיקודי של הצבא. כל הדיון הזה לא נעשה בוועדת החוקה. על הסעיף הזה הוא לא נעשה. אני יכול להגיד לכם שעל סעיף אחר היה דיון סגור בוועדת החוקה, שהתעקשתי אז שיתקיים, וכל מומחי הדין הבין-לאומי בארץ ב-30 שנה האחרונות אמרו שזה מסוכן. אבל למי לא אכפת? לממשלת ישראל. שר החוץ, שיושב פה, יש לך אחריות, ואתה לא היית בשום דיון על זה. לא היית נוכח באף מקום שבו דובר על ההשלכות הבין-לאומיות של טריבונלים בין-לאומיים על חיילי צה"ל. יש חקירות פתוחות עכשיו כנגד מדינת ישראל. הן פתוחות עכשיו.

שר החוץ אלי כהן:

עושים ופועלים, תאמין לי.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אבל בממשלה לא היה דיון. אתם, חברים, פשוט אין לכם מושג על מה אתם מדברים.

שר החוץ אלי כהן:

אנחנו זוכרים טוב מאוד עם מי ישבתם בממשלה הקודמת. אתה, אתה היית חבר בממשלה - - -

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

לא, אם היה דיון, הייתם מכנסים קבינט. אתה מועל בתפקידך.

שר החוץ אלי כהן:

אתה היית חבר בממשלה - - -

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אתה הולך להצביע כמו מריונטה.

שר החוץ אלי כהן:

אתה היית חבר בממשלה - -

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אתה תצביע כמו – אין לך אחריות על שום דבר.

שר החוץ אלי כהן:

- - שהייתה בו תומכת BDS.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אתה שר חוץ שלא עושה את עבודתו. כי אם כן, היית מתעקש לעשות דיון בקבינט.

שר החוץ אלי כהן:

אתה היית בממשלה שמינתה תומכת BDS להיות קונסולית של ישראל. אז אני מציע לך - - -

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

לא עשית את זה. אתה תצביע מחר, אתה תצביע – אתה מציע לי? אני מציע לך לעשות דיון עוד היום. תעשה דיון, אין לך מושג על מה אתה מדבר.

מיקי לוי (יש עתיד):

השר משקר במצח נחושה. השר משקר במצח נחושה.

שר החוץ אלי כהן:

ראש המפלגה שלך.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אין לך מושג ירוק.

מיקי לוי (יש עתיד):

אתה דובר שקר.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אתה שר חוץ בלי הבנה מוחלטת של מה שקורה.

מיקי לוי (יש עתיד):

השר משקר במצח נחושה. פשוט שקר.

שר החוץ אלי כהן:

ראש המפלגה שלך הביא תומכת BDS. ואישר אותה.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אני אומר לך את זה. אתה, אתה - - -

היו"ר אמיר אוחנה:

רבותיי.

שר החוץ אלי כהן:

אני רוצה לומר לך שמאחר שהחוק הזה יאושר - - -

מיקי לוי (יש עתיד):

השר משקר באופן מוחלט.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אדון אלי כהן, שר החוץ, אין לך מושג ירוק על מה שאתה מדבר.

שר החוץ אלי כהן:

והחוק הזה יאושר.

מיקי לוי (יש עתיד):

אתה פשוט משקר במצח נחושה.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אתה תצביע כמו מריונטה מחר.

שר החוץ אלי כהן:

אנחנו מבינים - - -

מיקי לוי (יש עתיד):

זה שקר, לא היה דבר כזה.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

כמו שעשית בעבר.

שר החוץ אלי כהן:

מיקי לוי (יש עתיד):

אתה פשוט משקר.

היו"ר אמיר אוחנה:

רבותיי, רבותיי.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אבל חיילי צה"ל שנמצאים - - -

היו"ר אמיר אוחנה:

טוב, רבותיי, רבותיי. רבותיי, אדוני השר.

מיקי לוי (יש עתיד):

אתה משקר במצח נחושה.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

זה לא "רבותיי", זה זמן הדיבור שלי.

שר החוץ אלי כהן:

לכן אין לך זכות לדבר על חיילי צה"ל, כמי שהביא לתמיכה בתומכת BDS.

היו"ר אמיר אוחנה:

אדוני השר.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אני מזכיר לאדוני היושב-ראש שזה זמן הדיבור שלי.

מיקי לוי (יש עתיד):

זה שקר, ואתה משקר במצח נחושה.

היו"ר אמיר אוחנה:

עצרתי אותו.

שר החוץ אלי כהן:

רינאוי זועבי, עובדה. עובדה.

מיקי לוי (יש עתיד):

שקר מוחלט. אתה משקר במצח נחושה.

אלי דלל (הליכוד):

עובדה. האם הממשלה הצביעה בעד רינאוי זועבי?

היו"ר אמיר אוחנה:

חבר הכנסת לוי והשר כהן.

מיקי לוי (יש עתיד):

אתה חוזר על דברי ההבל והבלע.

שר החוץ אלי כהן:

אז שים לב – אתה יודע מה, עשית לי אחלה סרטון, איך שאתה אומר "שקר" אני אביא את האישור של רינאוי זועבי. בדיוק ככה נעשה את זה. תודה רבה לך.

מיקי לוי (יש עתיד):

שקר ודברי בלע. אתה מאשים שר חוץ וראש ממשלה שתמכו ב-BDS - - - אש ממשלה, שתמכו ב-BDS. זה פשוט שקר.

שר החוץ אלי כהן:

יו"ר המפלגה שלך הביא תומכת BDS לאישור הממשלה כקונסולית בשנגחאי. תודה.

היו"ר אמיר אוחנה:

השר כהן. תודה. בבקשה, אדוני.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

הממשלה לא עשתה דיון על מה שאני אומר עכשיו. ועדת החוקה, חוק ומשפט לא עשתה דיון על מה שאני אומר עכשיו. אתם מפקירים את לוחמי צה"ל. לא סתם הטייסים נמצאים, לא סתם הלוחמים נמצאים. הם יוצאים מנקודת הנחה שאתם יודעים מה שאתם עושים, והם רואים שאין לכם מושג ירוק. והתגובה שלך עכשיו רק מעידה שאין לך מושג, כי אם הייתה לך אחריות מינימלית, היית דורש לכנס קבינט ביטחוני מיוחד כדי לשמוע על ההשלכות. זה לא קרה. אני ניסיתי לעשות בוועדת החוקה כינוס – גם זה לא נעשה. אתם מופקרים ומפקירים. ואם זה פרצופי השרים, לא פלא שהלוחמים דואגים, לא פלא שהטייסים אומרים שהם לא סומכים על ההחלטות שלכם, ולא פלא ריסוק שומרי הסף. כמו שאתם מתנהגים וכמו שאתם מדברים, אין לכם מושג ירוק מי באמת שומר היום בטריבונלים בין-לאומיים. כנראה שזה לא אתה.

שר החוץ אלי כהן:

תאמין לי ששומרים ועובדים כל היום. בזמן שהבן שלי בגולני והבת שלי - - - טול קורה מבין עיניך.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

כל אחד יספר סיפורים אישיים. יש לך תפקיד בממשלת ישראל, לא מימשת אותו. לא עשית אותו. אתה שר חוץ שלא מתנהג כמו שר חוץ, מתנהג כמו מריונטה של ראש הממשלה נתניהו.

שר החוץ אלי כהן:

תאמין לי, אתה יודע כמה הישגים הבאתם למשרד החוץ תחת יו"ר המפלגה שלך?

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

ככה אתה נוהג כל הזמן. אתה לא מסוגל לתת תשובה, תשובה.

שר החוץ אלי כהן:

אפס. אפס הישגים. אפס הסכמי שלום. שום כלום.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אדוני, תעצור את הזמן.

עמית הלוי (הליכוד):

תספר על הטלפונים שאתם עושים למדינות חוץ - - -

שר החוץ אלי כהן:

דרך אגב, אני רוצה להודות לחבר הכנסת הלוי, שנלחם בשבוע שעבר על החוק של "יהודית ודמוקרטית".

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

על חוק המתנות. על חוק המתנות.

מיקי לוי (יש עתיד):

לחבר הכנסת הלוי יש את ההצעות הכי הזויות, הכי קיצוניות, הכי לא נורמליות.

עמית הלוי (הליכוד):

תספרו. מיקי, תספרו. על טלפונים שאתם עושים - - - להזיק למדינת ישראל - - -

מיקי לוי (יש עתיד):

הוא ייחשב בהיסטוריה של עם ישראל, של מדינת ישראל, עם הצעות החוק – מתנות? הזוי לחלוטין.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה.

עמית הלוי (הליכוד):

עם איזה ראשי מדינות דיברתם, שיעריכו מחדש את היחסים עם ישראל? תספרו לציבור.

היו"ר ניסים ואטורי:

הערותיכם נרשמו, נמשיך. קדימה, בוא נמשיך.

מיקי לוי (יש עתיד):

הזוי אתה. הצעות החוק הכי לא נורמליות.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

ממשלה מפקירה ומופקרת, שמפקירה את לוחמי צה"ל. ואני חוזר עוד פעם, אדוני שר החוץ: אתה יושב במקום לכנס קבינט. תגיד שימצאו לך מחליף ותלך לקבינט.

שר החוץ אלי כהן:

בינתיים הילדים שלי משרתים בקרבי.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

ואחרי שאמרתי את הדברים האלה - - -

שר החוץ אלי כהן:

שמענו עליך. שמענו עליך, עם מי הקמת את הממשלה הקודמת. שמענו בדיוק.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אדוני שר החוץ, אתה מפריע לי כרגע בדברים שקשורים אליך.

שר החוץ אלי כהן:

את הכתם הזה לעולם לא תוכל למחוק.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

אדוני היושב-ראש, אני אשמח - - -

מיקי לוי (יש עתיד):

קיבלתם מדינה פורחת. תראו מה עשיתם. בשבעה חודשים הרסתם מדינה, בכל תחום – צבא, חברה, מדיני, כלכלי. אין פינה אחת שלא הרסתם. תתביישו לכם. הרס מדינת ישראל על הידיים שלכם.

שר החוץ אלי כהן:

לעולם לא תוכל למחוק את הכתם הזה. לעולם - - -

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

ובמקום לשבת פה כשר תורן, תכנס קבינט ותשמע את ההשלכות; ותקרא לפרקליטה הצבאית הראשית וליועצת המשפטית לממשלה - -

שר החוץ אלי כהן:

אני הרבה יותר רגוע כשנתניהו בקבינט ולא לפיד. תאמין לי, הרבה יותר רגוע.

יואב סגלוביץ' (יש עתיד):

- - ותיפגש עם שר הביטחון, כי יש לך אחריות, ששכחת אותה, ואולי לא הייתה לך אף פעם, אבל זאת הממשלה שאתה נמצא בה כשר החוץ, ולא אני. ואתה לא יודע דבר וחצי דבר על מה שאני אומר פה עכשיו, כי שום דבר מהדברים האלה לא נעשה – לא בוועדת חוקה, לא בשום מקום אחר; לא הדיונים האלה, שבאים לשמר את מה שיש. אתם מפקירים כל דבר ועושים כל דבר רק למען טובתכם האישית. שחיתות ומושחתים – זה מה שאתם, וזו תכלית החוק הזה. הממשלה הזאת חצי שנה לא עוסקת כמעט בשום דבר שקשור לחיים שלנו. כל-כולכם במהפכה. מה עם כלכלה, יוקר מחיה, מאבק בפשיעה, ביטחון, פריפריה, מעמד האישה? מצאתם לנכון לרסק את הוועדה למעמד האישה – את זה אתם מרסקים יפה, ממציאים חוקים חדשים. לימור סון הר מלך, לוחמת חופש; עלייה דרמטית בפשיעה מאז שמונה בן גביר, השר באמת הכי כושל שהיה אי פעם במשרד לביטחון פנים. אנחנו עם 130 נרצחים. שנת 2021, שהייתה שיא, בתקופתו של נתניהו, הייתה עם 126. אתם מצטיינים בזה, בלעשות רק דברים פחות טובים. בשנה הקודמת באותם נתונים היינו עם 60 נרצחים. אתם פשוט מפקירים ביטחון אישי, מפקירים כל דבר שזז. מחר תהיה ההצבעה. האחריות היא על הממשלה, על ראש הממשלה. האחריות אינה מתחלקת, וראש הממשלה אמור להיות ראש הממשלה של מדינת ישראל, לא רק של חלק ממנה. האחריות על צבא העם היא שלו. על נתניהו לצאת מהירכתיים של הספינה, לעלות לגשר ולהבין שגם אם לא נוח לו והוא צריך לעשות בחירה בין משרתים למשתמטים, בין גזענים, הומופובים ועבריינים לבין טובת הציבור כולו – הוא צריך לעצור. זה לא כישלון, זה מימוש חובה. זה לא הפסד, כי אם כיוון שביום הזה יקבע גם איך הוא ייזכר בהיסטוריה. המחאה העצומה לא תיפסק. אם חוק זה יעבור, היא תתרחב, היא תעמיק, ומי שחושב שחום הקיץ, החופשות והקייטנות יעצרו את כל אלה שמדינת ישראל ומגילת העצמאות וערכיה היהודיים והדמוקרטיים חשובים להם, טועה טעות מרה. המחאה העצומה גם תגרום לאותם אלה בליכוד ששכחו מאיפה באו ופחדנותם אומנותם – כן, השר כהן, פחדנותם אומנותם – היא תגרום להם בסוף להבין שגם הם צריכים להגיד: עד כאן. עדיין ניתן לעשות שינוי. אני לא סומך – לא על המוסריות שלכם, לא על הערכים שלכם. אני כן סומך על הציניות שלכם. ביום שתראו שזה לא משתלם לכם, שההמון שצובא על הרחובות הם גם אלה שמצביעים לכם, תגלו אז את המוסר, את הערכים ואת מדינת ישראל הדמוקרטית ותצטרפו למחנה. אבל כנראה זה ייקח עוד זמן, כי התרגלתם, התרגלתם להיות כאלה. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חברת הכנסת אורית פרקש הכהן, בבקשה.

היו"ר ניסים ואטורי:

הודעה של מזכירות הכנסת, עד שתגיעי לכאן, בבקשה.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הבריאות בדבר פיצול הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 65) (החזר דמי נסיעה באמבולנס לחולה סיעודי ובעד חולה שנפטר), התשפ"ב–2022. תודה.

היו"ר ניסים ואטורי:

30 דקות, בבקשה.

אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שר החוץ, הנאום שלי היום הוא קריאה אחרונה לממשלה הזו, שממאנת ומסרבת להבין מה באמת קורה פה. אז אני רוצה להקדיש את הזמן הזה כדי להסביר לכם מה קורה כרגע במדינה. אתמול ראינו משהו מדהים, היסטוריה מתרחשת לנגד עינינו. מאות אלפים מכל רחבי הארץ ומכל חלקי החברה הישראלית החליטו להיות מנהיגים. מבוגרים, צעירים, ילדים, נערים, נערות –כולם הפכו בעל כורחם למנהיגים מעוררי השראה. בהיעדר מנהיג ומנהיגות הם קמו ואמרו: עד כאן. צעדו בחום, בשמש, שעות, ימים – שיא של מחאה מעוררת השראה שמתקיימת במדינה הזו כבר 30 שבועות רצופים – כשבליבם בקשה אחת: נורמליות, שפיות, ממלכתיות, יושרה. מה הם מבקשים? בסך הכול ממשלה סבירה, ממשלה שעובדת עבורם, שלא מאיימת על אורחות חייהם במדינה שבה הם נולדו, גדלו, שירתו, שלה הם תורמים כל חייהם; ממשלה שתעסוק בחיזוק של מדינת ישראל, ולא ממשלה שתעסוק בלרסק ולפרק את מדינת ישראל. נחשול הצועדים היה נחשול של עוצמה וכוח. כאן בירושלים, בחיפה, בתל אביב, בבאר שבע, בכפר סבא, בנתניה, באשדוד, בכבישים, בדרכים, באוויר ובים, בכל מקום בישראל, בכל מקום בעולם. הם, אנחנו – בכל מקום. הם ואנחנו לא הולכים לשום מקום, לא משנה מה תעשו, כמה תאיימו, תרביצו, תשלחו סוסים, תשברו ידיים, תשברו רגליים, תשברו ארובות עיניים. אנחנו כאן, איתם, כולנו ביחד אגרוף אחד, כי אין להם ברירה. הם מפחדים, הם חרדים מממשלה ברוטלית שאין בה טיפת יושרה, אין בה מנהיגות ואין לה מנהיג. הם רואים מי מחזיק את ההגה של המדינה, והם שואלים את עצמם: אלה? אלה רוצים לשנות את כללי המשחק, שכך יהיה בידיהם עוד כוח, כוח בלתי מוגבל? הם מבינים שזה לא עניין של ימין ולא של שמאל. זה החיים עצמם, החיים שלנו במדינה הזו עומדים על הכף. העתיד של הילדים שלנו עומד פה על הכף, וריסוק של כל הערכים שלאורם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו. והם ואנחנו לא נפסיק, הם ואנחנו לא נוותר. ככל שתענו ותגדפו אותנו ואותם, כך נרבה וכך נפרוץ, כי אנחנו והם רואים ומבינים את השקר. אנחנו רואים את השחיתות. והמסכה שלכם – זו שניסיתם לעטוף בה את ההפיכה הזאת ואת החרפה של מה שאתם מנסים לעשות – כבר מזמן היא נקרעה. אדוני היושב-ראש, לפני שבעה חודשים קמה פה ממשלה; ממשלה שנבחרה על בסיס הבטחות שהינה, מגיע מר כלכלה, זו הממשלה שתטפל ביוקר המחיה, בביטחון האישי, ותביא הישגים – איך אוהב להגיד ראש הממשלה נתניהו – כבירים. ומאז, מי היה מאמין שעברו רק שבעה חודשים? המדינה שלנו בוערת. פשוט בוערת. הרסתם את המדינה, הרסתם את החברה. מאומת ההייטק הפכנו למדינה מצורעת בעולם. ריסקתם את החברה. ואני מסתכלת ולא מאמינה. אני לא מאמינה. שרים ששנאתם אומנותם; ראש ממשלה שלא מפסיק לשקר; מחוקקים חוקים כדי להחליש את המערכת של החוק, כי חלקם חשודים בעבירות; פירומנים, מסיתים איש באחיו. חורבן כזה לא היה מאז חורבן הבית. ואותי מצמררת העובדה שכל האירועים האלה שאנחנו חווים מגיעים לשיא בחקיקה מושחתת דווקא השבוע – השבוע שבו חל תשעה באב ונחרב הבית השני בשל שנאת חינם. וכמו בסרט רע, כל יום קם ציבור אחר במדינת ישראל שמגדפים אותו, או שהשרים והממשלה הזו מעבירים חקיקה מושחתת אחרת. כי מה עשתה הממשלה הזאת ומה עשו שריה מאז הקמתה? כוח, כסף וכבוד. בואו נראה רק רשימה חלקית של מה שעשיתם. עוד כוח ועוד ג'ובים – והציבור מסתכל. כוח: חוק-יסוד: דרעי 3; חוק הנבצרות; חוק המתנות – שוחד לעובדי המדינה; חוק למימון שני מעונות לראש הממשלה; תקציב נוסף לאשת ראש הממשלה; חוק דחיית הבחירות לרבנות הראשית כדי למנות את האח של אריה דרעי לרב ראשי; חוק לביטול הבחירות בלשכת עורכי הדין, ולכן חוק לפירוק לשכת עורכי הדין; חוק, שנעצר, לאי-מתן שירות ללהט"בים ואחרים; חוק לימוד תורה או חוק הגיוס, שבינתיים נעצר; חוק טבריה המושחת, שהאנשים פה בליכוד לקחו שקיות הקאה והתחננו לקיזוזים כדי לא להצביע עליו, ובשביל מה? בשביל לשבש את כללי הבחירות המוניציפליות ולמנות את האח, את החבר או את המקורב, סליחה, לשר בש"ס, להיות ראש העיר טבריה; חוק מח"ש, שיכפיף את המחלקה לחקירות שוטרים לממשלה הזאת, הם יחקרו אלימות נגד מפגינים; שכחנו כבר שהיה ביטול עבירת מרמה והפרת אמונים, כי מה זה מרמה והפרת אמונים? זה רק משהו שאתה מחנך את הילד שלך כל יום: תהיה ישר, אל תשקר, תהיה בן אדם טוב; חוק להסדרת ההפגנות, שהוא בקנה, וריסוק התקשורת החופשית. רק מהשבוע האחרון. כסף: סכומי שיא של העברות תקציבים סקטוריאליות; קרן ארנונה; קצבאות למי שלא עובד, ביטול התמריץ לצאת לעבודה; תלושי מזון שהם לא למאותגרי מזון, הם רק לבוחרים ולמקושרים; עוד העברות סקטוריאליות, עוד הגדלות של תשלומים לאברכים. ומה? לקצץ את תקציב רשות החדשנות, שורפים את כספי המיסים שלנו על הוצאות שלא מצמיחות לנו תשואה. מעודף תקציבי עברנו לגירעון, שעבר את כל התחזיות, על חשבוננו. אמרנו כוח. אמרנו כסף. בואו נעבור לכבוד ולכיבודים: במקום תוכנית לאומית לזוגות הצעירים ממנים את מנהל הליכודיאדה למנכ"ל משרד התחבורה; מפטרים את יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה; מפטרים את מנכ"ל רכבת ישראל; מדיחים את יושב-ראש הדואר; מטהרים את משרד התחבורה, אומרים לעובדים: תביאו לנו את הרשימות של העובדים שהם לא בקביעות; מדיחים את מנהלת רשות החברות; מדיחים את המפכ"ל; מדיחים את נציב מחוז תל אביב; מאיימים בפיטורי היועצת המשפטית לממשלה; נציבת השב"ס הודיעה בסוף השבוע האחרון שהיא מתפטרת כי היא לא יכולה לשאת את ההשחתה במינויים ששר המשטרה עושה לה בשב"ס. וחדש, טרי מהבוקר – חקירה פלילית נגד המנכ"ל המיועד של השר אמסלם, מאור הגולה, על כך שהסתיר – המועמד שלו – פרטים משמעתיים מעברו. אמסלם כמובן מתעקש על המינוי. משרדים פורקו כמו לגו – חצי לזה וחצי לזה. שני שרי ביטחון, שר אחד בשני המשרדים הכי חשובים במדינה, כי מה חשובה המדינה? העיקר כסף, כוח וכבוד. ואתם, האנשים שמחזיקים בהגה של המדינה, הציבור מסתכל עליכם, ומה הוא אומר לעצמו? הם לא כשירים, הם לא כשירים. להם ניתן בנוסף חקיקה משפטית, עם כוח בלתי מוגבל? אלוהים שישמור, זה מה שהם אומרים לעצמם. מעולם לא הייתה ממשלה כזו, שמביישת אותנו מיליון פעם ביום. כל בוקר הציבור המותש מתעורר ליום חדש של שפל. אין סוף לתחתית. הממונה על התקציבים כפי שמעולם לא שמענו: למה אתם מסיטים תקציבים, הוא אומר, ומייצרים מדינה שבה הבן של הבן שלי, כשהוא ילך לגן, יכרע תחת עומס המיסים, כי חצי מהעם לא יעבוד? והממשלה? שותקת. הנגיד מזהיר: החקיקה פוגעת בכלכלה. והממשלה בתגובה? צריך לפטר אותך. חברות הדירוג מזהירות: זוהי ממשלה בלי שיקול דעת; היא לא צפויה. והממשלה ושר האוצר? הן לא מבינות, זה רק סנטימנט. השקל מסתחרר, פעם למעלה, פעם למטה; האטרקטיביות של ההייטק הישראלי יורדת בעולם; בנקאים מזהירים, רמטכ"לים, אלופים, ראשי מוסד, ראשי שב"כ; ידידתנו הטובה ביותר, ארצות הברית, שבלי הברית איתה אין לנו קיום – אין לנו קיום, תפנימו, חסרי אחריות שכמוכם – אומרת לנו: הברית שלנו איתכם מתבססת על זה שיש לנו ערכים משותפים, שאתם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אם זה לא יהיה, הכול ישתנה. ואתם – בשלכם: כוח, כסף וכבוד. מי שלא בחר בכם – לא קיים. הכול כשר כדי לבזבז את כספי המיסים שלנו על חוקים פרסונליים. זו הדמוקרטיה בעיניכם. תוך ארבעה חודשים המדיניות העיקרית שלכם הפכה להיות מדיניות של גידופים. שרת ההסברה של מדינת ישראל קוראת לטייסים נפולת של נמושות; שר התקשורת אומר להם: לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם; ראש הממשלה שלנו מודיע להם: בלי טייסים יש לנו מדינה. ובכלל – כולם אשמים, חוץ מכם; שר המשטרה, שאחראי על השקט ועל הרוגע ועל השלווה בתוך מדינת ישראל, שופך דלק למדורה: מה שאתם רואים עכשיו זה רק הסלטים שבארוחה, הוא אומר. רק התחלנו להטריף אתכם, הוא אומר. הפשע משתולל ברחובות, המשטרה בקריסה תדמיתית וכלכלית, והוא עסוק בלרסק את המפגינים. ואתמול, אל מול מאות אלפים שהלכו שעות בחום, כי כואב להם, שר המשטרה מצייץ: בר הסלטים פתוח; החקיקה שאתם חוששים ממנה, מפגינים יקרים, היא אמיתית. זו רק ההתחלה, רק פתחנו את הבר. שרה אחרת עולה פה על הדוכן ואומרת: למה מי את, את שרה? מי את? אני שרה ואת לא. והשר לאנרגיה אטומית שלנו הוא בכלל שר השנאה והטינופים, מקלל ומגדף מבוקר ועד ערב. מקלל נשים, מקלל אשכנזים, מקלל פקידים, ולא מתבייש להגיד שהיועצת המשפטית לממשלה – אחרי שסיפר לנו על הרולים ועל הפנים שלה בשוביניסטיות מבחילה – היא סכנה ברורה ומיידית לקיום המדינה; והוא המסכן, המקופח הנצחי, הקוזק הנגזל. והחקיקה המשפטית דוהרת, ואין אדם אחד, מלומד אחד, פרופסור אחד ראוי – אנשים ראויים, אני אומרת – אחד שתומך בה. הממשלה הזאת, שקראה לחקיקה הזאת חוק סולברג – קם סולברג ואומר: זה לא אני, אל תשתמשו בשמי. יובל אלבשן – קראו לזה מתווה אלבשן – אומר: אל תשתמשו בזה, זה לא שלי. אין אדם אחד שתומך בזה. אדוני היושב-ראש, אנחנו בארץ לא ידועה. אנחנו בארץ של חרפה. בושה גדולה. בעת הזו אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. ממשלה של אנרכיסטים. הציבור משפשף את עיניו ואומר לעצמו: זה לא אמיתי, זה סרט רע, זה סרט אימה. ואתם מסבירים לו שאלה רק הסלטים בארוחה שאתם מבשלים לו. אז מה אתם חושבים שיקרה? מה אתם חושבים שיקרה? אתם אומרים שבשם הדמוקרטיה אתם זכאים לכוח בלתי מוגבל – כן, עוד כוח, לא מספיק מה שאתם מראים להם; כזה שאף אחד לא יוכל להגביל. אתם מסבירים לציבור, אחרי שאתם מגדפים אותו, שזכותכם עכשיו לדרוש את הכוח לחוקק כל חוק, לקבל כל החלטה, גם מושחתת, כי בחרו בכם, וזה מספיק. מותר לכם לשנות את כללי המשחק תוך כדי המשחק, כי בחרו בכם; מותר לכם לעבור על החוק ולקבל חסינות, כי בחרו בכם. אנחנו – אתם אומרים לציבור – אנחנו הדין, אנחנו הדיין, אנחנו השופט, אנחנו התליין, אנחנו המבצע. כוח, כסף וכבוד. ודי מהר הכול מתחבר לציבור ביחד. הכול מתבהר לתמונה אחת מבהילה. כי איך נוכל להבטיח שאיש שלנו יזכה בראשות העיר טבריה בלי שנחוקק את חוק טבריה המושחת, ונוודא שהוא יעמוד על תילו בלי שבית משפט יפסול אותו? איך נחוקק את חוק דרעי כדי שהוא יחזור לממשלה בלי לקרוא לזה "חוק-יסוד"? כי רק אם נקרא לו "חוק-יסוד", ואם אנחנו נקבע שכל חוק שנקרא חוק-יסוד הוא מחוסן, נוכל לעשות את זה. איך נוכל לפרק את לשכת עורכי הדין – אחרי שעשרות אלפי עורכי דין עמדו בשמש יום שלם והתוצאה לא לרוחנו – בלי שבית משפט יתערב? איך נוכל לחלק מיליארדים, לבזוז מכספי המיסים שלנו, רק לבוחרי ש"ס, ולקרוא להם תלושי מזון, בלי שהפקידים יתערבו לנו? איך נוכל לפטר את היועצת המשפטית כדי שראש הממשלה יסגור עסקת טיעון בלי שיעצרו אותנו? איך נוכל שלא לכנס ועדה שתפריע לנו לעבוד, או לא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, סתם כי בא לנו ככה שנתיים, בלי שבית המשפט יגיד לנו שזה לא סביר? והכי חשוב: איך נוכל להציף את משרדי הממשלה שלנו בג'ובים, בתפקידים הכי בכירים ורגישים שיש, ולהפוך את הממשלה למפעל ג'ובים פרטי, בלי עילת הסבירות? אנחנו לא יכולים לעשות את כל זה כעת, כי אנחנו מוגבלים. אנחנו מנסים, אבל אנחנו לא מפסיקים להתקוטט עם כל שומרי הסף. ולכן, חבריי חברי הכנסת ואדוני היושב-ראש, הכול ברור: ביטול עילת הסבירות זה באמת, כמו שאמר שר המשטרה, רק הסלטים שבארוחה, כי גם ההיגיון פתאום ברור כשמש: קודם מחלישים את המנגנון שמפקח על הממשלה – את הפקידים, את היועמ"שים, את כל מה שמצנן שחיתות – ואז הדרך תהיה סלולה בנתיב. ארבעה נתיבים, בכביש מהיר, לחוקים שאנחנו עוד אפילו לא מדמיינים שמגיעים. בסוף השבוע האחרון בג"ץ הוציא, כצפוי, צו כנגד חוק טבריה המושחת. בדמוקרטיה המבוימת שאתם מסדרים לנו הוא לא יוכל, כי בטח תקראו לזה "חוק-יסוד". בדמוקרטיה העתידית שאתם מסדרים לנו, השופטים יהיו שופטים עליונים, כמו פרופ' טליה איינהורן. מישהו צפה ביום שישי באופירה וברקו? אופירה וברקו שאלו אותה שאלה פשוטה – היא המועמדת שלהם לבית המשפט העליון, embrace yourself– אומרים לה: תגידי, מה יש לך לומר על ההסתה הפרועה כנגד היועצת המשפטית לממשלה? זה תקין בעינייך? היא לוגמת מכוס מים ואומרת: זה לא קרה, זה לא נכון, זה לא נאמר. מראים לה את הקטע שהדברים נאמרו – שותה כוס מים. שאלה שנייה שמפנים אליה: האם רוסיה היא לדעתך דמוקרטיה או שהיא לא דמוקרטיה? והיא שתתה כוס מים. אל תתבלבלו: עליה ועל שכמותה הם בונים, לא על שופטים מקצועיים עם שיעור קומה, בעלי מוניטין במערכת ובאקדמיה המשפטית. הם צריכים שופטים שפוטים. והציבור יוצא לרחובות, כי הוא מבין. הוא מקבל בשידור חי ממשלה שמכינה הפיכה; שמכינה את הכוח לשחיתות, לסיאוב, כשלצד כל זה הזכויות שלהם לא מוגנות. השבוע, בפרשת השבוע התחלנו בקריאת ספר דברים. ספר דברים הוא ספר שנכתב ברובו על ידי משה רבנו כדברי סיכום ופרידה לעם ישראל ערב כניסתו לארץ ישראל. בין דברי הפתיחה לדברי הסיכום של משה רבינו ניתן למצוא את פרשת מינוי השופטים על עם ישראל. משה אומר שהוא לא יכול ולא צריך לשפוט לבדו, ועם ישראל מאשר לו למנות שופטים לפי דרגות חומרה של אירועים. משה, שהיה גם המנהיג וגם השופט, מבין שצריך לבחור שופטים, ומצווה עליהם לנהוג בצדק ובהגינות. וזה מה שהוא אומר להם: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא". משה רבנו אומר לשופטים: אסור לכם לפחד מאף אדם – מאף אדם – כי אין אדם שהוא מעל החוק. ואני פונה אליך, ראש הממשלה שלנו: איפה המנהיגות שלך? למה אתה לא מסתכל למיליוני אזרחים בלבן של העיניים, ורואה שאין לך שום לגיטימיות להרוס אותנו, את החברה, את הלכידות שלנו? אף אחד לא יכול להיות מנהיג מתוך רצון לנקמה במערכת. שמעון פרס, זיכרונו לברכה, אמר: הנהגה זה לא לחלק פקודות, זה להושיב את עצמך על כיסא המציאות ולשאול את השאלות הנוקבות ביותר. הגיע הזמן, אדוני ראש הממשלה, שבמקום להאשים את כולם ולפגוע בכולם, תשאל את עצמך: האם עוד כוח ועוד ג'וב, האם כל זה שווה את זה? להחריב את המדינה שלנו? האם שווה לך להיזכר כמחריב המדינה? הידיים שלנו במחנה הממלכתי פשוטות אליך להסכמה. גם עכשיו, גם ברגע זה, הדיבורים נמשכים. הסכמה על ההמשך – אבל בתנאי שלא תהיה עוד חקיקה אלא בהסכמה רחבה. ואני פונה אליך ולכל אחד בקואליציה הזאת: תעשו משהו, תהיו מנהיגים, האחריות היא בידיכם. ואני רוצה להגיד עוד מילה על הנושא הזה של ההסכמה הרחבה. הבקשה הזאת, שאנחנו לא נרפה ממנה, היא לא פריבילגיה; זה לא מיעוט שבא לממשלה ואומר: תעש לנו טובה, תחוקקו את החוקים האלה בהסכמה רחבה. הרי אם היו פה, אדוני היושב-ראש, חוקי-יסוד אמיתיים וזכויות יסוד אמיתיות, הממשלה הזו לא הייתה יכולה לחוקק את השינוי בעילת הסבירות אלא ברוב מיוחס. כי הדבר הכי בסיסי שהבנו – ודרך אגב, לא הייתה על זה מחלוקת בבית הנשיא – הוא שצריך לעגן את זכויות הפרט, שחוקי-היסוד במדינת ישראל לא כתובים בצורה אמיתית, כחוקי-יסוד מוגנים. כי בחוקי-היסוד כלל היסוד הוא, כמו בחוקה בכל מדינה, שאי-אפשר לשנות אותם אלא ברוב, של 75 חברי כנסת. מה זה אומר? שאלו יסודות חוקתיים של המדינה, וכשבאים לשנות את כללי המשחק, ממשלה רגילה, ברוב רגיל, לא יכולה לעשות את זה. ואתם מנצלים את המחדל הזה שעד היום לא הגנו על זכויות היסוד, ואומרים – מה, זו דמוקרטיה. לא. בדמוקרטיה לא משנים חוקי-יסוד אמיתיים ברוב רגיל. והינה, התיקון הזה של עילת הסבירות, עילת השחיתות, הוא תיקון בתוך חוק-יסוד: השפיטה. אם היו לנו חוקי-יסוד אמיתיים היה כתוב בתוכם שאי-אפשר לשנות אותם אלא ברוב של 70 או 80. וכולנו הבנו בבית הנשיא שזה חלק בלתי נפרד ממה שצריך לעשות: קודם מגינים על זכויות היסוד ועל שיטת המשטר, ואז הממשלה בעצם לא יכולה לעשות את מה שאתם עושים. ולכן, הציבור מבין היטב שמה שקורה כאן זה לא דבר רגיל. משנים את שיטת המשטר, זו לא רפורמה בדגנים, זה לא שינוי מחירי החלב – אתם משנים את המדינה ואתם עושים את זה בצורה לא לגיטימית, ברוב רגיל. ולכן, גם יש פה טיעון מהותי, בסיסי, יסודי. אתם לא עושים טובה לאף אחד, זה לא לגיטימי לעשות את השינוי הזה ברוב רגיל. אתמול בבית הכנסת קראנו את ההפטרה של פרשת חזון, כששמעתי מהי ההפטרה לפרשת השבוע הצטמררתי. מדובר בנבואה של הנביא ישעיהו לקראת תשעה באב, זו קריאה שתמיד קוראים לקראת תשעה באב, וזו בעצם הנבואה שלו לפני שנחרב הבית השני בשל שנאת חינם. וזה מה שהוא אומר: "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". מה הוא אומר? בעצם, הוא הוכיח את הממשלה. הוא אומר להם: כל מה שעניין אתכם השרים, שרי ירושלים, היה הכסף, המינויים והכבוד. לא עניין אתכם משפט היתומים, לא עניינו אתכם האלמנות, רק שלושת הכ"פים: כסף, כוח וכבוד. וכמה עמוק הדמיון בין אז להיום. ובסוף ההפטרה, מה אומר הנביא, מה הפתרון לשחיתות הזאת? "ציון במשפט תפדה". בעצם, מה הוא אומר? הוא אומר: רק משפט, דין שיחול על כולם, כולל על השרים, הוא הפתרון. איזה צירוף מקרים מצמרר. אני קוראת מפה, אדוני היושב-ראש: איך יכול להיות שהחקיקה הזאת פורצת היום, יום אחרי ההפטרה הזאת והדברים המצמררים האלה? תעצרו את ההרס. העם שלנו בכאב, אנחנו פצועים. מה אנחנו מבקשים? קצת שקט, קצת חמלה, קצת אהבה אחד לשני. הנהגה שלא מבינה את זה לא ראויה לעם הזה, ואם אתם לא תעצרו את זה או תגיעו להסכמה מכבדת, אתם לא ראויים לעם הזה. "פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", כולנו חזקים ואנחנו ביחד עם כל המפגינים. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, בבקשה.

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, אני שומעת בימים האחרונים זעקות אוי אוי אוי מחברי הקואליציה על כביכול הפיכה צבאית פה בארץ. אז האוי אוי אוי הזה רחוק מהמציאות. הלכתי ובדקתי מה זו הפיכה צבאית כדי שאתם תיכנסו קצת לפרופורציות ותדעו על מה אתם מדברים. הפיכה צבאית היא הדחת שלטון באופן פתאומי באמצעות פעילות כוח צבאי או תפיסת שלטון במדינה על ידי הצבא או הפיכה שבה משתלט צבא על מרכזי כוח מדיניים, לרוב תוך מינוי חלק מראשיו לתפקידי הנהגה בכירה. שום דבר מזה לא קורה אצלנו, אז די עם ההתבכיינות הזאת, אתם הפכתם את ההתבכיינות הזו לדרך החיים שלכם. זה לא מה שקרה בארגנטינה, וזה לא מה שקרה בצ'ילה, וזה לא מה שקרה בתימן ולא בסודאן. דווקא ההפך הוא הנכון. מה שקורה אצלנו זה שאנשי צבא לשעבר, אנשים שכבר עשו את השירות, אנשים שכבר סיימו את שירות המילואים, שמתנדבים – המילה היא "מתנדבים" – הם אומרים: שלום, סליחה, לא מתאים לנו. האנשים האלו לא מרימים את הנשק, הם מורידים אותו. אז לקרוא ולהתבכיין שזו הפיכה צבאית? תקראו קצת ספרות, לא יזיק, הכול כבר כתוב. זו לא בושה לא לדעת, להגיד שלא יודעים וללכת וללמוד, ולא אחר כך להתבכיין שלא נתנו לכם. שכל, ללמוד, להתאמץ והכול בסדר, ככה זה עובד בחיים. זה רחוק מהמציאות, ותפסיקו עם ההתבכיינות הזאת. מה קורה פה עכשיו? כוחות הביטחון כפופים לממשלה, חד-משמעית, אין על זה אפילו ויכוח וספק. אבל הממשלה? היא כפופה לחוק, שאתם משנים אותו עכשיו; היא כפופה לחוקה, שאין אצלנו, לצערי הרב; או לבית המשפט, שאתם רוצים להרוס אותו. זו המציאות. מה אתם חושבים? שתעשו כל מה שבא לכם, תדרסו את כולם, תעשו פה הפיכה שלטונית, וכולם יעמדו דום ויגידו אמן? לא, זה בדיוק המצב שבו אני מצפה מאזרחי ישראל לצאת להפגנות, להשמיע את קולם ולהגיד: חבר'ה, כן, זכיתם בבחירות, על זה אין ויכוח. קיבלתם מנדטים, אבל לא קיבלתם מנדטים לשנות את אופייה של המדינה. מה שאתם עושים זו הפיכה, זה בדיוק המצב. באיזו חוצפה אתם מדברים על סרבנות ואומרים על אנשי המילואים האלה סרבנים? רק לפני חודש התקבלה החלטת ממשלה, אולי אלי כהן יכול לחדש לנו, החלטת ממשלה 862, שבעצם פוטרת מגיוס 170,000 אברכים. היא אומרת: לא, אתם לא תתגייסו, כי זו אמונתכם, ככה אתם מאמינים, זו תפיסת העולם שלכם. 170,000. עכשיו, ברגע הזה, הממשלה החליטה שלא תהיה אכיפה של חוק הגיוס. איזו צביעות זו? פה אתם מקבלים החלטות ממשלה כי זה נוח למפלגות החרדיות – ופה אתם מעיזים לפתוח פה על אנשים שלא ראו בית, פספסו ימי הולדת של הילדים, סיכנו את החיים? התבלבלתם. ואם אתם כל כך דואגים לצבא העם, תמלאו שורות, תמלאו שורות. חסרים שם הרבה מאוד אנשים. הבנתי שיש עכשיו דאגה גדולה מאוד לנו ולראשי מערכת הביטחון מכשירות הצבא. 170,000 – קדימה לגיוס, תמלאו שורות. אבל אני כן רוצה לראות את סמוטריץ' ובן גביר בראש הצעדה הזאת, יחד עם דרעי, גולדקנופ וגפני. ואללה, עם כוחות כאלו אנחנו כנראה ננצח בכל הגזרות. החקיקה הזאת צריכה לרדת מסדר-היום – לא הידברות, לא נעליים ולא סיפורי סבתא. והסיבה פשוטה מאוד. כל מי שמדבר אך ורק על ביטול עילת הסבירות משקר לעצמו וגם לאנשים אחרים, כי זו רק אבן אחת קטנה בתוך כל הקונסטרוקציה של יריב לוין ושמחה רוטמן, וצריך לראות את זה בזום-אאוט. אסור להיכנע עכשיו לסיפורים של עילת הסבירות, כי אחר כך תהיה פסקת ההתגברות, ואחר כך יועמ"שים ואחר כך הוועדה לבחירת שופטים. חייבים לראות את כל התמונה מכל הזוויות כולל כל ההשלכות, לרוחב ולעומק. כי יש כאלה, ואנחנו בוועדת החוקה שמענו וראינו אותם, איך זה השפיע על החלטות אחרות, כי השר מאציל סמכויות, הוא יכול גם לקחת סמכויות מהפקידות הבכירה. בסוף, בשורה התחתונה – וזה יקרה, זה רק עניין של זמן – ביטול עילת הסבירות יפגע באזרח הקטן שבקצה, כי בתי המשפט בכל הערכאות לא יוכלו לתת את הסעד. אז יגידו לי שיש עוד שמונה עילות, עוד כמה עילות. גם את אלו אתם תבטלו עוד מעט, למה צריך? בכלל, מי צריך בית משפט? כי זה עוצר אתכם מלעשות את מה שבא לכם. אבל בעילת הסבירות יש משהו מיוחד מאוד, ואתם לא סתם התלבשתם עליה: היא עושה שכל, וזה סעד חשוב מאוד דווקא לאזרח הפשוט או לנושא של מינויים ופיטורים. שם, שם זו האבן, שם זו הבעיה. כי כאשר קורים מינויים לא ראויים, בית המשפט לרוב מדבר על סבירות המינוי. או כאשר קורים פיטורים – כפי שעכשיו שמענו, מנכ"ל רשות הדואר, אתם זורקים אותו. מה הוא עשה לכם? הוא לא נותן לכם לעשות שם מה שאתם רוצים? להשחית את המערכת עוד יותר? לא מתאים לשלמה קרעי, או שהוא יותר מדי מקצוען?

היו"ר ניסים ואטורי:

סגרו לנו את הדואר בכנסת, לא?

יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו):

אז כל הדיבורים האלו שאני שומעת פה של יפי נפש, על הידברות, על ההסכמות, אני לא מקבלת את זה, כי זה שקר. אם אנחנו באמת רוצים לתקן את מערכת המשפט, לא לטובת הפוליטיקאים, לא לטובת המינויים, לא לטובת האינטרסים האישיים של איש כזה או אחר – צריך לגנוז את כל החקיקה הזאת, לשכוח מקיומה, לזרוק אותה לפח ולהתחיל הכול מחדש. כי כן אפשר לעשות תיקונים, כן אפשר לעשות רפורמה, אבל הרפורמה צריכה להיות רפורמה מאוזנת, שלוקחת בחשבון את השלכות הרוחב, שלא מוציאה את המערכת מאיזונים, שכן נותנת בלמים לפוליטיקאים. כי כפוליטיקאים, אנחנו נוטים להגזים. זה הטבע של האדם, גם אני צריכה מערכת איזונים ובלמים, כל אחד בבניין הזה, ככה זה עובד. ואנחנו מכירים את שיטת הסלמי שלכם. אתם עכשיו צועקים: בואו נגיע להסכמה בעילת הסבירות. אוקיי, הגענו, זה אומר שלא יהיה כל השאר, שזה יעצור? לא, אנחנו יודעים שלא. לכן, אין שום אפשרות להגיע לכאלה הסכמות בעת הזו בלי לראות את התמונה באופן מלא. עכשיו, אני יכולה לפנות לחבריי בליכוד, מפלגת השלטון: אתם כנראה קצת איבדתם את הגבולות, איבדתם את ההבנה מה זו מפלגת שלטון, ושאתם מייצגים לא רק את הבוחרים של עוצמה יהודית והציונות דתית וש"ס ויהדות התורה. אתם קיבלתם מנדט מציבור מאוד מאוד מאוד רחב: חילונים ומסורתיים, אשכנזים ומזרחים, יוצאי ברית המועצות ויוצאי אתיופיה. אתם מייצגים את כולם. ולפי הסקרים האחרונים שליש מבוחרי הליכוד לא תומכים בכם, שליש מבוחרי הליכוד אומרים לכם: חבר'ה, הגזמתם, הלכתם בדרך לא נכונה. ולהמחשה, פה על יד הכנסת, ואולי זה יעניין את השר אלי כהן – שום דבר לא מעניין את השר אלי כהן, כי הוא עסוק בטלפון ובאוזניות. אולי זה יעניין אותו. פה על יד הכנסת יש עכשיו אוהל. יושב שם בן אדם מבוגר, דומני בן 78, אסיר ציון. יולי אדלשטיין, אם אתה מקשיב, אז אולי כדאי לך ללכת לפה, לכניסה לכנסת, לבקר את האיש הזה. אסיר ציון 12 שנה, שהיה מסורב עלייה, חבר ליכוד. הוא שובת רעב, ואומר: אני לא מסכים שמדינת ישראל תהפוך לברית המועצות. כי גם שם היו בתי משפט יפים מאוד עם סיסמאות יפות מאוד, אבל אנחנו כולנו יודעים איך הם שפטו ואיך השלטון שלט באותם בתי משפט. כל אחד מהליכוד מוזמן לפה, בכניסה לכנסת, לבקר את האיש הזה ששובת רעב, בן 78, אסיר ציון, חבר ליכוד, שאומר לכם: אתם עכשיו עושים דברים שיש להם השלכות רוחב, ומאחורי הסיסמאות היפות והדיבורים על הזכויות והעניינים מסתתר משהו אחר לגמרי ולאף אחד מאיתנו אין ספק מה מסתתר שם. למה? כי אנחנו כולנו מכירים את הקליינטים. אתם לא יכולים לעבוד עלינו. ברשותכם – ואני יודעת שאחר כך יהיו שוב פעם צעקות "אוי אוי אוי" – אני רוצה לצטט פסקה מחוק שירות הביטחון הכללי, יש כזה חוק. מה תפקידיו של השב"כ? כדאי מאוד להקשיב, זה עושה הרבה מאוד שכל. ואני חלילה לא אומרת שהשב"כ צריך להתערב, חלילה. אבל: "השירות מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, ריגול, חתרנות, חבלה וחשיפת סודות מדינה; כן יפעל השירות לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין". כפוף לכל דין ולממשלה. מה יקרה עכשיו, כשהממשלה משנה חוקים ומשנה לנו פה סדרי עולם וגם את שיטת הממשל שלנו, והופכת אותנו מדמוקרטיה – וגם ככה הדמוקרטיה לא חזקה מי יודע מה – למשהו אחר לגמרי? ואני ממשיכה: "ימלא השירות תפקידים אלה: סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו". זה כתוב אצלנו בספר החוקים. לא, אני לא פונה לשירות הביטחון הלאומי שלנו, לשב"כ, להתערב במה שקורה. אבל כשאנחנו נעתור לבג"ץ נגד החוק הזה – ובטח גם החברה האזרחית תעתור לבג"ץ – ראשי מערכת הביטחון יצטרכו לקבל את הדין של הממשלה והדין, ומי שמוסמך לפרש את הדין זה בית המשפט העליון, כדי לשמור על היסודות של החברה שלנו והדמוקרטיה שלנו, מה שאתם רומסים עכשיו ברגל גסה. עכשיו לגבי הפתרונות. אילו באמת הייתם מנהלים דיון אמיתי, נקי, בלי שיקולים זרים, בלי הדם הרע שיש בכם, היינו יכולים להגיע להבנות. לא על עילת הסבירות – על בכלל, על כל הבעיות שיש לנו במערכת המשפט, לטובת האזרח. למה היום בן אדם בבית הדין לעבודה צריך לחכות שנה וחצי להוכחות? אתם יודעים את זה? שנה וחצי. בן אדם הגיש תביעה; התקבלה התביעה; יש הליך משפטי – הוא מחכה שנה וחצי לדיון הבא להוכחות. אתם יודעים למה? כי חסרים שופטים; לא רק חסרים, יש כבר משרות שאתם לא ממנים. בכלל, המערכת כבר צריכה יותר כוח אדם, היא צריכה יותר משרות, היא צריכה יותר תקנים. איך יכולנו לעזור גם לנושא של התייעלות המערכת? אולי לחשוב על סדרי דין יותר מקילים, יותר זריזים, סעדים שהשופטים נותנים, לתת יותר טכנולוגיה למערכת כדי שאנשים לא יצטרכו לרוץ לבתי המשפט. זה מה שחשוב. אתם דיברתם פה על היועמ"שים? הפתרון הוא בכף היד. אתם יודעים שיש כבר החלטת ממשלה שבעצם מגבילה כהונה של יועץ משפטי של משרד ממשלתי לשש שנים? הדבר היחיד שהייתם צריכים לעשות שם זה להסדיר תנאי פרישה, זה הכול. זאת אומרת, כל הסיפור הזה שיועמ"שים לא נותנים – אולי הם לא נותנים לעשות דברים גרועים, דברים לא חוקיים. יכול להיות שכן, יש יועמ"שים שצריך לתת להם סעד, אבל הפתרון בכף היד. הוועדה לבחירת שופטים – הדבר האחרון שאנחנו צריכים, עם כל הפוליטיזציה של מדינת ישראל, זה שהשופטים יהיו מטעם ויהיו מינויים פוליטיים. בסופו של דבר אנחנו צריכים שופטים מקצועיים, וזה לא מעניין אותי מאיזה מוצא הוא או היא, ממש לא מעניין אותי, כי זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים לשאול ולבדוק. אנחנו צריכים לשאול ולבדוק אם השופט הזה – היא או הוא – ראוי, מקצועי, יכול לעבוד במערכת לטובת האזרחים. כמו שאני לא שואלת רופא מאיזה מוצא הוא, אני רק שואלת אם הוא רופא טוב. זה מה שמעניין אותי. באמת לא מעניין אותי איזה פרופסורים טיפלו עכשיו בראש הממשלה – שניים. ממש לא מעניין. אגב, גם לא מעניין אם זה נשים, גברים. מעניין אותי שהם היו אנשי מקצוע שיוכלו לתת את הטיפול. אז למה השופטים? אתם רוצים למנות שופטים לפי המוצא רק כדי שזה ימלא את המכסה? לא. אנחנו צריכים בכל מקום אנשי מקצוע, אנשים ראויים, אנשים שמסוגלים לעמוד בתנאים של המערכת לטובת אזרחי ישראל. היום בבית המשפט העליון אני לא רואה יוצאי ברית המועצות לשעבר מהעלייה של שנות התשעים; אין כאלה. אז מה, אני צריכה עכשיו להתאבד פה ולצעוק, אוי אוי אוי? לא. אנחנו צריכים לעבוד קשה יותר, אנחנו צריכים ללמוד, אנחנו צריכים להתאמץ, ויבוא היום ויהיה כזה, אבל זה תהליך. ואתם בחרתם כל הזמן להתבכיין. עכשיו תבטלו את עילת הסבירות והעולם יהיה ורוד יותר: תוכלו למנות, תוכלו לפטר, תוכלו לעשות, תוכלו לא לעשות, ואף אחד לא יעשה לכם דין. זה מה שאתם רוצים? ומה יהיה אחר כך? ואיזה החלטות תקבלו? איך אנחנו יכולים לדעת מה המניע הנסתר של שלמה קרעי, ושל דודי אמסלם, וגם של ראש הממשלה? ראש הממשלה שלנו הסתיר מאתנו שבוע את המצב הבריאותי שלו. יכול להיות שהוא מסתיר מאיתנו עוד הרבה מאוד דברים אחרים; לא יכול להיות, כנראה, כמו שאנחנו מכירים את העסק. ביטול עילת הסבירות זו הכשרת עילת השחיתות. זו השורה התחתונה. והיד עוד נטויה, כי כפי שכבר אמרתי, מכירים את הקליינטים ויודעים מה בדיוק מסתתר מאחורי המילים היפות והסיסמאות שאתם מפזרים פה לעם ישראל. אנחנו לא ניתן לכם את זה, והעם שנמצא ברחובות לא יאפשר לכם את זה. אם לא, אנחנו כולנו ביחד נצטער על זה, כי יהיו לזה השלכות רוחב, גם בביטחון, גם בכלכלה וגם בחברה שלנו. תחשבו ותעשו כמה שיותר מהר. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

מכובדי היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, חברי הכנסת עם רוב יהודי במליאה, לשעבר, ועכשיו עם רוב ערבי.

גלעד קריב (העבודה):

זה רק בגלל שחלק סופרים אותי כחצי יהודי, אחרת יש שוויון.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

למה שוויון? אחד, שניים ואני; במליאה, לא בצד.

גלעד קריב (העבודה):

גם השר, השר. אתה לא סופר את השר?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

האמת, יש רוב של ערבים ואנשים מתרבות ערבית במליאה.

גלעד קריב (העבודה):

זה בסדר, כי השר לא סופר אותנו ולא טורח לשבת ולהאזין. אתה צודק.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

רבותיי, האמת היא שאני רוצה להתחיל בתמונה שהייתה בכביש 1, של הצעדה של אלפי אנשים. ללא קשר למטרה, כשאנשים עושים את זה בחום, במזג אוויר קשה, בנחישות, אני חושב שזה אומר שיש דבקות במטרה, ולאנשים האלה מגיע שאפו גדול. אומנם בגלי צה"ל דיווחו כי זה רק מאות, אבל זה הרבה יותר. אנחנו כאן ערב ההצבעה על ביטול עילת הסבירות (חוזר על הדברים בערבית.) מה רוצה הממשלה? הממשלה רוצה להסיר מעליה כל אפשרות של ביקורת שיפוטית על ההחלטות שלה גם כשהן החלטות לא סבירות. זה פתח לשחיתות שלטונית. אבל יבוא מישהו ויגיד: עכשיו יש עילת סבירות, אז עד עכשיו כל הדברים הלא-סבירים לא התקיימו? אני אגיד לכם למשל שלמרות שיש עילת סבירות, יש דברים לא סבירים שקיימים. למשל מאוד לא סביר שאזרחים ערבים נרצחים כל יום והמדינה באפס מעשה, והמשטרה לא קיימת, או שהיא מסכימה, אומרת: או שאלה פושעים וגם ערבים, גם מזה וגם מזה, אז שימשיכו לרצוח אחד את השני. יכול להיות שיש גישה כזאת במשטרה, כי איך אפשר להסביר שארגוני הפשיעה מתנהגים כאילו לא קיימת משטרה? זה לא סביר, אבל זה קיים. או, למשל, מה לא סביר? הריסת בתים בנגב – אלפי בתים במשך השנים האחרונות (אומר בערבית: צריפים, אוהלים, מחסנים), אלפים – לא סביר, אבל זה מתקיים תחת עילת הסבירות; או הקנסות ששולחים בשנים האחרונות, לפי חוק קמיניץ, לבעלי בתים ביישובים הערביים – 300,000, 600,000, 900,000, 1.5 מיליון – לפי קמיניץ, בהחלטות מינהליות. סביר? לא סביר, אבל זה חוקי. הם חוקקו חוק. רוב הדברים הנוראיים בהיסטוריה עברו עם חוק, באמצעות חקיקה. חוק הלאום, ועדות קבלה. ועדות קבלה – סביר? לא סביר, אפילו גזעני, אבל קיים למרות עילת הסבירות. ממשלה בלתי סבירה בעליל מבקשת לבטל את עילת הסבירות, כי הקואליציה הנוכחית מבקשת לרכז בידיה עוד יותר כוח לפגוע במעט הביקורת שקיימת פה. כמובן, היא רוצה למנוע כל אפשרות לרסן את כוחה; להגביל את השפעת בית המשפט. היא מבקשת לעגן את האינטרסים האישיים, המפלגתיים, הקואליציוניים, הפוליטיים של הממשלה מעל האפשרות של ביקורת שיפוטית; מעל זכויות האזרח, מעל זכויות נשים, מעל זכויות נרדפים, מעל זכויות ערבים, מעל זכויות פלסטינים. יש היום כבר אנשים שכותבים את העתירות. אני לא יודע באיזו עילה יתערב בג"ץ – אולי בעילת הסבירות, כי זה עדיין לא נכנס לתוקף? מידתיות? זכויות? אבל בג"ץ כבר סירב להתערב בחוק הלאום, בחוק ועדות קבלה, בהריסות בתים, בגירוש אנשים מבתיהם וממולדתם – מאוד בלתי סביר, למרות שהייתה עילת סבירות. המאבק הזה, של 29 שבועות, הוא מאבק כמעט חסר תקדים במושגים אוניברסליים, ולכן אנשים מעריכים אותו. אומרים "שאפו" על הנחישות, ובצדק. אבל האמת שהמאבק הוא על דמוקרטיה אתנית, על דמוקרטיה ליהודים. כי אם הגוש נגד הכיבוש מעלה שלט נגד פשעי המתנחלים בתורמוס עיא או חווארה, מתנפלים עליהם אחים לנשק; וכמובן, לא להזכיר את הכיבוש, לא להזכיר את זכויות הציבור הערבי כאן, למרות שהיו פעמים שדיברו על הפשיעה והרציחות, וזה חשוב. אני נזכר בכמה התבטאויות של חברים מהקואליציה נגד המפגינים, נגד שומרי הסף. למשל, לספר שהיועצת המשפטית היא סכנה לביטחון המדינה; או ההתקפות של חברים מהקואליציה על הצבא. אם חבר כנסת ערבי היה אומר את הדברים האלה, זאת הייתה עילה לפסילה, לדעתי. היו קמים עליו מימין ומשמאל, אבל לאנשי הקואליציה מותר. מותר להיות בוטים, מותר להסית. אני אתמול – בסאטירה, כמובן – אמרתי שיש דאגה באיראן שבן גביר, ואטורי וגוטליב יחליפו את הטייסים. זה אגב, מה שאומרים ב-braking. האמת, אני רוצה להגיד את דעתי עכשיו – לא על איראן, מכובדי שר הביטחון לשעבר: אני חושב, היושב-ראש, שאני תומך בהתלהבות שגם אתה, גם גוטליב, גם בן גביר תחליפו גם את הטייסים, וגם את סיירת מטכ"ל. כי זאת הדרך המהירה ביותר להשיג איזון אסטרטגי במזרח התיכון – לו היה – בין מדינות ערב לישראל, וככה אפשר לסיים את הכיבוש הכי מהר והכי אפקטיבי. אתם יודעים מה דעתי על אנשים שמבצעים פשעי מלחמה. אבל חומר למחשבה – אולי תרצה להחליף אותם.

היו"ר ניסים ואטורי:

אל תדאג, יש מספיק טייסים שיפציצו באיראן, אם צריך, ויגנו על ישראל. אל תדאג. נראה לי שאתה קצת חושש, ולא כדאי לך שאני אהיה במטוס, שאני לא אתבלבל במיקום.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

איפה תפציץ?

היו"ר ניסים ואטורי:

לא יודע, נראה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לדעתי אתה לא תפציץ את טייבה - -

היו"ר ניסים ואטורי:

לא, חס וחלילה, למה טייבה?

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

- - לדעתי אתה תפציץ את הרצליה פיתוח לפני טייבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

אל תדאג, האיראנים וחיזבאללה יפציצו את הבית שלך לפני שאני אפילו עוד אחשוב על זה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אני מעריך.

היו"ר ניסים ואטורי:

הם לא יראו אותך ממטר.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

כן. אמרנו שלמרות שיש עילת סבירות, יש דברים לא סבירים. אתמול נרצחו מוחמד ורשא עמאש מג'יסר א-זרקא. הם היו בחצר הבית בחתונה. באו פושעים וריססו את החצר. אומרים שהמשטרה הייתה רחוקה כמה מטרים משם. הם ריססו פעם אחר פעם, וכשהם יצאו הם ריססו באוויר, ירו באוויר. המשטרה הייתה רחוקה כמה מטרים משם, בכביש השני. רדפה אחריהם, והם נעלמו. אנשים רוצחים – איך המשטרה רודפת אחריהם, ולא תופסת אותם? פַשַל – כישלון אדיר. האם זה כישלון או אפתיה או חוסר רצון להביא תוצאות, להביא הרתעה? כאשר הרוצח רוצח ורואה שאין הרתעה – לא מעמידים אותו לדין, לא מרתיעים – הוא רוצח עוד פעם. זה קל. כמה מתוך 129 מקרי הרצח פוענחו? שמונה, תשעה, עשרה? לעג לרש. זה אומר הרבה. עכשיו אני רוצה להדגיש: חוץ מהכישלון של המשטרה והאפתיה, יש סיבה ברורה למה יש עלייה כל כך קשה במספר הנרצחים: בחודשים האחרונים פרצה מלחמת רחוב בין שני ארגוני פשיעה. הם רוצחים בלילה, מגיבים בבוקר, בצוהריים – ללא רחמים. בדם קר. לעיתים הם רוצחים אנשים שאין להם קשר. זה כואב עוד יותר. אני אומר שלמרות שמדובר בחיסולים, אנחנו מתנגדים לזה, כי למחוסלים יש הורים, יש אחים, יש משפחה, יש יישוב, יש קהילה שמרגישה מפוחדת, מאוימת, בלי ביטחון אישי. ואני חושב שהמשטרה יכולה. לא יכול להיות שמתוך 129 מקרים, רק תשעה או עשרה מקרים פוענחו. חלק מהם הסגירו את עצמם, מאלה שהמשטרה פענחה. ולכן, נשאלת השאלה למה רשא עמאש לא המשיכה את חייה כדי ליישם את חלומותיה. אני פגשתי את רשא לפני כמה שנים אצלי במשרד בטייבה. ראיתי איזה חלומות יש לה, שהיא רוצה להיות פעילה, לעזור לזולת, לחברה, לג'יסר א-זרקא. גם לבן דודה מוחמד לבטח היו חלומות. למי יש זכות לגדוע את החלומות של בני האדם בתחילת החיים? לפושעים. תפקידה של מדינה למנוע מהפושעים האלה, מארגוני הפשיעה, להמשיך לרצוח אנשים. זה הדבר הסביר ביותר. אגב, יש שני סוגי אלימות. יש אלימות שהיא ארגוני פשיעה, וזו אחריות של המדינה לטפל בארגוני פשיעה, ויש אלימות חברתית, כלומר, שני שכנים רבים על חלקת אדמה, יורים אחד בשני, או תלמיד שתוקף את המורה שלו. זאת אלימות חברתית. או רצח נשים, שאנחנו אחראים עליו כהנהגת ציבור, גם חברי כנסת, ראשי רשויות, אנשי דת, מורים, מחנכים, והבית והמשפחה; כן, בזה אנחנו אחראים. וככל שזה מתרבה, זה כישלון של כולנו, האלימות החברתית. האם אפשר? אפשר לטפל. האם אפשר להפסיק? אפשר, גם את הרציחות על רקע ארגוני פשיעה.

היו"ר ניסים ואטורי:

זה מים של התנחלות.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

אלה לא. אלה הביאו לי במיוחד.

היו"ר ניסים ואטורי:

הבאת מהבית, מטייבה? סלמתכ.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):

לא נפתחו. כבוד היושב-ראש, רבותיי חברי הכנסת, לא פלא שמערכת המשפט, לרבות בית המשפט העליון, בדרך כלל לא נתנו סעד לערבים בנושאים הקרדינליים – לא בחוק הלאום, לא בחוק ועדות קבלה, לא בהחזרת איקרית ובירעם, לא בהפסקת חוק קמיניץ, וגם לא נתנו סעד לפלסטינים באופן כללי. בית המשפט העליון אישר גירוש, אישר התנחלות, אישר הפקעות, אישר חיסולים, הוא אישר את הכיבוש. ובכל זאת, ולמרות כל זה, אנחנו עומדים איתן בכנסת, גם בוועדות, גם במליאה, בכל מקום, נגד מה שקרוי רפורמה, שהיא הפיכה שלטונית, הרצון להשתלט על מערכת המשפט כדי להיות ממשלה כמו שקורה בפולין והונגריה, אולי אף יותר; בחלק מהדברים אף יותר. כל הדוגמאות האלה הן דוגמאות לא סבירות, אבל מבחינתנו כערבים הן קיימות לפני שעילת הסבירות בוטלה. ואני שב ואומר את מה שאמרנו כל הזמן: מגיע כל הכבוד למי שמפגין 29 שבועות, בכמות הזאת, בנחישות הזאת, ולאחרונה מול משטרה שמתחילה להיות יותר אלימה, וחלק מהשוטרים ממלאים אג'נדה של שר שדורש מהם להיות אלימים כלפי המפגינים. האם סביר ששר אוצר וחצי ביטחון שאחראי על שטחי C יעשה סיפוח שקט? לא סביר. זה גם מנוגד לחוק הבין-לאומי, ובכל זאת, הוא עושה את זה. נתניהו לא מפסיק אותו כי הוא מסכים, או שאלה שיקולים קואליציוניים. ראש הממשלה אמר לנו בפגישה כי הוא נחוש לטפל בארגוני הפשיעה ובפשיעה, ואמר שכמו שהמשטרה הצליחה ביישובים היהודיים, היא צריכה להצליח ביישובים הערביים. אז אמרתי לו: אם אתה כל כך נחוש, איך אתה ממנה את בן גביר לשר לביטחון לאומי? איך? (אומר בערבית: איך זה וזה) איך? זה אוקסימורון, זה דבר והיפוכו: עבריין מטפל בעבריינים. יכול להיות שזה תחום מומחיות, אבל התוצאות בשטח הן עגומות, הן כואבות, לא רק בחברה הערבית. גם בחברה היהודית יש עלייה של 60% בפשיעה. ולכן, מכובדי היושב-ראש, בגלל כל זה, ההתנגדות שלנו להפיכה המשטרית. כי בדרך כלל, למרות שבתי המשפט לא נתנו לנו סעד, המיעוט נפגע יותר, בסופו של דבר, כאשר גם בית המשפט העליון נפגע, למרות שדברים לא סבירים כלפינו, שהזכרתי אותם, התקיימו כל הזמן למרות שעילת הסבירות הייתה קיימת. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה. חבר הכנסת בנימין גנץ, בבקשה.

בנימין גנץ (המחנה הממלכתי):

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראשית, ולמרות הימים הקשים, אני מבקש לאחל בריאות טובה לראש הממשלה וחזרה מהירה לתפקוד מלא. כשר הביטחון וכרמטכ"ל לשעבר, כמי שהקדיש את רוב חייו הבוגרים לביטחון המדינה הזו, סוף השבוע האחרון היה מהקשים שאני זוכר. זהו אחד האירועים המכוננים בתולדות צה"ל והחברה הישראלית. עברנו אירועים מבצעיים קשים, עברנו משברים מדיניים, כלכליים וחברתיים. מה שאנחנו ניצבים מולו הוא שבר בתעודת הזהות הישראלית, שבר שלא ידענו כמותו. החברה הישראלית, שתמיד גברה על האתגרים, הצליחה עד היום להשאיר את צה"ל מעל ומחוץ לכל מחלוקת. והפחד שלי הוא שזה לא המצב היום, כי צה"ל הוא צבא העם, וכשהעם מפולג ומסוכסך זה מגיע גם לצה"ל. ויש לומר בצורה ברורה: מי שאשם ואחראי למצב הזה שהעם משוסע ומפוצל, ושזה מגיע לצה"ל, הוא הממשלה. משרתי צה"ל הם לא אלו שיוצרים את הבעיה. משרתי צה"ל הם אלו שמושפעים ממנה, כמו כל החברה הישראלית. וכפי שאמרתי בעבר, אני חוזר גם היום וקורא לכולם להמשיך למחות, ולהמשיך לשרת ולהתנדב. לצד זאת, השפה והיחס של ראש הממשלה וחברי הקואליציה לצה"ל ומשרתיו, בכל המובנים, ראויים לגינוי. במקום לחבק את האנשים הטובים האלה, במקום לגלות אמפתיה לזעקתם, במקום להקשיב להם, מכנים אותם "סרבנים", "נפולת נמושות"; לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם. איזו קריאה אינטלקטואלית – לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם. דוגמה אישית לאומית שמעולם, אבל מעולם, לא הצלחתי לראות – בסגי נהור, כמובן – טובה כמוה. כי מיהם האנשים האלה? אלו אנשים שנתנו ונותנים את מיטב שנותיהם למדינה; שסיכנו, ומוכנים להמשיך לסכן, את נפשם למען המדינה. הם עושים את המרב האפשרי כדי לשמור עליה גם כעת. תרשו לי לנחש שכשיפלו פה הטילים הם אכן יגיעו. אני יודע מי לא יגיע: אלה שמבקרים אותם, אלה שצועקים עליהם, אלה שמשפילים אותם. הרגע הזה במציאות הביטחונית שלנו עוד יראה את עצמו, ונזכור מי אמר, מי בא ומי עשה. במקום שראש הממשלה יזמין אותם לפגישה, במקום שהקבינט יערוך ישיבה כדי להיערך לשמור על הצבא – על צבא העם – ולהעריך את ההשלכות, מעליבים אותם, פוגעים להם בציפור הנפש. דוחקים במפקדים לטפל בהם ביד קשה, משל היו אויבי המדינה ולא מגיניה. זאת טעות לאומית וזהו כשל מנהיגותי חמור ביותר. ראש הממשלה וחברי הקואליציה, זה בידיים שלכם, זאת האחריות שלכם. במקרה הזה, חלק מהנזק כבר בלתי הפיך. אני מבקש להגיד לראש הממשלה: אם תעצור ותחתור להסכמה זו לא תהיה כניעה, זה יהיה גילוי של אחריות לאומית – לא רק בגלל סכנת הכשירות אלא בעיקר בגלל איום הפלגנות; לא רק בגלל הפגיעה במוכנות אלא בעיקר בגלל הפגיעה בדמוקרטיה. יש רגעים שצריך להתעלות מעל הפוליטיקה, ולפעמים אפשר להיות גם צודק וגם חכם. חברי הכנסת, אתמול, כבכל החודשים האחרונים, יצאתי לאחת ההפגנות, והפעם לגבעת שמואל. עוד לפני שהגעתי הזהירו אותי שחלק מהשכנים לא רואים בעין יפה את ההפגנות. אכן, בסיום ההפגנה נזרקו לעבר המפגינים ביצים. הסתובבתי בהפגנה היום בירושלים, ולצד סיפורים מרגשים של ערבות הדדית, של חרדים שחילקו מים ובתי קפה שתרמו אוכל בבוקר, נחשפתי גם לקריאות קשות כלפי המפגינים. רבות מדובר על הקו האדום בצה"ל והכשירות, ואלה אכן נושאים חשובים, אבל צריך להגיד ביושר שהחברה הישראלית כולה בדרך לחצות את הקו האדום. מרגישים את זה בארוחות המשפחתיות, בשיחות בעבודה. מי שחושב שזה לא יגיע לכל מחלקה, פלוגה וגדוד בצבא, לא חש את מה שנקרא אצלנו "המתרחש ביחידה". צריך לחזור על הסעיף הזה, כי לא כל חברי הממשלה מכירים את המושג הזה: חי את המתרחש ביחידה. אם לא נעצור ונטפל בבעיה, הגלגל הזה יתהפך, ומי יודע מתי תהיה הריאקציה, באיזה נושא ובאיזו עוצמה. בימים האחרונים נשלחו לחבריי ואליי שליחים, חלק בשם עצמם, חלק עם מסרים עקיפים או ישירים מטעם הקואליציה. אמרתי להם, ואני מבקש לשים את זה גם בפני הציבור, כאן, מעל בימת הכנסת הריקה: כל הסכמה שלי או של האופוזיציה, נקודתית, על מרכיבים מעילת הסבירות, מבלי לפתור את שאר הסוגיות שעל הפרק, תהיה פגיעה בדמוקרטיה, בחברה, בביטחון ובכלכלה. זה אולי יעצור, אבל זה בטוח לא יעזור. לשיטתי ולתפיסתי עילת הסבירות היא כלי חשוב למניעת שחיתות וביקורת שיפוטית; מבחינתי היא חשובה ביותר; מבחינתי, אין כל צורך לשנות אותה. לצד זאת, ניתן היה לדון על איזונים אם כל יתר המרכיבים היו נשארים מאוזנים גם כן. אך בעולם שבו עילת הסבירות מצומצמת, ומייד לאחר מכן מתחילים בהליך מינוי שופטים פוליטיים, יועמ"שים מטעם, מכפיפים את מח"ש לשר, פוגעים בחופש העיתונות בחוק תקשורת דרקוני, מפטרים את היועמ"שית, מביאים פסגת התגברות מסוכנת, אז איפה אנחנו? אני אגיד לכם איפה אנחנו: אנחנו במדרון תלול ומסוכן. כל עוד אנחנו במדרון, לא רק הדמוקרטיה בסכנה – כי כשהיא תהיה בסכנה, היציבות והטלטלה במערכת הביטחון יימשכו, השסע ימשיך להיפער, ההרתעה תמשיך להיפגע, הכלכלה תמשיך להידרדר ולתפקד תחת חוסר ודאות. הסכמה נקודתית רק על עילת הסבירות תהיה הפקרות. אם זו רק תחילת הדרך לביטול הביקורת השיפוטית, ורק בַּמְפֶּר בדרך להפיכה משטרית כוללת, אז לא עשינו כלום. אין במקרה כזה עבור מה להגיע להסכמות. אני יודע, אדוני היושב-בראש, שיש חברי כנסת, כולל בכירים בממשלה, שכבר הודיעו לראש הממשלה שאחרי החקיקה הזאת הם ידרשו שכל חקיקה נוספת תהיה בהסכמה. הקולות האלה מגיעים גם אליי. אני אומר להם, זה בדיוק המתווה שצריך לקיים כבר כעת. אפשר לעצור, להגיע להסכמה על עילת הסבירות, ולהמשיך במתווה של הסכמות מלאות. לא רק אפשר, צריך לעצור, להסכים ולהמשיך ביחד. אני שב וקורא לראש הממשלה ולחברי הקואליציה שיש להם אחריות. המתווה הנכון למדינת ישראל הוא הסכמה תמורת הסכמה. אני מבין את הרצון ואולי גם את הצורך בעיני אחדים להעביר חקיקה כלשהי. אני לא רוצה לדרוס אתכם; אבל לצד זאת, אי-אפשר לאפשר לכם לדרוס את מדינת ישראל, לדרדר אותה במדרון לתהומות שלא ידענו מעולם. הסכמה תמורת הסכמה זאת הנוסחה. כל הצעה שלא תעצור את ההידרדרות במדרון היא מלכודת למדינת ישראל ולחברה הישראלית. היא המשך הסחרור, גם אם מושהה בזמן. המשך סחרור מסוכן שחייב להיעצר. אני קורא לחברי הקואליציה: זה הזמן לגלות מנהיגות ולעשות מעשה. סכנה ברורה ומיידית לפנינו. אני קורא לכם לא לאטום אוזניים, לא לעצום עיניים, ולכל חלקי החברה הישראלית אני אומר: לא לעזוב ידיים גם בימים קשים. אפילו בימים קשים נדע שגם אם החוק הרע הזה יעבור, נמשיך לפעול ובמהרה בימינו נתקן. תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

הודעת המזכירות, בבקשה.

סגנית מזכיר הכנסת ראדה חסייסי:

ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 146 והוראת שעה), התשפ"ג–2023, שהחזירה הוועדה המשותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט והוועדה לביטחון לאומי; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 39), התשפ"ג–2023, שהחזירה הוועדה לביטחון לאומי. תודה.

היו"ר ניסים ואטורי:

תודה רבה.

היו"ר ניסים ואטורי:

חבר הכנסת גלעד קריב. בבקשה.

גלעד קריב (העבודה):

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, כמה סמלי, אדוני היושב-ראש, שיושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת שמחה רוטמן ושר המשפטים יריב לוין – שני האבות המולידים של הצעת החוק הבזויה שמונחת לפנינו – לא יושבים כאן באולם; כמה סמלי שחבר הכנסת רוטמן, מייד לאחר שנשא את נאומו והציג את הצגת הצעת החוק, קם ועזב את המליאה; כמה סמלי הדבר ששולחן הממשלה – אינני יודע אם ציבור הצופים יכול להבחין בכך – שולחן הממשלה ריק לחלוטין. שר החוץ אלי כהן כבר יושב זמן רב בירכתי המליאה. הדבר אומנם עומד בכללי הפרוטוקול, אבל השולחן הריק של ממשלת ישראל, שמקדמת כאן הצעת חוק-יסוד תקדימית – השולחן ריק.

רם בן ברק (יש עתיד):

הוא עובד - - - את ההרס שהם עושים.

גלעד קריב (העבודה):

כן, כן, ממש. ממשלת ישראל מצפצפת על הכנסת, ממשלת ישראל מצפצפת על הציבור. אני מזמין את ציבור האזרחים להביט ברשימת הדיונים שהתקיימה הבוקר לפני פתיחת המליאה בוועדות הכנסת השונות. מה מעניין את הקואליציה הזו? בוועדת החינוך לא דנו במחסור המשווע באלפי מורים שמאיים על פתיחת שנת הלימודים. גם לא שבו לדון באותה גזרה שנגזרה על ההורים בחינוך המיוחד, גזרה של קיצור שעות הלימודים החל ב-1 בספטמבר הקרוב. ועדת החינוך של הכנסת דנה בהצעת החוק להנצחת זכרו של הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, ובהצעת החוק להנצחת זכרו של הרב חיים דרוקמן, זכר צדיק לברכה. ועדת החוקה דנה בהצעת החוק למינוי מאות רבני שכונות, במהלך מושחת מאין כמוהו. זהו סדר-יומה של הממשלה, שלא טורחת להתייצב כאן לדיון בהצעת החוק הזו. אדוני היושב-ראש, אבקש לחלק את דבריי לשלושה חלקים. בחלק הראשון אבקש לעשות דבר פחות מקובל, אבקש להציג כאן דברים שכבר אמרתי, דברים שאמרתי אתמול בערב בהפגנה בקריית גת. כן, כן, בקריית גת, מול מאות מוחים. כך אמרתי להם, אדוני היושב-ראש: אודה על האמת, נפשי, ואני בטוח שגם נפשכם, יצאה כל השבת אל עשרות האלפים שעלו לרגל במעלה שער הגיא בואכה העיר ירושלים. בתולדותיו של כל עם ישנן תמונות אייקוניות. כך היא תמונתם של בני המשפחה הרוכנים אל עבר מכשיר הרדיו, ומסמנים בכתב את תוצאות ההצבעה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר; כך היא תמונתם המוכרת של הצנחנים למרגלות הכותל; ותמונתו של הנשיא אנואר א-סאדאת, נשיא מצרים, נואם כאן, מעל הדוכן הזה, את נאומו החשוב. תמונת הרבבות העולים לבירה ובידם דגלי ישראל, תמונתו של נכה צה"ל קטוע הרגל המצטרף לצעדה על קביים, ותמונת הררי המזון והשתייה שהכינו תושבי היישובים על אם הדרך – כל אלו ייכנסו לאלבומי התקומה של עם ישראל בארצו. אבל הערב הזה – ככה אמרתי אתמול למתכנסים בקריית גת – אני שב ואומר את מה שאמרתי ב-29 השבועות האחרונים בחיפה, בנתניה, בכפר סבא, בבאר שבע, בצומת שער הנגב, בנתניה, באשדוד, ביבנה, במודיעין, בבת ים ובפתח תקווה: ההפגנה בקריית גת, בת מאות המשתתפים חשובה לא פחות מזו המתקיימת בליבה של עיר הבירה וזו המתקיימת ברחוב קפלן בתל אביב.

רם בן ברק (יש עתיד):

יש שר?

היו"ר ניסים ואטורי:

הוא פה.

גלעד קריב (העבודה):

השר אלי כהן. הוא יצא, אז נמתין.

קארין אלהרר (יש עתיד):

נמתין. מה, אתה ממהר?

היו"ר ניסים ואטורי:

מותר לצאת לדקה לשירותים ולחזור.

קארין אלהרר (יש עתיד):

לא. ממש לא. סליחה, אל תמציא חוקים.

גלעד קריב (העבודה):

תעצור ונמתין. אזרחי ישראל, אנחנו נמתין לשר, מכיוון שיש רק שר אחד במליאה, וזו הצעת חוק לא חשובה, לשיטת הממשלה – נמתין.

קארין אלהרר (יש עתיד):

גלעד, למה אתה לא מקשיב לי?

גלעד קריב (העבודה):

כי אני הייתי באמצע הפסקה. חוץ מזה, את יודעת שאין עוד חבר בבית הזה שמקשיב לך כמוני.

היו"ר ניסים ואטורי:

אייל, אפשר להמשיך לדקה אם הוא יצא רגע לשירותים? הבנתי שאפשר, לא?

קארין אלהרר (יש עתיד):

מה, אתם ממציאים חוקים?

גלעד קריב (העבודה):

הינה, השר חזר. הכול בסדר. שלום, אדוני השר.

רם בן ברק (יש עתיד):

שר חוץ ברוטציה.

גלעד קריב (העבודה):

כך אומר: לאורך כל החודשים האחרונים אנחנו ניצבים מול הסתה מתמשכת של פוליטיקאים, ושל שופרות של פוליטיקאים, שמבקשים להציג את המחאה האדירה של מאות אלפים אם לא מיליונים של ישראלים כשייכת לקבוצה קטנה, למיעוט קולני שמסרב להשלים עם תוצאות הבחירות. אבל 150 ההפגנות שנערכות ממטולה ועד אילת, כבר חצי שנה, הן אלו שמציגות את האמת; הן אלו שמעבירות מסר ברור וחד-משמעי: רוב העם נגד תוכנית ההרס של נתניהו, לוין, רוטמן וסמוטריץ'; רוב העם נגד ברית הקיצונים, הגזענים והלאומנים, שהציבה עבריין, גזען ובריון על כס השר לביטחון לאומי; רוב העם נגד ההסתה, השיסוי ושנאת חינם של השרים קרעי, דיסטל ואמסלם; רוב העם אינו מוכן לקבל שלד כחוש של דמוקרטיה, חסר בשר ורוח, משל היינו הונגריה או פולין; רוב העם, כולל לא מעט ממצביעי הליכוד, אדוני שר החוץ אלי כהן, אינו מוכן לחיות במדינה מושחתת של קומבינות, של שוחד, של איומים כלפי שומרי סף ושל שלטון מעוות שחושב שהציבור משרת אותו ולא הוא משרת את הציבור. זוהי בדיוק הסוגיה הניצבת בפתחנו בימים האלה בקרב הגדול נגד חיסולה של עילת הסבירות. בטעות גמורה מוצגת עילת הסבירות כסוגיה הפחות-חשובה וקריטית בהפיכה המשטרית. באיוולת מוחלטת ישנם אלו שטוענים שהדברים כבר סוכמו ממילא בבית הנשיא. הצעת החוק הבזויה שאושרה בוועדת החוקה אינה עוסקת בצמצום, אלא בחיסול. אין בה החזרת עטרה משפטית ליושנה, אלא מהפכה שיפוטית דרמטית. היא אינה משקפת את הצעתו של כבוד השופט סולברג ולא את גישתו של הנשיא המנוח לנדוי, אלא היא ניצול מחפיר ושקרי של תפיסת עולם משפטית שמרנית, חשובה ולגיטימית, כדי לאפשר שחיתות שלטונית והתרת הרסן מעל פוליטיקאים תאבי כוח. ביטולה של עילת הסבירות יאפשר גל חסר תקדים של מינויים פוליטיים, של עסקנים חסרי התאמה וכישרון חוץ מחוכמת החנופה וצבירת ארגזי המתפקדים; ביטולה של עילת הסבירות יאפשר לפוליטיקאים להלך אימים על בכירי השירות הציבורי לבל יעזו להשמיע דעה עצמאית להתריע מפני עוולות ולחסום מהלכים לא חוקיים, ודי לראות בהתקפה המיזוגנית והמכוערת של השר אמסלם על ראשת רשות החברות הממשלתית על מנת להבין מה מצפה לנו; ביטולה של עילת הסבירות ימשוך את השטיח מתחת לדיני ממשלות המעבר ולמערכות רבות נוספות של כללים המבטיחים את טוהר הבחירות הבאות; ביטולה של עילת הסבירות יאפשר את פיטורי היועצת המשפטית לממשלה כדי להסיר את אימת הדין מעל ראשו של ראש ממשלה מושחת, משחית ומסית; ביטולה של עילת הסבירות יפתח את הפתח למציאות הנוראה המתוארת בהפטרת שבת חזון, השבת המקדימה את תשעה באב: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". ובהמשך: "כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים. שריִך סוררים וחברי גנבים, כֻּלוֹ  אוהב שֹחד ורֹדף שַלמֹנים, יתום לא ישפֹטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". לא תיקון מבקשת החבורה הזו, אלא הרס; לא איזונים היא מחפשת, אלא שררה ללא גבולות; לא החזרת המטוטלת השיפוטית למרכז, אלא ניפוץ גס של השעון הפנימי של הדמוקרטיה הישראלית; לא ריכוך, אלא ריכוך ארטילרי של ההגנה על שלטון החוק וטוהר המידות הציבורי. בימים אלו אנחנו מצויים בעיצומה של תקופת בין המצרים, בשבוע שחל בו צום תשעה באב. במשך למעלה מאלפיים שנים מלמדת אותנו מסורת ישראל כי החורבן הגיע מידי אויבים מרים מבחוץ אבל יסודותיו במעשיה של ההנהגה ובשתיקתה. ספר מלכים ונבואותיו של ירמיהו, נביא החורבן, מלמדים אותנו כי הבית הראשון חרב בשל שלטון יהיר, תאב כוח וכוחני. שלטון שהקיף את עצמו בנביאי שקר – בשופרות של אז; שלטון שהשליך לבור את נביאי האמת. אגדות חז"ל וכתביו של יוסף בן מתתיהו מלמדים אותנו כי הבית השני חרב בשל השתלטותם של הקנאים ובשל שתיקת החכמים. בעשור השמיני של הבית השלישי אנחנו, לצערנו ולתדהמתנו, מתמודדים בו-זמנית גם עם שלטון יהיר, מושחת ותאב כוח, וגם עם השתלטותם של הקנאים והקיצוניים. וכן, גם לנו ישנם חכמים ששותקים, ומפחדים להתייצב באומץ מול שורפי האסמים. אחד מהם ניצב כאן בירכתי המליאה. וכן, הכוונה שלנו היא אליך, שר החוץ אלי כהן, וגם לשר הביטחון יואב גלנט, לחבר הכנסת אדלשטיין, לשר ברקת, לחבר הכנסת ביטן, לשר אופיר אקוניס, לכל חבריכם – אתם משולים לאותם חכמים מסיפור קמצא ובר-קמצא שלא העזו להשמיע קול והביאו לחורבנה של ירושלים. אבל אנחנו – בניגוד אליכם, חבורת מנזר השתקנים – אנחנו לא נשתוק, לא בוועדת החוקה ולא במליאה ובוודאי לא ברחובות. הימים האלה הם ימים של מאבק דמוקרטי מפואר, מפואר ותקיף, להדיפת הקנאים לאחור, להחזרת הקיצוניים לשוליים, לריסון תאוותם של המושחתים. אנחנו ומאות אלפים, מיליונים של ישראלים, יצאנו לפני 29 שבועות, התחלנו ללכת, לצעוד, להשמיע קול, להניף את הדגל, שאתם טענתם, בשקר ובמרמה, לבעלות עליו. אין בכוונתנו להפסיק, לא עד ההצבעה כאן על החוק הארור הזה וגם לא לאחריה. לא נעצור עד אשר נבלום את המתקפה על ערכי מגילת העצמאות, לא נוותר עד אשר נבטיח את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. והכי חשוב: לעולם לעולם לא נאבד את התקווה. עד כאן, אדוני היושב-ראש, הדברים שאמרתי אתמול בקריית גת. ומכאן לחלק השני של דבריי, שמתמקד במה שראוי לומר הבוקר הזה לשרי ממשלת ההרס.

היו"ר ניסים ואטורי:

לפני שאתה ממשיך, סליחה, חבר הכנסת קריב, אתה יכול להוריד טיפה את המחשב שלך עם השלט? תודה.

גלעד קריב (העבודה):

כן, בבקשה. בסדר?

היו"ר ניסים ואטורי:

נראה לי. כן, בסדר.